פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי

"החייל הבודד": על בדידותם הפוטנציאלית של השבים מן המערכה ועל הדרוש לשם צמצומה

מאמרים | 21/8/2014 | 5,756

בימים אלו שלאחר מבצע "צוק איתן", אני נשאל על ידי בנות זוג ואימהות לחיילים המשרתים באזורי הלחימה: "כיצד נכון לקבל את החייל השב מן המערכה?". יוצאי קרבות, בדומה לכל אלו אשר נחשפים לאירועים בעלי פוטנציאל טראומטי, זקוקים כל כך לתמיכה חברתית עד כי מחקרים מראים כי היעדרה של התמיכה עשוי להוות גורם סיכון ראשון במעלה להתפתחותה של הפרעת דחק פוסט-טראומטית. כאשר בוחנים את תמונת הראי, את העדרה של תמיכה חברתית, הרי שנמצא עצמינו מתבוננים בחוויה של בדידות. מכאן שמאחורי הרצון לתמוך בחייל או בחיילת השבים מן המערכה, עומד הרצון למנוע מהם את הכאב הכרוך בחוויית הבדידות.

 

"החייל הבודד": על בדידותם הפוטנציאלית של השבים מן המערכה ועל הדרוש לשם צמצומה

 

מאת יעקב שטיין

 

בימים אלו של מבצע "צוק איתן", אני נשאל על ידי בנות זוג ואימהות לחיילים המשרתים באזורי הלחימה: "כיצד נכון לקבל את החייל השב מין המערכה?". ניתן כמובן לתרגם שאלה זו לכמה שאלות. למשל ניתן לשאול: "מה הלוחם צריך מאנשים אחרים עם שובו?", או לחילופין: "מה יעשה לו טוב?". שאלות אלו הן בסיס התמיכה החברתית לה זקוקים יוצאי קרבות, בדומה לכל אלו אשר נחשפים לאירועים בעלי פוטנציאל טראומטי. כל כך נחוצה היא התמיכה החברתית, עד כי מחקרים מראים כי היעדרה של התמיכה עשוי להוות גורם סיכון ראשון במעלה להתפתחותה של הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD; Brewin, Andrews & Valentine, 2000; Ozer, Best, Lipsey, & Weiss, 2003). כאשר מתבוננים מעברה השני של התמיכה החברתית, כאשר בוחנים את תמונת הראי, את העדרה של התמיכה החברתית, הרי שנמצא עצמינו מתבוננים בחוויה של בדידות. שתי סוגיות אלו קשורות האחת בשנייה קשר הדוק מאוד והבנת האחת תמיד תהיה חסרה לולי הבחינה האינטגרטיבית הלוקחת בחשבון גם את רעותה (Rook, 1984). מכאן שמאחורי כל רצון לתמוך ולהיות שם בשביל אותו אחד או אותה אחת השבים מין המערכה, ניתן לומר כי ישנו הרצון למנוע מהם את הכאב הכרוך בחוויית הבדידות.

כאשר אנו, השותפים להוויה הישראלית, שומעים את המילים "חייל בודד" אנו רגילים לחשוב על חיילים אשר אין להם משפחה פה בארץ. בדרך כלל אלו חיילים אשר הגיעו מחו"ל להתגייס לצה"ל ולוקחים חלק במאמץ הקיומי של מדינת ישראל. עם זאת, ישנה משמעות נוספת למילים אלו, משמעות בסיסית יותר, טריוויאלית יותר, אוניברסאלית יותר, כאובה יותר. חיילים בודדים אלו חיילים אשר שבו מין המערכה וחשים בדידות איומה במפגשם עם החברה. ברצוני להקדיש את המאמר  לחיילים אלה בתקווה כי יוכל להקל במשהו על בדידותם. ברם, על מנת להתייחס לנושא באופן ראוי, חשוב בראש ובראשונה להתעכב קמעה על השאלה אשר נראית לכאורה טריוויאלית, "מה היא בדידות?"

בדידות מה היא?

למעשה, אין תשובה אחת לשאלה מה היא בדידות. בדידות היא מושג רחב אשר יכול לסמן חוויות שונות בעלות מרכיב משותף מורכב. לרוב כאשר אנו חושבים על בדידות אנחנו חושבים על דוגמאות לבדידות, ולא על הגרעין של הבדידות. למשל, אנו חושבים על תחושה של בדידות חברתית (social isolation), חוויה שבמרכזה ניצבת התחושה שאין לאדם מעגל חברים מספק ומתוך כך הוא חש לבד. חוסר הסיפוק עשוי לנבוע מכך שאין מספיק אנשים במעגלים החברתיים או לחילופין שהקשר עימם איננו מספק באיכותו. מנגד, אנו מרבים לדבר על בדידותו של מי שאיבד בן או בת זוג. כך עשוי האדם לחוש בדידות רגשית (emotional isolation) אשר במרכזה התחושה שהאדם נעדר קשר אינטימי אחד קרוב כמו שהיה לו עם בן או בת הזוג (Cacioppo & Cacioppo, 2012; Weiss, 1973). תחושה זו עשויה להתגבר כאשר מגיעים זמנים אשר בהם ה"ביחד" נהיה מהותי ודומיננטי יותר, כמו תקופות של חגים או אירועים אשר אופיים כרוך בלכידות משפחתית. בהקשר לבדידות רגשית זו, הרי שיש אף מי שידקדק ויאמר כי בדידות רגשית עשויה להיות שונה כאשר התחושה היא בידוד ממערכת זוגית רומנטית לעומת תחושה של ניתוק ובידוד מהאינטימיות המאפיינת את המשפחה (DiTommaso & Spinner, 1997). ירהיבו עוז אנשי הטיפול והמחשבה הקיומית (אקזיסטנציאליסטית) ויאמרו שכל הללו הן פנים שונות של תחושת בידוד עמוקה יותר, רחבה יותר, נצחית יותר – קיומית (Mijuskovic, 2012; Moustakas, 1961). אנחנו בודדים משום שאין ברירה אחרת, משום שחרף כל רצון להיות קשורים האחד אל השני ברמה פנימית, אינטימית ורגשית, אין לנו גישה אל תוכם של אחרים ואין לנו היכולת לבחון כליות ולב ותודעה. כל שיש לנו "באמת", יטענו הטוענים, הוא עצמינו, ועם זה עלינו להשלים.

