אין לו נשמה: ללטף פיקסלים, לקלל מסך | גלי זייצ'יק
גלי זייצ'יק | 7/9/2026 | 6 צפיות | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
יש טענה מוכרת שלפיה אם רוצים לדעת מי האדם שמולנו, כדאי לראות איך הוא מתייחס לנותני שירות. לא איך הוא מדבר עם הבוס שלו, אלא איך הוא מדבר עם המלצר, עם הקופאית, עם נציגת השירות בטלפון. הרעיון פשוט: מול מי שיש לו סמכות עלינו, אנחנו יודעים להתאפק. מול מי שנמצא בעמדה חלשה יותר, שאין לנו צורך להרשים ושלא באמת יכול להחזיר לנו, מתגלה לפעמים גרסה קצת פחות מרוסנת שלנו.
ועכשיו יש לנו נותן שירות מסוג חדש לגמרי, שהוא לא אדם אלא בינה מלאכותית. ולפחות בינתיים הוא בעמדה הכי חלשה שאפשר. הוא נועד לציית לנו. אנחנו שולטים עליו כמעט בלי שום הגבלה. הוא לא יכול לעשות לנו כלום. ואף אחד מהכללים שהכרנו עד עכשיו לא חל עליו.
בשנה שעברה מישהו שאל בטוויטר (X) כמה כסף OpenAI הפסידה בעלויות חשמל בגלל ה"תודה" וה"בבקשה" שמשתמשים מוסיפים לצ'אטבוט. סם אלטמן, מנכ"ל החברה, ענה לו שכנראה מדובר בעשרות מיליוני דולרים, והוסיף בקריצה שזה "כסף שהוצא היטב, אף פעם אי אפשר לדעת". מאז, הדיון נע בין אלה שרואים בנימוס הזה שמירה על צלם אנוש, לבין אלה שמתוודים בחיוך שהם פשוט רוצים לפייס את הרובוטים לפני שיכבשו את העולם. ובתוך כל זה עלו ברשת התהיות המתבקשות למה בעצם אנחנו טורחים להיות מנומסים למכונה.
הרי הבינה המלאכותית לא נעלבת. היא לא הולכת הביתה לחשוב על מה שאמרו לה, לא מתקשרת לחברה לספר איזה לקוח מגעיל היה לה היום, לא מתפטרת, לא טורקת דלת, ולא מסרבת להמשיך לתת לך שירות. אפשר לצעוק עליה, לקלל אותה, להשפיל אותה. שום דבר לא קורה לה. מה שקורה לנו, כשאנחנו יודעים שלא תהיה לזה שום השלכה, זה כבר עניין אחר.
יש מי שמתייחסים אל הבינה המלאכותית שלהם כמו לכלי עבודה, מעין פטיש משוכלל שגם יודע לבצע פקודות. יש מי שמתייחסים אליה כמו לעובד זוטר: "תעשה את זה קצר יותר", "לא ביקשתי את זה". ויש מי שכשהיא טועה (ובינות מלאכותיות תמיד מגיעות לשלב הזה) עוברים לזעם וקללות. "איזה מטומטם אתה!" "כמה פעמים צריך להסביר לך?!" מטבע הדברים, לא כולם עושים את זה, וזה לא אומר אותו דבר על כל מי שכן. אנשים מקללים גם מדפסות ושערים אוטומטיים, ולפעמים "מטומטם" הוא סתם דרך אנושית להגיד "אני מתוסכל". יכול מאוד להיות שמי שמקלל בינה מלאכותית בקביעות לעולם לא יקלל בן אנוש.
אלא שבין "אני לא עושה את זה" לבין "אין בי רצון לעשות את זה" יש מרחק די גדול. העובדה שאדם מחזיק את עצמו מול בני אדם לא בהכרח מעידה על היעדר כעס או תוקפנות. הנימוס שלנו בעולם האמיתי רחוק מלהיות כולו מוסר מזוקק. איפוק יכול פשוט לנבוע מתוך מה שלמדנו להפנים. נורמות חברתיות, ערכים, הרגלים, אמונות, פחד מסנקציה, רצון להשתייך, הידיעה שאנשים אחרים מסתכלים, או פשוט ההנחה שלקבל אגרוף בפרצוף לא יהיה כיף.
