שירת הטיפול - על המשותף בין טיפול לשירה | עוזית דגן
עוזית דגן | 7/9/2026 | 18 צפיות | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
כמיהה
אֲנָשִׁים מַגִּיעִים לְטִפּוּל סֻכָּרִיָּהעֲטוּפָה בִּנְיַר צֶלוֹפָן מְרַשְׁרֵשׁכְּמֵהִיםשֶׁנִּגַּע בַּמִּלּוּי הַמָּתוֹקהַמָּרִירהַצּוֹרֵבשֶׁל חַיֵּיהֶםשֶׁנֹּאהַבאֶת שְׁבָרֶיהָ הַמִּתְפַּצְפְּצִים בְּפֶההַמִּתְלַכְּדִים בַּמַּגָּע שֶׁל קֶסֶםלְשַׁלֵּםחָדָשׁ.
לא כל מטפל הוא משורר ולא כל משורר הוא מטפל, אבל בכל מטפל רגיש יש משהו מן המשורר, ובכל משורר המאזין לליבו יש משהו מן המטפל.
זה מתחיל בהקשבה לפרטים. לדקויות הקטנות הצובעות את חיינו בלי שנשים לב אליהן:
נִדְנוּד קַל שֶׁל הֶעָנָף מְלַמֵּדשֶׁהָיְתָה עָלָיו צִפּוֹרוְעָפָה.כַּמָּה חֶסֶד יֵשׁ בֶּעָנָףשֶׁנּוֹתָר עִם זִכְרוֹנוֹתשֶׁל צִפּוֹרשֶׁעָפָה.
את המראה המתואר כאן חזיתי בטיול היומי עם כלבתי. מה היה שם, בנדנוד הענף, שגרם לי להפנות אליו את קשב ליבי?
הנה כמה מרכיבים המשותפים לטיפול ולשירה:
התבוננות
בשונה מהסתכלות, שרואה בעיקר את הפרטים החיצוניים, ההתבוננות מחפשת חיבורים - בין תנועות שמתרחשות בחוץ לתנועות הנפש הפנימיות, בין מחשבות לרגשות, בין מה שקרה פעם למה שקורה עכשיו, ברגע זה.
כאן ההתבוננות בתנועת הענף הביאה אותי למחשבה אסוציאטיבית על עזיבת הילדים את הבית, כחלק מ"הקן המתרוקן", ועלה בי רגש של עצב על משהו שהיה ואיננו עוד.
גם בטיפול אנו שמים לב לרחשים הקטנים, שפעמים רבות אינם מודעים אף לבעליהם -
לדרך שבה הם נכנסים לחדר, לאופן שבו הם מתיישבים, להטיית הראש הקלה לכיוונו של המדבר או לנעיצת העיניים בנקודה דמיונית הרחק מעבר לו, להצטברות הלחלוחית בזווית העין המסמנת שבאר הרגשות עולה על גדותיה. כל אלה חומרים שנמצאים ברווח שבין המילים, וראויים להקשבה עדינה.
בחירה במקום שאליו מופנית תשומת הלב
במקרה זה נדדה תשומת ליבי דווקא אל הענף שנותר מאחור, ולא אל הציפור שעפה.
אני מאמינה שלצד כל כאב יש גם רגעי חסד.
הבחירה על מה לשים את הדגש, לאור המציאות הנגלית לפנינו, מעניקה לנו חירות חדשה שלא הייתה לנו קודם.
כאן יכולתי לבחור - האם העיקר בסיפור הוא חסד הזיכרונות שנותר בענף, או כאב ההיעדרות שהוא חווה לאחר מעופה של הציפור? ואולי גם וגם?
כשאנו מסייעים למטופל לעשות מסגור מחדש (reframing) - ניסוח מחדש של חוויות חייו בעזרת שינוי אופן ההסתכלות עליהן - הוא לומד להתייחס אליהן ביתר חמלה ולחיות איתן בשלום. עולם שלם של אפשרויות חדשות נפתח בפניו.
נגיעת הגעגועים
נכון, גם בטיפול וגם בשיר - תמיד יישאר המרווח הזה בין מה שאמרנו
לבין מה שהיינו יכולים לומר, אילו ידענו איך אומרים אותו.
