ימי מלחמה, טרור, פחד והרבי נחמן מברסלב

ד"ר מיכל חסון רוזנשטיין | 22/10/2023 | הרשמו כמנויים

רבי נחמן מברסלב כתב: "כל העולם כולו גשר צר מאוד, והעיקר לא לפחד כלל". זאת מתוך הבנה שהסכנה תמיד נמצאת, בכל מקום, אבל אנחנו יכולים להתמודד איתה. לא להימנע מלחיות את החיים, גם בנוכחות גורמים מפחידים. אמרתו של הרבי "אין שום יאוש בעולם כלל", משקפת גם היא את המסר שהייאוש הינו חוויה פנימית. תוצר של האופן בו אנחנו מזהים את עצמנו בתוך העולם.

בימים אלו אנו מתמודדים עם טרור במובן הכי חזק שלו. מילולית.

המילה 'טרור', בתרגום לעברית, משמעותה 'הטלת פחד'.

הטרור פוגע בנו פיזית, אבל פוגע מאוד גם מנטלית ורגשית. בעשורים האחרונים אנחנו מודעים וערים לכך שההשפעות הרגשיות והמנטליות של מצב מלחמה הן אדירות, ובמובנים רבים אינן נמנעות.

מנגנון הפחד מוטמע בנו אבולוציונית. זהו מנגנון שמטרתו לזהות סכנה ולהתגונן מפניה. הפחד עולה לא רק כשיש סכנה מוחשית ומיידית במציאות, אלא גם בעת מחשבה על גורמים מסוכנים או על דברים נוראיים שקרו לאנשים אחרים.

בתקופה זו של המלחמה אנו חשופים לסכנות שאיננו חושבים עליהן הרבה ביום יום. הן אמנם שם תמיד, אבל אנחנו פחות עסוקים בהן. בימים אלו מוטרדים ללא הפסקה מנושאים בסיסיים הקשורים לביטחון האישי שלנו ושל היקרים לנו. לביטחון כפרט וכחברה. אנחנו מושפעים מאוד ממסרים שאנחנו מקבלים, בין אם הם מאומתים ובין אם לא.

פאניקה זה דבר מאוד מדבק, ויעידו על כך התגובות שראינו להודעה קולית שהופצה בקבוצות הווטסאפ ודיברה על מלחמה נוראית וכוללת שעומדת לפרוץ כאן. מקור ההודעה היה לא ידוע, ולא מן הנמנע שהיא שימשה כלוחמה פסיכולוגית. ובהצלחה. מבחינת לוחמה פסיכולוגית, קל מאוד לעורר פאניקה. מנגנון הפחד שלנו דרוך כל כך, שהוא מגיב גם לאפשרות של סכנה שאיננה מאומתת. קל וחומר לסכנה מאומתת שמשודרת אלינו מגורמים שאנחנו מאמינים להם, ומגורמים שנחשפנו אליהם בעצמנו.

חוויה זו של פחד בלתי פוסק מייצרת חרדה המתבטאת בתופעות פיזיולוגיות וקוגניטיביות. אנחנו לא מצליחים לחשוב על נושאים אחרים, מתקשים לתפקד, מתקשים לנהל את עצמנו מבחינת חיי יום יום, גם אם חיינו לא הושפעו באופן ישיר. במיוחד אם אנחנו לא פעילים באופן ישיר.

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

חשיפה חוזרת ונשנית לתכנים מפחידים מייצרת חווית חוסר אונים ויאוש, חוויה אליה התייחס גם הרבי נחמן. כתוצאה מכך אנו רואים עליה בתגובות החרדה, אך גם עליה באנשים שמתנדבים להיות פעילים בשטח. הפעילות האמיתית בשטח מייצרת חווית עצמי קוהרנטית ויציבה שמזכירה לעובדים החיוניים והמתנדבים שהם אינם חסרי אונים, שיש בהם כוחות לפעול ולתפקד ביעילות גם בשעת חירום. תפיסה עצמית זו, תחושת מסוגלות ויכולת, היא זו שמונעת תופעות פוסט טראומטיות בקרב אנשים שלא נחשפו ישירות לטראומה.

למעשה, חוויה עצמית של יעילות וכוחות מסייעת גם לאנשים שחוו טראומה באופן ישיר. כאשר הם מתמודדים עם הזיכרון הטראומטי מתוך זווית של חווית עצמי חזקה ויעילה, קל להם יותר לעבד את הטראומה ולהתמודד איתה.

[חשוב לציין שרוב האנשים מצליחים להתגבר על טראומה. זה כואב מאוד, זה נוראי. אבל לא מפתחים הפרעה פוסט טראומטית. לרובנו יש את הכוחות להתמודד גם עם טראומות קשות, ואנחנו יכולים להחלים מהפגיעה].