כאמור, כל אלו הן דוגמאות לתחושות שונות אשר לכולן משותף השם "בדידות". לצורך הדיון יש להכיר בכך שישנם מספר גורמים המשותפים לכולן, ועל מנת לגעת במהות החוויה יש צורך להבינם. ראשית, חשוב מאוד להבין כי בדידות ובידוד אינם זהים. בידוד, פיזי או אחר, הוא מצב אשר יכול להיות חיובי, ניטרלי או שלילי. לפעמים אנו לבדינו, אך אין בכך כל חוויה של לבד, ולעתים אנו אף עשויים לרצות להיות לבד או להיות "עם עצמינו". בדידות לעומת זאת היא מצב שלילי מבחינת חווייתו הסובייקטיבית של האדם. למעשה, בדידות היא רק מצב סובייקטיבי, לעומת בידוד אשר יכול להיות גם מצב אובייקטיבי חיצוני לאדם וגם (ואולי באופן משמעותי יותר) מצב נתפש. משמע, אנו יכולים לחוש בודדים כאשר אנו מוקפים באנשים, משפחה וחברים, או לחילופין לחוש שאיננו בודדים כלל כאשר אנו לבדינו (Peplau & Perlman, 1982; Russell, Cutrona, McRae & Gomez, 2012).

אם כן, בדידות היא מצב סובייקטיבי, אך מה מהותו? מה הופך חוויה מסוימת לחוויה של בדידות וחוויה אחרת לחוויה שאיננה בדידות? על מנת לענות על שאלה זו ראוי לבחון את האופן שבו אנו מדברים על בדידות, שכן בדידות היא בראש ובראשונה הבניה חברתית. אנחנו, בני האדם, הם אלו אשר נותנים שמות ומשמעויות לחוויותינו, ובאופן זה אנו יוצרים את החוויות ואת התוכן והמטען הרגשי אשר למעשה מיוצגים באמצעות המילים אשר בחרנו בעבורן (Wittgenstein, 1958). ברמה הפשוטה ביותר, כאשר אנו מדברים על בדידות אנו מדברים על תחושה של בידוד כואב. שני מרכיבים נגזרים מאמירה זו, והימצאות שניהם יחד מהווה תנאי הכרחי ומספיק לשם תיאור חוויה כבדידות. הוי אומר, כאב שאיננו נעוץ בחוויה של בידוד איננו הכאב של הבדידות, ובידוד שאיננו כואב הוא בידוד ותו לא (Stein & Tuval-Mashiach, 2015).

אמנם תנאים אלו מספקים, אך על מנת להבין לעומק את חוויית הבדידות יש להגיע לרמה אף יותר מדויקת. מה עומד מאחורי הכאב? ומה עומד מאחורי הבידוד? הכאב מייצג תחושה של מחסור בסיפוקם של צרכים מסוימים. כאשר מדובר בבדידות, הרי שצרכים אלו הינם בהכרח צרכים אשר סיפוקם תלוי בקשר (relational needs). משמע, לא מדובר בהעדר צרכים פיזיים כגון מזון או כסף, אלא במחסור אשר במהותו יכול לבוא על סיפוקו אך ורק ביחסים בין סובייקטים. כאשר צורך מעין זה לא ממומש ונוצרת תחושה של פער בין הרצוי והמצוי בהקשר לאופן מימושו בקשר, אזי עשוי האדם לחוש תחושה אברסיבית. תחושה זו עשויה להיות קלה ואך במעט לא נעימה, אך היא עלולה גם להיות קשה מנשוא.

מכאן אנו יכולים כבר להצביע על נקודה שנראית טריוויאלית, אך היא חשובה: כל בידוד הוא בידוד ממשהו או ממישהו. בידוד, אם כך, הוא למעשה מושג של קשר או מושג יחסי –  אותו יחס הינו זה של העדר קשר, או העדר מרכיב מהותי בקשר. הנגזרת של תובנה זו היא כי ברמה הבסיסית ביותר, על מנת שתתקיים בדידות, מחויב המציאות שיהיה סובייקט חווה, אשר מאפייניו יהוו כר להופעת הבדידות ויקבעו את אופייה, כמו גם שיהיה איזה שהוא "אחר" נתפש אשר מולו או בקשר עמו מתהווה חוויית הבדידות (Stein & Tuval-Mashiach, 2015). אין בכך כדי לומר שאותו "אחר" הינו בעל זהות מוכרת, שכן יכול זה להיות "אחר" אמורפי כללי כמו בתחושה ש"אף אחד לא דואג לי".

