פסיכולוגיה עברית

×Наивная акварель
Наивная акварель ©
זכור אותי
 

מאמרים

העברה נגדית ביהדות

תהליך ההעברה הנגדית הם חוויה רגשית שגלומות בה כוחות בונים ביחסי מטפל חולה וביחסים בין אישיים בכלל. חכמנו זיכרונם לברכה (חז"ל) רואים בחוויה רגשית זו את האפשרות לשיפור עצמי, בדרך לשיפור והעמקת יחסים בין אישיים בדרך לתיקון עולם. בשפה המקורות חוויית ההעברה הנגדית היא כלי לתיקון המידות בדרך לתיקון עולם ומיגור הרשע מן העולם. מאמר זה מביא מבחר ביטויים מתוך ספרות חז"ל לשימוש יום יומי ביחסי אנוש וביחסים טיפוליים.

מתפרסם מ 1/11/2007 | 10,867 צפיות

תגיות: |

העברה נגדית בחיי היום יום, מתוך מקורות חז"ל

מאת יששכר עשת

פסיכולוג קליני, מדריך בטיפול משפחתי. מנחה בתוכנית של דר' יאיר כספי פסיכולוגיה ביהדות. מדריך ומורה במחלקה לרפואת משפחה בטכניון חיפה. מחבר בין פסיכולוגיה כמדע מגובה מחקר רפואי ואמונות, תרבות וערכי מוסר.

תקציר.

   תהליך ההעברה הנגדית הם חוויה רגשית שגלומות בה כוחות בונים ביחסי מטפל חולה וביחסים בין אישיים בכלל. חכמנו זיכרונם לברכה (חז"ל) רואים בחוויה רגשית זו את האפשרות לשיפור עצמי, בדרך לשיפור והעמקת יחסים בין אישיים בדרך לתיקון עולם. בשפה המקורות חוויית ההעברה הנגדית היא כלי לתיקון המידות בדרך לתיקון עולם ומיגור הרשע מן העולם. מאמר זה מביא מבחר ביטויים מתוך ספרות חז"ל לשימוש יום יומי ביחסי אנוש וביחסים טיפוליים.

מבוא.

    בשנים האחרונות תהליך ה"העברה נגדית" משמש לציון חוויה רגשית ביחסי מטפל חולה וביחסים בין אישיים בכלל. החוויה כוללת את כל רגשות המטפל כלפי החולה, כל תגובות המטפל להעברה של החולה וכל ההעברות של רגשות המטפל כלפי החולה. ב"העברה נגדית" גלומה האפשרות ללמד אותנו על עצמנו ועל החולים שבהם אנו מטפלים. חוויה זו יכולה להיות בונה כאשר אנו מעיזים לחקור את רגשותינו כלפי החולים ואת השפעתם על השיפוט המקצועי והבין אישי שלנו.

   חז"ל הכירו את חווית ההעברה הנגדית והם רואים בה את האפשרות לתיקון המידות בדרך לתיקון עולם ומיגור הרשע מן העולם. לכן חוויה זו באה לידי ביטוי במצוות שבין אדם לחברו. מאמר זה מביא מבחר ביטויים מתוך ספרות חז"ל. ביטויים אלו יכולים לשמש מטפל וכל אדם ביחסים טיפוליים ויחסי אנוש בכלל,  להעמקת יחסים בין אישיים לקראת תיקון עצמי ותיקון עולם.

ואהבת לרעך כמוך.

   אחד השורשים המוקדמים של חווית ההעברה הנגדית זו נמצא בספר ויקרא פרק יט. כאן אנו פוגשים את האפשרות לשימוש החיובי בחוויה זו בשני מצבים:

   1. (יז) לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא: במצב הכעס העמוק על האחר, האפשרות להטפת מוסר, לתוכחה, פותח פתח לי ולו לעלות מדרגה בסולם האנושיות שלנו. כשאני מגלה ניצני שנאה ראשונים כלפי האחר מתוך הרגשה שהוא אינו נוהג כראוי, עדיף להוכיח אותו. אולי יש משהו נכון בדברי ואוכל למנוע ממנו פגיעה עצמית כתוצאה ממעשיו (חטא) וממני למנוע להגיע למצב של שנאה כלפיו.

   2. (יח) לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה': במקום לנטור כעס ולנקום, אנו יכולים ליצור מצב רגשי של "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך" כמאמר הילל הזקן. זוהי המשמעות המעשית של "ואהבת לרעך כמוך". אותה חווית אהבה עצמית שאני חווה מול האחר, אני מכוון גם אל האחר ולא רק כלפי עצמי. פעולה זאת נעשית באופן מעשי על ידי אימוץ העיקרון שלא אעשה לחבר מה שאינני רוצה שיעשו לי.