במיוחד בתקופה זו, אנו נדרשים להיות ערים מאוד למציאות. המציאות החיצונית והפנימית. לעיתים המוצפות הרגשית יוצרת חוויה מעוותת. אנחנו יכולים להרגיש חסרי אונים יותר מהרגיל, או חזקים יותר מהרגיל. יכולים גם להרגיש מבולבלים כי לא ברור מה איום אמיתי ומתי מנסים להפחיד אותנו בכוונה (גם מתוך כוונות טובות של ניסיונות להגן עלינו). היכולת לקבל את המציאות, כולל ההבטים המבלבלים שבה, מאפשרת לנו התנהלות זהירה, אך ללא פאניקה.

כאשר אנו מצליחים לייצר הפרדה בין הפחד שלנו, בין הפחד של אחרים, ובין העצמי שלנו, כפי שאנחנו חווים אותו, נגלה שהתיפקוד שלנו מבחינה רגשית משתפר. אנחנו מצליחים להכיל את הפחד, מצליחים להכיל אובדן, אבל וכאב נוראי, ובתוך זה אנחנו לא מזדהים עם הרגש, אלא נותנים לו מקום חיוני.

קבלה של המציאות.

כדי לאפשר לעצמנו מלחמה אמיתית נגד הטרור, אנחנו צריכים להזמין את עצמנו להתמודד ולשמר מצב רוח. בכל תנועות הנוער וגם ביחידות בצבא מוכרים שירי ה"מוראל" כדי לעודד את עצמנו. זה חיוני. לא בכדי אנחנו חוזרים על שירים שמתייחסים ישירות לכך. אם נחזור אל הרבי נחמן, נבין שיש הפרדה בין המצבים שאנו מתמודדים איתם לבין ההתמודדות הרגשית שלנו. אולי אני לא מפרשת את דבריו בדיוק כמו שהתכוון, אלא ברוח הגל השלישי בפסיכותרפיה, אבל אני חושבת שיש טעם רב ביכולת שלנו להתמודד. גם פרנקלין רוזוולט אמר בנאומו שאין ממה לפחד, חוץ מהפחד עצמו.

אז לא, אני לא מבטלת את הפחד. הפחד חשוב, ומגן עלינו. הפחד גורם לנו לזהות סכנה. כשהפחד אינו מציף, אנחנו יכולים להערך לסכנה טוב יותר, ולנהוג בזהירות, בחכמה תוך כדי שאנו ממשיכים לזהות את הערכים שלנו ולפעול על פיהם. כשהפחד משתק, אנחנו מתקשים בכך. וכן, זה קורה לכולנו. לפעמים אנחנו מזדהים עם הפחד, והוא יכול להפוך לשיתוק או לתסכול או לכעס והאשמות. זה אנושי והגיוני. זה קורה לכולם. לא סביר שברגעים של מוצפות רגשית עוצמתית נצליח להיות כל הזמן שקולים בכל מילה, להיות מאוחדים, להיות מבינים ומכילים. הגיוני שבעיתות משבר מתמשך אנחנו נושפע באופן רגשי, ואפילו "נוציא את זה" על הקרובים לנו, החברים והמשפחה. בתוך כך, עדין אפשר לזהות את רגע השיא של התגברות הפחד, ולזכור שאחרי רגעי השיא, יש גם רגעים אחרים. רגועים יותר.

כדאי להיות בתקשורת עם הסביבה. תגובות מהסביבה יכולות לפקוח לנו את העיניים כך שנראה זווית נוספת. לפעמים היא תהיה מכעיסה, לפעמים מפחידה, לפעמים מרגיעה או משמחת או מעציבה. כל עוד יש לנו את היכולת לראות זוויות נוספות, סימן שאנחנו יחסית בסדר. שאנחנו לא מוצפים במידה בלתי נסבלת, ומצליחים לארגן את הרגשות לצד ההגיון וההבנה שיש דרכים נוספות לפרש את המציאות. ההבנה שהמציאות קיימת, אבל אנחנו לא בהכרח תופסים אותה באופן זהה כל הזמן, חשובה מאוד לניהול מצבי אי ודאות. במקום לחפש את האמת ואת הודאות, אנחנו מתחילים להתנהל באופן שמקדם אותנו ומשמר את הערכים הרגילים שלנו, כפי שאנחנו מכירים את עצמנו.

היכולת להמשיך להתנהל לפי הערכים שלנו, ולזכור מי אנחנו ומה הכוחות שלנו היא היא העיקר בהתמודדות מול הטרור.