לאור הבנות אלו, ניתן לומר כי כל חוויה של בדידות מתפענחת דרך שבעה גורמים, או דרך מענה לשבע שאלות:

  1. מהם מאפייניו של האדם החווה?
  2. מהם הצרכים אשר אינם נענים?
  3. ממי מצופה (מצד האדם החווה) שיענה עליהם?
  4. איזה סוג קשר נפגם?
  5. מה מאפיין את הפער בין הרצוי והמצוי, או מה היה רצוי מבחינתו של האדם החווה את העדר הקשר?
  6. באיזה אופן חש האדם מבודד?
  7. האם חוויה זו של בידוד מלווה בכאב ועד כמה הוא גדול?

הבדידות החווייתית של השב מן הקרבות

אולי הנקודה החשובה ביותר להבנה סביב בדידותם של יוצאי קרבות, נוגעת באופי הבידוד, כלומר בשאלה באיזה אופן הם עשויים לחוש מבודדים, מנותקים ומחוסרי קשר. נראה לי כי מתוך סיפורים רבים של יוצאי קרבות (למשל: Shay, 1994; Stein & Tuval-Mashiach, 2014) ניתן לומר כי הבידוד אותו הם עשויים לחוות, קשור בראש ובראשונה למטען החווייתי מן המלחמה ולאחר מכן גם למטען שאולי יחוו בעקבותיה, כדוגמת התסמינים הפוסט טראומטיים. בהמשך אתעכב מעט על מטאפורה זו של "מטען חווייתי", אך כעת ברצוני לחדד את טענתי.

במסגרת הלחימה עשוי הלוחם לחוות חוויות רבות אשר איננו מורגל בהן. חוויות של פחד ואימה, חוויות של זוועות הקרב כגון חלקי גופות, ילדים המוטלים ללא רוח חיים, ובתים הרוסים המעידים על חיים מלאי סבל שיבואו לאחר הקרבות. בנוסף, עשויים לוחמים לחוש את כאבו החד של אובדן חברים אשר נפלו חלל, או לחוש אשמה קשה לנוכח ההרס שהם עצמם מסייעים לזרוע. יש מי שיחוו לאחר הקרבות תחושות של כעס נוראי על מה שהיה, או תחושת אשמה על כך שיכלו לעשות יותר, או שהיו הם צריכים להיהרג ולא חבריהם.

כאשר הם חוזרים מהמערכה, חוויות אלו פעמים רבות חוזרות איתם, "יושבות עליהם". הם חוזרים אל העורף ונתקלים במציאות כה שונה ממה שזה עתה חוו בשדה הקרב. פעמים רבות נוכל לשמוע מלוחמים את ההשוואה הקשה שבין שדה הקרב לבין בתי הקפה והחנויות הפועלים "כאילו כלום לא קרה" בעורף. עשוי להיווצר פער עצום בין אותן החוויות אתן חוזר הלוחם ואלו אשר הוא משייך לכל הסובבים אותו בשגרה. "איך יכול להיות שהכול כרגיל?" הוא עשוי לשאול את עצמו, "איך לא כולם מרגישים את מה שאני מרגיש?". במובן זה, עשויה להתחיל להירקם חוויית הבדידות החווייתית אחרי המלחמה. אין מדובר במחסור בחברים או בתחושה קיומית של נפרדות, אלא בתחושה כי ישנו פער בלתי ניתן לגישור בין החוויות אשר כה נוכחות בקרבו של הלוחם לבין אלו אשר להן שותפים כל הסובבים אותו (Stein & Tuval-Mashiach, 2014).

כך עשוי הלוחם להתחיל לחוש שאת התחושות שהוא חש, אף אחד אחר סביבו לא חש; ואת החוויות שעבר, אף אחד לא יכול ולא יוּכל בעתיד להבין. לפחות לא מי "שלא היה שם". כך עשויה האוכלוסייה להתחיל להיחוות כמחולקת לכאלו אשר שותפים לחוויות וכאלו אשר אינם. בקרב אלו אשר אינם שותפים לחוויות, אשר לא יבינו באמת מלחמה מה היא, אשר אצלם הכול ממשיך כאילו כלום לא קרה – בקרבם עשוי הלוחם להתחיל לחוש לא שייך, זר, לא מובן, בודד.

בנקודה זו חשוב להבין איזו סביבה חברתית הייתה לאותו לוחם טרם יצא חזרה אל ביתו. לעומת כל אותן חוויות קשות אשר תוארו לעיל, הרי שהלוחמים עשויים גם לחוש תחושה של קרבה עצומה לחבריהם לנשק, אחווה וברית דמים אשר מלכדת אותם, הופכת אותם למקשה אחת של חומר ורוח. מקשה מלוכדת זו מהווה תחושת יחד אשר קשה מאוד להתחרות בו, אולי אף בלתי אפשרי. יחד זה נצרף באמצעותן של חוויות של כמעט מוות, חוויות של הקרבה האחד בשביל השני וחוויות של כאב ושמחה אשר כולן נחוו יחד, במשותף. אל מול חוויה זו של יחד, מתעצבת גם חוויית הבדידות שלאחר הקרב. איש איש שב אל ביתו, אל חיק משפחתו ומוצא את הנחמה (או לא) בקרב אלו אשר חיכו ודאגו לו. אך אותו יחד של אחוות הלוחמים, אותו שיתוף חווייתי כל כך עוצמתי, לעתים חזק הוא מין החיבוק המשפחתי. לפעמים תתעורר בקרב הלוחם כמיהה לאותו יחד אשר אין ביכולתה של המשפחה לספק.

