יומני מלחמה 2023–2026
רות נצר
מבוא
ברשימה 'יומני מלחמה' אני מביאה את היומן האישי שלי, שנכתב מאז 7.10 עד תום מלחמת איראן. היומן כולל את חוויותיי האישיות כאדם פרטי, כמטפלת (פסיכולוגית יונגיאנית), כתיאורטיקנית הכותבת מאמרים, וכאמנית שמתמודדת עם משמעות החיים ועם חרדת המלחמה בצילום ובכתיבת שירה. היומן עוקב אחר הרגשות, החלומות האישיים ופירושם, מתוך הכרה שבתקופה כזו חוויותיי ובעיקר חלומות אישיים רבים מבטאים את נפש הכלל ואת חלימת הכלל. מובאות בו מחשבות ותובנות על המלחמה, והסתייעות במיתוסים קדומים שמתארים את דרכי האנושות להתמודד עם חרדות קיומיות.
מובאים ציטוטים של אחרים ובעיקר תחושותיי האישיות והתובנות שעלו בי. מצוטטים שירים רבים שכתבתי. מתוארות דרכי החיפוש המתמידות לקומם את עצמי נוכח החרדה: המבט המתמזג בטבע, מדיטציות, כתיבת שירה וצילום, חשיבה תיאורטית יונגיאנית, רוחניות בודהיסטית, כתיבה מקצועית והוראה.
העמדה היונגיאנית מלמדת אותי להיות מודעת לחוויותיי, לחיות במלואי כאדם יוצר, להמשיך בתהליך ההתפתחות הרוחנית שלי בתוך איומי הקיום של המלחמה, ולהכיר במשמעות ההווה ובמשמעות ההתנסות שאני עוברת כחלק מתהליכי האינדיבידואציה שלי.
בתקופה זו הספרות הבודהיסטית מאפשרת לי לחוות מחדש את היקום בחיבורי חיבוריו, ולהיות חלק מיקום גדול מאירועי הרגע הזה. העמדה הבודהיסטית מאפשרת לחיות את הרגע כהווה נצחי במלאותו, מתוך עמדת חמלה לעצמי וליקום. אני לומדת לנשום עם היקום, משלבת ברָכות מן התפילה היהודית עם מדיטציות יקום בודהיסטיות.
יומני מלחמה 2023–2026
לקראת סוף אוקטובר 2023, בעיצומה של הזוועה הרצחנית שהמיט עלינו החמאס, התעוררתי לילה אחד ונזכרתי בתמונת השיר הזה שכתבתי חודשיים קודם לכן, באוגוסט של אותה שנה:
ערמה
עֲרֵמַת כַּפּוֹת וּמַזְלְגוֹת זְרוּקָה עַל הַשַּׁיִשׁבַּמִּטְבָּח, מַמְתִּינָה שֶׁמִּישֶׁהוּ (אֲנִי) יְסַדֵּר אוֹתָןבַּמְּגֵרָה. בֹּהַק הַכֵּלִים מֵאִיר אֶת הַחֶדֶר.הֵנָּה תְּמוּנַת פָּנָיו שֶׁל בּוּבֶּרנִבֶּטֶת בִּי מֵהָעִתּוֹן:"הֱיוֹת אָדָם מַשְׁמָע הֱיוֹתיְצוּר הַהֲוָיָה נוֹכֵחַ" –וּלְפֶתַע נִכְחִי הַכֹּל מִתְהַפֵּךְ -הַכַּפּוֹת וְהַמַּזְלְגוֹת שֶׁמֻּשְׁלָכִיםעַל הַשַּׁיִשׁ נִדְמִים כַּעֲרֵמַת גּוּפוֹתעֲרוּפוֹת.
היה זה בעודי מוציאה את הכלים מהמדיח, כשהגיח אליי הדימוי התמונתי המבהיל, כמו מעולם אחר, שאין לו שום קשר לחיי או לחיי הוריי. היה זה כמו פלאשבק מחיים אחרים שלא היו לי. מניין הגיחה התמונה הפסיכוטית הזו? כדי להירגע כתבתי בשיר הזה את מה שהתרחש בי.
וכך לאחר שנכתב, שמתי את השיר הזה בצד כדי להכחיש ולשכוח אותו.
עברו שבועות, ולפתע, באישון לילה של אמצע אוקטובר, הבנתי: הייתה זו תמונה שהגיעה אליי מן העתיד!
לא תמונה פסיכוטית הייתה זו, אלא מציאות שנעשתה פסיכוטית וממשית, שהתרחשה ממש כך, בעולמנו, ביישובי 'עוטף עזה'.
אני מבינה ששם השיר, המתייחס לערֵמת הכלים, יכול להיקרא גם 'עורמה' – כי כך הרגשתי: דימוי פתאומי פועל בעורמה, עוקף את ההגנות שלי ומשליך את עצמו כלפיי כמו פצצה.
נוסף על כך, השיר הזה מגחיך את הניסיון שלי להתחבר לחוויית ה'הנני', של האדם כיצור הוויה 'נוכח', שבובר מדבר עליו. התמונה הזו, שהגיחה מתוך העתיד והתממשה כהווה פסיכוטי ערוף ראש, מלעיגה על העבודה הפנימית הרוחנית הזו, כי הרוע גדול מן הכול. והוא מסוכן כשהוא מנסה להשמיט מתחת רגלינו את האמונה בערכים שלנו, באמונות העמוקות ביותר של נפש האדם. בחודשים הבאים היה עליי לבנות מחדש את אמונתי בערכי הרוח העמוקים שלי, להיגאל מ"הווה נוכח" של רוע צרוף אל "הווה נוכח" של טשרניחובסקי – "כי עוד אאמין באדם, גם ברוחו רוח עז".
דומה שאני חיה את המלחמה בהישרדות. צפה באונייה מתנודדת על מים סוערים. מתמסרת ליומיום של עבודתי והכתיבה. מקבלת כוח מכתיבת מאמרים שנוגעים למציאות העכשווית, מאמרים שעוזרים לי להבין את המציאות ואת דרכי ההתמודדות איתה – על ארכיטיפים ומיתוסים המסייעים בהתמודדות עם הטראומה, ובעיקר על המיתוס של מוות ותחייה של הטבע ושל האלכימיה הקדומה. המאמרים מתפרסמים.
עברו עוד ימים רבים אחרי פרוץ המלחמה, ושוב, ממקום אחר לגמרי, שכל כך אינו שייך למציאות המלחמה, הגיעה אליי הקריאה להוויה, להיות, לנוכחות: אני קוראת את חוקר האמנות ג'ון ברגר, שכותב על ציור של יער. הוא כותב על נוכחות כחוויה של הצופה בעת התבוננות בציור, שפירושה על פי היידגר "קיום שמנכיח עצמו באופן פעיל", "התקיימות מתמדת הפוגשת את האדם" (ג'ון ברגר, על ההתבוננות, תרגום: אסתר דותן, הוצאת פיתום, 2012, עמ' 93). באותו ערב ראיתי סרט על המורה אילן עמית, הכותב על הנוכחות כיעד של הנשמה, ועל הגעגוע לחיות את חיינו במלאות. הצירוף הסינכרוני הכפול של תכני הנוכחות, המגיע אליי עכשיו, מעיד – כך אני מבינה – על חשיבות הנוכחות של עצמיותי בזמן הזה. החשיבות של היות נוכח. של היות העולם נוכח. לא, אסור לאבד את המשמעויות הרוחניות שלנו, כשזו מטרתו של הרוע: להשמיט בעורמה מתחת רגלינו את התשתית הערכית-רוחנית-אמונית, את אמונתנו באדם וביקום.
