לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
המילים מגיחות החוצה, פושטות ולובשות נשמה - על תרגיל ביבליותרהמילים מגיחות החוצה, פושטות ולובשות נשמה - על תרגיל ביבליותר

המילים מגיחות החוצה, פושטות ולובשות נשמה - על תרגיל ביבליותרפי עם מטופלת מעולם בריאות הנפש

מאמרים | 11/9/2014 | 16,153

במאמר זה אדון במקרה טיפולי שכלל תרגיל ביבליותרפי בשירה. באמצעות תרגיל זה נחשפתי שוב לערכה של הביבליותרפיה, ובמסגרתה אל מסלולה הישיר של השירה אל הנפש הכותבת-קוראת אותה... המשך

 

 

המילים מגיחות החוצה, פושטות ולובשות נשמה - על תרגיל ביבליותרפי עם מטופלת מעולם בריאות הנפש

 

מאת לימור רביב

 

פרטי המקרה המתואר הוסוו לשם שמירה על פרטיות המטופלת.

 

"...הם קראו שירים מספרי שירה אחדים והתפעלו מן היכולת המפליאה לראות דברים שגרתיים ביותר בעיניים אחרות, בעיניים חדשות... זהו סוד השירה". עמוס עוז, "מקום אחר"

בטרם אתחיל לדון במפגש של המטופלת עם תרגיל השירה שבחרתי, אביא בקצרה את סיפורה: את אליס (שם בדוי) פגשתי לראשונה בדצמבר 2012, במסגרת ההכשרה המעשית שלי כסטודנטית לביבליותרפיה, במרכז לבריאות הנפש במרכז הארץ, במחלקה כרונית פתוחה-ממושכת שמרבית דייריה לוקים בסכיזופרניה. אליס, בתחילת שנות ה-50 לחייה, מוכרת למערכת הפסיכיאטרית משנות ה-80 כאשר אובחנה כסובלת מסכיזופרניה פרנואידית. בטסטים שעברה במהלך אשפוזיה ובזיכרונות שנרשמו לאורך השנים בטיפוליה, עולים רמזים המעידים על התעללות מינית ועל אונס שאירע בגיל 18 – מאורע שהושתק ולא עובד. לאליס קשרים רופפים עם משפחתה ובמחלקה אין לה חברים למעט מטופל ותיק, פדופיל בן 60, אתו (לדבריה) היא מוצאת חום ואהבה. אליס הופנתה אליי במטרה לבדוק אם דרך ביבליותרפיה ניתן יהיה ליצור עמה שיח מעמיק יותר על עצמה ועולמה.

למרות גילה הכרונולוגי, אני חשה במפגשים עם אליס שיושבת מולי ילדה בת 5, נאיבית, חסרת כלים חברתיים והבנה בסיסית של הסביבה שבה היא חיה. טרם פגישותינו, קראתי סיכומי טיפול קודמים שבהם היא לרוב מתוארת כבעלת אישיות שטוחה ודלה ובעלת חשיבה פשטנית וקונקרטית. בתחילה העלו בי דיווחים אלו ספקות לגבי הצלחת הטיפול הביבליותרפי עמה. ואולם, בהמשך גיליתי כי דווקא דרך הכלים העומדים לרשותי במסגרת שיטת טיפול זו, אני מצליחה להגיע עמה אל מחוזות שבהם מעולם לא ביקרה. התהליך הטיפולי שלנו עובר דרך סיפורי ילדים (שאותם ביקשה שאביא עבורה כבר במפגשנו הראשון), שירה וכתיבה. מכל השלושה, מצליחה השירה להוציא מאליס תכנים משמעותיים המפתיעים את שתינו בכל פעם מחדש.


- פרסומת -

במרכזו של המפגש שבו בחרתי להתמקד במאמר זה, עומד שיח קשה של אליס על עצמה. "מסתכלים עליי לא טוב במחלקה" היא יורה לעברי כבר בתחילת המפגש, "כזו שהולכת עם גברים, מתמזמזת איתם. אני רואה את המבטים של [בנות המחלקה]. הן שונאות אותי. כואב לי שחושבים שאני זולה. לא הייתי רוצה להיות כזו...". לאורך כל חלקו הראשון של המפגש (ולראשונה מאז התחלנו להיפגש) מדברת אליס על תדמיתה במחלקה ותדמיתה שלה בעיני עצמה. במונולוג שלה חוזרת המילה "זולה" מספר פעמים. אני משקפת לה זאת ואומרת שאני שומעת המון את המילה "זולה" בדבריה, ובתגובה היא עונה נחרצות: "נכון". לשאלתי מה עומד מנגד למילה "זולה", עונה אליס: "בחורה טובה". כאשר אני מבררת עמה מי משתי המילים משמעותית יותר עבורה, היא עונה ללא היסוס: "זולה". אני מציעה להתבונן במילה זו קצת יותר לעומק והיא נכונה לשתף פעולה.

