'חומר אפל', בחירה חופשית, ומהו טיפול מוצלח (בסדרה)
דר' רחל קואסטל | 28/8/2026 | 15 צפיות | הרשמו כמנויים
אני לא יודעת איך פיזיקאים הולכים לישון בלילה עם מה שהם יודעים על מה שהם לא יודעים. לקרוא לזה אלוהים לא מקדם לשום מקום, ולכן הם מפתחים מיני היפותזות ופרוטו-תאוריות. קצת כמו לצייר היטל של מרובע ארבע-ממדי. דוגמא לכך בפיזיקה תאורטית היא העקרון האנטרופי והיפותזת הרב-יקומים (המולטיוורס) שלכאורה נגזרת ממנו, כשנקודת המוצא היא ההתבוננות עצמה - או יותר נכון ההבנה שהעולם ניתן להתבוננות.
אחרי שקופרניקוס, גלילאו ודרווין בעטו אותנו ממרכז היקום, העקרון האנטרופי מציב אתנו שם בחזרה, וטוען שהיקום נוצר בכדי לאפשר את התבונה המתבוננת שלנו. זה היה נשמע לגמרי עף-על-עצמו-ועל-האנושות אלמלא העובדה שהתמהיל של חוקים פיסיקליים שמאפשרים את החיים בכדור הארץ הוא בכוונון כזה עדין ובהסתברות שמשולה להטלת קובייה שפעם אחרי פעם מתייצבת על אותו מספר - וזה באמת, באמת מפעים ומעורר יראה.
מכאן כמה אסטרופיזיקאים גוזרים את היפותזת הרב-יקומים עם חוקים פיזיקליים שונים בקפיצה לגמרי דמיונית ובלתי ניתנת להוכחה מדעית. אבל זה לא מפריע למארוול להלאים אותה. ולמה לא? רק שמארוול עושה קולנוע משמים ורדוד, ואני מסתבכת עם הבנים שלי עכשיו, אבל זה כמו להוציא את הפסיכולוגיה מהמתח של היצ'קוק. יש גבול לכמה אפשר להנות מעלילה ופירוטכניקה.
מה שהסדרה של אפל טי.וי. "חומר אפל" (2024) עושה עם הרעיון של הרב-יקומים הוא הרבה יותר יפה וחכם, והיא מעניינת בעיקר בגלל שמדובר באלגוריה פילוסופית ופסיכולוגית שמדמה תהליכים טיפוליים. פילוסופית היא עושה שימוש בקביעה שהאדם נידון לחירות. וזה לא שהאקזיסטנציאליסטים מתווכחים עם הסטואיקנים, אלא שבתוך הדטרמיניזם הכללי של הקיום הם מבחינים בנקודות בחירה, סיטואציות ייחודיות של בחירה חופשית שבהן מעורבת הכרעה אתית. הציר המארגן של הסדרה נסוב סביב בחירה אחת כזאת.
התראת ספוילר.
העלילה מפותלת ומרובדת אך אנסה לשרטט קווי מתאר עיקריים: היקומים במולטיוורס הם אינסופיים, והסדרה מתמקדת בשניים עיקריים: עולם מקור ועולם מקביל. לדמות הראשית קוראים ג'ייסון בכל העולמות. בעולם המקור הוא מרצה לפיזיקה, נשוי לדניאלה ולהם נער מתבגר. אין שום דבר ייחודי בנשואים. אותן שמחות עצבונות, וחשבונות. חיים נטולי דרמות, אך רגועים ושלוים, שמהם הוא נחטף כבר בפרק הראשון על ידי ג'ייסון אחר, נקרא לו התאום המרושע, שמשלח אותו לעולם שלו בתיבה קוונטית שהמציא ושמאפשרת מעבר לעולמות מקבילים. לאחר מכן הוא גונב את זהותו וחייו בעולם המקור.
