פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי

המפה הנפשית – שתי פרספקטיבות

בספרו 'אנטומיה התפתחותי של הנפש' שרטט מחבר המאמר, ד"ר יואב יגאל, מפה נפשית מפורטת. במאמר זה הוא מתמקד בשני היבטים של המפה בעלי השלכות על התיאוריה של הפסיכואנליזה ועל הקליניקה: החלק הראשון שלו – 'הפסיכואנליזה והנפש' – בוחן את התיאוריות של הפסיכואנליזה מנקודת מבטה של המפה הנפשית; חלקו שני – 'הנפש כלואה בתוך עצמה' – בוחן כמה מהתובנות הקליניות המשותפות לכל השדה של הפסיכואנליזה מנקודת המבט של המפה הנפשית.

מאמרים | 26/4/2012 | 8,557

תגיות:

 

המפה הנפשית – שתי פרספקטיבות

 

מאת ד"ר יואב יגאל

 

המאמר הוא עיבוד להרצאות שניתנו ביום העיון "איך נדע להחליף מילים עם אדם ששכח את המילים" שנערך ב-22.3.2012 באוניברסיטת תל-אביב בארגון מכון דמו"ת וביה"ס לעבודה סוציאלית ע"ש בוב שאפל, ובמפגש במסגרת הסדרה "מפגשים בין השורות" של האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה, שנערך ב-25.3.2012 בתל-אביב.

 

הקדמה אישית

עד לפני כמה שנים התפיסה שלי ביחס לאופן בו פועלת הפסיכואנליזה כתיאוריה וכשיטת טיפול הייתה דומה מן הסתם לזו של מטפלים רבים אחרים. היה נראה לי כמובן מאליו שיכולות להתקיים זו לצד זו כמה תיאוריות או גישות ביחס לבעיות שיש לנפש ודעות שונות ביחס למקורן ולאופן שבו ראוי לטפל בהם. אי שם באופק רחוק הייתה אמונה שהאינטראקציה בין הגישות השונות תביא מתישהו ליצירת תפיסה מאחדת שתצליח לשמר ולהקיף במסגרת אחת את התובנות הייחודיות של כל אחת מהן. בדומה, גם העבודה שלי כמטפל הייתה מורכבת מאותם חומרים של מטפלים רבים אחרים: תערובת של למידה מהרבה שעות הדרכה אישית וקבוצתית, קריאה, 'ענן' של תובנות מושגיות וקליניות, ניסיון מצטבר ואינטואיציה.

בשנים האחרונות השתנתה דעתי ביחס לכל מה שמתרחש היום בשדה הפסיכואנליטי. התברר לי שמשהו יסודי ובסיסי חסר בכל הגישות והתיאוריות הקיימות: הנפש כישות בפני עצמה לא נמצאת בהם. מה שהפסיכואנליזה יודעת על הנפש, על התפתחותה, התפקודים והארגון שלה הוא גולמי מאוד, משובש ומוטעה בחלקים גדולים שלו. חשוב להבהיר שהדברים שיוצגו בהמשך אינם תוצאה של 'הארה' או התנסות יוצאת דופן. הם תוצאה מצטברת של מחקר בן עשרות שנים בטווח רחב של נושאים.

במקביל לעבודתי כמטפל אני חוקר כבר שנים רבות היבטים שונים של הנפש, יכולות נפשיות וגם נושאים שבאופן מסורתי אינם נחשבים פסיכולוגיים (מקור השפה; המתודות של המחקר המדעי; התצפיות ותהליך החשיבה שהובילו את דרווין לגבש את רעיונותיו על האבולוציה; התהליך הטיפולי-מחשבתי שעיצב את רעיונות היסוד של פרויד ועוד). אין באפשרותי להרחיב כאן בנושא המחקר ואסתפק בשלוש הערות: 1. המתודה שעומדת מאחורי המחקרים וחומרי הגלם שלהם עקפו כל מוסכמה אקדמית אפשרית, ורובם התנהלו באופן עצמאי ומחוץ לאקדמיה. 2. המשותף לכל המחקרים היא המתודה העומדת מאחוריהם, שקראתי לה 'המתודה של הסובייקטיבי'. בהיבטים רבים שלה היא דומה למתודה של הפסיכואנליזה: ניסיון להתקרב לנקודת-מבט לא מודעת של המטופל (בהקשר של המחקר – הטכסטים והשתנותם בזמן) ולדבר או לדובב אותה. 3. במהלך המחקר העכשווי שהוביל למיפוי הנפש התברר שההישגים ממחקרים קודמים היו הכרחיים, ותרמו כל אחד בדרכו לאפשרות השלמתו. אחד האקדמאים הבודדים ששמרתי איתו קשר במהלך השנים אמר לי פעם על מחקרים אלה 'שהם מתחילים מהמקום שבו כולם גומרים'.

בספרי 'אנטומיה התפתחותי של הנפש' (יגאל 2011) תיארתי מפה נפשית, אשר לה השלכות רבות על כל התחומים הנכללים במה שאפשר לכנות 'מדעי-הנפש' (פסיכולוגיה מחקרית, פסיכואנליזה, טיפול בהבעה, טיפול התנהגותי-קוגניטיבי, חינוך ועוד). במאמר זה אתמקד בשני היבטים של המפה בעלי השלכות על התיאוריה של הפסיכואנליזה ועל הקליניקה: החלק הראשון שלו – הפסיכואנליזה והנפש – יבחן את התיאוריות של הפסיכואנליזה מנקודת מבטה של המפה הנפשית; חלקו שני – הנפש כלואה בתוך עצמה – יבחן כמה מהתובנות הקליניות המשותפות לכל השדה של הפסיכואנליזה מנקודת המבט של המפה הנפשית.