בין הקרקע המציאותית לבין הכמיהה האינסופית אל השמים הפתוחים, המכילים עדיין את כל האפשרויות.
שם, ברווח הזה, שוכנים הגעגועים.
רבי נחמן מספר לנו שהגעגועים הם הכוח המניע את העולם (הורן, 2010), ואילו וירג’יניה סאטיר, מחלוצות הטיפול המשפחתי, מדברת איתנו על הצורך להכיר בכמיהות ככוח המניע אותנו קדימה (אהרני, 2018).
השירה מנסה להיכנס אל תוך המרווח הזה ולדובב אותו עבורנו בשפה הגעגועית.
גם התהליך הטיפולי יוצא נשכר אם הוא יודע לרדת אל עומקן של הכמיהות - להיות נאהב, מוערך, מובן, מוגן, משמעותי, שייך ועם זאת חופשי.
שיעור מעוף
צִפּוֹר -נְדוּדֵי עוֹלָם מְסֻפָּרִיםבִּשְׂפַת הַמָּקוֹר.מֻחְתֶּמֶת בַּשֵּׁםוְלָעַד חָפְשִׁית,צִפּוֹר בְּרֵאשִׁית -לַמְּדִינִי לָעוּף בְּלַהֲקָהוְלִפְרֹשׂ נוֹצוֹתַילְבַדלִהְיוֹת כֻּלָּםוּלְהִשָּׁאֵראֶחָד.
סימני שאלה
השיר והטיפול אוהבים סימני שאלה.
ראיתם פעם סימן קריאה מתבייש, מסמיק או נבוך כמו נער מתבגר?
עיקר כוחם של השיר והטיפול הוא ביכולתם להעלות שאלות שעד עתה רבצו במעמקי הנפש ולא העזו לצאת אל אוויר העולם, ולהעניק להן את מלוא ההקשבה.
שאלות שמאמינות בכוחות הנפש החבויים ומחפשות אותם, לצד שאלות קשות כמו "מה זה אומר עבורך להמשיך לאחוז בחיים, עם כל הכאב הכרוך בהם?"
השאלות מעודדות יצירת שיח בין חלקים סותרים בנפשנו, שמבקשים להידבר ביניהם ולהגיע להשלמה. הן חלק מתהליך טיפולי עמוק שיוצר חיבורים חדשים ומסייע בהשלטת סדר פנימי אל מול הכאוס החיצוני.
וכן, עצם העובדה שיש עוד נפש בעולם שמסתקרנת ומתעניינת בנבכי נפשנו המיוחדים כל כך מעניקה לנו תחושת חמימות: יש לצידנו עוד אדם שמוכן לצעוד איתנו, ואיננו לבד בעולם. והלא על חשיבות ההרגשה הזו אין בכלל שאלה...
נוכחות
שִׁיר הוּא כְּמוֹ בְּרוֹשׁ,עוֹמֵד מוּלְךָ,לֹא מְכוֹפֵף אֶת הָרֹאשׁ.גּוֹרֵם לְךָ לְהַבִּיט אֶל תּוֹךְ עַצְמְךָ וְלִשְׁאֹלאֵיךְ תִּרְצֶה לִחְיוֹתכְּשֶׁתִּהְיֶה גָּדוֹל?
שירת המעמקים
"ממעמקים קראתיך יה, אלי, שמע קולי שמע תחנוני" (על-פי תהלים ק"ל, א-ב)
שם, במעמקים, באזור הדמדומים של הבין לבין, מתרחשת השירה האמיתית. שם גם מתרחש הטיפול האמיתי.
אני זוכרת את עצמי בילדותי שוכבת על הגב דקות ארוכות, בוהה בעננים, מתבוננת במרחבים העצומים שמאפשרים לדמיון לשוטט. רואה שם כלב שחור ששומר על ממלכת השמיים, עד שהוא משתנה והופך לכבשה לבנה שצמרה רך ונעים.
כל כך יפה לראות את ההשתנות המהירה הזו, ואילו אצל עצמנו נדרשות שנים כדי לראותה...