אני מבקשת מאליס לקחת דף לבן, לקפלו לחצי ושוב לחצי עד ליצירת מתווה של שישה עשר ריבועים קטנים. בריבוע הראשון אני מבקשת שתכתוב את המילה "זולה" ובכל שאר הריבועים (למעט שלושה) ביקשתי שתכתוב מה מתקשר בעיניה למילה "זולה" או מה שהמילה מעוררת בה ביחס לעצמה. אליס כותבת. לא עוצרת. המילים הממלאות את הריבועים הריקים נראות לי מהצד כמו גצים רושפים הניתזים בכתום אל עבר הדף, ושעליו הם נוחתים כחולים מחומה של האש שבה נצרפו. השקט שבחדר וישיבתה הנינוחה לכאורה על הכיסא שמולי עומדים בסתירה מוחלטת למציאות הנפשית שעליה מספר העט.

בסיימה לכתוב, מניחה אליס את העט על השולחן, מתבוננת בריכוז על שכתבה ומצהירה בפליאה (כמעט בצעקה): "וואו, זה אני. זה הכול אני". היא חוזרת להתבונן במילים שכתבה ואני עמה. על הדף הלבן מונצחות מילים קשות: "שנוגעים לי בחזה", "שנוגעים באיבר מין", "בלי בושה", "שערורייה", "זונה", "תועבה", "מלוכלכת", "מסריחה", "מטונפת", "מגעילה", "יוצאת דופן", "חסרת אונים".

משהו בתוכי מתכווץ אל מול המילים הטעונות שאותן היא מביאה אל החדר. תחת מבטה הבוחן – ומאחר שאינני יודעת עדיין את מידת השפעתן של המילים על נפשה – אני מקפידה לשמור על ארשת פנים בטוחה, רגועה ומכילה. אני עוברת לשלב הבא של התרגיל ומבקשת מאליס לגזור את הריבועים ולסדר את המילים שכתבה בסדר אחר. אל המבנה החדש אני מבקשת שתוסיף שלוש מילים בריבועים שנותרו ריקים בתחילת התרגיל, ותשזור אותן בשיר שזה עתה יצרה. השיר המלא שחיברה מובא כאן (שלוש המילים שנוספו לשיר מודגשות):

"שנוגעים לי בחזה / זה נורא לא נעים / כשנוגעים באיבר המין / מתחת לכל ביקורת / בלי בושה / זונה / תועבה / מלוכלכת / מסריחה / זולה / מטונפת / יוצאת דופן / שערורייה / מגעילה / אני חסרת אונים".

לאחר סיום הכתיבה אני מבקשת מאליס לתת לשיר כותרת. בלא כל היסוס היא לוקחת את העט ובראש השיר כותבת: "אליס זונה".

בדומה למילים של ביאליק במסתו "גילוי וכיסוי בלשון" (1943, ע' קצג), מילותיה של אליס נמצאות בתנועה מתמדת. הן "מתרוקנות ומתמלאות, פושטות נשמה ולובשות נשמה...נחלצות רגע ממשבצותיהן ומחליפות מקום זו עם זו. ובינתיים, בין כיסוי לכיסוי, מהבהבת התהום". אני חשה את התהום הזו נפערת מולי וחוששת שמא מגעה של אליס במילים, בסדר ובמבנה החדש שלהן, מביא אותה לאימה המתוקה שבעמידה בניסיון שעליו מדבר ביאליק. אני שואלת את עצמי אם היא עוברת עתה את הנהר "בשעת הפשרה על פני גלידין מתנדנדים וצפים" (שם). ואם אכן כך הדבר, כמה זמן אוכל להשתהות עמה שם בלי שתתמוטטנה רגליה והיא תיפול חלילה אל בין הפרצים שם "מהבהבת התהום"?