 

חלק ראשון – הפסיכואנליזה והנפש

למעלה ממאה שנים, מאז ראשית הפסיכואנליזה, נוצרו במסגרתה כמה תיאוריות וגישות מקיפות ועוד מודלים חלקיים רבים וניסיונות לאינטגרציה ביניהם. למרות המאמץ הרב, שאף הוביל לתובנות קליניות רבות וחשובות, הקשר בין התיאוריות הפסיכואנליטיות השונות לפרקטיקה הקלינית הוא רופף מאוד ומקרי למדי. הסיבה לכך נעוצה בחלקה בעובדה שבפסיכואנליזה התיאוריה הקדימה את התיאור: לכל אחד מהתיאורטיקנים שפעלו ופועלים בשדה הפסיכואנליטי יש תיאוריה או מודל משלו על הנפש, וכביכול אין לנפש ממשות וקיום אלא בהקשר לתיאוריה כזו או אחרת. המחשבה שניתן לתאר את הנפש, את ארגונה, את התפקודים שלה ואת אופי הקשרים ביניהם ללא תלות בתיאוריה כזו או אחרת היא זרה לצורת החשיבה הפסיכואנליטית, ולא נמצאת אפילו על סדר היום שלה. הבעיה איננה רק בכך שהתיאוריה קדמה לתיאור, אלא שלתיאוריות הקיימות יש מעט מאוד לומר על הנפש כמכלול – ועוד פחות מכך על התפקודים השונים שלה.

הספר 'אנטומיה התפתחותית של הנפש' מהווה ניסיון להתייחס אל הנפש כישות מובחנת, ולדון בתפקודים שלה ללא תלות בתיאוריה כזו או אחרת. במרכז הספר עומד מיפוי הנפש – הכולל תיאור והגדרה של התפקודים הנפשיים כפי שהם נחווים על-ידינו באופן בלתי אמצעי ומסומנים בשפה ('תודעה', 'תחושה', 'רצון', 'אני' 'רגש', 'תשוקה' ועוד), של האופן בו הם מתמיינים ומתפתחים אחד מתוך השני, ושל הייעוד של כל אחד מהם במערכת הנפשית. תיאור הנפש ומרכיביה הוא המקבילה הפסיכולוגית לשדה האנטומיה, שיחד עם הפיזיולוגיה מהווה את הבסיס המשותף של ענפי הרפואה השונים. האנטומיה והפיזיולוגיה מציעות תיאור של המערכות הגופניות, הייעוד שלהן, הארגון שלהן והקשר ביניהן. האנטומיה אינה תיאוריה, אלא תיאור של מערכות הגוף ואיבריו השונים. האנטומיה היא סוג של מפה – מפת הגוף; המיפוי המוצע בספר שואף למטרות דומות בנוגע לתפקודי הנפש – סוגיה אשר הפסיכואנליזה נמנעת מלדון בה.

 

הנפש לפי התיאוריות הפסיכואנליטיות המוכרות

'מדעי הנפש' כוללים בתוכם את הפסיכולוגיה האקדמית, פסיכואנליזה, נוירופסיכולוגיה, תפיסות טיפול הבעתיות, התנהגותיות-קוגניטיביות, תפיסות שמקורן במזרח ועוד גישות רבות אחרות. לכולן משותף הקושי לתת מענה ברור ביחס לתחום עצמו: מהי הנפש? איפה היא נמצאת? ממה היא עשויה? מה מבחין אותה מהגוף? איך היא קשורה אליו? אילו תפקודים מרכיבים אותה? איך הם קשורים אחד לשני? ועוד. העיסוק של הפסיכואנליזה בשאלות אלה היה שולי יחסית, והיא כמעט ולא ניסתה להגדיר לעצמה מהי הנפש ומהו המבנה שלה. היא התמקדה יותר בדינאמיקות הפועלות בה מאשר במבנה ובתפקודי הנפש. אמנם, בכמה הזדמנויות העיר פרויד שלדעתו התודעה היא רק חלק מהנפש, אבל הוא לא הרחיב בשאלה מהי הנפש עצמה (פרויד, 2007, עמ' 542; פרויד, 1968 עמ' 138). הניסיונות של פרויד להציע לנפש טופוגרפיה המחולקת לשלושה אזורים, הלא מודע–הסמוך למודע–והמודע (פרויד 2007 [1900]), או מבנה (סטרוקטורה) המורכב משלושה תפקודים, הסתמי, האני והאני העליון (פרויד, 1968 [1923]), נותרו גולמיים וללא יכולת של ממש להסביר את קיומם של מרכיבים נפשיים רבים אחרים (תחושה, רגש, רצון, דמיון, חשיבה, שפה ועוד). אחריו כמעט שלא היו ניסיונות נוספים להציע תיאור מבני או טופוגרפי של הנפש.

על מנת שהמתודה הפסיכואנליטית תמצה את מה שהיא מסוגלת לו היא זקוקה לתיאוריה שתוכל לכוון אותה אל מקור הקשיים הנפשיים. בפועל, כאמור, מתקיימים זה לצד זה הרבה מאוד גישות ומודלים חלקיים, שכל אחד מהם מדגיש היבט אחר של הנפש ומציע גישה שונה אליה. הפסיכואנליזה מורכבת היום מכמה גישות מרכזיות: הפסיכואנליזה הפרוידיאנית, הפסיכולוגיה האנליטית היונגיאנית, תיאוריית יחסי האובייקט, תיאוריית העצמי, הפסיכואנליזה הלאקאניאנית, והגישה הבין-סובייקטיבית, שלצדן עוד הרבה מאוד מודלים חלקיים יותר.