והנה בימים האלה צף בי שוב ושוב דימוי שאיני יודעת את משמעותו: אני רואה אותיות מרחפות-צפות ביקום, בגדלים שונים, הולכות ונעות ומתפשטות וממלאות את היקום, בתנועה מתמדת, כמו במחול איטי, חרישי וסמוי. אותיות עבריות. אולי אותיות השם המפורש. אולי זו הנוכחות שהיא נוכחות יקומית? בעודי כותבת זאת, עולה בדעתי שאולי אלה האותיות שהספר הקבלי 'ספר יצירה' מספר לנו עליהן, שמהן נברא העולם, והוא ממשיך להיברא כל הזמן. במיוחד עכשיו, בנוכחות הרצחנות, המוות, הרוע, ההרס – העולם חייב להיברא שוב ושוב. והוא לא נברא מטיט וחומר אלא מרוח האדם, שהיא אותיות אלוהים.
אני נזכרת בדימוי דומה שעלה בי לפני כמה שבועות, ובו כל גלגלי העולם בתנועה יקומית מתמדת. עכשיו הגלגלים הותמרו לאותיות. האותיות הן חומר הגלם שלי. הן מאפשרות לי לתרגם את החוויה היקומית לפוטנציאל הכתיבה שלי. אני נזכרת גם בחלום-סיפור של ר' נחמן מברסלב, ובו הוא "רואה" עץ שעל ענפיו כלים ואותיות מוזהבים.
בהתחלה, בהלם-האלם הגדול נוכח הטבח, לא כתבתי דבר. שכחתי לכתוב. לא היה דבר מלבד ההצפה הרגשית, האימה, הכאב והבכי. הייתה הרגשת אוזלת יד גמורה, שכל הכלים שלי-שלנו אבדו. שיכולת ההסמלה אבדה. שכל התובנות התיאורטיות, הפסיכולוגיות, הספרותיות – אבדו. נשמטה הקרקע תחת היכולת הסימבולית המעניקה משמעות.
הרעיונות המרכזיים של עולם הנפש-הרוח, של חיבור ניגודי החיים והמוות, של זרימת החיים, של ההשתנות המתמדת, ושאחרי הטראומה יכולה לבוא צמיחה – כל אלה נשמעו עכשיו כמו הבל וגבבא, כמו יומרה מטופשת.
זלדה כותבת: "אב הרחמים אל תיתן לי לנפֹל / מחמת העצבות / ושמים שלך / אל תקח ממני". אני חושבת על הפסוק מהתפילה: "שאו שערים ראשיכם והינשאו פתחי עולם ויבוא מלך הכבוד". אלה שערי השמים של זלדה ושל אתי הילסום, הכותבת על "השמים שבתוכי".
אחרי שבועיים מהמפץ הגדול אני חוזרת לכתוב. הדימוי של האותיות המרחפות מחזיר אותי לאותיות שלי. אני קוראת להן, כמו לציפורים שעפו בבהלה מהקן – לשוב אליי, לקנן בהיכלי.
והן באות וכותבות אותי.
והנה אתמול ראיתי סרט על ציור יפהפה ומפעים, בלתי מוכר לי עד כה, של רמברנדט: ציור של אישה קוראת ספר; אישה מבוגרת, לראשה כובע רחב ששוליו כמו עוטפים את פניה הנעימים והרכים. האישה והספר ופניה המוארים. היא משוקעת כולה בחוויית הקריאה. אלה פניה המיטיבים של אישה שחייה בָּשלו. החיוך הסמוי שנובע ממעמקיה מובלע בשולי שפתיה. היא אינה זקוקה לאיש. היא עצמה המלאוּת. העולם. הנה שוב נשלחת אליי נוכחות. והפעם זו הנוכחות הנשית הבוגרת של שכינה שהתגלמה בדמות זו, המקרינה חן וחסד לעולם ואמון בטוב ובמיטיב. זו אותה חוויה שלי נוכח הנשים בציורי ורמיר: נוכחות נשית. עולם נוכח. מלאות. רוויה. ישות.
אז אני גם לומדת לדעת על הדמות הנשית-אימהית ששנדור פרנצי כינה 'אורפה', המייצגת את הכוח של ארגון החיים ההישרדותי המתעורר במצבי מוות נפשי – כמו אלו המתרחשים אצל התינוק והילד בהקשר ההתפתחותי הטראומתי בעקבות בלבול השפות. זו סוכנות פנימית המסוגלת למלא את הפונקציה ההורית-אימהית כשזו נעדרת. להבנתי, זו האם הטובה המופיעה כדימוי אימהי-נשי מיטיב, עוטף וחם, שמתגבש בדימוי תמונתי מיתולוגי, כדמותה של רחל אמנו או השכינה או מריה בנצרות. היכן היא האורפה שלנו עכשיו, כשאנחנו זקוקים לה?
בהמשך, אני קוראת את דבריו של נתנאל לאור, מומחה לטראומה: "אם יש משהו אחד שנכון לנו כעם ברגע זה, זה היכולת לחזור ולהציב את הממד הרוחני כציר מרכזי למשמעות חיינו, לא בהכרח רוח כדת. זו יכולה להיות גם דת, אבל הכוונה כאן היא לאנושיות בתפיסה הגבוהה ביותר" ('לשקם קהילה מאסון', הארץ, 20.10.2023). אני שואלת את כולנו ואת עצמי, איך והאם תפיסת הנפש של העולם היונגיאני יכולה להוות היום עבורנו "ממד רוחני כציר מרכזי למשמעות חיינו", כמענה לאסון שמאיים להרוס את עולמנו הרוחני אם לא נאחז בו ונמצא בו מענה. במילים אחרות, האם תפיסת הנפש של יונג, שממוקדת ב'עצמי' שהוא מרכז הנפש, היא תיבה כנגד המבול? האם היא תהיה לנו "השמיים" שבתוכנו?
דווקא עכשיו, כשהעולם על בלימה, חייבים להפוך את הסתמי למהותי.
במלחמה הזו בני משפחתי אינם משתתפים בקרבות. אינם מגויסים. לפחות כאן אין בי חרדה אישית. אבל כל חייל שנופל מעורר בי פרץ בכי.
אני מתייעצת בקלפי הטארוט שלי על המציאות העכשווית, ומקבלת את קלף אס הגביע וקלף העוצמה. שניהם מאשרים לי את דרכי. בקלף הגביע יש ציפור רוח הקודש שמביאה חסד ממרום ושפיעה מתמדת של מים מהגביע אל הים. אני רואה בזה אישור להעצמה הפנים-נפשית של הרוח המחוברת ליקום. בקלף העוצמה עומדת אישה בשמלה לבנה, מרגיעה ומאלפת אריה. זו הנשיות שמרגיעה את עוצמות הפחד החייתי העכשווי, את חיית הפחד, בכוחה הנשי-רוחני (שמלתה הלבנה וסמל האינסוף שמעליה).