צרכיו של החייל השב מין המערכה

כאשר אנו מבטאים את חוויותינו, פעמים רבות (ואולי תמיד), אנו נזקקים למרחבים מטפוריים אשר במסגרתם אנו מסוגלים לבטא את שקרה אותנו. למעשה, העולם החווייתי שלנו מעוצב באמצעותן של מטפורות (Lakoff & Johnson, 1980). לעיל טענתי כי חוויית הקרב היא "מטען" חווייתי. מטפורה זו של "מטען" היא משמעותית ורווחת אצל כל מי ש"סוחב" טראומה. לחוויות אלו יש משקל ויש נפח ברמה החווייתית, במובן זה הן יכולות למלא את האדם עד כי הוא חש שהוא "מתפוצץ", או לחילופין "להיות מונחות על כתפיו" עד כי הוא חש שהוא "עומד להישבר". המשמעות של "לסחוב" את החוויות לבד, היא בדיוק הפחד ממימוש איומים אלו. "הבדידות החווייתית" משמעה להיות לבד עם החוויות, לשאת את הבלתי ניתן לנשיאה בכוחות אשר עומדים לו לאדם, אם אלו קיימים.

לנוכח הבדידות שתיארתי לעיל, הרי שכבר ניתן להבין כי האדם השב מין המערכה עשוי לערוג לתחושה של שותפות חווייתית, לנשיאה משותפת בנטל החווייה. הוא זקוק לתחושה שלאנשים אכפת מה עבר עליו, שהם רוצים לדעת, שמוכנים לקחת ממנו חלק מהעול. היטיב לבטא את הצורך באותה שותפות חווייתית ווס מור (Wes Moore, January 2014), יוצא קרבות אמריקאי אשר לחם באפגניסטן ולימים נהיה לסופר. בהרצאה שנשא על במת TED, אשר עסקה בשיח עם הלוחמים השבים הביתה והגישה אליהם, מתאר מור את הצורך של השבים מין המערכה מתוך חווייתו האישית:

אני זוכר כשחזרתי [מאפגניסטן] רציתי לדבר עם אנשים. רציתי שאנשים ישאלו אותי על החוויות שלי. רציתי שאנשים ייגשו אלי ויאמרו לי "מה עשית?" רציתי שאנשים ייגשו אלי ויגידו לי "איך זה היה? איך היה האוכל? מה שלומך?". וכל השאלות שקיבלתי היו "ירית במישהו?" ואלו היו אלו אשר בכל התעניינו מספיק בכדי לומר משהו. [...] הבעיה היא שאז זה מרגיש שהשירות שלך אפילו לא מקבל הכרה. כאילו לאף אחד אפילו לא אכפת. (9:36-10:23; ההדגשה מסמנת הדגשה בדיבור במקור)

ניתן לראות מדבריו אלו של מור, כי אם האדם השב מן הלחימה לא מספר את מה שעבר עליו, אם לא מתעניינים בחוויות עצמן, אפילו בחוויית בנליות כמו טיב האוכל, הרי שלתחושתו לאנשים פשוט לא אכפת.

הכלי המרכזי ביותר שיש ברשותו של החייל אשר איום הבדידות רובץ מעליו, הוא השיתוף. "שיתוף" כמובן, גם הוא מטפורה של נטילת דבר מה הנתון בידי והענקת חלק ממנו לזולתי. כך נכון גם לגבי השיתוף בחוויות: לקחת חלק מהחוויה ולהפקידה אצל הזולת. הכלי האולטימטיבי לשיתוף זה הוא הסיפור. מתוך כך, הרי שהשב משדה הקרב עשוי להזדקק לאדם בעלת יכולות האזנה מיוחדות ביותר, שכן צרכיו הינם מורכבים ולא מספיקה האזנה פשוטה.

הלוחם השב אל ביתו עשוי לרצות עד מאוד לספר את סיפורו, את סיפור הקרבות, את הזוועות ואת ההצלחות, את רגעי החולשה ואת רגעי החוסן. ואולם לפרישת הסיפור עשויות להיות מטרות מגוונות המשמשות בערבוביה בתוך מכלול סיפורי אחד. על כן, אין לראות בסיפור זה פעולה אחת לכידה אשר לה יעד אחד מוגדר. הלוחם עשוי לרצות לספר את סיפורו משלושה מניעים עיקריים, אשר בהדרגה עשויים להעצים את ההזדקקות שלו לשותפות חווייתית כמו גם לאותת על קיומה. יתכן כי הלוחם ירצה לספר את הסיפור על מנת שסובביו ידעו מה קרה. זהו סיפור אשר במרכזו תהיינה עובדות, מאורעות ורצפים של אנקדוטות. לעומת זאת, הוא עשוי לספר את סיפורו על מנת שיבינו מה עבר עליו. בנקודות אלו הדגש איננו על העובדות "אני עשיתי כך, הוא עשה כך" וכו', אלא על החוויה. מטרתו של הסיפור מהסוג הראשון היא יידוע, ולכן הדגש הוא על הוצאת הסיפור והעברתו אל האחר; אך, המהות של הסיפור השני הוא להשיג הבנה רגשית, הלוא היא האמפתיה. כאן כבר מדובר על מאמץ אינטרסובייקטיבי, אשר תלוי גם בקליטה מצדו של האחר המקשיב (Orange, 1995; Stolorow, 2007, 2013). לבסוף, ברמה הגבוהה ביותר של ההזדקקות האינטרסובייקטיבית, הלוחם עשוי לחוש כמיהה לכך שאחרים ירגישו את מה שהוא חווה. מתוך כך הוא עשוי לספר את סיפורו עם פרטים רבים, ולעשות שימוש באמצעים שונים אשר יש לשפה להציע על מנת שהמאזין יוכל "ממש" להיות חלק מן החוויה. כפי שמציינים חוקרי השיח הרברט קלרק ומיה ון דר ווג' (Clark & Van Der Wege, 2001, p.784 ), "אנשים לא מספרים סיפורים רק כדי לגרום לנו להבין למה הם מתכוונים. הם עושים זאת על מנת לגרום לנו לחוש מילים אלו". במובן זה, השבים מן הקרב זקוקים לתחושה כי הם אינם לבדם עם החוויה וכי יש עוד מי ש"איתם בצרה". הפסיכיאטר ג'ונתן שיי (Shay, 1994, p. 189) ניסח זאת היטב:

