העיניים של בטי דייויס: על קסם, תשוקה ומסתורין בעולם שמבקש לדעת הכול | יואל בלום
יואל בלום | 15/9/2026 | 47 צפיות | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
שמעתי לאחרונה בבר את השיר Bette Davis Eyes של קים קרנס.
אני מכיר את השיר שנים, כמובן, אבל באותו ערב הוא תפס אותי מחדש. אולי היה משהו באופן שבו הוא נשמע מתוך הבר, בתוך הערב, בין אנשים שמדברים, כוסות שנפגשות, עשן, תנועה. פתאום שמתי לב עד כמה יש בו משהו שכמעט אינו שייך לזמן שלנו.
מתיקות.
מסתורין.
עצב.
ובעיקר- קסם.
המילה הזאת מעסיקה אותי.
אולי משום שאני מרגיש שהמילה “קסם” הולכת ונעשית זרה לאופן שבו אנחנו מדברים היום על החיים ועל הנפש.
אנחנו חיים בתקופה שמבקשת מאיתנו להבין. לזהות. למדוד. לייעל. לשפר. לנהל.
אנחנו מנהלים את הזמן שלנו, את הקריירה, את הגוף, את הבריאות, את הכסף, את מערכות היחסים- וכמובן גם את הנפש.
אנחנו שואלים מה נכון לנו, מה מתאים לנו, מה מקדם אותנו, מה אנחנו צריכים, מה הגבולות שלנו, מה דפוסי ההתקשרות שלנו. אנחנו מנסים לזהות את המקור לכל דבר, לתת לו שם, להבין אותו, לעבוד עליו.
גם הסבל מקבל לעיתים קרובות מעמד של בעיה שצריך לפתור.
נדמה כאילו האדם המודרני נעשה למעין מנהל הפרויקט שנקרא “אני”.
ויש בזה הרבה דברים טובים.
אבל אני תוהה מה קורה לנפש כאשר הרצון להבין הופך לרצון שלא יישאר דבר בלתי מובן.
מפני שהקסם זקוק למשהו שלא ניתן למצות.
ב-Bette Davis Eyes יש אישה.
או אולי נכון יותר לומר: יש דמות של אישה.
היא מושכת, מסוכנת במידה מסוימת, מינית, חמקמקה. היא יודעת משהו על האפקט שהיא יוצרת. אבל היא אינה מוסברת לנו עד הסוף.
וזה בדיוק העניין.
אנחנו לא מקבלים רשימה של תכונות שבגללן היא מושכת. לא “היא יפה בגלל…” ולא “היא מתאימה לך כי…”. היא פשוט שם, עם העיניים שלה, הקול שלה, האופן שבו היא נוכחת- ומשהו בה מושך.
היא אינה הופכת לאובייקט של ידע.
היא נשארת, במידה מסוימת, מסתורית.
אולי מכאן מתחילה תשוקה.
לא מתוך הידיעה שיש לנו את מה שאנחנו רוצים, אלא דווקא מתוך המפגש עם משהו שאיננו מצליחים לסגור.
הפסיכואנליזה, בדרכה, מכירה את זה היטב.
היא יודעת שהאובייקט של התשוקה אינו פשוט הדבר שאנחנו רוצים להשיג. תמיד יש בו משהו שחומק. משהו שלא ניתן להחזיק. משהו שהופך את התשוקה לתנועה ולא לסיפוק סופי.
ברגע שהכול מובן, מוגדר וזמין- משהו בתשוקה עלול לדעוך.
אולי משום שתשוקה זקוקה למרווח.
למרחק קטן בין האדם לבין מה שהוא מבקש.
למשהו שאי אפשר לקבל ממנו תשובה מלאה.
אני חושב על זה גם בהקשר של היחסים שלנו עם עצמנו.
יש היום ציפייה כמעט בלתי אפשרית להכיר את עצמנו.
לדעת מי אנחנו.
לדעת מה אנחנו מרגישים.
לדעת למה אנחנו מרגישים את מה שאנחנו מרגישים.
לדעת מה אנחנו צריכים.
לדעת איזה אדם אנחנו רוצים להיות.
ואולי בתוך הדרישה הזאת יש גם פנטזיה סמויה: שאם רק נדע את עצמנו מספיק טוב, נוכל סוף סוף לנהל את עצמנו היטב.
אבל אולי הנפש אינה דבר שאפשר להכיר עד הסוף.
אולי גם אני עצמי צריך להישאר, במידה מסוימת, זר לעצמי.
יש בי דברים שאני מבין רק בדיעבד. דברים שאני מגלה דרך אהבה, דרך כאב, דרך חלום, דרך שיר. דברים שלא הייתי יכול להסיק על עצמי באמצעות שום שאלון או מיפוי.
