הריבון שמסרב לדעת | אורי נח
אורי נח | 25/8/2026 | 9 צפיות | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
החלטת שר הביטחון להעביר את האכיפה על המתנחלים לידי המשטרה אינה סידור עבודה מנהלי. היא ניסיון להפריד את מה שמשפטי נירנברג קבעו שאינו ניתן להפרדה: כוח ואחריות.
ביום שישי האחרון הנחה שר הביטחון, ישראל כ"ץ, את צה"ל להכין תוכנית להעברת כלל סמכויות האכיפה האזרחית בשטחים הכבושים לידי משטרת ישראל. "תפקיד צה"ל הוא להילחם בטרור הפלסטיני", הסביר, "ולא לרדוף אחרי נערים על הגבעות". ההנחיה ניתנה ימים ספורים אחרי שמתנחלים התפרעו בכפר קוסרה, וימים ספורים אחרי ההכרזה על הקמת 104 יישובים חדשים. על פני השטחים מדובר בחלוקת עבודה בירוקרטית בין שני גופי אכיפה. אבל בסמוי פועלת דינמיקה עמוקה, מוכרת ומסוכנת: ניסיון של הריבון להישאר ריבון - ובה בעת להתנער מחובתו להיות אחראי.
היסוד המשפטי נוטה להישכח דווקא משום שהוא כל כך בסיסי. מאז 1967, על פי דיני תפיסת הלחימה של צה"ל, המפקד הצבאי הוא הריבון בשטח כבוש, לא כמטאפורה או כסיסמה פוליטית. זהו המבנה המשפטי שמדינת ישראל עצמה נשענת עליו כל עוד לא סיפחה את השטחים. ריבונות זו אינה מקנה כל זכות אלא מטילה חובה. חובתו של הכוח הכובש להגן על כל האוכלוסייה הנתונה לשליטתו. בשטח כבוש, כמו בכל מקום אחר, הסמכות והאחריות כרוכות זו בזו ומתקפות אחת את השנייה. לא ניתן להחזיק באחת ולגלגל את השנייה לכל אורכו של המסדרון הממשלתי ולהניח אותה בין עציצים על מדף של משרד אחר.
במשפטי נירנברג נקבע העיקרון שהפך לאבן פינה במשפט ובמוסר המודרניים: חייל אינו יכול לומר להגנתו "רק מילאתי פקודה". משמעותו העמוקה של העיקרון אינה רק שהפרט נושא באחריות אישית למעשיו. משמעותו העמוקה יותר היא שהאחריות אינה ניתנת להעברה, לא במעלה שרשרת הפיקוד ועוד פחות במורדה. בפשטות: המחזיק בכוח מחזיק גם באחריות. החלטת שר הביטחון מבקשת לבצע פליק-פלאק - התנועה ההפוכה בדיוק - כך שהצבא יעמוד בשטחים כריבון: יקצה קרקע ליישובים חדשים, יחזיק בשטח וישלוט בחיי מיליוני בני אדם חסרי אזרחות. וביקום מקביל, הסמוך לעציצים על מדף חדרו של השר לביטחון לאומי, תונח האחריות לאלימות של אזרחי המדינה היהודים.
פרויד קרא למנגנון הזה Verleugnung - התכחשות, על משקל התחכמות שתכליתה היא להפוך פעולה לכזו שנחזית להיות חכמה. זו אותה פעולה נפשית שבה הסובייקט יודע ואינו יודע בעת ובעונה אחת. הפסיכואנליטיקאי ג'ון סטיינר, בקריאתו את טרגדיית אדיפוס, נתן לפעולה הזאת שם מדויק עוד יותר: עצימת עין. להבנתו אדיפוס יכול היה לדעת ולהימנע מהטרגדיה. העדויות היו פרושות לפניו לכל אורך הדרך, וגם לפני הסובבים אותו. עיוורונו לא היה גורל אלא בחירה, והבחירה לא הייתה שלו לבדו אלא קנוניה של כל מי שהאמת לא הייתה נוחה לו. כך גם כאן. הצבא יודע היטב שהוא הריבון, אך הוא מקים לעצמו ולכולנו ארכיטקטורה שתאפשר לעצום עין. וכמו בכל התכחשות, נדרש גם פיצול: הצבא הטוב (בעולם), זה הטהור, שנלחם בטרור ומגן על הגבולות, ולצידו גוף אחר, שיטפל ב"נערים" ועציצי משרד אחרים מקשטים את כוונותיו. הפיצול הזה משאיר לכאורה את האתיקה הצבאית נקייה. המחיר, כמו תמיד בפיצול, הוא שהמציאות שהתפצלה תשוב ותפרוץ במקום אחר, כשהיא אלימה יותר.