בעודי מבססת את שאלותיי, אני נזכרת בדברים שכתבה אסתר אליצור במאמרה "לעשות את העולם לתחוח", שבו היא טוענת כי "השיר מחבר אותנו לקצות הספקטרום הרגשי או לחורים שחורים, שכוסו, הוכחשו והודחקו במהלך ההיסטוריה האישית שלנו" (1994, ע' 12). בהתאם, אני מוצאת כי מילותיה של אליס מייצגות באופן עוצמתי ובוטה את סיפורה האישי. עם כל הזהירות הנדרשת, כמעט ואין מנוס מלזהות את כותבת השיר כנפגעת אונס. השיר מתחיל ומסתיים בגוף ראשון ובין התחלתו לסופו עומדת רשימת מילים קשות המעידה על אישה החיה בפוסט-טראומה. היא מתחילה בתיאור החוויה ומסיימת אותה ב"אני חסרת אונים" – רק מתחילה וכבר מתעייפת, מותשת מהשיר שאותו היא כותבת.


- פרסומת -

בסוף השלב השני של התרגיל, מבקשת אליס לקרוא בקול את השיר שחיברה. היא עושה זאת ולאחר מכן מכריזה בהתפעלות: "וואוו, כל זה אני! את יודעת, זה הכול אני!". קריאת ההתפעלות ומבטה בי מסבים את תשומת לבי. אני נוכחת כי מפגשה של אליס עם השירה מעניק לה זמן ומקום לפיתוח השיח שלה עם פנימיותה ואף למעלה מזה, הוא מעניק לה שפה. כפי שכותב אדיר כהן בספרו "סיפור הנפש: ביבליותרפיה הלכה למעשה": "תהליך של קריאה או כתיבה של שירה עשוי להיתפס כדרך של השלמה (או של קבלה) עם הבלתי מודע של האדם, של ביטוי ואוורור של כוחות נפשיים, שפוטנציאלית עשויים להגיע להתפוצצות, ושל החזרה של שיווי המשקל הפסיכולוגי" (1990, ע' 207).  במובן מסוים, הופכת השירה לחוויה מתמירה עבור אליס – מקור לסיפוק ולעונג.

המקום המיני-רגשי בחייה של אליס לא התפתח באופן תקין, הן כתוצאה מהחוויה הקשה שעברה והן מסיבות אחרות (ואפשר כי מכאן הדיבור השטוח המאפיין אותה). למרות זאת, העבודה עם מילות השיר מאפשרת רגע של חווית התפתחות מינית תקינה, של הנאה ממשהו שאותו היא מפיקה מתוכה. אליס נענית (לתרגיל) ונהנית (מתוצאותיו) – צמד של מיניות שדרכו נראה כי היא מפיקה משהו בעבור עצמה בלבד. ניתן להשוות את כתיבת השיר למעשה אוטו-ארוטי הנובע מהתכנים ומן העולם הפנימי שלה. אלא שהפעם היא אינה עושה זאת בסתר – יש מישהו שרואה אותה ואף מתפעל מיכולותיה. בתחומי השיר הופכות הבעיות יפות יותר, ולמעלה מזה: אליס מוכיחה לעצמה כי היא מסוגלת לכתוב שירה.

במאמרו Poetry as Therapeutic Art, in the Resolution of Resistance Psychotherapy כותב רולאנד פארקר:

Poetry can assist patients to develop a philosophy of life that will aid their adjustments, inspire them to constructive action, and help make their disorder easier to bear (1969, p. 166).

תבנית השיר שגרמה קודם לכן ל"וואוו, זה אני" היא ההחזקה עליה מדבר פארקר. מבנה השיר והאסתטיקה שלו מרגיעה ומארגנת, כמו תבנית מאפינס השומרת על הבצק מלגלוש החוצה. תבנית השיר עוזרת גם לי לעשות סדר, מעניקה מבנה לתוהו ובוהו, ואל דוק ערפילי תהיותיי נכנסת קרן אור קטנה. תובנות חדשות עולות בי ודרכן לעבודה הטיפולית יש לפתע אופק. אני מגלה כי "אני" זו המילה המנחמת ביותר בשירה של אליס. המילה "אני" היא מעין גחלילית בחושך, יש בה מקום לתקווה, היא עגולה, אפשר להיכנס דרכה יותר מאשר למילים האחרות שהן ההגדרה של מה שאירע. ה"אני" הזה הוא שלושת הריבועים הריקים שעוד יש מה לעשות עמם. זו מילה שמזמינה אינטימיות ומוכנות למפגש מעמיק יותר עם העצמי. אפשר להתקרב ל"אני". המילים האחרות נותנות בוקס בבטן, הן תוקפניות, בוטות, אלימות. שם, במילה "אני", אפשר סוף סוף להתחיל לנשום.