בילדותי, בקיבוץ שליד הגבול, הזיכרון הראשון של חיי בגיל ארבע הוא להתעורר בתוך מקלט, במלחמת השחרור. העניין הוא שהזיכרון אינו כולל פחד כלשהו. ככה זה היה. אבל כשגדלתי מעט, בשוכבי בלילות שמעתי את הולם ליבי המפוחד ולא ידעתי אם קול ליבי הוא או קול צעדיו של האורב הבא מבחוץ. בחוברת קטנה לספרות, במדף הספרים של ההורים, מצאתי אז את שירו התמציתי של אריה לודוויג שטראוס, שתיאר את פעימות ליבי:
"מַה זֶּה קָם בָּאֹפֶל וְהָיָה?הִתְעוֹרַרְתִּי. אֵי עוֹד אֵרָדַם?הֲקָרְאָה חַיָּה בְּקוֹל אָדָםאִם אָדָם הוּא, כַּחַיָּה יִלֵּל?...אִם זָעַק הַלֵּיל מִלֶּב חַיָּה?כָּל הָאֹפֶל קָם בִּי וְהָיָה".
לא ידעתי אז שהשיר נכתב בעקבות השואה. גם במלחמה זו עולות אסוציאציות של שואה. שוב אני נזכרת בשיר הזה.
"אמנות היא הנסיון להגן על שלמות העולם, היא הקשר הנסתר שבין כל הדברים" – כך כותבת דוברבקה אוגרשוביץ' בספרה 'מוזיאון הכניעה ללא תנאי' (תרגום: דינה קטן בן ציון, עם עובד, 2009). אכן, אמנות היא חסד האיחוי. גם המושג של העצמי, שהוא הממד הרוחני בנפש, הוא לפי יונג בדיוק זה. לכן אני כותבת. הכתיבה, כל כתיבה, היא הפעלת העצמי המאפשר לנפש להתרחש ולחבר את כל קשרי הקשרים שלה, המתרחשים עד לשורשינו שבחלל האינסופי, הרבה מעבר לגבולות עצמנו האישי. האם לא אלה הן האותיות המרחפות בחלל?
אני כותבת עכשיו כדי להגן על שלמות עולמי הפנימי, כאשר ללא הרף מתקיים איום של פירוקו. זה האיום של 'ההתקפה על החיבורים' שבּיון מדבר עליו. האם האותיות המרחפות הן פירוק או חיבור? ואולי זה וגם זה, בתנועה מתמדת. כשאני כותבת אני בחיבור המלא ביותר לאמת, לחיים, לנשמה, לעצמי. אני בנוכחות.
מהי נוכחות? גם זה שכתבתי: "פרח נושר למרגלותי. / אתבונן אל פלא היותו".
אבל נוכחות, אני מבינה עכשיו, כוללת גם את הנורא. ואז בחנות קטנה אני מוצאת מגנטון למקרר וכתוב עליו: "להיות בנוכחות ברגע הזה". ואז הידיעה: בכל רגע של נוכחות אני מכוונת להצלת עולמי מפני התוהו.
הבריכה היא מפלט. לא רק השחייה והמפגש עם האנשים, אלא גם מרחבי הדשא. עוברים ימים. על שפת הבריכה אני רואה ערמת כיסאות רבים צפופים יחד וחבל סוגר עליהם. ושוב עובר בי הבזק של תמונה של גופות. אבל מיד אני מתעשתת – לא גופות, אלא החטופים. כיסאות הפלסטיק הצהובים והכחולים, כיסאות תמימים שכאלה, צוּפפו ביחד אלה על אלה ונקשרו בחבל. מה פלא שעלה בי זכר החטופים. אני מצלמת את הכיסאות. את ההבזק הראשון הפכתי לשיר, ועכשיו הפכתי אותו לתצלום.
המלחמה נמשכת. אני חושבת על המנהרות התת-קרקעיות של החמאס בעזה. המנהרות התת-קרקעיות של הנפש שמכילות כל כך הרבה רוע. הרוע שלא ניתן להכחיד. אני חושבת על אלי מלחמה קדומים ואכזריים. בעיקר על ווטאן, האל הגרמני הקדום, שכפל הפנים שלו מתעתע. מצד אחד הוא אל המעמקים מביאי ההשראה והחכמה, ומצד אחר הוא אל הרוע, המלחמה האכזרית הטוטלית, והיה לדגם המנהיג עבור הנאצים, שהחליפו את ישו בווטאן. אוי לנו. ואולי צדק יונג, למרות הכול, כשקיווה שחרף כוחו להרע יבוא יום וווטאן יבטא את פניו העמוקים והיצירתיים ויביא השראה לעולם. בשנת 2003 פרסמתי ספר על יונג במלחמת העולם השנייה. הבאתי את דבריו הקשים שמזהירים מפני התהליכים שמביאים לדיקטטורה. אבל איש, אז ועכשיו, אינו מקשיב לדבריו אלה. ספרי לא נקרא.
נובמבר 2023. חלמתי שאני רואה ברקע האופק מנוף ענק ששופך ערמות עצומות של חומרי הרס מרוסקים על האזור העירוני הבנוי שלנו. חברתי פונה לרשויות כדי שיאסרו לשפוך כאן את ההרס.
אני מזהה כיצד המבט שלי על צילומי בתים הרוסים מאתר את התצלומים שהנורא בהם הוא גם יופי אסתטי של קומפוזיציית התצלום, והאור העובר מבעד לחורבות. היופי הוא מאחז לנשמה, אף שזה פרדוקסלי ואולי נשמע לא אנושי. הצילום כמעשה של אמנות מנסה לתקן את 'ההתקפה על החיבורים' שהמציאות כפתה עלינו. וחוזר בי הדחף מימים ימימה לצלם את הבלוי, הקורע, ההרוס. כמו לצעוק אל עין אלוהים של המצלמה: "ראה מה היה לנו". וגם האשמה המתמדת על הכורח להפוך את הנורא ליפה. "כל מלאך הוא נורא" – כותב רילקה.
אני מדברת בכנס על 'הבית'. כותבת מאמר על הבית. הבית הפנימי מאוד, שחייבים להגן עליו, כשאנחנו על גשר צר מאוד.
אומרים שיונג אמר את זה: "אל תהיה הדבר שקרה לך, תהיה מה שאתה בוחר להיות".
בתקופה הזו, שבה המדינה כאם והמנהיג כאב הכזיבו ואיבדו את משמעותם, אין ברירה אלא לבחור ולמצוא את האם והאב בתוכנו.
הלילה חלמתי חלום על התינוק המלוכלך בשכבות של חומר שמנוני, מנותק וקפוא. אני רוחצת אותו. לרחוץ היטב ולמרוח בשמן. החלום מזעזע אותי. איך ייתכן שהתינוק בחלומי קפוא בעודי בוכה כל כך הרבה בימים אלה? האם זו התינוקת שהייתי, קפואה ב'לינה המשותפת' בקיבוץ? האם זה הקפאון ההוא שמאפשר לי לשאת את אימת המלחמה והחטופים, את היותנו כולנו חטופים אל האימה?