לבהייה הזו, שהמבט בה פונה החוצה ופנימה בעת ובעונה אחת, יש חשיבות עצומה לכל עולם היצירה. שם, במרחב ההריוני שבין השינה לערות ובין החלום למציאות, מולידה ההשראה פתרונות חדשים ומאפשרת לנו לגעת בקצה קצהו של העולם הרוחני שנחבא בתוכנו.
שם גם חוויתי את הפלא המפעים הזה, שבו שכבות על שכבות שנרבדו במשך שנים מצאו פתאום את דרכן לפרוץ החוצה.
איך התגלה לי, שנתיים לאחר שנכתב, ששיר שכתבתי בעקבות צילום של "גוף" דמוי מטאוריט אדום, תלוי בין שמיים לארץ - שיר שלא חשבתי שיש בו הרבה יותר מכך - הוא שיר על אובדנו של אחי?
בהשתאות אני שואלת את עצמי - איך הצליח השיר התמים "להחביא" בתוך קפליו את מה שהלב סירב להרגיש והעיניים סירבו לראות?
איך מתוך חיבור בין העולם החיצוני לפנימי צמחה נקודת הסתכלות אחרת, חדשה, פורצת דרך?
ואילו מערכות מתוחכמות יש לנפשנו, שרק כשהיא מרגישה שאנחנו "מוכנים" לקבל את המידע - היא מעבירה לנו אותו במין תחושת גילוי פתאומית?
מֵטֵאוֹרִיט
אחי היה טייס ונהרג בתאונת טיסה כשהייתי בת 12.
אחרי שנפל ניסיתי להחזיק את עצמי על בלי-מה, תלויה בין שמיים לאדמה.
רק לא לבכות, רק לא להשמיע קולות של צער. גם ככה יש לאבא ולאמא מספיק על הראש.
איך קרה שרק עכשיו - חמישים שנה אחרי הנפילה, ושנתיים אחרי שכתבתי את השיר - הרשיתי לעצמי להבין שבעצם כתבתי את נפילתו?
שירה וטיפול עוזרים לנו לראות את עצמנו מלמעלה,
לגלות משם משהו שלא ראינו קודם, כשהיינו קרובים.
זוהי בדיוק גדולת המעמקים...
נגיעה בכאב
כמו בשיר על אחי, הן השירה והן היצירה הטיפולית נוגעות בפצע קיומנו הדואב.
מנקות, חובשות, מרגיעות את פעימות הלב.
שוזרות בתוכנו חוטי כאב של כמיהה לאהבה שנעלמה או סורבה,
עם חוטים של אמון ותקווה.
מי היינו בלי הכאב הזה, שהופך אותנו אנושיים כל כך? רגישים וחסרי אונים כצב שנהפך על גבו, נבהלים כאיילות; וחוזרים לזרום בנהר החיים כדגים צבעוניים הנהנים בעולמם, שאינם מודעים לכך שהם עלולים להיטרף בידי כוחות חזקים מהם.
כל מי שהולך בדרך נפגש בשלב כלשהו בחץ החיים. באותם רגעים הוא חש בעוצמה רבה את כאב האובדן - על חיים שחמקו מבין הידיים, על פרנסה, על בריאות, על יחסים, על תמימות שהייתה ואיננה עוד.
מניסיוני מצאתי שיש שלוש דרכים להתמודד עם חץ החיים:
- להתעלם ממנו - הכחשה שאולי מסייעת בתחילת המשבר. אך לאורך זמן, כשהכאב ימשיך לפעום בתוכנו במסתרים בלי יכולת לקבל ביטוי, היא תגבה מחירים גופניים ונפשיים כאחד.
- להתאהב בו, מתוך הרגשה של "ברגע שנתקע בי החץ, חיי נגמרו". המשמעות היא התמסרות לרגשות חוסר האונים ול"למה זה מגיע לי" שהוא מביא איתו, ובניית חיינו סביב נקודה זו בלבד, בלי יכולת להניח להם לזרום הלאה.
- להגיד "נתקע בי חץ", לחבק אותו ולהמשיך קדימה.
אפשרות זו אף מקבלת עיגון מחקרי במודל הדואלי של ההתמודדות עם אבל ואובדן (סטרוב ושוט, 2010), שלפיו מעבר תהליכי בין תכני האבל לתכני השיקום מביא להשלמה טובה יותר עם שני המעגלים האלה בנפש.