 

מקורות

אליצור, א' (1994). לעשות את העולם לתחוח – הספרות ככלי להעשרת המטפל. מתוך: כן: כתב נפש – רבעון לטיפול ולחינוך יצירתי, 3, עמ' 8-18.

ביאליק ח. נ. (1943). כל כתבי ח. נ. ביאליק (מהדורה רביעית). תל-אביב: דביר.

כהן, א' (1990). סיפור הנפש – ביבליותרפיה הלכה למעשה. קריית ביאליק: אח.

עוז, ע' (1989). מקום אחר. ירושלים: כתר. ע' 346.

Parker, R. (1969). Poetry as Therapeutic Art, in the Resolution of Resistance in Psychotherapy, in: Leedy, J. Poetry Therapy, Lippincott company. pp.155-170.

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: מחלות נפש, מיניות, טראומה, ביבליותרפיה
רקפת כץ-טיסונה
רקפת כץ-טיסונה
פסיכולוגית
שפלה
נעמה איגרא
נעמה איגרא
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, בית שמש והסביבה
נטלי סובולב
נטלי סובולב
עובדת סוציאלית
שרון ושומרון, אונליין (טיפול מרחוק), פתח תקוה והסביבה
יונתן מרטון מרום
יונתן מרטון מרום
עובד סוציאלי
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק), רמת גן והסביבה
יהודה דוכן
יהודה דוכן
עובד סוציאלי
ירושלים וסביבותיה, אונליין (טיפול מרחוק)
רונן יעקובסון
רונן יעקובסון
פסיכולוג
ירושלים וסביבותיה, אונליין (טיפול מרחוק)

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

הילה אורנג'הילה אורנג'14/10/2014

הייתי נזהרת מאד ושוקלת המון פעמים. אם לפרסם את הדברים. מה שנכון לגבי כל כתיבה שלנו על מטופלים, אבל בעיקר במדיום הזה, של שירה, שהיא מצרף כל כך אישי ואינטימי, ייחודי, חד פעמי, מהחדרים הפנימיים ומהאוצרות הכי גנוזים.
הזיהוי הזה של 'זאת אני', במבע הייחודי שלה, הוא פרט שלא ניתן להסוות או לטשטש.

שיוי פרנסשיוי פרנס23/9/2014

מלה הולמת (תרתי משמע). לימור יקירתי,
בום. מרגש והלב נחמץ עם תקוה להמשך פריקת האימה. לא נתתי את דעתי לפני כן ששירה, מילים פזורות ולא משפטים רצופים כפרוזה - מאפשרת משהו אחר, במיוחד בנפש כלואה כל כך. האבחנות החותכות (אישיות שטחית וכו') לעתים חוסמות דרך גישה למורסה. האשה לא צעירה ונושאת את הכאב לאורך כל כך הרבה שנים ללא עיבוד. קשה. נהניתי לקרוא את המאמר, את ההתנסחות הרהוטה שלך, המובאות והציטוטים, ועצם העשייה המבורכת שכל נפש שיוקל לה - משולה לעולם שלם.
הכתיבה אכן מזככת, מאפשרת אירגון המחשבה, הפקעת הכאב אל הדף, התבוננות מבחוץ שיכולה להעניק תובנות חדשות.

לימור רביבלימור רביב23/9/2014

לליאור. תודה לך ליאור יקרה על קריאתך הרגישה במילים ועל התובנות אותן שיתפת.
הכתיבה היא מקור כח וריפוי. כלי לטרנספורמציה. תרפיה. עץ לשבת בצילו. תחנה לעצור בה לפני שממשיכים הלאה בדרך.
כל שיר הוא כתובת, וכל טקסט הוא מעין פנס השופך אלומת אור על פינה אחרת בחיינו. את כל אלו (ועוד) איפשרו הקריאה בטקסטים והכתיבה בעבודה עם אליס.
בהמשך לשאלתך על התוצרים שהניבה העבודה עם סיפורי ילדים במפגש עם אליס (נושא עבודת הדוקטורט שלך, עם הבנתי נכון...), אשמח לשתף אותך על התובנות שעלו משם.
שוב תודה ושנה טובה.