חודשיים למלחמה. הלילה חלמתי שאני חוזרת לבית שלי ברעננה, כאילו אני עדיין דרה שם, אבל מתברר שהבית השתנה לגמרי, נבנה מחדש. אני עוברת לסמטה שלידו, שהיא, מתברר, הרחוב האמיתי, אלא שאין בה בתים – זו סמטה שהיא חורשת עצים מלבבת. אני ניגשת לאחד העצים. מישהו מביט בעץ הזה, ועל ענפיו עומדות ציפורים קטנות צהבהבות, שניגשות ונעמדות יחד על הענפים כדי להיפגש עם האדם המתבונן בהן. זו חוויה מרגשת. ואז מופיע על הענפים גם אריה קטן, והאיש, המישהו, מלטף שוב ושוב את זנבו הארוך, הגמיש והיפה של האריה, שנהנה מהמגע המלטף.
אני מתעוררת בשמחה מהמפגש החי והאותנטי עם הציפורים והאריה, ויודעת שזה המענה הנכון למצבנו: לקבל כוח מהטבע החי. אני מנסה לנשום עם העצים והפרחים בדרכי.
כתבתי:
יֵשׁ סוֹד בְּכָל גַּלבְּכָל גַּרְעִין, בְּכָל עָלֶה -כָּךְ גַּם יֵשׁ סוֹד בָּרֵיק וּבַמָּלֵאכָּךְ גַּם בָּרֹעַ, בָּרָשָׁעבָּאַכְזָר, בָּרַצְחָנִימְלֹא כְּבוֹדוֹ פַּלָּצוּת וּזְוָעָהגַּם זֶה סוֹד גָּדוֹל וְנוֹרָא? -
וגם:
כֵּן, עוֹנָה לִי עֲנַף הַזַּיִת הַמֵּנִיעַאֶת עַלְעַלָּיו בִּמְתִינוּתכֵּן, מְלַהֲגוֹת הַצִּפּוֹרִים בְּקִרְקוּר נִמְרָץכֵּן, מַכְחִילִים הַשָּׁמַיִם
קרה היום דבר מפתיע. לפתע חשתי חמלה על אנשי החמאס כאן ובעולם, שרוויים שנאה רצחנית, על נפשם הפגועה האנושה כל כך, על נפשם האכולה בזוועה אלימה. ברגע הזה הצלתי משהו בתוך נפשי.
מהתלמוד: כשמשה שואל את אלוהים (על סופו של רבי עקיבא שהועלה על המוקד) – זו תורה וזו שכרה? – אלוהים עונה לו: "שתוק. כך עלה במחשבה לפני". איך אפשר לחיות עם תשובה כזו?
"ואם אזעק – מי ישמע מבין צבאות המלאכים" – לחש רילקה בפתיחה של 'אלגיות דואינו'.
אני כותבת שירים. אפילו עכשיו. על המלחמה ולמרות המלחמה. זה מציל אותי. מוצאת עצמי מחפשת להיאחז בטקסט המכונן של תהלים – מניין יבוא עזרי, לא אירא רע כי אתה עמדי – ובמשפטי תפילה אחרים; אלה התבניות המוכרות המקודשות. הטקסט המכונן המקורי הוא כמו אבא ואמא. אתה רוצה לסמוך עליו, כי הוא יהיה שם תמיד בשבילך. אבל אתה גם כועס עליו על שהוא מכזיב בהבטחות שווא, ומוחה נגדו. לכן, בלית ברירה, אתה נאחז בו כמו מי שעל בלימה, שהרי אי אפשר להישאר בלא כלום.
פורסם הספר החדש שלי 'המסע הרוחני'. מתברר שדווקא עכשיו יש בו צורך. "לא אירא רע כי אתה עמדי". מיהו האתה? אין צורך להאמין באלוהים כדי להתפלל.
הבנה – עליי להתייחס למצב הנוכחי הכאוטי כאל שלב לימינלי. שלב של היות בין לבין, חרד ופתוח לשינוי.
יונג כותב שבמצב של משבר פוליטי הדיסאוריינטציה של היחיד אינה פתולוגית, ואנשים אינטואיטיביים במיוחד יכולים במצב הזה להביא תכנים חדשים מהלא-מודע, דרך חלומות או חזיונות, שיכולים להיות בעלי אופי גואל לחברה.
אולי מישהו יביא עכשיו חלומות כאלה.
על הכתיבה העצמית היומנית: הכתיבה היומנית, בעצם התרחשותה, הופכת את הרגע הנכתב ליקר ערך. ודווקא בזמן חרדת כליון הכתיבה מאשרת את תוקף הקיום, יהא אשר יהיה. מאשרת את אמונתו של הרגע בנו.
הכתיבה הופכת את ההיעדר ליש.
היא החבל שעליו אנחנו מהלכים מעל התהום.
"שום אדם אינו אי לעצמו", כתב ג'ון דאן. כשאני (כמו כל אחד אחר) מעצימה את עצמיותי ביותר, אולי ההקשר הסמוי ביני לבין העולם ישפיע עצמיות גם לאחרים. הלא כולנו מחרוזת אחת.
על שפת הבריכה, על הדשא. שוב מופיעה הדוכיפת. המלכותיות הטבעית הנחושה שלה – לרגע נעצרת נשימתי. היא מאשרת עכשיו את מה שעובר בי. הכול נכון.
אלתרמן כותב (בשיר 'ירח', כוכבים בחוץ):
"אלי העוד ישנם כל אלה העוד מותר בלחש בשלומם לדרוש".
היום על שפת הבריכה כתבתי:
אֵיךְ הֵם מְעִזִּיםפִּרְחֵי הַבּוּגֶנְוִילְיָהלְהַרְטִיט בְּסֶגּוֹל עַזאֶת שִׁפְעַת הַחַיִּיםאֵיךְ הֵם מְעִזִּיםלִפְרֹט עַל קְלִידֵי הָעוֹלָםוְצִפּוֹרִים מְדַלְּגוֹת בֵּינֵיהֶםמְסַפְּרוֹת סוֹדוֹת זוֹ לָזוֹכְּאִלּוּ אֵין רֹעַ כאן.הַפְּרִיחָה הַזּוֹ - תַּכְלִית הָרֶגַע.פֶּרַח נוֹשֵׁר לְמַרְגְּלוֹתַי.אֶתְבּוֹנֵן אֶל פֶּלֶא הֱיוֹתוֹ.
המשורר הסופי רוּמי כותב: "מעבר לטוב ולרע יש שדה / אפגוש אותך שם".