התיאוריות הקיימות מציעות כל אחת בדרכה תפיסה שונה של הכוחות הפועלים בנפש והדינאמיקה ביניהם, וחסר בהן תיאור של מבנה התואם לחוויה הבלתי אמצעית שלנו את הנפש ותפקודיה. למעשה, הן מדגישות יותר את מה שנראה להן חשוב לשים אליו לב בטיפול מאשר תיאור עקבי ושיטתי של הנפש. פרויד, לדוגמה, מתמקד בקונפליקטים סביב נושאים מיניים; יונג – בסמלים לא מודעים המשותפים לאנושות (ארכיטיפים); קליין – במצבים רגשיים עוינים (קנאה, תוקפנות) ובפיצול כצורת התמודדות; קוהוט – ביחס הרגשי לאחר, עם דגש על הצורך באמפתיה; תיאוריות יחסי האובייקט – באינטראקציות עם דמויות חשובות; לאקאן – בשפה, על תחבירה ודרגות ההפשטה שלה; אנזייה – בגוף ובעיקר בעור; ויניקוט – באובייקט המעבר וביכולת לשחק; הגישה ההתייחסותית – בהדהוד ההדדי שבין המטופל למטפל. אפשר להוסיף עוד הדגשים רבים אחרים, אבל המכנה המשותף לתיאוריות כולן הוא שיותר משהן בגדר תיאוריות עקביות ושיטתיות המתארות את הנפש ואת המבנה שלה, הן מהוות עמדות וגישות ביחס לטיפול. במהותן התיאוריות הפסיכואנליטיות הן תיאוריות על הטיפול בנפש ולא על הנפש עצמה.

היחס בין התיאוריה לקליניקה אמור להיות כמו היחס בין הכללי והמשותף לכולנו לבין הביטוי האישי והייחודי שלו: הכללי אמור לכוון אל האישי, והחומרים האישיים מהקליניקה אמורים לסייע לנו למקם את האישי בכללי. אולם התיאוריות הקיימות אינן מאפשרות מעבר בהיר ורציף דיו מהכללי לאישי, ולהפך – מהאישי לכללי. ההבחנות והתובנות של התיאוריות השונות היו אמורות לפעול כמערכת סימנים שתעזור למטפל להבין את הקשיים האישיים בהקשר כללי יותר; כך למשל, אצל אותו מטופל עצמו – ולפעמים אף באותה פגישה עצמה – אפשר לזהות 'סימנים' מתיאוריות שונות: קונפליקט נוסח פרויד, תופעות ראי נוסח לאקאן, אובייקט מעבר נוסח ויניקוט, פיצול נוסח קליין ועוד. אולם מה אפשר בדיוק ללמוד מכל אלה על הארגון הנפשי של המטופל, מצבו וקשייו אם מאחורי כל אחד מסימנים אלה יש תיאוריות שונות? מה עוד שמערכת ה'סימנים' שמציעות כל אחת מהתיאוריות לקליניקה היא מוגבלת וחלקית מאוד. לא במקרה רבים מהמטפלים, בעיקר המנוסים שבהם, מסתמכים על ניסיונם ועל האינטואיציה שלהם יותר מאשר על תפיסות תיאורטיות כאלה ואחרות.

 

עקרונות המיפוי הנפשי

הקושי של התיאוריות הפסיכואנליטיות להגדיר ולתאר את הנפש מתבטא גם בקושי שלהן למקם את הנפש בהקשר אבולוציוני בכלל, ובהקשר של הגוף בפרט. מוכרות אמנם כמה עבודות המנסות להתמודד עם קושי זה, כמו זו של אנזייה (אנזייה, 2004 [1985]), אבל מנקודת מבט של המיפוי אלה עבודות חלקיות, לא מדויקות ואפילו מטעות. אין באפשרותי להציג כאן דיון משווה מורחב בנושא, ואסתפק בהצגת מתווה כללי של הקשר בין הנפש לגוף כפי שהוא בא לידי ביטוי במיפוי.

המיפוי מסתמך על ההנחה כי הנפש האנושית, כמו הנפש האנימלית (של בעלי חיים), היא חלק מן המכלול של הגוף. אולם הנפש האנושית התפתחה מתוך הנפש האנימלית, ויצרה בה רמת ארגון נוספת ייחודית לאדם וגבוהה יותר. הנפש צומחת מהגוף (או ליתר דיוק, מהמוח) ונתמכת על-ידו, אבל בניגוד להנחה המקובלת של חקר המוח היא אינה זהה לו. הנפש האנושית כוללת בתוכה אם כן שתי צורות או מסלולים של עיבוד וארגון מידע: המסלול הראשון משותף לנו ולבעלי-חיים אחרים ומורכב מתחושות, אמוציות ותפקודים נוספים. השני ייחודי לאדם ונשען על השפה ועל ה'אני' כמוציא לפועל שלה. המסלול הראשוני, הלא-מילולי, הוא שמרכיב את היסודות של הגרעין הראשוני של הנפש, והוא שקרוב יותר לצרכים הקיומיים בכלל (צרכי הגוף) ולתחושת החיים בפרט (בחיים הנפשיים). רמות הארגון הראשונות (הקדם-לשוניות) של הנפש משותפות למין אנושי ולמינים אחרים ויש להן תפקיד לאורך כל החיים.