הסיבה לכך היא שלפני כשני עשורים הג'ייסונים בכל העולמות עמדו בפני אותה בחירה. דניאלה חברתן הודיעה שהיא בהריון. ג'ייסון בעולם המקור בחר בחיי משפחה. ג'ייסון בעולם המקביל בחר בקריירה ולא בדניאלה. אלא ששני עשורים אחר-כך ולמרות שהוא בחוד החנית מבחינה מקצועית וחיי עם אישה אותה הוא מחבב (אך לא אוהב), הוא חש אנהדוניה וחוסר סיפוק. תחושה של החמצה ונוסטלגיה מובילה אותו ליצור קשר מחודש עם אהובת נעוריו בעולם המקביל, עכשיו ציירת מפורסמת שוויתרה על אימהות, ואחרי המפגש איתה הוא משתמש בתיבה הקוונטית שהמציא כדי לקפוץ לעולם שבו הוא כן בחר בה ובחיי משפחה, ומשגר את ג'ייסון מקור לעולם שלו.
כאלגוריה פסיכולוגית הסדרה מתחילה להיות מעניינת בשלב הזה. למרות שהם חולקים אותו ,DNA ג'ייסון 1 וג'ייסון 2 הם טיפוסי אישיות שונים, והשאלה של מה קובע את האופי - הבחירות שאנחנו עושים או משהו במבנה הבסיסי - מרחפת ברקע. ג'ייסון 2, בניגוד לגרסת המקור, הוא לא אדם טוב. הוא מוקשח, חסר עכבות ורגישות לאימפקט של מעשיו על אחרים, ומונע מאינטרס/דחף/או קינאה במובן של מלאני קליין. נדמה שהוא צריך חוויות אקסטרים רק בכדי להרגיש משהו. זה שהוא נראה "נחמד" בדיוק כמו ג'ייסון 1, היא רמיזה מעניינת לכמה מראה יכול להטעות, ואיך פסיכופתיה יכולה להיראות כמו נורמליות (הספר "מסכת השפיות" של קלקלי עולה לראש). זה חייב להיות ככה, אחרת המניפולציה לא תעבוד.
אך כמו במציאות, זה לא מחזיק מעמד לאורך זמן. למרות שהוא מקסים את כולם בעולם המקור בהתחלה, הבקיעים עולים והטרנספרנס פשוט לא עובד. כשהוא "ממלא את המקום" של ג'ייסון 1 הוא מופיע כגרסה יותר משופרת של המקור, הרבה יותר כריזמטית, קולית וכיפית על פני השטח. הוא למעשה מוכר לדניאלה 1 פנטזיה שאותה מהר מאוד היא לא קונה. זה שהיא לא נופלת למניפולציות שלו, מעיד לדעתי כן על התאמה מקורית הראשונית, ועוד רמיזה לכך שיש קשר בין הבחירות הראשוניות להתהוות האישיות.
אולם לג'ייסון 2, יש יתרון אחד גדול – הוא מתנייד בין העולמות בלי בעיה. זה יתרון מאחר וכדי לעבור בין העולמות האפשריים בתיבה יש להשתמש בחומר פסיכו-אקטיבי שמסנכרן את התודעה למצב של סופרפוזיציה (נניח:), וכדי לעבור ליקום הרצוי צריך מצב של תיאום בין המודע ללא-מודע. אך אם אין עכבות, אין קונפליקט, וככה מסתערים על היעד.
עבור ג'ייסון 1 לעומת זאת, הדרך חזרה מהעולם המקביל לעולם המקור היא מסע ייסורים ואי-וודאות ומפגש עם הפחדים הכי עמוקים שלו. מלווה בפסיכולוגית שבמקרה מצטרפת אליו, הוא צריך לעבור דרך תכני המודע והלא-מודע הנגישים לו. הם יוצרים ברית טיפולית שבה היא מלווה ומשקפת, מעכבת לפעמים, אבל לא מתערבת. בגלל המבנה של התיבה, היא מחדדת לו את הקשר בין המציאות הרגשית והמציאות הממשית שהוא חווה. כמו למשל הקשר בין הצפה רגשית לבין טרנספורמציה לעולם שהוא כולו אוקיינוס. מסעות ג'ייסון 1 הם ביטוי לכך שאינטרוספקציה ומטה-קוגניציה הם תהליכים מורכבים ומפרכים של ניסוי וטעיה, כשהתיבה משמשת כמעין תרמוסטט, או מערכת של מטבוליזם רגשי.