וגם כתבתי:
כִּי חָשְׁכוּ הָרוֹאוֹת.דְּמֵי אָחֵינוּ.לֵית אֲתָר פָּנוּי.אֱנוֹשׁאָנוּשׁ –עֲטוּר מִצְחֵנוּ זֵר עָכוּר.דָּבָר אֵינוֹ דִּמּוּיאֵינוֹ סִימָן. רַק זֶה.זֶה לֹא הָיָה, לֹאכְּאִלּוּ לֹא קָרָהכְּלָלהוֹי הַזָּהָב הַשָּׁחוּט הוֹי הַזָּהָב הַנִּשְׁחָטשִׁיר הַמַּעֲלוֹת, אֶשָּׂא עֵינֵי -נַהֲרוֹת דָּם יִשְּׂאוּ דֹכיָים,עוֹלִים בְּמַעֲלוֹת קְדוֹשִׁים וּטְהוֹרִים וְהָאַיִל לֹא בָּא.וּבְכָל זֹאת, מָה הֵם עוֹשִׂים שָׁם? מִתְבּוֹסְסִים בְּעַנְנֵי אוֹר בַּשָּׁמַיִם,הַאִם הֵם לֹא מִשְׁתַּעַמְמִים? מִתְבּוֹנְנִים בָּנוּ, מְדַמִּים עַצְמָם שֶׁהֵםמוֹשְׁכִים בְּחוּטֵי חַיֵּינוּ וּמִשְׁתַּעַשְׁעִיםכְּשֶׁהַחוּטִים נִקְרָעִיםוְהַכֹּל מִתְפַּזֵּר
ואז הגיע שיר נוסטלגי. הנפש מבקשת נוחם בזיכרון ילדות:
פִּרְחֵי הַבּוּגֶנְוִילְיָה הַלּוֹהֲבִים,צֶמַח הַשְּׁעוֹנִית שֶׁהִשְׂתָּרֵג עַל ה'לִיפְט',הָאַרְגָּז הַגָּדוֹל בּוֹ הוֹרַי הֵבִיאוּ אֶת שְׁאֵרִית הַפְּלֵטָהשֶׁל חֶפְצֵיהֶם מֵהַגּוֹלָה, הַגִּנָּה הַקְּטַנָּה לְיַד הַבַּיִתשֶׁאַבָּא עָמַל עֲבוּרָהּ, בָּבַת עֵינוֹ, עִם פִּרְחֵי אַמְנוֹן וְתָמָרוְצֶמַח בַּשְׂרָנִי כָּסוּף רֵיחָנִי שֶׁשְּׁמוֹ אָבַד לִי,וּשְׁלוּלִיּוֹת הַגֶּשֶׁם, הַבֹּץ הַחַמְדָנִי,וְהַשֶּׁמֶשׁ שֶׁקַּרְנֶיהָ הִקִּיפוּ אֶת הַקִּבּוּץ הַקָּטָןכְּמוֹ עַיִן עֲנָקִית -עוֹד מְעַט אַבָּא יֵצֵא מִבֵּית הַכְּנֶסֶת עֲטוּף טַלִּיתוְיָשִׁיר "לְכָה דּוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה".
השיר משיב אותי לקבל נוחם בזיכרון ילדות שלם כאמונה. סיומת השיר על אבא מזכירה לי משפט של עגנון בסיפור מילדותו על אביו, שבערב ליל פסח עומד עם כוס יין בידו, "ודומה היה עלי כמלאך שאינו מת לעולם". האגדה מספרת שכשבאו להודיע לאבא שנולדתי, הוא יצא מבית הכנסת ושר "לכה דודי לקראת כלה".
ועוד זיכרון מחמם לב: קודם לימים שבהם היו הערבים בעינינו נציגי הזדון, שמורה אתי תמונה פסטורלית של אחו ירוק נרחב מלא כלניות צבעוניות מעבר לגדר הקיבוץ שבו גדלתי, כשחברתי ואני עמדנו שם, ילדות בנות חמש לערך, וילד ערבי קטן, רועה צאן אביו, הושיט לנו מעבר לגדר זר כלניות.
הערב, בראיון איתה על נושא הזקנה, אמרה פסיכולוגית ידועה, בת שמונים, כותבת ספרים, שהיא מרבה לבכות בימים אלה, ושהיא אינה מתנדבת כי היא מרגישה שעליה לשמור על כוחותיה, ושהיא מתביישת בכך. ריגש אותי שאמרה בגלוי ממש את מה שקורה לי, ואמרה זאת בקול רם! כתבתי לה – תודה שאמרת מה שאני מרגישה.
"הנה מוטלות גופותינו, שורה ארוכה ארוכה", כתב חיים גורי במלחמה האחרת – ואולי בעצם זו אותה המלחמה המתמשכת לאין קץ. שורת הגופות ממשיכה ומוטלת. מוטלת עלינו. מטילה עלינו מחויבות. למה?
אתי הילסום כותבת: "נכנסתי למיטה בשעה מוקדמת ושכבתי והבטתי החוצה מבעד לחלון הגדול הפתוח. ושוב חשתי שהחיים, על כל המסתורין שבהם, קרובים אליי כל כך שאני יכולה לגעת בהם. כאילו אני נשענת על חזם החשוף של החיים ושומעת את פעימות הלב החרישיות והקצובות. שכבתי בזרועותיהם החשופות של החיים והרגשתי בטוחה כל כך ומוגנת. וחשבתי לעצמי: זה מפליא כל כך. אנחנו שרויים במלחמה. אנשים נשלחים למחנות-ריכוז. מעשי האכזריות הולכים ורבים. [...] ובכל זאת – ברגעים של היסח הדעת והתבודדות אני מוצאת את עצמי נשענת על חזה החיים, וזרועותיהם הרכות והמגוננות עוטפות אותי, ואני שומעת את פעימות הלב שאיני מסוגלת לתארן אפילו" (הולנד, ללא תאריך, מאי 1942, חיים כרותים, עמ' 75–76). מחלון הרכבת שהובילה את הילסום לאושוויץ היא שולחת גלויה שאותה מיענה לחברתה. איכרים מצאו את הגלויה ושלחו אותה למענה. בגלויה היא כותבת: "כאשר פתחתי באופן אקראי את התנ"ך מצאתי את הדבר הבא: 'אלוהים יהא מצודתי'. אני יושבת על תרמיל במרכזו של קרון משא מלא. אמא, אבא ומישה נמצאים כמה קרונות לפניי. ...יצאנו מהמחנה בשירה".
חיים באר מצטט את ברנר, שכותב: "לעם ישראל אין עתיד. צריך בכל זאת לעבוד" ('מכאן ומכאן'). וגם: "כל החשבון עוד לא נגמר" ('שכול וכשלון').
בבוקר, אחרי שהוחזרו החטופים הראשונים, נמלא הדשא רסיסי טל.
בספר יונגיאני (של דוד זלר) מסופר על חלום נומינוזי: אדם שהיה מדוכא זמן רב החלים לפתע אחרי שחלם חלום עוצמתי, ובו שמע שירת ציפורים מרהיבה. אני מקשיבה לציפורים על שפת הבריכה כאילו היו אחיותיי הנסתרות.
לייב רוכמן, סופר יידיש, כותב ביומנו מן המחבוא בשואה: "עד שמצאתי לבסוף על המחיצה למעלה עיגול קטנטן בהיר... האור הקטן... ברכת שלום מן השמש הוא. חשתי עצמי מאושר – אין אנו בודדים כל כך. השמש פוקדת אותנו במקצת".