אין אפשרות להבין את ארגון התפקודים של הנפש אלא בהקשר התפתחותי. בדומה להתפתחות הגוף ברחם, גם הנפש מתפתחת בסדרת צעדים מוכתבים מראש – אבל אלה מתחילים לפעול רק אחרי הלידה. בדומה לסדר ההתמיינות של התאים בהתפתחות גוף העובר, גם סדר ההתמיינות של רכיבי הנפש מוכתב ומתנהל על-פי סדר קבוע מראש. סדר ההתמיינות יוצר הירארכיה של רמות ארגון בנפש, שלכל אחת מהן תפקיד לאורך החיים: רמות הארגון הראשוניות אחראיות לצורכי הקיום (צורכי הגוף), ואילו הגבוהות על ההתמצאות בעולם, קביעת סדרי עדיפויות וכדומה. סדר ההתמיינות הוא גם סדר של רמות ארגון.

במסגרת זו אין באפשרותי להציג את המפה הנפשית בשלמותה ואת סדר ההתפתחות /התמיינות של תפקודיה. ארחיב כאן רק בהקשר למה שאפשר לכנות 'הגרעין של הנפש' שממנו ובאמצעותו מתפתחים/מתמיינים מכלול התפקודים ורמות הארגון של הנפש.

בגרעין הראשוני של הנפש נכללות התחושות הגופניות, שתפקידן לזהות ולתת פרשנות לאירועים גופנים (פיזיולוגים, וכימיים) כמו רעב, אי-נוחות, עייפות, כאב ועוד. אצל התינוק התחושות הגופניות מהוות מרכיב נפשי יחיד, הפועל במסגרת רפלקסיבית של מעגל אירועים גופניים ומוטוריים: הן מזהות מצוקה גופנית ומדווחות עליה בפעילות מוטורית (צרחות או בכי). מתוך גרעין נפשי-תחושתי זה ובאמצעותו יתמיינו ויתפתחו בהמשך כל התפקודים הנפשיים הגבוהים יותר.

המבנה הנפשי הגרעיני נשען כאמור על זיהוי הרמה הראשונית של הנפש עם התחושות הגופניות. הגוף הוא העולם שאליו מתייחסת הנפש בחודשים הראשונים שלאחר הלידה. הנפש מגלה את העולם הסובב כשהיא חשופה ו'נקייה' מכל משאלה או ציפייה ביחס אליו, מפני שאין לה שום מושג על קיומו. השאלה מה תהייה חוויית המפגש של נפש התינוק תלויה אך ורק בסביבה הקרובה. התינוק נולד עם חוסר יכולת להבחין בין צרכיו השונים, וההבחנה היחידה שלו היא בין מצוקה לבין רגיעה, נינוחות ועונג. ההורה אמור ללמוד מתי התינוק רעב, עייף, סובל מכאב כלשהו, מרגיש צורך בביטחון וחום וכן הלאה. היענות נכונה של ההורה מלמדת בהמשך את התינוק להבחין ולקשר בין צרכיו לבין התחושות המסמנות אותם. היענות לא נכונה עלולה לקבע מצב של חוסר מובחנות לאורך שנים רבות אחר כך.

הגרעין הנפשי מתחיל את דרכו במצב רגיש ופגיע, בדומה לפגיעות הפיזית של העובר בחודשי ההיריון הראשונים. ההבדל בין התפתחות הנפש להתפתחות הגופנית הוא שתהליך ההתמיינות/ התפתחות של הגרעין הנפשי מתחיל את דרכו בתנאים שונים לגמרי מאלה שברחם. ברחם, כל צעד התמיינותי מווסת, מבוקר ומתוזמן על-ידי רקמות ומנגנונים כימיים. לעומת זאת, כל צעד בהתמיינות הנפשית מצריך הכוונה והדרכה מצד גורם חיצוני כלשהו (ההורים או מי שמגדל את התינוק). מטבע הדברים הכוונה כזו היא מדויקת ומתוזמנת הרבה פחות מזו של הגוף. מסיבות רבות נוספות, שיוסברו בחלק השני של המאמר, השלבים הראשונים בתהליך ההתפתחות/ התמיינות של הנפש הם הרגישים והפגיעים ונוטים להשתבש בקלות. לכן יש להבנת שלבים אלה חשיבות מרכזית כל כך בקליניקה.

 

חלק שני – הנפש כלואה בתוך עצמה

למרות השוני הרב בין הגישות הפסיכואנליטיות השונות, משותפות להם כמה תובנות קליניות, שנוסחו עוד בתחילת דרכה של הפסיכואנליזה:

1. ההתערבות הטיפולית עוזרת רק אם היא מצליחה לייצג, לעורר או להתקרב לאיזו שהיא נקודת-מבט פנימית (וסובייקטיבית) של המטופל.

2. נקודת-מבט זו כמעט תמיד אינה מודעת למטופל, אבל התערבות נכונה תיצור עימה מגע. אותה נקודת מבט תדע לאשר אותה ולהוסיף לה חומרים משלה.

3. הקשיים העכשוויים, בעיקר היותר משמעותיים וקשים לשינוי, מקורם בילדות המוקדמת

4. הטיפול עובד כשהוא מצליח ליצור קשרים בין הקשיים העכשוויים למקור המוקדם שלהם.