ליאור גרנותליאור גרנות21/9/2014

כוחה של הכתיבה, מעמקים וחמלה. תודה רבה לך, לימור יקרה, על הצגת וחשיפת התהליך המרגש שלך עם המטופלת שלך. עולה מאד חזק כוחה של הכתיבה במתן שמות לדברים שאין להם שמות, שלא היו להם שמות עד כה, והאופן הגולמי שהכתיבה מאפשרת להביע את עולמה הפנימי של המטופלת ואת תפישותיה לגבי עצמה. כאשר קראתי, חשבתי על כך שהמטופלת אמרה בהתפעלות' 'זאת אני!', אבל שהמלים שבהן תיארה את עצמה - תפישותיה לגבי עצמה- היו קשות כל כך, שיפוטיות, מלאות בשנאה עצמית. הרגשתי עצב לנוכח זה שהיא אמרה 'זאת אני!' על מלים כמו 'תועבה', 'מלוכלכת', 'מסריחה' וכו'. ברור כי מלים אלו משקפות את תפישותיה לגבי עצמה. חשבתי כיצד ניתן בעתיד עם מטופלת זו בתהליך ביבליותרפי להכניס חלקים נוספים ל'זאת אני', חלקים של חמלה, של רוך כלפי העצמי. אולי באמצעות שילוב בכתיבה של דמויותיהם המופנמות של מי שפגעו בה, אולי כתיבה אליהם כנמענים (?) שתאפשר להביע את ההאשמות והזעם - שכעת מופנים פנימה כלפי עצמה - אליהם, ובאמצעות כך לעבור עם עצמה תהליך שיאפשר חמלה עצמית וקבלה עצמית וראיה חומלת יותר של עצמה, של ה'זאת אני'.
וגם חשבתי על הדרך שבחרה לכתוב: שיר ולא סיפור. כלומר, לא רצף עלילתי סדור אלא מלים שממש מתנגשות זו בזו, מוטחות זו בזו וניתכות זו אל זו, משהו ראשוני וגולמי שהשירה מאפשרת, נגיעה עמוקה במקומות הכואבים האלו, חסרי השם, גישוש ראשוני של מתן שמות עבורם. פרוזה לא היתה מאפשרת זאת באופן הזה. אולי רק אחר כך, כשכבר יש מלים ראשוניות, אבני בסיס, ליצירת סיפור. תודה רבה לך.

לימור רביבלימור רביב14/9/2014

למיכל. תודה על מילותייך. ריגשת אותי!

לימור רביבלימור רביב14/9/2014

לעוזית. תודה לך עוזית יקרה על קריאתך הרגישה במאמר, על המבט והמילים.
אינני יודעת באם הייתי משתמשת במילה 'ייחוד' לתיאור המפגש שלי עם אליס, אך בהחלט מסכימה עם דברייך בנוגע למילה 'תרגיל'.

מיכל ארנוןמיכל ארנון14/9/2014

הוד מעלתה השירה. אין על השירה שמאפשרת גישה לנפש. אולם בשביל מקומות חשוכים במיוחד, יש צורך גם בהד, עד, שיהיה שם אתנו. היטבת לתאר את התהליך הטיפולי. אשרי אליס שהיית עמה. בהערכה עצומה. מיכל

עוזית דגןעוזית דגן14/9/2014

וואו!. לימור יקרה,
הצלחת להעביר גם אלי את אותו בוקס בבטן, שלצידו הרגשת ניחומים בעצם ההליכה יחד - של המטופלת עם עצמה, ושלך איתה.
דווקא משום כך, אני חשה שהמילה 'תרגיל' מעמעמת ומקטינה מאד את איכות החוויה המשמעותית אותה חוויתן יחד.
המילה שעולה לי בהקשר זה היא 'ייחוד' - אותו טקס שנועד רק לשניים ושממנו הם יוצאים אחרים לגמרי מכפי שנכנסו אליו. מה דעתך?
חזקי ואמצי על עבודתך ועל כתיבתך הנוגעת ללב,
עוזית דגן.