**
ובכן מהו טיפול מוצלח לפי הסדרה? אז כמובן שאצל כל אחת מהדמויות המשמעות שונה. הפסיכולוגית, בוחרת בפסיכולוגיה חיובית, וזאת בעיני אמירה. אבל היא יותר חכמה מזה, ונראה שעוד נפגוש אותה בעונה הבאה. ג'ייסון 1, וממש רגע לפני שהוא מאבד את משפחתו לעד, מבין לעומק את הבחירה הראשונית, ועכשיו הוא יכול להתמסר לה (מסוג התובנות שנמצא ברומנים של סטפן צוויג). אם להשתמש בשפה הקלינית, מה שעובד אצל ג'ייסון 1, נקרא לו הלא-פסיכוטי או לא-פסיכופתי, זה טיפול דינאמי קלאסי, תוך עבודה עם מיינדפולנס שכוללת זיהוי של טון רגשי, פיתוח יכולות התבוננות, כמו גם טכניקות של רגולציה עצמית. על הדרך הוא מבין, כמו ג'ייסון 2 נטול הפחד ועכבות, שכל העולמות הם בין שתי הרקות.
ג'ייסון 2, לעומת זאת, הוא רוב העונה חסר תקנה וממשיך לייצר סבל עודף גם בעולם המקור. כשהיחסים עם דניאלה מתחילים להיות מתסכלים, זאת אומרת כשהיא לא מתנהגת כמו האובייקט שמופנם אצלו בפנטזיה, הוא מוכן לעבור למציאות אחרת. אין יכולות מנטליזציה - כל מה שהוא רואה זה רק את הפגיעה באגו שלו. הוא כן מנסה ללכת לפסיכולוגית בעולם המקור אבל הטיפול מסתיים מהר מאוד אחרי שהוא חוצה גבולות גם שם, ולמעשה משקף את העובדה שזה לא רק עניין של איזה טיפול מצליח אלא גם מי המטופל שיכול להיפתח לתהליך הטיפולי. פיטר סלרנו (Peter Salerno) שחוקר פסיכופתים, טוען שהם עושים שימוש בתובנות והשפה הטיפולית בכדי לשפר את טכניקות המניפולציה שלהם. ואכן, למי שזוכר, ד"ר מלפי בסוף הסדרה "הסופרנוס" מפסיקה את הטיפול של טוני סופרנו ברגע שהיא מבינה את זה בדיוק.
אך בכל זאת מדובר בסדרה אמריקאית בפריים-טיים, אז כן יש סוג של גאולה. מה שעובד אצל ג'ייסון 2 זה טיפול התנהגותי, או יותר נכון ההכרה בהשלכות ההרסניות של מעשיו לכל הנוגעים בדבר. בסוף נראה שיש קפיצה אתית בה הוא ממיר אשמה רודפנית (persecutory guilt) באשמה מתקנת (reparative guilt), ומבין שתיקון יכול להתרחש רק כאן ועכשיו. אבל לי נדמה שזה ביטוי של סגירה הרמנויטית של הכותב/ים יותר מאשר שיקוף של מציאות טיפולית.
**
ולגבי ההשפעה של סך הבחירות על מבנה האישיות: מאחר והסדרה לא מאפשרת לנו הצצה לתוך הילדות של ג'ייסון 2 אנחנו נשארים עם הבחירה לדחות את חיי המשפחה. ויש כאן הצעה לבחון את האישיות לא רק כתוצר של גנטיקה או ילדות אלא גם של האידאוסינקרטיות המצטברת של הבחירות שמתקבעת למבנה אישיות. ז"א יש בחירה דיסוציאטיבית ראשונית שנותנת את הטון בהמשך. ג'ייסון 2 עושה בחירות שמפנקות ומאדירות את האגו. זה חסר פשרות לפעמים, וככה דברים מתקדמים בעולם, אבל רגשית הדמות שלו היא בסך הכל חד-ממדית ושיפוטית.