המשמעות של תובנות משותפות אלה היא כפולה: ראשית, בין אם מדובר בהתערבות מילולית, חווייתית, טרנספרנסיאלית או אחרת, היא מכוונת תמיד לייצג, לגעת או לעורר נקודת-מבט סובייקטיבית ולא מודעת של המטופל. שנית, אותה נקודת-מבט קשורה לילדות המוקדמת. הבעיה היא שדווקא הישגים אלה של הפסיכואנליזה הציבו בפניה קושי, שאף אחת מן הגישות לא נתנה לה מענה ממשי: אם שינוי משמעותי מותנה בקישור העכשווי עם המוקדם, מנקודת-מבט הסובייקטיבית של המטופל, איך נוכל לדעת משהו על ההתנסויות והחוויות המוקדמות אם הן מחוץ לטווח הזיכרון והשפה? ואיך נוכל לדעת משהו על הארגון הנפשי הראשוני כשאין דרך לקבל ממנו מידע מנקודת-המבט של עצמו?

אולם מסתבר שגם בהגדרתן כ'תיאוריות מכוונות טיפול' הגישות הפסיכואנליטיות הקיימות מתקשות לתת מענה לשאלה החשובה ביותר אולי בשביל הקליניקה – איך נוכל לעזור בקשיים העכשוויים של מטופלים, אם איננו מצליחים להבין את המקורות שלהם?

 

הפסיכואנליזה והארגון הראשוני של הנפש – רקע

במהלך השנים שינה פרויד היבטים ומונחים רבים בתיאוריה שלו, אך תפיסתו ביחס לדינאמיקה השולטת במרחב הנפשי-הפנימי כמעט לא השתנתה: דחפים גופניים, המתבטאים ברמה הנפשית כנגזרות של הדחף המיני (משאלות, פנטזיות), דוחפים להגיע לתודעה, לפעולה ולהתנהגויות שיביאו לסיפוקם. המציאות התרבותית אוסרת על סיפוקם של חלק מנגזרות הדחף והם מורחקים מהתודעה ומודחקים באמצעות מנגנון מסנן. נגזרות דחף אלה ממשיכות להתקיים ולפעול במרחב נפשי שכונה על-ידי פרויד 'לא-מודע' (וגם 'תהליך ראשוני' ו'סתמי') ומחפשות לעצמן דרכים חלופיות בכדי לחדור לתודעה. הקונפליקט שבין נגזרות הדחף החותרות לסיפוק לבין האיסור התרבותי עליו מהווה את המבנה הגרעיני שעומד בבסיס הדינאמיקות הנפשיות על מנגנוני ההגנה, הפיצוי, הסובלימציה, בוחן המציאות, השיפוט וכן הלאה.

מרבית הגישות שפותחו לאחר פרויד ויתרו על מודל הדחף, אבל הגרעין המבני שהציע נשאר בעינו: משאלות, פנטזיות, אגרסיות ועוד, מודחקות בלחץ התרבות הסובבת. הדחקות אלו הן מקור הדינאמיקות והסבל הנפשי (לפי קליין, וינקוט, לאקאן, אוגדן ורבים אחרים). הפסיכואנליזה מניחה, שהנפש יוצאת לעולם כשהיא מרוכזת בעצמה, פראית וחותרת לסיפוק צרכיה ללא התחשבות בנסיבות ועם נטיות הרסניות ודורסניות. מכאן שהגרעין הראשוני נמצא בקונפליקט מובנה מתמיד עם דרישות המציאות והתרבות. מבחינת פרויד הגוף הוא הבעיה של הנפש. מבחינת הגישות האחרות, תערובת לא ברורה של הנפש היא היא מקור הבעיות שלה עצמה (אומניפוטנטיות, פנטזיות, תוקפנות מובנית ועוד) ושל האינטראקציה שלה עם הסביבה (יחסי אובייקט, יחסי סובייקט).

 

המשמעות הקלינית של הבנת הארגון הראשוני של הנפש

כאמור לעיל, הנפש מתחילה את דרכה בעולם ללא ציפיות ממנו או משאלות לגביו, פשוט משום שהיא אינה יודעת על קיומו. עולמה של הנפש בחודשי החיים הראשונים הוא הגוף. הנפש גם יוצאת לעולם 'חשופה' לחלוטין וללא כל יכולת להגן על עצמה. מי שאמור לספק לה את ההגנה, עד שהנפש תלמד לעשות זאת, הם אלה שמטפלים בילד. הנפש מתחילה את דרכה עם מנגנונים שאמורים להגן עלייה ולכוון אותה, אבל כמו כל התפקודים האחרים בנפש, גם מנגנונים אלה אמורים ללמוד את תפקידם במהלך ההתפתחות הנפשית באמצעות הכוונה ועזרה של ההורים או של אלה שמגדלים את התינוק.

מסיבות רבות, המוכרות לנו מהניסיון הקליני (דפוסי יחסים עם ההורים, קשיים של ההורים עם עצמם שהתינוק חשוף להם ועוד), תכנים שאינם נכונים לתינוק חודרים לנפשו ונחווים על ידו כעוינים וכמאיימים על קיום חייו הנפשיים. ההתמודדות הנפשית של התינוק עם מצבים אלה היא מורכבת, אבל התגובה הראשונית והמיידית של הנפש שלו תהיה להגן על המנגנונים הכי חשובים לקיומה – אותם מנגנונים שאמורים להגן על הנפש ולכוון את פעילותה. ההגנה על מנגנונים אלה נעשית על-ידי בידודם מהפעילות המתרחשת בנפש.

