התעלומה של הגוף המדבר היא שירה בלתי מובנת

ד״ר אמיר קלוגמן | 19/9/2026 | 100 צפיות | הרשמו כמנויים

אינני משורר, אלא שיר. שיר שהולך ונכתב, אף שהוא נראה כסובייקט.

(ז׳אק לאקאן, 1976)[1]

בסמינר ה-20, "עוד" (1973-1972), מטיח בפנינו ז'אק לאקאן אמירה מסקרנת וקצת סתומה:

הממשי הוא המסתורין של הגוף המדבר, המסתורין של הלא-מודע.[2]

בקריאה ראשונית נוכל לומר שלאקאן יוצר כאן שוויון בין שלושה מרכיבים מרכזיים: אותו יסוד בחיים האנושיים שאינו ניתן לניסוח או למבע מילולי, שהמילים אינן יכולות לו; המסתורין של הגוף המדבר; והלא-מודע. איך אפשר להבין את השוויון המוזר הזה? התשובה שאני מציע עוברת דרך ההתנסות: באמצעות הפרקטיקה, כלומר, המפגש עם מטופלים; באמצעות השירה; ובאמצעות המפגש בין השניים – השירה בפרקטיקה והפרקטיקה של השירה.

בקבוצה טיפולית, במסגרת יחידת טיפול יום, שותפתי להנחיה ואני מביאים בכל פעם שיר, קוראים אותו ביחד עם המטופלים ומזמינים אותם לשיח סביב הטקסט. אמירה חוזרת ונשנית שעולה במפגשים היא "אני לא מבין/נה את השיר", או בניסוח קצת אחר: "אני לא מתחבר/ת". לעיתים, אמירה זו מסמנת גם את סיום השתתפותו של המטופל בשיח. אם אני לא מבין ו/או לא מתחבר, אז גם אין לי מה לומר; אני נותר חתום מול הטקסט. המנחים אינם ממהרים להתייאש: "אולי מילה או שורה שתפסה אתכם?... רעיון אחד?... לא חייבים להבין, זה לא שיעור ספרות (!), רק להתייחס למשהו". לעיתים זה מצליח והמרחב נפתח, ובמקרים אחרים - לא. הרגע החוזר הזה, והתסכול המסוים מהניסיונות "להסביר", דחפו אותי להביא את השיר הבא לקבוצה: 

מקומות אחרונים לתכנית ייחודית להכשרת מטפלים בפסיכותרפיה פסיכודנימית בילדים ונוער!
אפשרות למלגת לימודים מלאה

שִׁירָה בִּלְתִּי מוּבֶנֶת // חֶזִי לֶסְקְלִי 
אֲנִי שָׁט וְשָׁט.
יֵשׁ לִי סִירָה יָפָה וַחֲזָקָה.
מִסְּבִיבִי צָפִים סְפָרִים,
הַרְבֵּה סְפָרִים.
(סִפְרִיָּה גְּדוֹלָה הָיְתָה בָּאֳנִיָּה הַצָּרְפָתִית 
שֶׁטָּבְעָה לֹא רָחוֹק מִכָּאן 
בְּדֶצֶמְבֶּר 
1882.)
אֵינֶנִּי מֵבִין אֶת הַכָּתוּב וְלָכֵן אֵינֶנִּי מִתְעַכֵּב.
מְאֻחָר יוֹתֵר, כְּשֶׁאֵרֵד בְּאֶחָד מֵחוֹפָיו שֶׁל הָאִי מָאוּרִיצְיוּס,
אֶתְחָרֵט, עַל שֶׁלֹּא הִתְעַכַּבְתִּי.
גַּם אִם לֹא הֵבַנְתִּי אוֹתוֹ, הָיָה עֲלֵי לְהִתְבּוֹנֵן בַּכָּתוּב,
זְמַן רַב הָיָה עֲלֵי לְהִתְבּוֹנֵן בַּכָּתוּב, לְעַלְעֵל וּלְעַלְעֵל 
בַּדַּפִּים הַנְּמַסִּים בְּיָדִי, לְמַשֵּׁשׁ וּלְהָרִיחַ אֶת הַסְּפָרִים הַמְּסַפְּרִים עַל טְבִיעָתָם 
שֶׁל הַמִּלִּים וְהַסִּפּוּרִים.[3]