האקזיסטנציאליסטיים ניסחו את מושג האותנטיות בהקשר של האינטראקציה האנושית כדו כיווני: אין להתייחס לאחר כאובייקט ואין לאפשר לאחר להתייחס אליך כאובייקט. ג'ייסון 2 לא מתחבר לבני אדם, הוא משתמש בהם באופן תועלתני. כשזה כבר לא מספק - הוא עובר לריגוש/אופציה הבאה. התיבה שהוא יצר מגלמת את זה בפועל, והיא סוג של מטאפורה על פרדוקס הבחירה. בהשאלה מסימון וויל, זוהי תיבה עם אינסוף אפשרויות שאף אחת לא מספקת באמת, ושהופכת בעצם לתירוץ להסרת ההגבלות על ההתנהגות.
כשג'ייסון 1 בוחר במשפחה, הוא בוחר גם בפשרה. לבחור להקים משפחה זה סוג של הקרבה עצמית בשביל לטפח חיים – גם ילדים וגם זוגיות זה דבר חיי ודינאמי. הקלישאה אומרת שצריך שבט שלם בכדי לגדל ילד, וזה כרוך בהרבה אוקסיטוצין ומעצורים מוסריים שאין לפסיכופת, רודף הדופמין והריגושים, אבל זה מפתח אותך רגשית, כמו בדמותו של ג'ייסון 1 שאמנם עסוקה בקונפליקטים פנימיים, אבל עמוקה ומרובדת, וכמובן יותר אתית.
**
אם נחזור לעיקרון האנטרופי, אז מי היה מאמין שחיי נישואים רגילים ויציבים הם האוטופיה הנחשקת היחידה בכל העולמות. נשמע שמרני, אבל איכשהו בקונטקסט הזה הרעיון מהפכני. מדוע? כי לא צריך מולטיוורס, מספיק לקחת טלסקופ ולהסתכל על העולמות מסביב. מאוד דרמטי שם. סופרנובות, 400 מעלות צלזיוס, צבעים פסיכדליים וסערות סולריות. מלא ריגושים, כמו בחיי הפנטזיה, שכן אפשר לחקור, רק שלא צומחים שם חיים.
בשביל חיים צריך את הקבוע הקוסמי, שנקרא לו בעקבות אי.אי. קאמינגס - אהבה. מלא חיות, מדויק, עגול, ומתגלגל לו, רגוע, שמח לרוב, מאוזן ומגוון. חלקו עדיין היולי, יש בו אדמה (עמל), מים (רגש), שמים (רוח ואינטלקט), ואם מתבוננים מבחוץ - יש התעלות ומסתורין. כל מה שצריך זה עוד פרק של בוב ספוג.
מתבקש לסיים עם השורות האלה של טי.אס. אליוט המאוחר, מהיפות שנכתבו אי פעם ועם נגיעה של מיסטיקת המזרח. אבל הסדרה עונה על שאלה שהוא שואל בשיר אחר שכתב בצעירותו: Do I dare and do I dare disturb the universe?. והתשובה שלה היא כן...ולא.
We shall not cease from exploration
And the end of all our exploring
Will be to arrive where we started
And know the place for the first time.
Through the unknown, unremembered gate
When the last of earth left to discover
Is that which was the beginning;
At the source of the longest river
The voice of the hidden waterfall
And the children in the apple-tree
Not known, because not looked for
But heard, half-heard, in the stillness
Between two waves of the sea.
Quick now, here, now, always—
A condition of complete simplicity
(Costing not less than everything)
And all shall be well and
All manner of thing shall be well
When the tongues of flames are in-folded
Into the crowned knot of fire
And the fire and the rose are one.
