טראמפ, אירן, גרנדיוזיות ובוחן מציאות
דר' רחל קואסטל | 17/6/2025 | הרשמו כמנויים
במאמר אקדמי מ2018 ניסיתי לענות על השאלה: כיצד הגיח דונלד טראמפ, מועמד שנוא-ממסדית ונלעג תקשורתית, וניצח את הבחירות לנשיאות ארה"ב ב-2016, ומדוע התגובות לבחירתו ולאישיותו אופיינו בפאניקה מוסרית. בהסתמך על הדיאלקטיקה בין ארכיטיפ "הצל" מול "הפרסונה" היונגיאניים, טענתי בין הייתר שבחירתו של טראמפ והתגובות הקיצוניות לה הם ביטוי של האנרגיה החברתית האלימה שהשתחררה מפירוק מעטה "הפרסונה" אותה ייצג הנשיא הקודם ברק אובמה, בעל התדמית הנקייה מרבב, והתפרצות הרגשות "הצליים" והלא-תקינים-פוליטית שהודחקו במהלך כהונתו.
בסיכום המאמר צפיתי שטראמפ יבחר לקדנציה שנייה בלי בעיות מיוחדות. ואז באה הקורונה. כמשקל נגד, הקורונה יצרה פניקה קיומית וגם מוסרית, והאופן הקיקיוני שבו הוא התנהל ביחס אליה הוביל למפלתו בבחירות. אני זוכרת היטב את הרגע שבו צפיתי בטראמפ מתפתל מול הווירוס הזה שבא לו יש מאין, ואמרתי לעצמי, אופס, אתה הולך להפסיד את הבחירות. אולם בשוך הקורונה, אותם סנטימנטים של ההמון הפטריוטי שפרץ לקפיטול החזירו אותו בסופו של דבר לשלטון. זה, וגם והחלקים היותר קיצוניים של הפוליטיקה של הזהויות המגדריות שגייסו את איילון מאסק לאגף השמרני. אבל שני נרקיסיסטים גרנדיוזיים, כידוע, לא יכולים לחלוק במה למשך זמן רב.
אז כן, בחלק היותר משעשע של המאמר אני מתייחסת לנרקיסיזם הגרנדיוזי של טראמפ (וגם לתגובות הפניקה אליו שהן משעשעות לא פחות). אין פה אבחון מקורי, הגרנדיוזיות שלו היא לגמרי in your face. אולם, מאז פרוץ המלחמה עם אירן, והתהיות האם זה נכון היה לצאת למלחמה והאם ארה"ב תצטרף, אני חושבת הרבה על מפגש בין שתי דמויות מפתח: טראמפ וחמינאי, שהוא מפגש בין שתי תצורות של גרנדיוזיות, אישיותית ודתית/אתנית.
המוטיבציה הגרנדיוזית של טראמפ מרוכזת כרגע במורשת שלו. לכמה רגעים הוא פינטז על קדנציה שלישית, ומהר מאוד ירד מזה. עכשיו הוא מרוכז בלהיזכר כ"נשיא הגדול ביותר שהיה לארה"ב", כמו אלכסנדר הגדול וקטרינה הגדולה, הוא רוצה להיזכר כ"דונאלד הגדול (מכולם!)", עדיף בכתוביות של זהב קיטשיות. הוא נדלניסט, אז הוא מחפש "פרויקטים", לבנות לשווק ולמכור. הכי חשוב לשווק, כי בשיווק אתה מוכר את עצמך. זה גם משתמש אך גם משרת את הגרנדיוזיות.
הגאונות שלו היא שהוא מתעל את הגרנדיוזיות שלו להרים פרויקטים מוצלחים, והוא מטעין אותם בה. נכון שהם לא תמיד מוצלחים, אלא רק מתויגים כך, אבל זה מספיק בשבילו. כרגע הוא בחיפוש אחר פרויקטים שכאלה. הזחיחות הראשונית שלו אחרי מה שנתפס על ידו כהצלחה של המבצע הישראלי באירן, היא חלק מהמוטיבציה הגרנדיוזית לתמוך במבצע ואולי כך להשאיר גם חותם היסטורי. אבל הוא עדיין על הגדר, קרוע בין המתבדלים הרפובליקנים, שרוצים להימנע ממעורבות של ארה"ב בכל מלחמה בינלאומית, ובין החלקים במפלגה שדוחפים למעורבות.