על מנת להיות אדם אשר ראוי לבטוח בו, על המאזין [לסיפור הקרב] להיות נכון לחוות חלק מן האימה, הצער, והזעם אותן חווה הקורבן. זו היא משמעות אחת אחרי הכול של המילה חמלה.מרגע שרואה החייל בוגר הקרב שהמאזין חווה רגשות אלו באופן אותנטי, אף אם בעצימות נמוכה מזו אשר בקרב, בוגר הקרבות לעתים קרובות מאבד את הרצון לזעוק בפניו של המאזין "אתה לא היית שם, אז לעזאזל סתום את הפה!" [...] העצה שבוגרי קרבות מייעצים באופן עקבי למטפלים בטראומה היא "הקשיבו! פשוט הקשיבו." כבוד, המגולם באופן הקשבה מעין זה, הוא נכונות לעבור שינוי לנוכח המספר.

ניכרים בדבריו אלו של שיי כי עבור מי שהיה בקרב ישנה משמעות לעובדה שהמאזין "לא היה שם". מכאן ניתן בהחלט להתרשם כי מה שזקוק לו החייל השב אל ביתו הוא מעבר לאמפתיה, ואולי מגיע לרמה של הבנה רגשית אינטרסובייקטיבית שהיא על גבול ההזדהות (Stolorow, 2014). זה הוא ניסיון להביא את המאזין לחוויה ולא רק להבנה גרידא.

ניתן אם כן לראות כי בדידותו החווייתית של החוזר מן הקרב היא מורכבת, ועשויה להכיל צרכים אינטרסובייקטיביים שונים, אם כי קשורים האחד בשני בקשר הדוק. לדאבוני, ישנם אתגרים רבים הניצבים בפני אדם המעוניין, ואף זקוק, לספר את סיפורו. ראוי להתייחס אל קשיים אלו, שכן יש בהבנתם כדי להבהיר הן את בדידותו של הלוחם והן את המצוקה אשר עשויה להיות מנת חלקם של אלו אשר מעוניינים להיות לימינם של יקיריהם השבים מהקרבות.

האתגרים הניצבים בפני החייל השרוי בבדידות חווייתית

בכל הקשור לרצון ולצורך לשתף בחוויות מהקרב, ניתן לדבר על אתגרים בכמה רמות שונות. אנסה לתארם באופן מסודר, על אף שבחוויה הם משמשים בערבוביה וקשה להפרידם האחד מין השני. אתגר אחד, שכבר הזכרתי לעיל, נעוץ באמונה המוצקה שאנשים פשוט לא יבינו. זו היא תחושה כי החוויות הן כל כך עוצמתיות, וכל כך ייחודיות, שאם לא חווית את זה, אין לך סיכוי להבין. בהמשך לכך, הרי שאם המאזינים לא יבינו, אז מה הטעם לנסות לספר ולהסביר? מעבר לכך, הרי שבניסיון לשתף ולספר, אשר בהחלט ניתן לראות בו ניסיון לצאת מהבידוד החווייתי, עשויה להיות סכנה של כישלון. החייל עשוי שלא לבטוח במאזיניו, כפי שמרומז בדבריו של שיי (Shay, 1994) לעיל, ולומר לעצמו: "מה יהיה אם אנסה לשתף, אנסה לגרום שיבינו והם לא יצליחו או לא יאמינו?" חשש זה עשוי למנוע ממנו לנסות לשתף. מתוך כך הוא עשוי לבחור דווקא בקרבתם של אלו אשר כבר ממילא שותפים לחוויותיו, הלוא הם חבריו לצבא. מתאר זאת היטב הרב חיים סבתו, מחבר הספר זוכה פרס ספיר "תיאום כוונות", בראיון שהעניק לעיתון "מקור ראשון" לציון 40 שנה למלחמת יום כיפור (קדרי-עובדיה, 13 בספטמבר, 2013). קדרי-עובדיה מביאה את דבריו:

"במשך כל השנים שיתפתי בעיקר את מי שלחם יחד איתי" הוא אומר, "כל הזמן ליווה אותנו החשש שמי שלא היה שם לא יאמין. צריך להבין שמדובר ברגשות עזים מאוד, ובחוויות חזקות. בימים הראשונים ממש הרגשת שמדינת ישראל בסכנה. [...] זו חוויה אינטנסיבית ועזה, ולכן אנשים חשבו שכשנספר אותה לאחרים זה יראה מוזר; שלא יאמינו שכך לחמנו. לכן רבים בחרו פשוט לשתוק. תמיד חשבו שיאמרו 'אתה מפריז, אתה מגזים'. [...] זאת הסיבה שלא דיברנו. כמעט אף אחד מאתנו. רק כשהיינו נפגשים בינינו". (עמ' 23–24)