אבות ישורון כותב: " אֲנִי אוֹהֵב אֶת אֱלֹהִים / בְּעַד שׁוּם דָּבָר. / בְּלִי בְּעַד מָה / בִּשְׁבִיל שֶׁיִּהְיֶה כָּכָה // בְּעַד שֶׁיִּהְיֶה / בְּעַד בְּלִי מָה / בְּעַד הָעוֹלָם / בְּעַד לֹא כְלוּם" (מתוך חרסים, הקבוץ המאוחד. 2012. עמ' 25).
ראשון בבוקר: אני חולמת שאני רואה עדר חיות גדולות בעלות קרניים קצרות וישרות, מפוסלות באבן שחורה בוהקת, רובצות כמו ישנות על האדמה, מפוזרות על פני משטח גדול. כמו משהו קדום. אני מתעוררת בהתפעמות מהכוח העוצמתי של הפסלים ומהצבע השחור. אני נספגת בעוצמת התמונה, בהכרה שאין לחפש כאן משמעות סמלית אלא לחיות את חוויית המראה ואת עוצמתו, שאפילו אינו דימוי למשהו אלא הוא עצמו. החיה. השחור. העוצמה. חלום שמזכיר לי חלום מפעים מלפני כמה שנים, ובו ראיתי אבן ענקית שחורה מונחת על אדמת מדבר. החלום הזה הוא ואריאציה אחרת לחלום החיות שעמדו על עץ, שחלמתי בראשית המלחמה. המטרה של חלומות כאלה היא להעצים אותנו מתוככי הטבע והיקום עצמו, בתקופה משברית. אלה חלומות גדולים שנועדו לא רק לי. לכן אני מספרת אותם.
ליד ביתי פורחים שיחי ורדים בשפע לבן, מזכירים לי יום-יום את המחויבות לנשמה שלי. והנה מצאתי מה שכותבת אתי הילסום זמן קצר לפני שנשלחה למחנה, אל מותה:
״שיח היסמין שמאחורי הבית הושחת לגמרי בגשמים ובסערות של הימים האחרונים, הפרחים הלבנים מפוזרים על פני השלוליות השחורות, הביצתיות, שעל גג המוסך. אבל בפינה כלשהי בתוכי היסמין ממשיך לפרוח, והוא עדין ושופע פרחים כמו תמיד.״
אני רואה את הסדרה על אתי הילסום. מדהימה. אישה מוחלטת בתוך המחויבות לעשיית הטוב. אי-יכולת להציל את עצמה וסירוב לכל אשמה מוסרית. עד מוות. היא כותבת: "עלינו לשאוף להיות רטיה על פצעים רבים". עוצמתי. אפשר לראות כאן אנלוגיה ללוחמים שהתנדבו מרצונם וחירפו נפשם עד מוות ב-7.10.
פנייה חדשה לטיפול של אישה שבנה נחטף במלחמה. אני אומרת לה שאני בוכה בקלות בכל מפגש עם אירועי המלחמה הזאת, ושתיקח בחשבון שהבכי שלי אינו מעיד על אי-יכולת להכיל, אלא ההיפך: זו הדרך שלי להכיל את הרגשות הקשים. אם זה מתאים לה, נוכל להתחיל תהליך טיפולי. התחלנו. אני מלווה אותה בסבל הנורא ובניסיונות לשיקום עצמי בעזרת האמנות שלה.
אני מדריכה מטפלים בפוסט-טראומה של חיילים. מרחיבה את ההסבר על התמודדות עם פוסט-טראומה ואשמה מוסרית במאמר מקיף שכתבתי על הסרט 'ואלס עם באשיר'.
דבר מרגש: היום קראתי על מפגש של קבוצה טיפולית במחלקה סגורה, שבה החליטו המטופלים לומר קדיש על החיילים ועל כל נרצחי המלחמה.
על שפת הבריכה. דומה כאילו המקום מכיר אותי מאז ומעולם, כאילו הייתי הציפור, העשב, טיפות הטל, קרני השמש, גרגרי העפר. הרגע הוא הזמנה להשתתף.
אורסולה לה-גווין: "קוסם הוא מי שלומד את שמותיהם האמיתיים של הדברים ויש לו היכולת לקרוא להם בשפת הבריאה".
גיתה: "האדם אינו יכול להימנע מהעולם באופן בטוח יותר מאשר דרך האמנות, ובו בזמן הוא אינו יכול לקשור את עצמו באופן בטוח יותר אליה מאשר דרך האמנות" (עידן צבעוני, 'מישל ברא לי עולם', הארץ, 5.1.2024).
קפקא – מחברת אוקטבו השלישית: "המשיח יבוא אך ורק כששוב לא יהיה דרוש. הוא יבוא יום לאחר בואו. הוא יבוא לא ביום האחרון, אלא באחרון האחרונים". האם זו כתיבה של ייאוש או של אמונה? יונג לימד אותנו את הסכנה להיאחז במשיחי שקר, להבחין בין משיח קולקטיבי מתחזה לבין המשיח הפנימי בתוככי כל אחד מאיתנו.
חלמתי שאני מייצרת סדרת חלומות, שכל אחד מהם מראה קשר בין חלימה ובין ערכי החברה. חלום כזה קשור להכרה שבתקופה כזו חלומות אישיים רבים מבטאים את חלימת הכלל.
חלמתי שפָסל זקן מראה לי אבנים בחצר, שהן פוטנציאל לפיסול, כדי שאקח אותן. אני אומרת לו על אבן מסוימת – קח לעצמך. גם לך מותר לקבל מהמתנות של הטבע.
חלמתי שאני שואלת שאלת חלום, ואז נאמר לי שהתשובה נמצאת בסדרת הכרכים של פרשנות המקרא שבכוננית הספרים מולי, בקליניקה. למעשה, במציאות היא נמצאת בתוך ארון הספרים הסגור בקליניקה, ושנים רבות לא השתמשתי בה. בחלום צבע העטיפה של הסדרה הוא תכלת עמום, ובמציאות הוא ירקרק. החלום משיב אותי מחדש אל מקורי היהודי. הרי גדלתי בקיבוץ דתי. אני מתגעגעת לשירת התפילה בבית הכנסת.
כָּל בֹּקֶר הַנְּשָׁמָה הַסּוֹדִית נוֹגַהַתדְּשָׁאִים נִפְקָחִים בַּעֲצַלְתַּיִםהָאוֹר הַנִּגְלֶה וְחוֹמֵק
חלמתי שאני ובן זוגי מגיעים לבקר חיילים ולפגוש את החייל שאנחנו כאילו בני משפחתו. כשאנחנו מוצאים אותו אני ניגשת אליו, ואנחנו מתחבקים בהתרגשות כאילו היינו הוריו; אני מחבקת אותו כאילו היה בני, והוא מחבק אותי בשמחה ובהתרגשות גדולה.
עניינה של השירה להנשים את הרגע הזה שהיא כותבת מתוכו – עניינה להעניק מִדְרָךְ לכפות רגלינו, שנהיה ראויים למַתָּת הזה. כתבתי: שִׁירָה סוֹפֶגֶת תְּהוֹם נוֹפֶלֶת לְתוֹכָהּ בְּרֶגַע הַתַּמְצִית שֶׁל הַכֹּל.
