לוונסון
ד"ר גד בן שפר | 15/8/2026 | 21 צפיות | הרשמו כמנויים
אדגר לוונסון נפטר.
כשהייתי נער ונתקלתי במקרה ב'כוכבים בחוץ' של אלתרמן וקראתי ונדהמתי ואני זוכר את תחושת ההתגלות שהרגשתי אל מול השפה של אלתרמן שנצרבה בי באותו זמן כמו מין שוק והלכתי ושאלתי את אמי אם היא מכירה את הספר וכשאמרה שכן הרגשתי מרומה ואיך יכול להיות שלא סיפרה לי עליו ואיך יכול להיות שהייתי יכול להמשיך לחיות בלי להכיר את העולם הזה של אלתרמן שזעזע את עולמי. השפה, העוצמה, הרגש, המשקל שערער אותי. שנים אחר כך ובהן נתקלתי עוד בכאלה שחשו חוויה דומה, מיסטית, כשנתקלו בכוכבים בחוץ בנערותם. איך לא אמרו לי.
עוד לא מעט דברים בעולם גיליתי באיחור אבל את החוויה של אותו גילוי ראשון, אותה פתיחת שער לדרך אחרת שהרגשתי בה מיד, כמו הרבה אחרים, שהיא שלי באופן מיוחד לי, אני לא שוכח.
ב-2014 הגעתי לסמינר הדרכות במכון ווייט בניו יורק, סמינר בן חמישה ימים ובו בכל יום קלינאי אחר מצוות המכון הדריך הדרכה חיה מול קהל ואחר כך שוחח על ההדרכה ועל דרכו. אדגר לוונסון, קרוב לגיל תשעים, בחליפה ובלבוש מוקפד, ממאה אחרת, היה הקלינאי ביום השני או השלישי. אלתרמן נוסף. מיטב המילים במיטב סדרן. שנון, מצחיק, אמיתי, נכבשתי לגמרי. ויותר מכך, הרגשתי שהוא מנסח ביחס למקצוע ולטיפול דברים שאיכשהו משוטטים במחשבתי ומתלבטים בין צורות והנה הוא נותן להם מילים מדויקות ופשוטות, בקלילות.
בתום אותו בוקר במכון ווייט הלכתי וקניתי את צמד ספריו, פתח לקריאה שנמשכה מאז, וגם שילבתי שיעור על לוונסון בקורס שאני מלמד.
הוא כתב לאורך שבעה עשורים. היה מהמשפיעים ביותר, דמות מרכזית בגישה הבין-אישית בפסיכואנליזה, וגם מי שבכתיבתו מתחילת שנות השבעים בישר את הגישה ההתייחסותית והיה לקול איתן במפנה הפוסט-מודרני שקנה לו אחיזה מסוימת במקצוע שלנו. הוא לא היה ניהיליסט, אלא בעל משנה סדורה שמבקשת להציב תחת האמת האבסולוטית סדרה של אמיתות צנועות יותר, נכונות לשעתן. ואולי העניין הוא בעיקר ההתנגדות העקבית שלו למנגנוני כוח וכפייה בטיפול, ובתוך כך גם לאלו שמשתמשים באמת, בכל אמת, ככוח.
יש משהו פורע סדר בחשיבה ובכתיבה שלו (אך לא פורע חוק). הוא ביקש לפרק את הגרסה הקלישאית שהמטופל מגיע איתה לטיפול, אותו סיפור מצמצם שיש לו על אודות עצמו, וראה בדיאלוג בטיפול כלי מערער במהותו, משהו שחותר מתחת לידוע ולמוסכם. "אין דבר רע בכאוס", אמר בראיון, "זה השלב שלפני ארגון מחדש".
הוא פעל בתוך ומתוך המורשת הבין-אישית וברוחה שאף להגביר בהירות וחיות, להרחיב עוד ועוד את הדפוסים של המטופל, ולאפשר לחי ולנושם להתנועע (וזו אחת הסתירות שיש בין הפיתולים הרבים של חשיבתו, או שאולי אפשר לחתור לכאוס ולבהירות בו זמנית?). כך או אחרת, אנחנו המטפלים "משרתים את התהליך של המטופל", אך תמיד חלק ממה שקורה, תמיד במעורבות עם המטופל, תמיד חלק מהמערכת, תמיד חלק מהשדה. אתה, המטפל, תמיד מושפע ותמיד משפיע. אינך יכול שלא להיות באינטראקציה. ואיך להיות? "משלמים לנו כדי שנהיה פגיעים", הוא אמר פעם .(Hirsch, 1992) אמירה אנושית ומוזרה על המקצוע המוזר והאנושי שלנו.
באותה הדרכה במכון ווייט בה נכחתי לוונסון נשאל בדיון עם הקהל למה הוא מקשיב במהלך השעה הטיפולית, והוא ענה שהוא מקשיב למה שחסר, למה שנראה שנשמט או מושמט: אם המטופל מדבר במהלך הפגישה על אמא שלו אני שואל את עצמי מה לגבי האבא, הוא הדגים. תמיד משהו נשאר בחוץ, במרחק של שאלה אחת מאיתנו, מחכה לנו.
אני מקווה שתרומותיו הרבות לא ישמטו מדברי הימים שיבואו לנו, יש לי תחושה שלא, שיהיה זכרו איתנו.