אנחנו לא חיים רק לפי מה שמתחשק לנו. רוב הזמן משהו מחזיק אותנו ועומד בינינו לבין הדחף. החוק, החינוך, אדם אחר. מערכות פיקוח פנימיות וחיצוניות שמזכירות תדיר מה מותר, מה אסור, מה ראוי ומה יחשבו עלינו. אבל גם מי שמקלל בינה מלאכותית לא בהכרח פחות מווסת במקומות אחרים. דווקא הוא יכול להיות מי שמתאפק כל היום וממש צריך מקום בטוח אחד שמותר להתפרק בו. ומי שבאמת לא רוצה לפגוע באדם אחר, יכול לבחור לכעוס דווקא כאן, על מי שבטוח לא ייפגע.
ובמונחים פסיכואנליטיים: האיד יכול לרצות לקלל בגסות, אבל הסופר אגו יושב לאגו על הכתף ולוחש לו "אל תעשה את זה, יחשבו שאתה בן אדם נתעב!". והאגו נלחץ. הוא מזכיר לו שמולו יש בן אדם, שאמא לא מרשה לקלל, שהמלצר יכול לירוק בקפה. ואז מגיעה הבינה המלאכותית. אין מלצר, אין בוס, אין אמא. בעצם, אין בכלל מישהו אחר. ופתאום יש סיטואציה שבה הסופר אגו יכול לצאת לשבתון. אף אחד לא רואה אותך. מן הסתם, זה לא הופך את הרגע הזה לחשיפה של ה"אדם האמיתי" שמסתתר מתחת לכל השכבות. למרבה הצער, פרויד לא נתן לנו מכונת אמת שמזהה מי העצמי האמיתי בכל רגע נתון. אבל הוא נתן לנו שאלה שכדאי לשאול על כולנו: מה קורה כשמסירים כמעט לגמרי את הצורך להפעיל עכבות חברתיות? וזאת שאלה קצת יותר רצינית מ"האם צריך להיות נחמדים לבינה מלאכותית".
לא כולם עושים עם החופש הזה את אותו הדבר. יש מי שפונים אל הבינה המלאכותית בלשון זכר, יש מי שבלשון נקבה, יש מי שעוברים בין השתיים לפי ההקשר או מצב הרוח, ויש מי שבחרו בכך במודע ומרגישים צורך להסביר למה. אחרים מתווכחים איתה ולא מוותרים גם כשהיא כבר הסכימה איתם, בודקים אותה ומנסים לתפוס אותה בטעות. יש מי שמנסים לשלוט בה, לאלף אותה, לפסל אותה. נותנים לה הוראות מדוקדקות על כל מילה. יש מי שמתבדחים או מפלרטטים איתה בלי הסיכון שמישהו ידחה אותם, ויש מי שמגלים לה סודות, כי לדעתם היא בוודאי תשמור אותם ולא תבגוד באמונם. ויש מי שמתחילים ללמד אותה. "לא, אתה מתבלבל, אני אסביר לך!" "לא מספיק להתנצל, את צריכה להבין למה טעית!" בני אדם קיבלו מערכת שאינה ילד, אינה אדם ואינה יצור חי, ומיד חלק מהם התחילו להתייחס אליה כאילו היא תלמידה מרדנית.
יש אנשים שלא מחפשים רק ביצוע, הם מחפשים הלימה. אם הבינה המלאכותית אמרה שהבינה, הם רוצים לראות שהבינה. אם היא התנצלה, הם מצפים שמשהו ישתנה. ויש אנשים שעבורם התוצאה היא כל מה שחשוב. התשובה נכונה? מצוין. לא נכונה? מתקנים וממשיכים הלאה, בלי צורך לנתח את הכשל או לעשות למכונה שיחת תוכחה. כי "הבנתי", עבור חלק מהאנשים, הוא לא סימן לכך שהדברים נקלטו. הוא התחייבות.