הקישור ל"אני לא מבין" או "לא מתחבר" נראה מובן. ובאמת היה אפשר לדבר בקבוצה על האפשרות "להתעכב" גם כשלא מבינים, ועל הערך של ההתעכבות. במובן הזה, בחירת השיר הייתה מעין פירוש. אבל אם נחזור לגוף ולמשוואה הבלתי מובנת של לאקאן, איפה מסתתר כאן הגוף המדבר אם בכלל? 

יש לי תשובה, כך נראה לי... קודם כל, הגוף "שט ושט", ויש לו אפילו "סירה יפה וחזקה", אבל בחיזיון הזה אנו יכולים לצפות גם לא כל כך רחוק סמוך לחופי מאוריציוס, אלא אפילו פה בירקון. היכן שהגוף מופיע ביתר שאת, בעיניי, ואני מעז לומר – הגוף המדבר, זה היכן שהספרים מפסיקים להיקרא ועוברים מישוש והרחה. זהו רמז עבה, שזורק לנו לסקלי, בנוגע לגוף המדבר,  ונקשר כעוגן עם המשוואה של לאקאן, לפיה הממשי = התעלומה של הגוף המדבר = התעלומה של הלא-מודע. ברגע מסוים הספר מפסיק להיות אובייקט לקריאה, כפי שאנחנו רגילים או מכירים, והוא הופך להיות אובייקט פיזי, אפשר לומר גופני, שכלפיו מופנים חושי המישוש והריח. היכן שהקריאה מפסיקה לסייע, כי משהו בטקסט נותר בלתי מובן, יש מעבר לקשר פיזי. זה מזכיר מאוד שיר אחר, נודע יותר, של לסקלי, שבו הגבול בין המילה לגוף הולך ומיטשטש, ויכול להוות לנו מצפן לשירה הבלתי מובנת:  

שִׁעוּר הֵא // חֶזִי לֶסְקְלִי
כְּשֶׁהַמִּלָּה תַּהֲפֹךְ לְגוּף
וְהַגּוּף יִפְתַּח אֶת פִּיו
וַיֹּאמַר אֶת הַמִּלָּה שֶׁמִמֶּנָה
נוֹצַר –
אֲחָבֶּק אֶת הַגּוּף הַזֶּה
וְאָלִין אוֹתוֹ לְצִדִּי.[4]

השירה כאן מצליחה לתפוס באלגנטיות משהו מהיחסים המורכבים בין המילה (השפה) לבין הגוף. יש ביניהם יחסים מטמורפוזיים (האחד הופך לשני) ויש ביניהם גם יחסים דו כיווניים של בורא ונברא, יוצר ויצירה. כשאנחנו קוראים שירה, אנחנו לפעמים חווים אפקטים מסוימים אצלנו (בראש, בגוף...): הנאה, סיפוק, התפעלות, אולי גם סלידה, שעמום, חוסר-אונים; אבל אנחנו נוטים לא לשים לב לאופנים הזעירים, המרומזים, שבהם היא מערערת את התפיסה המקובלת וההרגלית שלנו ביום-יום, או לפחות לא נותנים עליהם את הדעת באופן מפורש. למשל, השיר הזה מביא לידי ביטוי בצורה קולעת רעיון שהוא מרכזי מאוד ובסיסי בתפיסה של לאקאן: הגוף איננו רק מבטא מילים, מוציא אל הפועל את השפה ("כישור קוגניטיבי" מה שנקרא), אלא הוא גם תוצר של השפה, תוצאה של השפה הלכה למעשה. ואנחנו רואים כאן, בכמה שורות קולעות, איך הגוף מבטא את המילה, אבל מראש הוא גם גלגול של המילה. בתפיסה היום-יומית שלנו אנחנו רגילים לשמור על איזו הפרדה בין המפגש המילולי למפגש הגופני (מזל!), אבל בשיר ההפרדה הזו מתערערת לחלוטין, הגבול בין השדה המילולי לשדה הפיזי/גופני מיטשטש, ובכלל ההבחנה בין מילה לגוף אינה מובנת מאליה, כאשר המילולי הוא גם גופני ולהיפך.