בטיפול נתעכב על אפשרויות הבחירה השונות, על המחירים שהן מביאות איתן, ועל חשיבות עצם האפשרות שעומדת בפני כל אחד מאיתנו - להיות אדם בוחר.
וכן, עבורי כל מטופל הוא שיר, מלמד אותי את מילותיו ואת המנגינה הפרטית שלו.
להתיידד עם התהום
אני מאמינה שתפקידם של המשוררים והמטפלים הוא לחשוף את התהום הפעורה בתוכנו, ובכך למנוע מאיתנו את האימה שבעמידה המתמדת על פתחה.
כל אחד מאיתנו מרגיש לעיתים את אותה התהום. זו שמאיימת עלינו שאם נתקרב אליה, ניפול בלי יכולת לקום.
כל חיינו הכחשנו אותה, הסתובבנו סביבה במעגלים, אמרנו שאצלנו אין תהום כזו, חיינו לידה.
זו יכולה להיות תהום של ילדות שהיו בה בורות רבים; של נושא כמו השואה, שפחדנו ליפול לתוכו ולהיבלע בו; של חוויות קשות שחווינו בעת מלחמה או בזמן פגיעה מינית; או של אובדן עמוק אחר.
המשותף לכל התהומות הללו הוא תחושת חוסר האונים, שקשה לצאת ממנה.
למה חשוב כל כך לחשוף אותה, ואפילו להרשות לעצמנו ליפול לתוכה? כי ברגע שנוכל באמת להיות שם, כל האנרגיה המושקעת בהליכה במעגלים סביבה או בהכחשת קיומה תתפנה לאנרגיה של חיים, ולא של הישרדות.
יותר מכך - אם נוכל לשנות את הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על מהות התהום הזו, שהפחידה אותנו כל כך קודם, נצליח להתיידד איתה ולחיות איתה בשלום.
אני מתוודה, שלאחר הגילוי שהשיר נכתב על אחי בלי שהייתי מודעת לכך - משהו כאילו נרגע בתוכי. הבנתי כמה מעמקיי קשורים למעמקיו, ושלמרות מרחק השנים הוא איתי כל הזמן.
היום אני גם מבינה בדיעבד, שבכל אחד מהספרים שכתבתי נגעתי בתהום בדרך אחרת:
בספר "קיבוץ געגועים" הצלחתי להתערסל בתוך חיבוקם של סבא וסבתא שלא זכיתי להכיר, מאחר שהם "נעלמו" בחור השחור הגדול של השואה, וללדת לעצמי אמא צעירה, חלוצית ורומנטית. הדבר התאפשר בזכות מכתבים שמצאתי, ששלחו סבי וסבתי מגרמניה לאמי שבישראל בשנים 1935-1941.
למדתי לדעת שאמי, שהייתה בת יחידה להוריה, שמרה על מכתבי האהבה שלהם כעל אוצר אמיתי, אך לא יכלה לספר לי עליהם בגלל רגשי אשם כבדים על כך שלא הצליחה להעלות אותם לארץ בעקבותיה.
הירידה לתהום הזו הפגישה אותי עם סבא חכם, אנושי ומצחיק, ועם סבתא מעשית מאוד. היא סייעה לי להרחיב את זהותי, להעמיק אל שורשיי שלא ידעתי עליהם דבר, ולהתגאות בהם.
חשוב מכך - היא נתנה להם אפשרות לספר את סיפורם, סיפורם של מי שהארץ נותרה בעבורם מקור געגועים נכסף, ואת סיפור המעשה הציוני החשוב של אמי וחבריה באותן שנים.
בזכות המכתבים אף זכיתי לצוואה מהם. באחד המכתבים כתב סבי שאינו יודע היכן יהיה קברו, אם ליד הריין או ליד הירדן, אך הוא מבקש שעל המצבה ייכתב:
"כאן נעמדו החיים מלכת
אך האהבה לעולם נמשכת".
סבי לא זכה לקבר משלו, אך דבריו זרמו כמפל במורד הדורות, עד שנחקקו בלוח על קברו של בני.
התהום השנייה שאליה העזתי לרדת הייתה זו של אובדן בני, שנפש האור הרגישה שלו נשברה בעקבות השירות הצבאי והפכה לקשת שמאירה את דרכנו.