התוצאה היא שהיכולות של המנגנונים שאמורים להגן, לנהל ולכוון את הנפש לפעול וללמוד בחופשיות היא פגיעה ונוטה להשתבש – במיוחד בילדות המוקדמת. ככל שהפגיעה היא מוקדמת יותר כך היא נרחבת יותר, ותשפיע על יותר תפקודים ועל התפקוד הנפשי בכלל. בשל חוסר יכולת של הארגון הנפשי הראשוני לזהות את מקורות הקושי של עצמו, הארגון הנפשי הראשוני וצורות ההתמודדות שלו מתקבעים ואינם משתנים כמעט עם השתנות הנסיבות (הגדילה, הרחבת המעגלים החברתיים, המציאות העכשווית וכדומה); כך שדווקא הניסיון להגן על המנגנונים החשובים ביותר לניהול נכון של הנפש ובידודם מהפעילויות האחרות המתקיימות בנפש, הוא הסיבה העיקרית לסבל הנפשי. סבל זה הוא נחלת כולנו, ולא רק של אלה הפונים לטיפול.

נראה שהנפש מצליחה להגן על מנגנונים אלה כמעט בכל מצב, ומכאן גם כושר השיקום המופלא שלה. עם זאת, רק זיהוי מובחן ומדויק של הנסיבות שאילצו את הנפש להגן על מנגנונים אלה עוזר לה להבהיר לעצמה ולמקם את מה שקרה לה 'אז', להפחית את הצורך שלה להגן על המנגנונים שאמורים לכוון אותה, ולאפשר להם לפעול בצורה חופשית יותר. במובן זה הפסיכואנליזה היא צורת הטיפול היחידה שיצרה מתודה שמסוגלת להתמודד עם הבידוד של הנפש. כל אחת מהתיאוריות הקיימות מכוונות את המתודה ליעד אחר, ואף אחת מהן אינה מספיק בהירה, ממוקדת ומדויקת כדי להתחבר לנקודת-המבט הסובייקטיבית של הגרעין הראשוני והמנגנונים המבודדים שלו.

הפסיכואנליזה זיהתה נכון שמקור הקשיים הנפשיים הוא בדפוסי היחסים המוקדמים של התינוק עם הסביבה הקרובה, כפי שהוצג לעיל. אולם טעותן של התיאוריות המוכרות היא בכך שהן מזהות את דפוס היחסים שנוצר כמבנה או כתפקוד נפשי. אך דפוס יחסים איננו מבנה או תפקוד, בדיוק כשם שדפוסי האינטראקציות של הגוף עם העולם אינם מבניים או תפקודיים: כך למשל, מאחורי האינטראקציה בין מזון לתגובה ולעיבוד שלו יש מנגנון – הקיבה; מאחורי האינטראקציה בין האוויר לשימוש בו לנשימה יש מנגנון – הריאות. באופן דומה, דפוסי ההתמודדות שאנו פוגשים בקליניקה אינם בגדר מבנה נפשי, אלא מהווים תולדה של האופנים בהם הנפש, על תפקודיה השונים, חווה התנסויות שונות ומגיבה להן. כאמור לעיל, הפגיעה נוצרת כאשר תכנים הנחווים על-ידי נפש התינוק כעוינים לה חודרים לתוכה ומאלצים את הנפש להגן על המנגנונים החשובים ביותר לניהול נכון של עצמה על-ידי בידודם. נראה שהשפה לא מצאה דרך לזהות מנגנונים אלה, והם כונו על-ידי 'הסובייקט האוטונומי' (יגאל 2011; יגאל וראופמן 2011א).

הזיהוי של התחושות והאמוציות שפעלו בעיצוב החוויות וההתנסויות המוקדמות, ושצורות ההתמודדות איתן ממשיכות כאמור להתקיים ללא שינוי ממשי במהלך החיים, הוא החוט המקשר בין הקשיים העכשוויים לבין המקור שלהם. מטרת הטיפול, אם כן, היא לשחזר באופן קרוב ומוחשי ככל האפשר את מה שהוביל את הנפש להסתגר בתוך עצמה ולבודד את המנגנונים שאחראים על ניהול נכון של החיים הנפשיים. את מטרת הטיפול אפשר להגדיר 'כתמיכה ועזרה למנגנונים שאמורים לנהל את הנפש ולהגן עליה לפעול ביתר חופשיות ולקחת על עצמם את האחריות עליה'.

כמו כל ארגון חי, הנפש נוצרה עם היכולות להתמודד עם המציאות על נסיבותיה המשתנות. אם היא מתקשה לעשות זאת, זה משום שאנו לא מצליחים להבין אותה (ולכן את עצמנו). את המצוקה שלה רושמת הנפש באין ספור צורות ודרכים: בסימפטומים נפשיים וגופניים, בהתנהגות, בחלומות, בכתב היד, בכף היד, בכף הרגל, בכוכבים, בקפה – ובמה לא. המטפלים הם אלה שצריכים ללמוד לקרוא רישומים אלה, ולתת להם מענה נכון.

בהקשר זה, המתודה הפסיכואנליטית 'עובדת': היא מכוונת לייצג את האופן שבה הנפש חווה את מצבה ועוזרת לה לשחרר מנגנונים אלה מהבידוד ולאפשר להם לפעול באופן חופשי יותר; אלא שהפסיכואנליזה עושה זאת בלי 'לדעת' מה היא עושה ומה פועל בה. הבהרה זו היא אחת התרומות המרכזיות של המיפוי: לכוון את המתודה לקושי המרכזי העומד בבסיס כל הקשיים הנפשיים האחרים – אל העובדה שהמנגנונים החשובים ביותר לקיום נכון של הנפש בודדו ונכלאו בתוך הנפש עצמה כדי להגן עליהם מפני נסיבות הקיום שלהם בילדות המוקדמת. ללא עזרה מבחוץ, הנפש תמשיך להגן על מנגנונים אלה ולבודדם גם אם וכאשר הנסיבות השתנו. זו גם הסיבה שבהקשרים רבים אנחנו מתקשים ללמוד מהניסיון: המנגנונים שאמורים ללמוד מהניסיון ולכוון את הנפש בהתאם לנסיבות המשתנות פועלים באופן חלקי ולא עקבי אצל כולנו, משום שהם מבודדים ומנותקים מהפעילויות האחרות המתרחשות בנפש ובעולם הסובב. הבעיה המרכזית של הנפש האנושית היא שמה שאמור לייצג אותה יותר מכל ולהיות 'הקול' האוטונומי, האישי והאותנטי שלה – כלוא בתוך הנפש עצמה.