לב האדם לאדם.

   בספר משלי פרק כז (יט) אומר לנו המחבר כי: "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם: במילים אחרות, אנו מהווים ראי זה לזה ומה שאני רואה בו זו ההשתקפות של מה שיש בי. ומכאן שכל פירוש שאני נותן על האחר מבטא לא מעט גם חלקים מהעצמי שלי. כך שגם אני וגם המפורש יכולים ללמוד זה על זה וכך אנו מעשירים ומגוונים את היחסים בינינו.  

הפוסל במומו פוסל.

   הרמב"ם מזהיר אותנו מפני רגע הביקורת שבו אנו בטוחים שאנו יודעים את האמת היחידה על האחר.  במשנה תורה הלכות איסורי ביאה פרק יט טז הוא אומר: "...וכן כל הפוסל את אחרים תמיד, כגון שנותן שמץ במשפחות או ביחידים ואומר עליהן שהן ממזרים, חוששין לו שמא ממזר הוא. ואם אמר עליהן שהם עבדים, חוששין לו שמא עבד הוא. שכל הפוסל, במומו הוא פוסל..." כלומר אם אתה פוסל את האחר, גם בך קיים משהו מפסול זה. כנראה שרק באמצעות הפסול שבך יכולת לראות את פסול האחר. בדרך הפוכה נאמר בבבא מציעא נט: "מום שבך אל תאמר לחברך".  כלומר, ברגע שמצאת מום באחר, אתה יכול להתחיל עבודה פנימית אצלך לתיקון אישי של מום זה.

נאה דורש נאה מקיים.

   בתוספתא מסכת יבמות פרק ח' נאמר: "גם נאה דורש ונאה מקיים." כלומר, בו זמנית כאשר אתה מבקר את האחר, פעל כדי לקיים את מה שאתה דורש ממנו. כך גם אתה וגם הוא עולים מדרגה.

 

אחד בפה ואחד בלב.

   במסכת פסחים קי"ג ע"ב מספרים לנו על שלושה דברים שאלוהים שונא ואחד מהם הוא "אחד בפה ואחד בלב": "שלושה הקדוש ברוך הוא שונא: המדבר אחד בפה ואחד בלב, והיודע עדות בחברו ואינו מעיד לו, והרואה דבר ערווה בחברו ומעיד בו יחידי". החיבור בין הכוונה הפנימית לבין הדיבור, מאפשר לנו להביא לידי ביטוי את עולמנו הפנימי מול האחר ובכך ליצור מערכות יחסים קרובות יותר. נשמה בטהרתה פוגשת נשמה בטהרתה. כך אפשר להבין את החשיבות הגדולה שיש לנאמר במסכת יומא ע"ב: "רבן גמליאל נהג לומר: כל תלמיד שאין תוכו כברו, לא ייכנס לבית המדרש". ובתלמוד בבלי מסכת יומא דף עב/ב "... כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אינו תלמיד חכם... אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן... אוי להם לשונאיהן של תלמידי חכמים שעוסקין בתורה ואין בהן יראת שמים..."

טובל ושרץ בידו.

   התיקון העצמי הוא תהליך פנימי עמוק ומורכב. כדי לתקן בעולמי הפנימי, לא מספיק להודות בחטאי או במגרעתי. יש מצב המתואר בבבלי בסדר מועד מסכת תענית ט"ז א': "זהו שטובל ושרץ בידו... אמר רב אדא בר אהבה, אדם שיש בידו עבירה ומתודה ואינו חוזר בה, למה הוא דומה? לאדם שתופס שרץ בידו, שאפילו טובל בכל מימות שבעולם לא עלתה לו טבילה." כלומר ברגע שהכרתי בפגם שבי הפעולה המשלימה את המודעות היא קניית הרגל נכון ותיקון. ללא ההתנהגות הנאותה החדשה, כאילו שאני נותן הכשר למעשי ועצם ההודעה במעשה הפסול, יכולה להוות מחסום לשינוי המיוחל. למשל כאשר אדם מודה שזה רע לעשן אבל ממשיך לעשן.