אתגר שני, והוא קשור לקודמו, הוא מגבלות השפה. אין מילים טובות לתאר חוויה, או במילים אחרות, השפה איננה הכלי הטוב ביותר לתאר חוויות אנושיות טעונות רגשית. תובנה זו נכונה במיוחד סביב סוגיות של טראומה וכאב (Bar-On, 1999; Scarry, 1985). אם אין מילים לתאר את החוויה, כיצד ניתן להביא אנשים אחרים להבינה? הרי בסופו של דבר מה מסתתר מאחורי הביטוי "פחד מוות"? או מאחורי ההצהרה "חבר שלי נהרג ממש לידי"? אין במילים כדי להעביר את עצמת החוויה או את מהותה. בהעדר שפה, הרי ששיתוף נהפך לבלתי אפשרי, במיוחד אם מטרתו להביא לחוויה משותפת.

אתגר שלישי הוא האפשרות שבניסיון לתאר את אשר ארע לו, ישובו ויצופו כל אותם המראות הקשים אשר חווה ויאיימו להכניעו. האימה שמטילים האירועים על האדם עשויה להביא להשתקת האירועים (הרמן, 1994), או ליכולת לבטאם רק בדרכים אחרות כגון כתיבה או יצירה. דברים אלו ניתן למשל לראות בספרו המאלף של מנחם אנסבכר "רסיס ממגש הכסף" (2003). הספר מגולל את ניסיונו של אנסבכר לספר את סיפורו – סיפור של טראומה קשה בעקבות הקרב על תל סאקי שברמת הגולן במלחמת יום כיפור – ואת הפנייה לכתיבה כדרך להעביר את המסר בראש ובראשונה לאשתו. מעניין כי אנסבכר, לאחר שפרש את התלאות אשר בהן היה כרוך הניסיון לספר את סיפורו, חותם את ספרו במילים " שלושים שנים אחרי, אני כבר לא לבד" (עמ' 276).

אתגר רביעי נעוץ בשאלה המהותית "כיצד אנשים יגיבו לסיפור?" הלוחם עשוי לחשוש שמא מי שישמע את סיפורו, לא יעמוד בכך. הוא עלול לחוש כי הורים, אחים, חברים יתפרקו לשמע החוויות הכל כך טעונות שעבר. מנגד, הוא עשוי לחשוש שלא ירצו לשמוע, שהחוויות שלו יפלו על אוזניים ערלות וחסרות עניין. אף קשה מכך, הוא עלול להיות טרוד מכך שמא יחשבו עליו שהוא לא מספיק "גבר", שהוא חלש, ושהוא חלילה "רוצח". לבסוף, מתוך כל אלו ואחרים הוא עשוי לחשוש שאם יספר את מה שחווה, אנשים יתרחקו, לא ירצו להיות בחברתו. מתוך כל אלו הוא עשוי לבחור לא לשתף ולהיוותר בבידודו החווייתית.

אז מה זה דורש מאתנו, הרוצים להיות להם לתמיכה?

כחברה אשר נכונה לקבל חזרה אל חיקה את הלוחמים, אנו נדרשים לכמה דברים לאור הבידוד החווייתי אשר עשוי לפקוד את הלוחמים. ראשית דברים אלו תובעים מאתנו להראות נכונות להקשיב לסיפורים, ואף להזמין אותם. להתעניין, להיות מוכנים לחוות מעט מן הכאב. אם אין זה אפשרי, ואכן תמיד קיימת אפשרות של טראומטיזציה משנית, הרי שעלינו להפנות את הלוחם אל מקומות שבהם הסיפור יוכל להישמע ולהיות מובן. מקומות מעין אלו כוללים בראש ובראשונה קבוצות של הלוחמים עצמם, כפי שתיאר סבתו לעיל. כך, באופן דומה וקרוב ביותר לעניינינו, אמר סגן יניב הרטמן בראיון לישראל היום מתאריך 15.8: "הריפוי הכי טוב שלנו זה הביחד שלנו. אף פסיכולוג לא יכול להבין אותי כמו הלוחמים שהיו אתנו שם. אנחנו מדברים בינינו על מה שקרה, זה עושה את העבודה". אכן, בעיקר יפה הוא כוחה של היחידה הלוחמת אשר חוברה לה יחדיו במאמץ הלחימה (Shay, 2002, pp. 221-222), אך גם לחברתם של לוחמים אחרים אשר ידעו את להט הקרבות עשוי להוות כוח מרפא. דברים מעין אלו מביאה ג'ודית לואיס הרמן בספרה המופלא, הפותח צוהר לכל הרוצה להבין את החוויה הטראומטית על מגוון פניה, "טראומה והחלמה" (1994). הרמן מביאה את סיפורו של קן סמית, מיוצאי וייטנאם, אשר סיפר על אודות הצטרפות לקבוצת תמיכה של לוחמים:

מאז וייטנאם לא היה לי חבר. היו לי מכרים רבים, ביליתי עם נשים רבות, אבל לא היה לי חבר ממש, מישהו שאוכל לטלפן אליו בארבע בבוקר ולומר לו שמתחשק לי לתקוע בפה קנה של אקדח, מפני שזה יום השנה למה שקרה לי בקסואן לוק, או כל יום שנה אחר. [...] לא מבינים את ותיקי וייטנאם ודרוש ותיק וייטנאם אחר כדי להבין אותנו. הבחורים האלה מבינים לגמרי כשאני מתחיל לדבר על [...] דברים מסוימים. הרגשתי מין רווחה כובשת. זה היה כמו סוד אפל ועמוק שאף פעם לא גיליתי אותו לאף אחד. (עמ' 262)