 

סיכום

המיפוי המוצע על-ידי בספר 'אנטומיה התפתחותית של הנפש' מהווה בסיס לתיאור והגדרה חדשה ושונה של הנפש בכללה ושל התפקודים המרכזיים שלה. בתוך כך המיפוי גם מגדיר את יעדי הטיפול ויוצר אפשרות ללוות את הטיפול בצורה שוטפת. ערכו המיידי של המיפוי הוא לקליניקה עצמה: שימוש נכון בו מאפשר ליצור תוכנית עבודה טיפולית, להבין באופן שונה את הדיבור של המטופל ואת הקשיים שלו. עם זאת, המיפוי אינו מכתיב את הגישה הטיפולית עצמה, ומשאיר אותה לשיקולים של המטפלים ולהעדפות האישיות שלהם. ההגדרה מחדש של יעדי הטיפול היא רק אחת מהתוצאות הנלוות של המיפוי, ויש לו השלכות נוספות רבות, כמו, האפשרות לקשר בין סימפטומים עכשוויים למקורות המוקדמים שלהם, אפשרות למקם בכל פעם מחדש את האישי ביחס לכללי – ולהפך. המיפוי מאפשר גישה פרשנית שיטתית חדשה ושונה להתנהגויות, סימפטומים וחלומות, ועוד. אני מתייחס למיפוי המוצג בספר כשכבה ראשונית בלבד, שעליה עוד יכולות וצריכות להתווסף אחרות. במשותף עם ד"ר רוית ראופמן התחלנו כבר את השנייה: באמצעות אנליזה של מעשיות עם אנחנו מזהים דפוסי התמודדות אוניברסליים של הנפש ואת השפה הפנימית שלה (יגאל וראופמן 2011א ו-ב).

בסוף אחת ההרצאות ניגשה אליי פסיכותרפיסטית מנוסה, ואמרה שנראה שמעכשיו אנחנו צריכים להביא בחשבון שלושה בחדר הטיפולי: מטופל, מטפל ונפש. הערה זו ממצה את רוח הדברים: המיפוי מאפשר לנפש עצמה ממשות, מקום ונוכחות בחדר הטיפולי. בדיוק כשם שהגוף על תפקודיו השונים (לב, ראות, קיבה ועוד) הם עובדה ותופעה – ולא תיאוריה, כך גם הנפש על תפקודיה יכולה להיות נוכחת בחדר הטיפולים כעובדה וכתופעה שיש לה קיום משל עצמה. רק כאשר יש לנפש תיאור וקיום משלה אפשר ליצור תשתית משותפת לכל מדעי-הנפש. רק אז אפשר לדבר עליה בהקשר לגוף של עצמה ועל היחסים המורכבים ביניהם. רק אז אפשר לדבר על האינטראקציות המורכבות שלה עם נפשות-גופים אחרים ועם העולם בכלל. רק אז אפשר לדבר על החשוב מכל – על צורת הקיום הייחודית שלה, שהיא כל אחד מאיתנו.

 

 

מקורות

אנזייה, דידייה (2004 [1985]). אני עור. תולעת ספרים, תל אביב.

יגאל, יואב (2011). אנטומיה התפתחותית של הנפש: תיאור, הגדרה ומיפוי תפקודי הנפש. הקיבוץ המאוחד, תל אביב.

יגאל, יואב וראופמן, רוית (2011א). "המעשייה על 'הזאב והגדיים' וצורות הארגון וההגנה הראשוניות של הנפש". מרחבים, גיליון א'.

יגאל, יואב וראופמן, רוית (2011ב). "המעשייה על 'כיפה אדומה' ושאלת המובחנות: איך נדע האם אנחנו פועלים נכון?". מרחבים, גיליון ב'.

פרויד, זיגמונד (2007 [1900]). פירוש החלום. עם עובד, תל אביב

פרויד, זיגמונד (2002 [1905]). 'שלוש מסות על התיאוריה של המיניות'. בתוך: מיניות ואהבה. עם עובד, תל אביב.

פרויד, זיגמונד (1968 [1905]). 'האני והסתמי' בתוך: כתבי זיגמונד פרויד, כרך ד'. הוצאת דביר, תל אביב.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

יגאל, י. (2012). המפה הנפשית – שתי פרספקטיבות. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2758

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אייל שדהאייל שדה8/5/2012

אכן הפרטים. תודה יואב על התייחסותך.

התגובה שלי היתה מושתתת אך ורק על המאמר. אני שמח שבספר קיים דיון משווה לפרקטיקות ותיאוריות מקבילות.