היום כבר יודעים לתת לזה שם: "פציעה מוסרית" - מצב שבו אדם פועל בניגוד לערכי היסוד שהוא מאמין בהם.
במשך כל השנה הראשונה, לאחר שלכאבנו הגדול הוא הניח לנפשו להוביל אותו אל השקט שאליו ביקש להגיע, הקלדתי את יומניו הנחבאים. היומנים רוויים בהתפעמות מיפי העולם, הטבע והמוזיקה, ועוסקים בחשיבה פילוסופית מעמיקה על חיפוש האמת ועל הרצון לתקן את עצמו ואת עוולות העולם.
את מילותיו כרכתי בספר "קרשנדו אל החופש" - כפי שכתב ביומנו לפני שנסע לטהר את נפשו במנזרים בהודו, ולאחר מכן גם לנגן פלמנקו בספרד.
בחרתי אז שהספר יגיע רק לעיניהם של משפחה וחברים, מתוך מחשבה שאיני רוצה שאובדני ישפיע על יכולתם של המטופלים לשתף אותי בכל נושא שמעסיק את נפשם.
בימים אלה אני מוציאה לאור ספר נוסף:
"אור מתוך לבבות סדוקים - כלים יצירתיים בחוויית הטיפול", והוא מוקדש לבני ולכל פצועי הנפש שאורם נשבר והפך לקשת. הספר עוסק במפגש עם תהומות הנפש של מטופלים שפגשתי, ולצידו שזרתי שירים פרי עטי המהדהדים אותם.
כיום, לאחר מפגש עם תהומות רבות שהסתובבתי סביבן עד שהסכמתי באומץ רב להיכנס אליהן, אני מבינה מהו תפקיד הטיפול ומהי גדולת השירה:
לראות את התהום כגומה שנחפרה לכבוד העץ, לפני שתילתו באדמה.
לרדת אליה ללא פחד, להינטע, ולהצמיח מתוכה ענפים פורחים.
החזקת התקווה
כל מטפל וכל מטופל נתקלים לעיתים בקירות בדידותם העונתית, השחונה.
מרגישים שהם כלי לא מכוון, שטועה בהבנת המנגינה, ומתעצבים על אי-יכולתם לדייק.
עם זאת, מטפל שאינו אופטימי לא יוכל לשרוד את תלאות הדרך הטיפולית - את השיטפונות, את נחלי האכזב.
תפקידנו, פעמים רבות, לשאת את לפיד התקווה ולהאיר בעזרתו את הדרך, גם כשהיא נראית חשוכה ומפחידה מאוד. באותם רגעים נושא המטפל עמו גם את אמונתו של המטופל בעצמו, אמונה שכבתה לרגע ברוחות העזות שנשבו מסביבו.
גם משורר שרושם את תווי ליבו על דף הוא אדם אופטימי. הוא מאמין שהתווים שהתנגנו בתוכו וביקשו לצאת אל אוויר העולם יפגשו את תווי ליבם של אנשים נוספים סביבו, וייצרו יחד מנגינה מוקשבת:
שיר אופטימי
אֲנִי וְהַלַּיְלָהפְּקוּחֵי עֵינַיִםמַבִּיטִים בַּשָּׁחֹר נִכְחָהּאֵצֶל שְׁנֵינוּ בּוֹעֶרֶת,עָמֹק מִתַּחַת לַשְּׂמִיכָה -הַזְּרִיחָה.
ביבליוגרפיה
אהרני, ט' (2018). מהישרדות לאנרגיית חיים: המודל של וירג'יניה סאטיר בפנים חדשות. ספרי ניב.
דגן, ע' (2011). קיבוץ געגועים. גוונים.
דגן, ר' (2024). קרשנדו אל החופש: מיומניו של רוה דגן (הקדמה: י' לוי-בלז). כתב.
הורן, ר' (עורך). (2010). החיים כגעגוע: קריאות חדשות בסיפורי מעשיות של ר' נחמן מברסלב. משכל.
Stroebe, M., & Schut, H. (2010). The dual process model of coping with bereavement: A decade on. OMEGA - Journal of Death and Dying, 61(4), 273-289. https://doi.org/10.2190/OM.61.4.b