חלמתי: נאמר שבחיי אדם יש שלבים, וביניהם שלב של מלאות, שחוזר על עצמו במהלך החיים. לא ברור מהחלום מהו השלב הזה ומה מתבקש ממני בחלום. ההרגשה טובה. הדבר מתקשר אצלי עם העיגול הריק והמלא כאחד בזן-בודהיזם. אני מרבה לקרוא ספרות בודהיסטית שמאפשרת לי לחוות מחדש את היקום בחיבורי חיבוריו, ולהיות חלק מיקום גדול מאירועי הרגע הזה.
העמדה היונגיאנית מלמדת אותי להיות מודעת לחוויותיי, לחיות במלואי כאדם יוצר, להמשיך בתהליך ההתפתחות הרוחנית שלי בתוך איומי הקיום של המלחמה, ולהכיר במשמעות ההווה ובמשמעות ההתנסות שאני עוברת כחלק מן התהליכים שאני עוברת.
העמדה הבודהיסטית מאפשרת לי לחיות את הרגע כהווה נצחי במלאותו, מתוך עמדת חמלה לעצמי וליקום. אני לומדת לנשום עם היקום, משלבת ברָכות מן התפילה היהודית עם מדיטציות יקום בודהיסטיות.
הכתיבה היומנית, בעצם התרחשותה, הופכת את הרגע הנכתב ליקר ערך. ודווקא בזמן חרדת כליון הכתיבה מאשרת את תוקף הקיום, יהא אשר יהיה. מאשרת את אמונתו של הרגע בנו.
חלמתי שכל אדם מקבל טקסט של מחזה ונאמר לנו שאפשר לשנות את המרווחים בין הקטעים-השורות לפי מה שנראה לנו.
אני מברכת את עולם החיים והמתים. עולם החיים והמתים מברך אותי. כתבתי:
לֹא אַיָּל הָיָה זֶה; הָיְתָה זוֹ הָאַיָּלָהשֶׁאָמְרָה לְיִצְחָק בְּקוֹלָהּ הָרַךְ - יֶלֶד אַל תִּשְׁכַּחלַחְזֹר אֶל אִמָּא, אַל תִּשְׁלַח יָדְךָאֶל עֲצֵי הָעֲקֵדָה, אִמָּא שֶׁלְּךָמְחַכֶּה.
כתבתי:
אָבִיו שָׁאַג מִשִּׂמְחָה בְּלֵדָתוֹ - / הֵנָּה הַתִּינוֹק כְּבָר יֶלֶד,/ נַעַר, / חַיַּל - / הֵנָּה הוּא חָלָל – אָבִיו שׁוֹאֵג מִכְּאֵב מוֹתוֹ.
יולי 2024. המלחמה נמשכת. עוד ועוד חיילים נופלים. אני רואה בעיני רוחי את אחי הבכור, האהוב, אחי המנוח, עומד בפתח העולם הבא. אני כותבת ובוכה:
שׁוּב אַתָּה עָסוּק - עֲטוּי טַלִּית וּתְפִלִּיןבְּפִתְחוֹ שֶׁל הָעוֹלָם הַבָּא -אַתָּה מְקַבֵּל אֶת פְּנֵי הַנּוֹפְלִיםבִּבְכִי, מְאַמֵּץ אוֹתָם אֶל לִבְּךָכְּאִלּוּ הָיוּ יְלָדֶיךָ -תֹּאכְלוּ מַשֶּׁהוּ, תִּשְׁתּוּ –לֹא כָּל כָּךְ נוֹרָא כָּאןמִלְּבַד הַגַּעְגּוּעִים.
אזעקה. ריצה לממ"ד. על המדף ספרים ישנים. אני מדפדפת. הנה שירים של גורי שכאילו נכתבו עכשיו עלינו. הוא כותב:
"וְאַתָּה לֹא שִׁעַרְתָּ וְלֹא הֶאֱמַנְתָּ: / הִנֵּה הַשָּׁעָה שֶׁבִּקַּשְׁתָּ, הִנֵּה הִיא כָּעֵת לְעֵינֶיךָ, / הִנֵּה מִתְרַחֶשֶׁת / וְאַתָּה לֹא שִׁעַרְתָּ וְלֹא הֶאֱמַנְתָּ: / הֵנָּה הָעֵצִים בִּדְבֵקוּת מְטֹרֶפֶת. / קְרִיאָתֵךְ נִרְשְׁמָה. שָׁמַעְתִּי / צָקוּן לַחַשְׁךָ."
כתבתי על המלחמה:
הִנֵּה יוֹנָה נֶעֶמְדָה מוּלִי, / מְנִידָה רֹאשָׁה, / תּוֹהָה - / עַל מָה הַמְּהוּמָה. // לְפֶתַע גַּם הַשֶּׁמֶשׁ מְצִיצָה / בְּתַדְהֵמָה - / וּמִסְתַּתֶּרֶת / בְּאֵימָה.
2025. כתבתי:
הַאִם זֶה מְעֻדָּן / הַאִם זֶה בֶּאֱמֶת / מְעֻדָּן // כָּל כָּךְ מְעֻדָּן /בְּעִדָּן אֲפוּף / עֲכִירוּת / שֶׁאוֹטֵם וּמוֹחֵק / אָדָם / וַאֲדָמָה / וְהַנְשָׁמָה בּוֹכָה.
המאבק האינסופי הוא לשמור כל הזמן על הנפש מפני נפילה לחרדות. מזלי שיש לי מטופלים ומודרכים שמסיחים את דעתי מעצמי. אני כותבת מאמר שהתבקשתי להכין לכנס על 'התקווה'! זו ממש כתיבה תרפויטית עבורי.
כולנו בתיבת משה שהושלכה למים. בתיבת המבול שסביבנו, מחכים להצלה.
אני מבינה וחשה עד כמה אנחנו זקוקים לחברותא אנושית, ליחד, לשייכות קבוצתית. גם זו תיבה.
אני מבינה שוב ושוב את חשיבותו של הטוב ועשיית הטוב כנגד הרוע של המלחמה. עוד תיבה.
אני מבינה שוב ושוב את חשיבותו של הגרעין הרוחני הפנימי, ואת הכורח המתמיד לעבודה עצמית התפתחותית. אנחנו תיבה בתוך תיבה.
אני נזכרת בחלום של תלמידה, בזמנים אלה של מלחמה: בחלומה היא במלחמה בעזה, ואז כלב מושך אותה לצאת משם ומוליך אותה אל מקדש יפני מוסתר בחורשה.
זה חלום עבור כולנו.
אנחנו שבים ללמד בסמינר. זה מכריח להתארגן. לצאת מהבית לעולם. ליצור קשר בין המקדש הפנימי לעולם.
יש לי עוד מה לעשות בעולם.
אני מרגישה אשמה ואבל, בידיעה שאיני מסוגלת פיזית ללכת להפגנות בגלל מגבלות הגב והגוף. במקום זאת אני תורמת כספים.
