מינוס K
ד"ר גד בן שפר | 9/9/2026 | 7 צפיות | הרשמו כמנויים
ישראלי מגיע לארה"ב לבקר חבר שהיגר לשם לפני שנים. החבר אוסף אותו במונית משדה התעופה, ובדרך מצביע על תחנת מוניות ואומר: "אתה רואה את תחנת המוניות הזו? היא שלי!". הישראלי מתרשם. הם ממשיכים בנסיעה ואחרי דקה החבר מפתיע שוב: הוא מצביע על בניין גבוה ומכריז: "והבניין הזה — גם אותו קניתי. כל הדירות כאן הן שלי". המונית מתקדמת לפרברים ונעצרת בכביש צדדי, ליד וילה חדשה ומהודרת עם בריכה ומדשאות רחבות ידיים. החבר אומר: "וזה הבית שלי, והיפהפייה ליד הבריכה זו אשתי", ומצביע על אישה חטובה בבגד ים שיושבת על שפת הבריכה. פתאום יוצא מהבית גבר צעיר ונאה, מגיש לאישה כוס יין ומנשק אותה על שפתיה. הישראלי שואל בארשת ניצחון: "נו… אז מי זה הבחור הזה?". "מה זאת אומרת?", אומר החבר, "זה אני!".
בבדיחה — מה שהרגשנו בחושינו העדינים כהתפארות חסרת בסיס, כמשחק בחומרי המציאות לצורך עשיית רושם, קורס ומתפורר בשורת הסיום וחושף תחתיו שגעון. מציאות פנימית משתלטת על המציאות החיצונית עד אבסורד, ונוף הנסיעה מתגלה בדיעבד כנופו של לא־מודע שאיבד את גבולותיו. "הילד המשחק", כותב פרויד בחיבורו על המשורר וההזיה, "משעין בחפץ לב את המושאים המדומים שלו ואת נסיבותיהם על עצמים מוחשיים, גלויים לעין, של העולם הריאלי". "הישענות זו", הוא מציין, "היא הדבר האחד המבדיל בין 'משחקו' של הילד לבין 'הזיה' " (1908). הילד המשחק מבחין היטב במציאות; ואילו החבר שבבדיחה כושל לתפוס, או להפנים, את המציאות. האצבע המורה שלו אינה לוכדת דבר במציאות והוא עצמו מתערער כסובייקט. לכן הוא לא בדיוק משקר כשהוא אומר שהאישה היא אשתו אך הוא גם אינו דובר אמת. מושג האמת עצמו מאבד ממשמעותו המוכרת לנו בתוך עולמו שאיבד אחיזה במציאות. בתוך עולם שאבד בו הגבול שבין מייצג למיוצג, שבין פנים לחוץ.
אך האם הבדיחה היא לא, כרגיל, שוב, על חשבוננו? אנחנו חיים בזמנים פוסט־מודרניים — זמנים שמערערים מוסדות ואמיתות והרגלים. אלו זמנים שמערערים גם את מושג האמת עצמו.
אני קורא את ז'אן בודריאר, בספרו סימולקרות וסימולציה (1981), שמשרטט את קווי המתאר של הפוסט־מודרניזם במונחים דומים: הדימויים מתנתקים מהממשות והופכים למציאות כשלעצמה. "המפה קודמת לטריטוריה", מכריז בודריאר, ומוסיף: "...היא שמחוללת את הטריטוריה" (עמ' 8). הדימויים הופכים לסימולקרה, למציאות־דמי, למעין רוח רפאים של הממשי שנגלית לעינינו כהעתק חסר מקור. הדימויים מאבדים את הקשר שהיה להם למציאות והופכים הם עצמם למציאות חדשה. רוחות הרפאים נעשות מוחשיות מאוד. בעולם שלנו, בזמן שלנו, זה שנראה שהשתגע, חדשות מזויפות הן חדשות של ממש.
מדוע הנפש מתעקשת לתבוע את האמת? מדוע איננו יכולים להסתפק בנוחות שמציעה הסימולקרה?
במאמרו 'על היהירות' ביון מציע לנו להתייחס למיתוס של אדיפוס ככזה שבו היסודות המיניים והרצחניים מצויים בשוליים, ובמרכז התמונה עומד הרצון לדעת את האמת והנכונות לשאת במחיר הידיעה (1958). נראה שזהו עבורו המיתוס המכונן של הפסיכואנליזה. ומה שנכון למפגש בקליניקה, אני חושב, נכון לכל מפגש אנושי שהוא, לכל מפגש שלנו, כבני אנוש, עם כל דבר. והנה עבור ביון, אנחנו זקוקים לתחושת מציאות כפי שאנחנו זקוקים למזון, לחמצן, או להפרשה של חומרי פסולת. זו ההתנסות הרגשית שבלעדיה נהרסת הנפש, ממש כמו שהחיים נהרסים ללא נשימה או אכילה. מוות של האישיות, הדרדרות פסיכוטית, אובדן חיות, ועוד מטאפורות ברוח זו שמציגות את העובדה הפשוטה והבסיסית של האנושי. אנחנו זקוקים לאמת.
ביון מתאר חיבור של מינוס K. זהו מצב בו "היכולת להבנה מוטעית גוברת על היכולת להבין". הביטוי 'יכולת להבנה מוטעית' תופס אותי. אני מרגיש שהוא מכוון למצב פעיל של חוסר הבנה וחוסר ידיעה. לא פשוט "לא לדעת”, אלא עמדה נפשית שבה האדם – מתוך קנאה או חוסר יכולת לשאת תסכול או מהרסנות שטבועה בו — פועל נגד הידיעה עצמה: הוא תוקף את האפשרות להבין, ללמוד מן הניסיון וליצור משמעות רגשית.
זו אמירה פשוטה אבל יש בה זווית מעניינת כי היא, לדעתי, הולכת מעבר לאמירה שאנחנו מתגוננים מפני ידיעה ומעבר לכך שאנחנו מסתירים את הסודות שלנו מעצמנו. היא לא אומרת שאנחנו חוששים לדעת, או חוששים לשאת את מחיר הידיעה. היא אומרת שיש תהליך נפשי שמטרתו לא לדעת. לא לדחות את האמת אלא להרוס אותה. זו התקפה על החיבור למציאות – לא טיפשות, חרדה או חסימה (כל אלו נמצאים גם הם בחשיבה של ביון) אלא הרס פעיל, תהליך מתמשך.
וזה מחזיר אותי לבדיחה. החומרים שלה הם חומרים של קנאה, אובדן גבולות, חוסר שיפוט, תוצרי הזיה, רכיבים מפוררים של מינוס K. בזמנים שלנו גובר הפיתוי לברוח אל הדימוי, אל הנאראטיב או אל זווית הראיה, אל הסימולקרה הפרטית של כל אחד מאיתנו, בניסיון להחריב את הידיעה ואת המציאות שכרוכה בה. ככה זה כשהמציאות כואבת. ועדיין, נראה לי, כל עוד אנחנו צוחקים מהבדיחה הזו יש לנו תקווה.