 

מודה ועוזב ירוחם

   על פי ספר משלי רק מי שמודה ועוזב את החטא ואת הפגם הפנימי, הוא זה שירוחם. כך אומר משורר משלי בפרק כח: (יג) מְכַסֶּה פְשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם: לכן יש חשיבות לפחד המתמיד מפני החטא, או מפני היוהרה ש"אני בסדר": (יד) אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה:

 

טול קורה מבין עיניך

   על מנת להיות מסוגל לקבל על עצמי תיקון, עלי להיות מסוגל נפשית לקבל את ביקורת האחר. לשם קח מציעים במסכת בערכין ט"ז: "תמהני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה, אם אמר לו: טול קיסם מבין שִיניך, אמור לו: טול קורה מבין עיניך"

התהום המאיימת.

   מדרש התהום בשני הגרסאות של התלמוד הבבלי והירושלמי, מעצים את החשיבות הרבה של תהליכי ההעברה הנגדית שתוארו כאן.  על פי מדרשים אלו בית המקדש בנוי על תהום. מי התהום יש בהם אנרגיית חיים לטוב ולרע, להרס או לבניה. מי התהום יכולים להציף את העולם אבל אם ישקעו עמוק מדי העולם יבש. וכך חיי האור, הטוב, הקדושה והטהרה יסודותיהם נעוצים בתהום.

   הנה הגירסא של התלמוד הירושלמי מסכת סנהדרין דף נב/ב בתרגום דר' יאיר כספי. "בשעה שבא דוד לחפור יסודות של בית המקדש, חפר חמש עשרה מאות אמה ולא מצא את התהום. בסוף מצא חרס אחד ובא להרים אותו, אמר לו החרס: איך אתה יכול? אמר לו דוד: למה? אמר לו החרס: שאני כובש את התהום. אמר לו דוד: ומאימתי אתה כאן? אמר לו החרס: מאותה שעה שהשמיע הרחמן קולו בסיני "אנוכי ה' אלוהיך", רעדה הארץ ושקעה ואני נתון כאן וכובש על התהום. אף על פי כן לא שמע לו דוד. כיוון שהרימו דוד, עלה התהום ורצה להציף את העולם. והיה אחיתופל עומד שם, אמר אחיתופל: כעת דוד ייחנק ואני אמלוך. אמר דוד: מי שיודע לעצמו ולא עוצרו סופו שייחנק. אמר אחיתופל מה שאמר ועצרו. התחיל דוד אומר שירה: "שיר המעלות" שיר למאה מעלות שהם מדרגות. כל מאה ומאה היה אומר שירה. אף על פי כן סופו שנחנק.

   בתלמוד הבבלי שואל דוד:  "מי יודע האם מותר לכתוב את השם המפורש על חרס ונשים בתהום וירדו המים? כל מי שיודע ולא אומר יחנק בגרונו."  שמע אחיתופל את בקשתו ואמר שאם כדי להשכין שלום בין איש לאשתו אמרה התורה ייכתב שם השם וימחה במים, על אחת כמה וכמה מותר לכתוב את השם המפורש על מנת לעשות שלום בעולם. אבל כאשר דוד עשה כך ירדו מי התהום כל כך, שכמעט יבש העולם.  ולכן ניסה דוד המלך לשלוט במים על ידי שיר המעלות. אבל לכדי בנין בית המקדש לא הגיע. את הסוד גילה רק שלמה בנו אחריו.

   הביטוי "מי שיודע לעצמו ולא עוצרו סופו שייחנק" הוא עוד דרך לראות כיצד תהליכים בין אישיים יכולים להוביל להרס או לבנין מקדש הטוב והשלום, על אף שמקדש זה עומד על יסודות תהום ההרס והחורבן.

וכילתה הרישעה מן העולם

   והפליג רבי זוסיא וסיכם את כל שנאמר כאן. את דבריו מביא מרטין בובר בספרו "אור הגנוז": "אומרים שרבי זוסיא היה חש במעשיהם הרעים של הבריות כאילו הם מעשי ידיו והיה מאשים את עצמו. כשסיפר זאת הרוזיני על רבי זוסיא, היה מוסיף בכל פעם: ואילו היינו כולנו בעלי תכונה זו, כבר כלתה הרישעה מן העולם, ובילע המוות לנצח וזכינו לתיקון העולם.

לדעת שנזכה לראות את מעשה המרכבה, או במילים אחרות בסודות מרכיבי האדם והיקום.