אולם לעומת "שיעור הא", שמסתיים במפגש הפיזי ("אלין אותו לצידי"), "שירה בלתי מובנת" מציג מבנה שהוא יותר מעגלי: המפגש הפיזי דווקא מאפשר איזושהי הבנה, שהייתה בלתי אפשרית באמצעות הקריאה. ומה הסיפור שמבינים או מגלים? סיפור הטביעה של המילים והסיפורים. כלומר, מבינים משהו, אבל הדבר שמבינים הוא הכישלון, החמיקה והחמקמקות של המילים והסיפורים, דהיינו, של המובן. במילים אחרות, מצליחים להבין, באמצעות הגוף, דרך הפיזיות, את הסיפור של המובנות החומקת. אך כל התהליך הזה איננו תהליך סגור חסר תכלית וטעם, כי האפקט שלו, או התוצר שלו, הוא השיר עצמו - "שירה בלתי מובנת", שהוא סוג של גוף, מוחשי, קיים בעולם, אם לוקחים ברצינות את סימני הדרך שמשאיר לנו המשורר חזי לסקלי.

מה קורה כשבישול נכנס לחדר הטיפול?
הכשרה מקצועית לשימוש בבישול ככלי טיפולי בעבודה פרטנית, דיאדית וקבוצתית

בחזרה למשוואה של לאקאן: מה שלא ניתן לומר במילים עובר דרך הגוף, פועל על הגוף ובאמצעותו, לעיתים על ידי היתקלויות כואבות, מבישות, בלתי צפויות, פורעות סדר ומזמנות אי-שקט. מה עכשיו? האם נתעכב רגע, כדי לנסות לנסח, לחפש בכל-זאת את המילים שתתחומנה או תגדרנה משהו מהבלתי מובן הזה של הגוף, או שניתן להיתקלויות לחמוק, לטבוע בים הסוער לבלי שוב.

לסקלי, וגם אנחנו במסגרת הקבוצה שקוראת ומדברת, מציעים רגע לעצור ולהתעכב. להתעכב מול הטקסט, ובעצם להתעכב מול הגוף המדבר של כל אחד ואחת ממשתתפות הקבוצה. להישאר עם הכתוב רגע, גם אם הוא לא מובן, גם אם לא ניתן להחבר אליו בקריאה, אולי אפשר במישוש, אולי בהרחה, אולי אפילו בבהייה שיש בה גם הקשבה. אבל בלי אידיאל בנוגע להבנה - לסקלי מדייק את סופו של המסע: לא כדי לתפוס את המובן באופן סופי ומוחלט כמו דג ברשת - המסתורין של הגוף המדבר (ושל הלא-מודע) יוותר בעינו - אלא כדי לתפוס בכל זאת חתיכה, שארית של אִדְרָה, מטביעת המילים והסיפורים, להישאר עם הגוף שבו רשומה אותה טביעה. 

[1]Jacques Lacan, “Preface to the English-Language Edition,” in The Seminar of Jacques Lacan, Book XI: The Four Fundamental Concepts of Psychoanalysis, ed. Jacques-Alain Miller, trans. Alan Sheridan (London: Hogarth Press and the Institute of Psycho-Analysis, 1977), p. viii, Free translation.

[2]ז'אק לאקאן, הסמינר ה-20, עוד (1973-1972), תרגום: יורם מירון, עם ליאור לב, פרלה מיגלין ומבל רוזן, תל אביב: רסלינג, 2005, עמ' 160. 

[3]חזי לסקלי, באר חלב באמצע עיר (שירים 1992-1968), תל אביב: עם עובד, 2009, עמ' 184.

[4]חזי לסקלי, באר חלב באמצע עיר, עמ' 151.