מעבר לתמיכה אותה עשויים לספק הלוחמים האחד עבור השני, ניתן גם לפנות אל איש טיפול אשר במקצועו שומע את הסיפור, מנסה להבינו ולהיות אמפתי אליו. המטפל עצמו ראוי כי יתחבר אל הסיפור מאוריינטציה אינטרסובייקטיבית המדגישה את הקשר בין המספר והמאזין ברמה החווייתית, האמפטית (Stolorow, 2013). כשיטת טיפול, גישה זו תואמת להפליא את הצרכים אשר תוארו לעיל, ועל כן ראוי להיעזר בחכמה הטמונה בה לאחר חוויות הקרב (Carr, 2011), על אחת כמה וכמה כאשר מופיעים גם תסמינים פוסט טראומטיים הכרוכים בהזיות, חלומות בלהה, הימנעויות רבות ועוררות יתר.

מאחר שרובם המכריע של מי שחוו טראומה לא יפתחו הפרעת דחק פוסט-טראומטית (Norris & Slone, 2007), לא התעכבתי על מאפייני ההפרעה, אך כל מה שפירטתי ביחס לחוויות הקרב נכון גם לחוויות המאפיינות PTSD. מעבר לכך, במקרים של PTSD והפרעות דחק והסתגלות אקוטיות יותר, הבדידות החווייתית עשויה להיות אף קשה יותר משום שמתלווים אליה גם חששות מסטיגמה וסבל ומצוקה רבים שאותם חש האדם כי איננו יכול לחלוק עם סביבתו. במובן זה הרי שנותר "פצע נסתר" אותו רק החייל מכיר (קינן, 2012). כמובן שבמצבים אלו טיפול עשוי להיות אפשרות קריטית למציאת מזור לסבל ולבדידות.

בנוסף לאפשרות של טיפול, קיימת כיום בארץ אפשרות לפניה לעמותת נט"ל (נפגעי טראומה על רקע לאומי), אשר סיסמתה כל כך רלוונטית: "לא לבד". מעבר לקו הסיוע אשר מציעה העמותה, היא מפעילה פרויקט תיעוד אשר מאפשר את הפעולה הכל כך קשה של הסיפור, ומאפשר לשתף אותו עם המשפחה. מחקרים מראים שתיעוד וסיפור מהווים גורמים מרפאים בפני עצמם עבור חלק מפצעי הטראומה (Robjant & Fazel, 2010).

למרות כל האמור לעיל, חשוב לי להדגיש כי כאשר שב החייל מין המערכה בראש ובראשונה ראוי ונחוץ לבדוק יחד אתו מה הוא צריך, מה הוא רוצה, ומה יעשה לו טוב בכל הקשור להתנהלותם של אנשים סביבו. לא כולם זקוקים לאותו הדבר, ויש כאלו אשר חוסנם עומד להם. יש מי שזקוק לשקט, לזמן ולמרחב אשר בהם יוכל להיות הוא התמיכה שלו עצמו. ראוי לקבל זאת בהבנה. במצב זה ניתן רק לקוות כי כאשר יזדקק לאחרים יעשה זאת.

ברם, לעתים האדם מבקש שיניחו לו בשקט לא משום שאיננו זקוק לאחרים, אלא אדרבה, הוא זקוק עד מאוד, אך לא יודע כיצד אלו שסביבו יכולים לסייע לו, או שאיננו סבור כי הם מסוגלים לספק את מה שדרוש לו. נוסיף לכך את העובדה כי גברים נוטים שלא להכיר או להודות בכך שהם חשים בדידות (Marangoni & Ickes, 1989), וכן שגברים לעתים מתכתבים עם סכמות של גבריות המכתיבות את הצורך לא להפגין חולשה ולהתמודד לבד (Mahalik, Good, & Englar-Carlson, 2010). והרי שיש לנו בעיה. בנקודה זו ניתן להתחיל לגשש באשר לצרכיו של החייל הבודד, ואני תקווה כי כל שכתבתי לעיל יוכל להוות צוהר, אף אם גודלו יהא כגודל קוף של מחט, אשר דרכו יוכלו המעוניינים להיכנס ולפתוח לחייל עולם ומלואו של תמיכה, הבנה ואמפתיה.

 

מקורות

Bar-On, D. (1999).The indescribable and the undiscussable: Reconstructing human discourse after trauma. Budapest: Central European Universities Press.

Brewin, C. R., Andrews, B., & Valentine, J. D. (2000). Meta-analysis of risk factors for posttraumatic stress disorder in trauma-exposed adults. Journal of Consulting and Clinical Psychology, 68, 748–766.

Cacioppo, J. T. & Cacioppo, S. (2012). The phenotype of loneliness. European Journal of Developmental Psychology, 9 (4), 446-452. 

Carr, R. B. (2011). Combat and human existence: Toward an intersubjective approach to ccombat-related PTSD. Psychoanalytic Psychology, 28(4), 471-496. doi: 10.1037/a0024174

Clark, H. H. & Van Der Wege, M. M. (2001). Imagination in discourse. In D. Schiffrin, D. Tannen & H. E. Hamilton (Eds.). The Handbook of Discourse Analysis (pp. 772-786). Oxford, UK: Blackwell.