ואולי זה חלק מהיופי שבנפש.
שהיא אינה שקופה לעצמה.
כאן אני חושב על ההבדל בין ידע לבין היכרות.
אפשר לדעת הרבה מאוד על אדם ועדיין לא לפגוש אותו.
אפשר לדעת את ההיסטוריה שלו, את האבחנות שלו, את דפוסי היחסים שלו, את נקודות החוזק והחולשה שלו- ועדיין להחמיץ את הדבר החמקמק שהופך אותו לאדם המסוים שהוא.
אולי המפגש הטיפולי הטוב אינו רק תהליך של הגדלת הידע.
לפעמים הוא דווקא מאפשר למשהו להישאר לא ידוע.
להישמע בלי למהר לפרש.
להיות נוכח בלי למהר להכניס אותו לקטגוריה.
הרי גם בחדר הטיפול יש רגעים שבהם נדמה שמשהו קורה בין שני אנשים, אבל אף אחד מהם עדיין אינו יודע בדיוק מה.
ואולי דווקא שם מתרחש משהו.
לכן אני חושב על Bette Davis Eyes כעל מעין אנטיתזה קטנה לרוח הזמן. הוא כמעט שיר מחאה קטן נגד העולם המחושב: לא מחאה פוליטית, לא הצהרתית- אלא מחאה של אווירה.
לא מפני שהוא “נגד” טכנולוגיה או יעילות או התפתחות.
אלא מפני שהוא מזכיר אפשרות אחרת של קיום.
אפשרות שבה לא כל דבר צריך להיות שימושי.
שבה אפשר להיות מוקסם ממשהו בלי לדעת למה.
שבה אפשר לרצות מישהו בלי להפוך מיד את הרצון לשאלה של התאמה.
שבה אפשר להקשיב לשיר בלי לשאול מה הוא עושה עבורנו.
שבה אפשר פשוט להרגיש.
יש משהו כמעט חתרני במילה הזאת: להיות מוקסם.
מפני שלהיות מוקסם פירושו לוותר לרגע על השליטה.
אתה לא מנהל את הקסם.
הקסם קורה לך.
אולי זו גם הסיבה שיש בשיר משהו עצוב.
כי מסתורין תמיד קשור גם לאובדן.
מה שמקסים אותנו אינו ניתן להחזקה מוחלטת. אם היינו יכולים להחזיק אותו, להקפיא אותו, להסביר אותו ולשחזר אותו כרצוננו- ייתכן שכבר לא היה בו קסם.
יש משהו יפה בכך שאנחנו יכולים להיות מוקסמים דווקא ממה שאיננו יכולים לשמור.
שיר נגמר.
אדם הולך.
ערב מסתיים.
תשוקה משתנה.
רגע חולף.
ואולי העצב הזה אינו תקלה שצריך לתקן. אולי הוא חלק מהיופי.
כשאני חושב על אותו ערב בבר, אני מבין שלא באמת הייתי צריך מהשיר שום דבר.
לא למדתי ממנו.
לא התפתחתי בזכותו.
לא נעשיתי אדם טוב יותר.
הוא פשוט פגש אותי במקום מסוים.
לכמה דקות העולם נעשה קצת פחות פונקציונלי.
פחות מחושב.
פחות מוסבר.
ונפתח בו משהו.
מסתורין קטן.
אולי אפילו געגוע.
אל האפשרות שהחיים אינם רק משהו שצריך לנהל היטב, אלא משהו שאפשר לפעמים להיות בתוכו.
אולי זו אחת המתנות הגדולות של אמנות- שהיא אינה דורשת מאיתנו דבר.
היא אינה מבקשת שנפיק.
היא אינה מבקשת שנתייעל.
היא אינה מבקשת שנהפוך לגרסה טובה יותר של עצמנו.
לפעמים היא רק מחזירה לנו את היכולת להיות מופתעים.
ובעולם שמבקש מאיתנו לדעת כל הזמן מי אנחנו, מה אנחנו רוצים, למה אנחנו מרגישים כך ומה עלינו לעשות עם זה- אולי יש ערך נפשי דווקא ביכולת לומר:
אני לא יודע.
אבל משהו כאן מושך אותי.
משהו כאן נוגע בי.
משהו כאן מסתורי.
ואולי, כל עוד נשמרת בנו היכולת הזאת- להיות מוקסמים ממה שאיננו מבינים- לא הכול בחיים הפך עדיין למוצר, לפרויקט או למשימה.
לפעמים מספיק שיר.
כמה צלילים.
קול צרוד.
עיניים של בטי דייוויס.
וקצת קסם.