וגם – כמה טוב שהוריי המנוחים אינם רואים מה קורה לציון האהובה שלהם, הם שברחו מהמלחמה הנוראה באירופה ובאו כחלוצים לבנות בארץ ולהיבנות בה.
אני מהרהרת בצימוד האירועים שהביא אותי לאמץ (כמעט מחוסר ברירה, כדי שלא יהרגו אותה) את החתולה הזקנה הנכה, שלושה חודשים אחרי פרוץ המלחמה. ואולי המחויבות לטפל בה תומכת בי מבלי משים בעת המלחמה הזו. היא מעניקה לי את הזכות ללטף אותה עוד ועוד. מי מלטף את מי?
המצוקה שלי ושל אחרים עכשיו היא לא רק מצוקה אישית של חרדה ממה שעלול לקרות לנו פיזית, אלא גם תחושת מצוקה גדולה על ההסתאבות המוסרית של אנשי הממשלה ושל המשטרה. האלימות הנוראה והסדיסטית, ואפילו הפסיכופתית, לא רק כלפי הערבים והפלסטינים, אלא גם כלפי מפגיני השמאל הישראלי. זו לא מצוקה אישית אלא קולקטיבית. אנחנו על גשר צר מאוד. הוא לא צדק, ר' נחמן. אי אפשר שלא לפחד כלל.
מדי פעם מטופלים מביאים חלום מלחמה קטסטרופלי שמצליח לפרוץ את ההגנות שלהם – הכחשת המציאות המאיימת. אני מבינה שחלום כזה אינו ביטוי לחרדת הרס אישי, אלא כעין חלום קולקטיבי שמבטא את חוויית כולנו.
מגיע מטופל חדש שמדבר ללא הרף על הרוע בארץ ובעולם, ואפילו ביקום החייזרי. מלא שנאה. קשה לי להכיל אותו. הוא מאוים. מכריח אותי לראות את הרוע שממנו אני מנסה להתעלם – אם כי לא להכחיש – כדי לשמור על עצמי. אני מבינה שהוא מעדיף לשנוא ולהאשים במקום לחוות את אומללותו ופחדיו. אין לנו דרך מבלעדי חמלה לסבל האנושי, אף שיש רוע מוחלט שמעבר לכל חמלה.
אני מוטרדת מההידרדרות המוסרית של הממשלה ומיחס הזילות לחיי האדם ולפגועי המלחמה הנפשיים.
אני כותבת:
אָחִי שֶׁלִּי,בווֹטסאַפּ שֶׁל הַמֵּתִים אֲנִי כּוֹתֶבֶת לְךָ:אֵיךְ עָזַבְתָּ אוֹתָנוּ לְנַפְשֵׁנוּ?
אני חולמת שנאמר לי שעליי לשוב ולצייר את תבנית הציור הראשון שציירתי (כביכול), כתבנית שלפיה החיים שלי מכוננים את עצמם. החלום משיב אותי לתוך תבנית העצמי כמקור ההתארגנות והבנייה העצמית נוכח המציאות בעולם.
הדחפים המיסטיים מתעצמים בי. שוב ושוב אני מחפשת את הנוכחות. את המקדש הפנימי. וכאילו אם אמשיך עוד ועוד אפענח סוף סוף... יוסר הפרגוד לרגע...
אני מוצאת אצל דונלד קלשד, המומחה לטראומה, דברים שחשובים עבורי. הוא נותן מקום גדול יותר לחוויה מיסטית, לדמיון, לחלומות ולסמלים כחלק מתהליך הריפוי. במקום לראות את מערכת ההגנה רק כפתולוגיה, הוא מתאר אותה גם כניסיון קדוש של הנפש להציל את הגרעין הפנימי של האדם. כלומר, ההתנתקות שלי מאימת המלחמה אינה רק נתק א-סוציאלי מהעולם, אלא, כמו שאני חשה, גשר לחיבור רוחני שהוא שורש נשמתי.
מדברת עם עצמי: זה בסדר שדמיינת (באמת דמיינתי?) שמלאכים שמרו עלייך ליד מיטתך, כשהיית ילדה מפוחדת; הלא כך הקַצת אותם משנתם ואפשרת להם לשבת גם ליד מיטות ילדים אחרים שזקוקים להם עכשיו.
מדי פעם אני מזכירה לעצמי ביקיצתי לומר את ברכת השחר המרגשת הזאת: "אלוהי, נשמה שנתת בי טהורה היא, אתה בראת, אתה יצרת ואתה נפחת בקרבי. כל זמן שהנשמה בקרבי, מודה אני לפניך, אדוני אלוהי ואלוהי אבותי, שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך".
וגם לברך (ביני לבין עצמי) את בני ביתי בברכת הכהנים: "יברכך ה' וישמרך, יאר אדוני פניו אליך ויחונך, ישא אדוני פניו אליך וישם לך שלום".
מישהו מצא ברשת שילוב מופלא של שיר שכתבתי על ציור החלבנית של ורמיר יחד עם הציור עצמו. זו אותה אם גדולה ששימבורסקה כתבה עליה שכל עוד היא מוזגת חלב לא יגיע סוף העולם. אותה אם גדולה שכולנו זקוקים לה, עכשיו, כמו בימים קשים אחרים של האנושות.
האם תהליכים שאני עוברת קשורים באופן סמוי בתהליכים שאנשים אחרים עוברים? הלא בתוך עמי אני יושבת. חלמתי שאני רואה עץ זית עבות צומח על גדת עמק שנפרש תחתיו, כאילו משקיף עליו, אלא שגזע העץ פגוע באמצעו. אני מתעוררת בתחושה שעץ הזית הזה, עץ החיים היהודי, אינו אני אלא עמי, שצומח פגוע, על קו הקץ, או על קו הסוף וההתחלה.
ינואר 2026. הוחזרה גופתו של אחרון החטופים.
הסתיימה מלחמת איראן, בת ארבעים הימים.
אפריל 2026. כתבתי על נשמתי ועל השכינה, ה'אורפה' האימהית שלנו:
נשמה
נְשָׁמָה שֶׁלִּי, נְשָׁמָה קְטַנָּה, נְשָמוֹנֶת,נְשָׁמָה יַלְדֹּנֶת,תִּינוֹקִית,נְשָׁמָה עֻבָּרָהגַרגֵרִיתעֲטוּפָהנְשָׁמָה קְטַנְטֹנֶתנְשָׁמָה עֲנָקִיתנְשָׁמָה אֵם עוֹטֶפֶת,נְשָׁמָה שְׁכִינָה -שֶׁהָיִית אִתִּי, שֶׁתִּהְיִי -נִשְׁמַת עוֹלָם, הֵיכָן אֶת שׁוֹכֶנֶת,הֵיכָן הָיִיתְמֵאָז וּמֵעוֹלָם, נְשָמוֹנֶת ,הֵיכָן תִּהְיִי בָּעֲתִידִים שֶׁיָּבוֹאוּ, מִי תִּהְיִי,נִשְׁמָתִי, שְׁכִינָה, בְּחֵיקָהּ שֶׁל מִינִשְׁמַת כָּל-חַי.