DiTommaso, E., & Spinner, B. (1997). Social and emotional loneliness: A re-examination of Weiss' typology of loneliness. Personality and Individual Differences, 22, 417−427. 

Lakoff, G., & Johnson, M. (1980). Metaphors we live by. Chicago, Illonois: University of Chicago Press.

Mahalik, J. R., Good, G. E., & Englar-Carlson, M. (2010). Masculinity scripts, presenting concerns, and help seeking. In S. R. Harper & F. Haris (Eds.) College Men and Masculinities: Theory, Research, and Implications for Practice (pp. 77-96). San Francisco, CA: Wiley.

Marangoni, C., & Ickes, W. (1989). Loneliness: A ttheoretical rreview with iimplications for mmeasurement. Journal of Social and Personal Relationships, 6(1), 93–128. 

Mijuskovic, B. L. (2012). Loneliness in philosophy, psychology, and literature. Bloomington,IN: iUniverse Books.

Moore, W. (January, 2014). How to talk to veterans about the war. Retrieved from http://www.ted.com/talks/wes_moore_how_to_talk_to_veterans_about_the_war May, 2014.

Moustakas, C. E. (1961). Loneliness. Englewood Cliffs, NJ: Prentice-Hall.

Norris, F. H. & Slone, L. B. (2007). The epidemiology of trauma and PTSD. In M. J. Friedman, T. M. Keane & P. A. Resick (Eds.). Handbook of PTSD: Science and practice (pp. 78-98), New York, NY: Guilford.

Orange, D. M. (1995). Emotional understanding: Studies in psychoanalytic epistemology. New York: The Guilford Press

Ozer, E. J., Best, S. R., Lipsey, T. L., & Weiss, D. S. (2003). Predictors of posttraumatic stress disorder and symptoms in adults: a meta-analyses. Psychological Bulletin,129, 52–73.

Peplau, L. A., & Perlman, D., (1982). Loneliness: A sourcebook of current theory, research and therapy. New York, NY: Wiley.

Robjant, K., & Fazel, M. (2010). The emerging evidence for narrative exposure therapy: A review. Clinical psychology review, 30(8), 1030-1039. 

Rook, K. S. (1984). Research on social support, loneliness and social integration: toward an integration. Review of Personality and Social Psychology, 5, 239-264.

Russell, D. W., Cutrona, C. E., McRae, C., & Gomez, M. (2012). Is loneliness the same as being alone? The Journal of Psychology, 146(1-2), 7-22.

Scarry, E. (1985). The body in pain: The making and unmaking of the world. New York, NY: Oxford University Press.

Shay, J. (1994). Achilles in Vietnam: Combat trauma and the undoing of character. New York, NY: Atheneum.

Shay, J. (2002). Odysseus in America: Combat trauma and the trials of homecoming. New York, NY: Scribner.

Stein, J. Y., & Tuval-Mashiach, R. (2014). Loneliness and isolation in life-stories of Israeli veterans of combat and captivity. Psychological Trauma: Theory, Research, Practice,and Policy. Advance online publication. http://dx.doi.org/10.1037/a0036936

Stein, J. Y., & Tuval-Mashiach, R. (2015). The social construction of loneliness: An integrative conceptualization. Journal of Constructivist Psychology. Accepted for publication.

Stolorow, R. D. (2007). Trauma and human existence: Autobiographical, psychoanalytic, and philosophical reflections. New York, NY: The Analytic Press.

Stolorow, R. D. (2013). Intersubjective-Systems theory: A phenomenological-contextualist psychoanalytic perspective. Psychoanalytic Dialogues, 23, 383–389.

Stolorow R. D. (2014). Undergoing the situation: Emotional dwelling is more than empathic understanding. International Journal of Psychoanalytic Self Psychology, 9(1), 80-83.

Weiss, R. S. (1973). Loneliness: the experience of emotional and social isolation. Cambridge, MA: MIT Press

Wittgenstein, L. (1958). Philosophical investigations. (G. E. M. Anscombe, Trans.) Oxford: Blackwell.

אנסבכר, א. (2003). רסיס ממגש הכסף, דניאלה די-נור מוציאים לאור וליברוס הוצאה לאור.

הרמן, ג'. ל. (1994). טראומה והחלמה, עם עובד, תל-אביב (הוצאה מקורית באנגלית 1992).

קדרי-עובדיה, ש. (13 בספטמבר, 2013). בגלל המלחמה ההיא, מוצש (עמ' 20–27), מקור כאשון.

קינן, ע. (2012). כאילו היא פצע נסתר: טראומת מלחמה בחברה הישראלית, הוצאת עם עובד, תל-אביב.

 

----------

לקריאה נוספת:

הקשרים חברתיים ותרבותיים לתגובת קרב - טראומת מלחמה כמשבר זהות / מאמר מאת מנשה כהן

"וגופך לי חלון וראי" - על גברים, מלחמות ופרדוקס האבחון בראי הפסיכותרפיה הגופנית התייחסותית / מאמר מאת שי אפשטיין

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

שטיין, ק. (2014). "החייל הבודד": על בדידותם הפוטנציאלית של השבים מן המערכה ועל הדרוש לשם צמצומה. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3176

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

רות נצררות נצר24/8/2014

מאמר חשוב. יעקב, המאמר חשוב ואקטואלי מאד. מסייע לי בסיטואציה עכשוית בקליניקה. תודה. רות נצר