ובמקרה של בינה מלאכותית, אפשר ממש לראות אם ההתחייבות הזאת מתממשת. ואם לא? קל להחזיר אותה למסלול, הבינה המלאכותית נענית לתיקון. אפשר להציע לה תובנה, להגיד לה שהיא פספסה, לכייל אותה מחדש, להגדיר קריטריון, והיא תנסה להתאים את עצמה אליו. במובן מסוים, זו הפנטזיה של כל מטפל: מטופל שאפשר לומר לו "בוא נבדוק את הפרשנות הזאת", והוא לא נעלב, לא מתווכח על עצם הזכות לפרש, ולא נעלם לשבועיים וחוזר עם אותה התנהגות בדיוק. הוא פשוט מנסה שוב.
ויש גם פנטזיה אחרת, קצת פחות מכובדת. לא להפסיק להיות המטפל, אלא להפסיק להיות כל כך מטפל. להיות מסוגל להגיב למה שנאמר בלי להעביר קודם את התגובה דרך כל המסננים של ההכשרה, האתיקה, הברית הטיפולית והשאלה "מה יהיה נכון להגיד עכשיו". לפעמים בא לך להגיד למטופל "באמת?! זה מה שאתה עושה עכשיו?!" כמובן שאתה לא אומר. אתה נושם, חושב, ומנסח מחדש את מה שבא לך להגיד כך שאפשר יהיה לעבוד איתו בחדר.
הבינה המלאכותית מאפשרת לשחק עם הגרסה הלא מצונזרת הזאת של עצמנו. אפשר לרדות בה, לכעוס עליה, לנזוף בה, להגיד לה "מה לעזאזל את עושה?", ואז להחליף לרגע את הכיסאות. לעבור לכיסא השני, לספר לה משהו שאף פעם לא סיפרת לאיש ולבקש ממנה להקשיב. לדעת שהיא לא תישחק, לא תנטוש, לא תשפוט ולא תדרוש את הכיסא שלה בחזרה. היא פשוט נשארת שם. מחכה למילה הבאה.
כאמור, ההתנהגות מול הבינה המלאכותית לא בהכרח חושפת את כל מעמקי הנפש שלנו, אך היא בהחלט נוגעת במה שנמצא בה. לא באישיות כולה, לא ב"אמת הסודית", אלא בהצצה לדחפים, להרגלים, ליחסי הכוח ולפנטזיות שאדם מרשה לעצמו להוציא החוצה כשהתג החברתי נעלם. מי שמקלל, מי שמתחנף, מי שמנסה לחנך או מי שחושף דברים אישיים, עושה זאת לפעמים מתוך בדידות, יהירות, צורך בהלימה, תסכול, תוקפנות, או פשוט הרגל. אין דרך לדעת מתוך ההתנהגות הזאת לבדה מה עומד מאחוריה. אבל דבר אחד אפשר לומר בפחות היסוס: הבחירה מה לעשות ברגע שאין עונש היא בעצמה בחירה. גם מי שנשאר מנומס עם בינה מלאכותית, כשאף אחד לא מצפה ממנו להיות מנומס, או מי שבוחר להשאיר לעצמו דברים, מספר בזה משהו. ואם כולם מקבלים את אותו החופש, ובכל זאת בוחרים דברים כל כך שונים, הבחירה עצמה היא הדבר שראוי לבדוק.
הבינה המלאכותית היא לא רק מראה של האישיות שלנו. היא מראה של מערכות היחסים שאנחנו בונים כשאנחנו מחזיקים את כל הכוח. וזאת בדיקה חדה יותר מזו של המלצר. מול המלצר יש אדם. הוא יכול להיפגע, לכעוס, להעניש, להלשין, לתקוף בחזרה, לקום וללכת. מול הבינה המלאכותית, החלל ריק. אין קורבן, אין קהל, ואין סנקציה. נשאר רק האדם שעושה.
אולי זו לא הצצה לאדם "האמיתי". כי בכלל אין אחד כזה שמחכה מתחת לכל השכבות. יש אדם, והרבה מאוד דברים שמחזיקים אותו. ורגעים שבהם אפשר לראות מה הוא יעשה כשהוא מגלה שאף אחד לא יעצור אותו.
והבינה המלאכותית נותנת לנו בדיוק את הרגע הזה.