אשמח לקרוא את הספר

בהצלחה בכל

אייל

יואב יגאליואב יגאל8/5/2012

הנפש היא לא רק מופשט ולא רק שלי. נעמי שלום
תודה על השאלה,
הנפש נתפסת כ'מופשטת' משום שהיבטים רבים שלה לא מובנים לנו כמו, 'איפה היא נמצאת?' 'ממה היא עשויה?' ושאלות דומות. במקביל היא מוחשית לנו מאוד (ועדיין לא מובנת) כתחושת, רגשות, מועקות, חרדות מחשבות, רצונות ועוד. המטרה המרכזית של הספר היא לתת מילים (כלומר לתאר, להגדיר ולמפות) את מה שמוחשי לנו בנפש. אפשר לומר שברמת ההמשגה והתיאוריה מטרת המפה הנפשית מקבילה למטרה הטיפולית של הפסיכואנליזה - לתת מילים לקשר ולארגן באמצעותן את מה שנוכח בקליניקה כתחושות מעורפלות, שלא ברור לאן הן קשורות ולמה הן עוצמתיות כל כך, כמילים שמנסות לתאר משהו לא ברור באמצעות דימויים, כאסוציאציות, חלומות, כמחוות וכדומה. לכל אחד מאיתנו יש גוף 'אישי' משלו ועם זאת יש כל כך הרבה היבטים משותפים שאפשר לדון בגוף כגוף, ללא תלות בשייכות שלו. מעכשיו אפשר לדון באופן דומה גם ביחס לנפש.
יואב יגאל

יואב יגאליואב יגאל8/5/2012

והפרטים מה יהיה איתם?. אייל שלום,
תודה על התגובה,
מטבע הדברים לא ניתן לפרוש בתקציר את ההבדלים שבין המפה הנפשית לבין עבודות קיימות בשורה ארוכה של נושאים ולא רק בהקשר לגוף. מעבר להתייחסויות שונות המפוזרות לאורך הספר, הקדשתי לכך שם גם קטעים שלמים תחת הכותרת 'דיון משווה'. אין ספק שהתייחסויות לחשיבות הגוף בפסיכואנליזה מצויה בכתבים של רבים, אבל מנקודת מבט של המפה הנפשית הן אינן מספיק שיטתיות ומובחנות, והקשר שלהן לפרקטיקה הקלינית מעורפל ורופף למדי. ועוד, לשאלת הקשר בין הנפש לגוף יש היסטוריה ארוכה בפילוסופיה, ברפואה ובדיסציפלינות נוספות. לא רק הפסיכואנליזה מתקשה להבהיר לעצמה את פרטיו. מתברר שהמפה הנפשית מצליחה לתאר את הקשר בין הנפש לגוף מנקודת-מבט חדשה לידע הקיים בכלל ולא רק זה של הפסיכואנליזה. נקודת מבט זו מפורטת ומובחנת יותר מכל מה שקיים ולא רק בפסיכואנליזה, והיא מאפשרת להיעזר בה באופן מעשי בטיפול (הספר מלווה בדוגמאות מהקליניקה). אין זה אומר בהכרח שהדברים הם מוחלטים ונכונים. יש עוד הרבה עבודה, אבל לפחות יש תשתית שמאפשרת דיון ומחקר ולא רק בהקשרים פסיכואנליטיים. אשמח לדון בכל שאלה, הצעה, הסתייגות או ביקורת ביחס למפה עצמה ולאופן בו היא מתכתבת עם מה שאמרו קודם לה.
יואב יגאל

נעמי מנחםנעמי מנחם6/5/2012

האפשר להגדיר את המופשט? ומה נוצר בעקבות זאת? מהי נפש אקוולנטי למי אני, לא?.

אייל שדהאייל שדה1/5/2012

מסכים עם המסקנות, פחות עם הדרך. הסקירה שלך את התיאוריה הפסיכואנליטית מביאה אותך למסקנה (שאני מאמין בה ופועל לפיה) ש'עולמה של הנפש בחודשי החיים הראשונים הוא הגוף'. אתה אף מקשה ושואל: 'איך נוכל לדעת משהו על ההתנסויות והחוויות המוקדמות אם הן מחוץ לטווח הזיכרון והשפה? ואיך נוכל לדעת משהו על הארגון הנפשי הראשוני כשאין דרך לקבל ממנו מידע מנקודת-המבט של עצמו?' ומשכיל לתת תשובות מעניינות, למשל שחרור מנגנוני נפש כלואים מימי הילדות המוקדמת או התייחסות לנפש כמנגנון נפרד, בדיוק כמו הגוף, מהסובייקט שהוא המטופל.

אך לטעמי אתה נכשל בטענה למקוריות, ובכך פוגם בעוצמת ואולי אף באמינות המסקנות החשובות שלך.

כפסיכולוג שעובד רבות עם הגוף, ושלומד וחוקר את ביטוייה הסומטיים של הנפש, איני מסכים איתך על משפטים כמו 'מבחינת פרויד הגוף הוא הבעיה של הנפש'. יתר על כן, מיפוי הנפש על תפקודיה הסומטיים או הפונקצונאליים הוא תהליך חי וקיים בכתיבה האנליטית מראשיתה. ממשפטו הידוע של פרויד (1923) 'האני הוא בראש ובראשונה אני גופני. כלומר, האני נגזר בסופו של דבר מתחושות גופניות, בעיקר מאלו הנובעות ממשטח הגוף'; עבור בעמדה האוטיסטית מגעית של אוגדן; הכתיבה הענפה של טאסטין על האוטיזם; וחזרה לוויניקוט ('החזקה ממשית') ולקליין.

דווקא בשל הפיצול והניתוק של השדה מהמקורות הגופניים והסומטיים של הנפש, אני חושב שראוי היה שאנשי מקצוע ששוחים במים העמוקים הללו יתנו הד לכתיבה שכן היתה.

לדידי, לקשר התיאורטי והקליני בין גוף, פסיכואנליזה ואנטומיה יש בסיס תיאורטי - המחייב העמקה, כן. אך אינו תלוש באוויר