מתבקשים לעצום את העיניים[1]

ד"ר גד בן שפר | 28/7/2026 | 15 צפיות | הרשמו כמנויים

 אני רוצה לכתוב על עצימת עיניים, ומגיע לאחד מספריו של המינגווי, 'מעבר לנהר ואל בין העצים', שבו מתואר סיפור אהבה בונציה בסוף מלחמת העולם השניה. גיבור הסיפור, קולונל אמריקאי בן חמישים שנפצע במלחמה, בגוף ובנפש, שסובל ממחלת לב מאיימת, על סף דלתו של המוות, מתאהב בצעירה איטלקיה. המינגווי מתאר את הרגע שבו, כך נראה לי, הקולונל מתאהב בה. הוא מביט בה, בתנועה שהיא עושה עם ראשה, ומרגיש, "שלבו מתהפך בקרבו, כאילו חיה ישנה כלשהי התגלגלה במאורתה והפחידה, בנועם מענג, את החיה האחרת שישנה לצדה" (המינגווי, 2013, עמ' 82).

אני אוהב את התיאור הזה שמחבר באהבה שניים שונים כל כך. התיאור כורך במשפט אחד פחד בעונג ושינה בהתעוררות, מעין התעוררות בתוך חלום, עם תנועה של גוף ושל רגשות תוך כדי שינה. תנועה בעיניים עצומות. ומה שמתאפשר בשינה הוא מה שלא התאפשר בערות כשאנחנו פוגשים בחלום את מה שלא העזנו לפגוש ביום.  

נזכרתי באנקדוטה על הארי סאליבן שמוזכרת בספר של לסטון הייבנס מ1987 שעוסק בשימוש בשפה בפסיכותרפיה. זהו ספר שרובי דר, מדריך  שלי, השאיל לי בסוף המאה הקודמת, ואיכשהו האנקדוטה הזו נשארה תקועה לי בראש. זו מעין הערת אגב שמשובצת בדיון על אמפתיה, ובה מסופר שסאליבן טען פעם בהרצאה שהוא יכול לדעת שמטופל שלפניו הוא הומוסקסואל על ידי כך שהוא מרגיש כיווץ בפי הטבעת. סאליבן, מספרת האנקדוטה, מיד נשאל על ידי מאזין ערני: "פי הטבעת של מי?".

זו האנקדוטה. אני זכרתי אותה כמצחיקה, ואת המאזין פירשתי כתלמיד מתוחכם שחושף את המשיכה שמסתתרת מאחורי ההתנגדות, את הדחף שמתהפך בפחד. אחרי הכל, להתגונן מפני חדירה מדומיינת על ידי כווץ אינטואיטיבי של פי הטבעת ולשלוח אצבע, ממשית או דמיונית, לפי הטבעת של גבר אחר, נראים כשני צדדים של אותו מטבע הומופובי.

חזרתי סקרן לאותה פסקה ישנה ומצאתי, להפתעתי, שהזכרון שלה אצלי עוצב במהלך השנים. במקור האנקדוטה לא מוצגת באופן הומוריסטי אלא באופן רציני להחריד, היא נטולת סאבטקסט, והמאזין שאני זכרתי כמתוחכם מוצג בה כטיפש וככזה שלא הבין שניתן לדעת באמצעות הזדהות גופנית את הדינמיקה הנפשית של המטופל (Havens, 1986, p.18). מסתבר שאני, בדמיוני, יצרתי כנראה מחדש את האנקדוטה כאמירה ביקורתית מתוך מסגרת חשיבה פסיכואנליטית בת זמננו, כזו שמתייחסת למטפל כנוכח במלואו, על תשוקותיו ואישיותו, בין אם ירצה ובין אם לא. וכך, בזכרוני קראתי את האנקדוטה ככזו שבה המאזין מתריע שסאליבן עוצם את עיניו, באופן לא מודע, כדי לא לראות את מה שהוא מרגיש בו.  

לא רק לומדים CBT מפתחים חשיבה קלינית
פרונטלי בצפון • מוכר איט"ה • גמול השתלמות • התנסות מעשית, המשגה, ליווי אישי

אז אצל הייבנס המאזין הוא עיוור למתרחש, ובזכרוני אני קראתי דווקא את סאליבן כעיוור למתרחש, ולשתי הקריאות האלה אני רוצה לצרף קריאה אפשרית, שלישית, שנשענת על עובדה שהתוודעתי לה לאחרונה והיא שסאליבן עצמו היה הומוסקסואל (Blechner, 2005). זו עובדה מרתקת בהקשר של האנקדוטה. יתכן שסאליבן לא היה עיוור מבלי משים לתחושותיו אלא עיוור מרצון ביחס אליהן. יתכן והוא היה צריך לעצום את עיניו, להתנכר במודע לחלק אותנטי שבו, כדי שתותר לו, באקלים הלא סבלני של לפני כמאה שנים, האפשרות לדבר על האישי והבינאישי ולתרום את תרומתו הייחודית לפסיכואנליזה של אז.

אשמה, חמלה, לא להביט במה שקורה, לא כדי לראות אמת אלא כדי לחוות ולהיות. לא הכרח ולא ציווי, אלא בקשה.