הבדלנות האמריקאית היא סיפור אחר, וגם לה יש היסטוריה (ראה פרל הרבור). הגרנדיוזיות של הבדלנים היא האמונה שארה"ב היא עולם בפני עצמו של 50 מדינות, שיוצרות ומייצרות את כל מה שהן צריכות, ומדוע שיכניסו ראש בריא למיטה חולה? יש בזה היגיון, אך אם חוזרים לבוחן המציאות (ופה ההיסטוריה עוזרת, אני מקווה), אז הרי המלחמה תמיד מגיעה אליהם בסופו של דבר, כמה שהם מנסים לברוח ממנה. וגם, זהו המחיר של להיות מעצמת על. זה מגיע עם המחיר של להיות השוטר של העולם.
עלי חמינאי, המנהיג העליון של אירן, עם דגש על עליון, הוא פנאט שמייצג סוג אחר של גרנדיוזיות – דתית/אתנית. המורשת של אירן היא התרבות העתיקה והמפותחת של פרס. עוד לפני שנכבשה על ידי האיסלאם, היא הייתה התרבות הכי מתקדמת בזמנה, והרבה ממה שאנחנו מייחסים לשיא התרבות המוסלמית, מגיע משם. זה המקור של תחושת העליונות של אירן על העולם ועל עמים אחרים במזרח התיכון. הם באמת ובתמים מאמינים בעליונות האתנית שלהם. לנו יש את "העם הנבחר" ולהם יש את התפיסה שלהם כגזע עליון (אם אני לא טועה היטלר שאל את המונח "הגזע הארי" מהתרבות הפרסית הקדומה).
החתירה לגרעין היא חלק מהעניין של להוכיח את העליונות. הם מאמינים שאמריקה (השטן הגדול) וישראל (השטן הקטן), מסכלים את המסלול המוצדק של להיות השליטים העליונים של המזרח התיכון ולהשליט את הגרסה שלהם של האיסלם השיעי. הם לא מצליחים להבין איך המערב "המושחת" יותר מפותח מהם – הם משתמשים במילים קולוניאליזם וציונות – אבל ההסבר שלהם לכך הוא שזה "רוע", ומשם מגיעה המילה "שטן". אלו הפיצולים הפרימיטיביים של מלאני קליין, שתמיד מחריפים בקונפליקט (בכל הצדדים, ראה "ציר הרשע" בניסוח הישראלי). גם טראמפ מחלק את העולם לטובים ורעים, ויחד עם זאת כן מתרשם מכל מיני דיקטטורים, מה שלא מסתדר עם הנרטיב האמריקאי של "העולם החופשי". אבל הוא חיי טוב בעולם של סתירות.
השילוב הזה של תחושת העליונות האתנית והפנטיות הדתית של השלטון האירני, וחרף הרציונאליות המיוחסת להם, הוא מאחורי הקונצנזוס הכמעט כלל עולמי, וההסכמה הרחבה גם במדינות אירופאיות שלא אוהבות אותנו עכשיו, שאי אפשר לתת לאירן לפתח נשק גרעיני, שאין מאזן אימה עם משטר כזה. זה בעיני בוחן מציאות על-פוליטי.
ה"פרויקט" הכי גרנדיוזי שטראמפ מפנטז עליו זה שלום במזרח התיכון (בתקווה לפרס נובל לשלום, שאני לא רואה את השבדים, שנתנו אותו לאובמה רק בזכות היבחרותו, מעניקים אותו לטראמפ אותו הם תופסים כפשיסט, אבל מי יודע). אם אירן תוחלש, זה יקדם אותו לשם. האם הוא רוצה את זה מספיק בכדי להצטרף למלחמה? אני חושבת שהוא מעדיף שלא, ומקווה לקצור את הפירות של אחרי. אבל לפעמים, כאמור, אם מוחמד לא הולך אל ההר...