   בתהליכים שתוארו אנו מתקדמים להבנת סודות הקיום. כך מספרים לנו בתלמוד בבלי במסכת חגיגה דף יד/ב: "תנו רבנן, מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור והיה מהלך בדרך, ורבי אלעזר בן ערך מחמר אחריו. אמר לו: רבי תרשיני לומר לפניך דבר אחד שלמדתני. אמר לו: אמור. מיד ירד רבן יוחנן בן זכאי מעל החמור ונתעטף וישב על האבן תחת הזית. אמר לו: רבי מפני מה ירדת מעל החמור? אמר: אפשר אתה דורש במעשה מרכבה ושכינה עמנו ומלאכי השרת מלוין אותנו ואני ארכב על החמור?" במילים אחרות. בכל רגע ורגע נתון שאדם מדבר יש סיכוי לשמוע סוד חשוב מאד שיקדם את עולמך. הכשר עצמך לרגע זה פן תחמיץ אותו. סוד זה יכול לבוא גם מפי תלמיד. 

   "...מיד פתח רבי אלעזר בן ערך במעשה המרכבה ודרש וירדה אש מן השמים וסיבבה כל האילנות שבשדה. פתחו כולן ואמרו שירה... עמד רבן יוחנן בן זכאי ונשקו על ראשו ואמר: ברוך ה' אלהי ישראל שנתן בן לאברהם אבינו שיודע להבין ולחקור ולדרוש במעשה מרכבה. יש נאה דורש ואין נאה מקיים, יש נאה מקיים ואין נאה דורש. אתה נאה דורש ונאה מקיים... "  ואכן זכה רבי אלעזר לשמוע מפי תלמידו דבר שכאילו הוא לימד אותו אבל לא! היה בזה סוד שרבי אלעזר לא ידע.  

 

   מוזמנים להשתמש בביטויים הללו ביחסים הבין אישיים וביחסים הטיפוליים על מנת לקדם את הטוב והשלום בעולם.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

עשת, י. (2007). העברה נגדית ביהדות. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 20/11/2018, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=1511

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

יששכר עשתיששכר עשת28/9/2008

קולנו.

מי יתן וקולנו ישמע אצל האחר הקרוב והזר

משם יעלה השמימה

ויחזור אלינו רך וענוד מאמין ומפוייס

שנה טובה

יששכר

נופר ישי-קריןנופר ישי-קרין28/9/2008

סיפור למטפלים לקראת ראש השנה.

שנה טובה לכולם! סיפור קצר עם מסר למטפלים :

סוד הקול הפשוט

היה היה, לפני ימים רבים מאוד, מלך כביר ורב חסד. ולמלך ערים ומדינות, עבדים ושפחות, ארמון של כסף וארמון של זהב. ובן יחיד היה לו, חביב מכל.

בן המלך היה נבון ואמיץ לב. את רוב זמנו בילה בטיולים ובחקר סודות הממלכה. הנער הפך לעלם, וכל שביקש בלבו לא נמנע ממנו. השעות אשר בהן השתעשע עם אביו המלך היו היפות מכל. קול צחוקו הצלול של הנסיך הצעיר התגלגל במסדרונות הארמון. ועיני המלך שוחקות היו אליו בשמחה באותה שעה, אך גם חודרות מאוד להתבונן ברצינות רבה.

ערב אחד כאשר עלו יחדיו אל ראש אחד המגדלים לשאוף אל קרבם את רוח הים המלוחה, פנה לפתע המלך אל בנו, ובקול שקט ורציני אמר לו כדברים האלה:

"שמע בני אהובי, הנה חכמת, וכל ששאלה נפשך ניתן לך. ואני, זה מכבר עלה על לבי לשלחך אל העולם הגדול, למען תחכים עוד עשר פעמים ויותר מאשר חכמת עד הנה".

נעצב הנסיך הצעיר אל לבו לרגעים אחדים, אולם מייד התחזק וענה: "הנני, אבי, שלחני. שוב אשוב אליך בעוד זמן לא רב, ובך ובארצי אהגה תמיד, גם בנכר; מבטיח אני לך, אבי".

יום מעונן היה זה. שיירה ארוכה של משרתים ואנשי פמליה נפרדה לשלום מאת המלך. בראש השיירה, על סוס אביר ולבן, רכב בן המלך דומם. עיניו צופות למרחוק, ולבו פתוח ורוגש ותמים כים.

שנים רבות חלפו למן היום, שבו חצה הנסיך הצעיר את גבול ממלכת אביו, לחקור את הארץ הגדולה והבלתי נודעת. הוא לא הניח אומה ולשון שלא חקרם, וגם התנסה בהרפתקאות רבות. את הכסף שנתן לו אביו כבר הוציא, אך הוא המשיך לנדוד, עד שלילה אחד, כששכב במתבן של אחד הכפרים, גילה כי שכח את שפת עמו. בטנו קרקרה מרעב, אך הוא ידע כי למדינות אלו שהתגלגל אליהן לא הגיע שמע אביו מעולם, ואיש לו יכירו לעמוד לו בדחקו. ואז אמר לעצמו:

"עלי לשוב למולדתי, אל ממלכת אבי".