מן הקליניקה הפסיכואנליטית אפשר לדעת דבר אחד בוודאות: סמכות שמתנערת מאחריות אינה סמכות אלא כוח ריק שמניעיו זרים. סמכותו של המטפל אינה נובעת מהידע שבידיו ולא מהעמדה שהוא יושב בה, אלא מן האחריות שהוא נוטל על המתרחש בחדר. כולל, ובראש ובראשונה, על מה שלא התכוון אליו, כלומר על מה שלא היה אמור לקרות. מטפל שמחזיק ברעיון של העברה, לפיו הוא מסך להשלכות, ומתנער מאחריות למה שהיא מחוללת, יכול לשמש כאיור תחת ההגדרה של ניצול. גם ההפך נכון: הורה שמכריז "אני כבר לא יכול איתו" בעודו נשאר ההורה, אינו מעניק לילדו חופש אלא נוטש את הקשר שבין סמכותו לבין אחריותו. הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט הראה איך ההתנהגות העבריינית של הנער היא פנייה אל הסביבה, למעשה תביעה עיקשת מצידו לכך שמישהו יחזיק סוף-סוף בגבול ויעמוד עליו. האלימות בגבעות אינה מתרחשת למרות היעדרו של הריבון אלא בהשראתו ובהרשאתו, והיא ממוענת אליו. הבחירה של שר הביטחון במילה "נערים" אינה מקרית, וייעודו הלשוני הוא להפוך פוגרום למשובת גיל התבגרות, עבריינות למעשה קונדס. היא נועדה לשחרר את הסמכות מן החובה לפגוש את מה שהיא עצמה הצמיחה.
בתנועה סיבובית מסחררת מועברת האחריות למשטרה, אותה משטרה הכפופה לדרג פוליטי שאינו מסתיר את הזדהותו עם מבצעי האלימות ומגבה אותה. כך, העברת האחריות הופכת לאידוי. חנה ארנדט כינתה זאת "שלטון של אף אחד": הצורה הבירוקרטית שבה הרוע מתרחש בלי שאיש יהיה אחראי לו, כשכל חוליה בשרשרת מצביעה על החוליה הבאה. הרוע הופך לאקט בירוקרטי בנאלי. הצבא יצביע על המשטרה, המשטרה על התקציבים, השר על הצבא, ובכפר קוסרה יעלו בתים באש אמונית.
וההתכחשות הזאת אינה נחלתה של הממשלה בלבד. יוענה גונן העירה השבוע ב"הארץ" הערה מדויקת: כולם מדברים על היום שאחרי נתניהו, איש אינו מדבר על היום שאחרי המנגנון - אותו מנגנון של אלימות ממוסדת וקביעת עובדות בשטח שממנו צמחה קוסרה. האופוזיציה העסוקה ב"שוויון בנטל" וב"ממלכתיות" אינה מציעה לו חלופה. זוהי עצימת העין השנייה, הדמומה יותר. לא זו המזדהה עם האלימות, אלא זו המבקשת לנהל אותה בנימוס. במונחיו של סטיינר, הקנוניה סביב אדיפוס לא הייתה של החצר בלבד. היא הייתה של כל מי שהאמת לא הייתה נוחה לו. ממשלה אחרת שתחזיק באותה ריבונות תירש גם את אותה אחריות, ולא תוכל לומר להגנתה שרק קיבלה לידיה את התיק.
משפטי נירנברג לא עסקו רק באנשים שביצעו פשעים. הם עסקו בארכיטקטורה של אי-אחריות, במערכת שלמה שנבנתה כך שאיש בה לא ירגיש שהוא הפועל. הלקח שנוצק שם הוא שאחריות דבקה במי שמחזיק בכוח גם כשהוא עוצם את עיניו או מנקר אותן ביודעין, ודווקא אז. בשנת חייו האחרונה, 1938, כשההתכחשות חדלה להיות מושג קליני והפכה לסדר יומה של יבשת שלמה, כתב פרויד את מאמרו האחרון על פיצול האני. הוא תיאר בו כיצד שתי עמדות מנוגדות - ההכרה במציאות וההתכחשות לה - מתקיימות בנפש זו לצד זו, "מבלי שהאחת תשפיע על רעותה". ההתכחשות אינה מוחקת את הידיעה. הידיעה נשארת שם, שלמה, ממתינה. חייל לא יוכל לומר "רק מילאתי פקודה". צבא לא יוכל לומר "רק העברתי את הטיפול". ואנחנו, שבשמנו מוחזק שם הכוח הזה, לא נוכל לומר שלא ידענו, משום שכולנו יודעים, גם עכשיו, בעת ובעונה אחת עם אי הידיעה.
הכותב הוא פסיכואנליטיקאי, פסיכולוג קליני וחינוכי מדריך; ומנהל המחלקה הפסיכואנליטית לטיפול יום-נשים במרכז ברה"נ "מרחבים"; התוכניות לפסיכותרפיה באונ' תל אביב ובאונ' בר-אילן; מרכז שילוב ידיים - פורום המכונים הפסיכואנליטיים בישראל.