בבגדים דלים ובחוסר כל יצא בן המלך האובד לדרך. כפות רגליו תפחו מקשיי ההליכה, והשמש שזפה את פניו לבלי הכר. ימים רבים חצה ומדבריות ללא חוק, עד אשר לפתע, כשעלה פעם לראש הר גבוה כדי לחשב את המשך דרכו, נגלו לפניו בקצה האופק מגדלי בירת ארצו, כפי שזכרם מילדותו הרחוקה – מוזהבים ונמוגים בערפל.

שמחה מילאה את כולו. הוא החל לרוץ, ובערב אותו היום כבר דרכו רגליו בשער עירו.

אך מה גדלה תדהמתו ומה עצום היה כאבו, עת הבחין כי איש אינו מבין את שפתו. כה מיותרות ומרגיזות נשמעו באוזניו פתאום שבעים הלשונות ששינן בנכר. איש מאזרחי העיר לא העז להזמין אל ביתו את הגבר הגבוה והחסון, אשר אצילות עצובה נשקפה מעיניו, אולם בגדיו הבלויים העידו על מוזרותו ועל קשי רוחו.

ובן המלך, ששב אל עיר ילדותו האהובה, ניסה לרמוז לשווא, בתנועות ידיים ובהעוויות פנים, מי הוא ומה מבוקשו. בני העיר לעגו לו, וילדים רעים יידו בו אבן. כשהתקרב לקריית הארמונות, גירשוהו חיילי המשמר בחניתותיהם הארוכות.

אומלל מאוד ישב תחת עץ רחב-גזע בקצה העיר, לבו נשבר בקרבו, ולא ידע מה עוד יעשה. אך אז, כאשר חשיכה גדולה כיסתה את הכל ואדם שוב לא נראה ברחובות, נצנץ בו רעיון, והוא חש לבצעו.

חרש חרש התגנב בין שורות שומרי ארמון אביו הנרדמים. חרש חרש חמק אל גן הוורדים הקטן שבאחורי הארמון ונצמד אל קיר החומה. שם, תחת חלון החדר, אשר ידע כי היה חדרו של אביו, עמד ונח רגעים אחדים.

אז שאף אויר מלוא ריאותיו, ובאחת נשא קולו בצעקה חזקה, דקה וארוכה.

בהלה אחזה את השומרים, ומכל העברים רצו אליו חיילים לתופשו; אך בו ברגע הואר חלון המלך שמעל הגן, ודמות המלך ההדורה נראתה בעדו.

"הקולך זה בני?" נשמעה אז קריאת המלך הזקן בכל סביבת הארמון.

"קולי הוא", ענה בן המלך ופרץ בבכי מר ומאושר.

את המשל הזה סיפר בערב ראש השנה רבי ישראל בעל-שם-טוב לחסידיו.

וכשסיים לספר, ענה ואמר:

היודעים אתם מי הוא בן המלך? – כל אחד ואחד מאיתנו.

ומהו הקול הפשוט, שבעזרתו מצליחים אנו לחזור, על אף כל הקשיים והמרחקים שהתרחקנו, אל אבינו מלכנו? – זהו קול השופר של ראש השנה.

 

הסיפור לקוח מ: יונדב קפלון, על-פי סיפורי חסידים, מתוך שבת מוזרה ביער, בתוך מחזור לראש השנה, סדרת עם הספר.

מבחינת האהבה - הקשר הפנימי העמוק בין אדם למקום בנוי מבחינה פסיכולוגית באופן דומה לקשרים משמעותיים אחרים - הקשר לעצמי האמיתי (שבו אולי האמונה), הקשר לאבא ואמא, הקשר למטפל משמעותי. כמובן שהקשר לקב"ה בנוי גם מתחומים אחרים כמו היראה, ולא רק מאהבה, אבל הסיפור הזה עוסק באהבה ובתחום הזה - הקשר העמוק, הרגשי, הלא מילולי, והלאו דוקא מלומד, הוא המשמעותי.

שנה טובה לכולם

נופר

יששכר עשתיששכר עשת15/12/2007

תודה דליה.

הי דליה

אני רואה שאת עובדת הרבה עם חולי לב ושאת מקיבוץ.

מענין אותי תמיד לדעת את החיבורים המפותלים שיש לאנשים שונים עם היהדות.

שבוע טוב

יששכר

 

 

דליה גרוסדליה גרוס15/12/2007

העברה נגדית ביהדות [ל"ת].

המאמר מקסים ,  תודה דליה גרוס