פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי

אדום

"הי, אני קוראת לעצמי לסדר. את הרי היא המבוגר האחראי פה, את כאן המטפלת! אני מתעשתת ואוספת את כל אברי הפנימיים למקומם. נדמה לי ששרדתי. בסיום הפגישות, בעייפות ותשישות אך בהתלהבות של מתחילה ושורדת, אני תוהה כבר על המפגש הבא. האם יבואו?"

כתבות | 2/1/2011 | 17,163

תגיות:

אדום

אסתי זיסמן

 

אדום היה צבע לחיי כל אחר הצהריים. אדום לוהט, מתאמץ, נושף ורושף, משתדל, חסר מנוח. ראו עליי או רק הרגשתי? והתשובה ברורה.

 

היום התחלתי להנחות קבוצות בגיל הרך. קבוצות המתבגרים בעלי הפרעות קשב, לקויי למידה, נערי ונערות "השכונה" - ניחא. אני לא מאמינה שאני אומרת: "מתבגרים - ניחא". אבל שלוש שנים במקום עושות את שלהן. התרגלתי אליהם והם התרגלו אליי. סטטוס-קוו ניטרלי. הם ממשיכים לבוא, לעבוד באמנות, לא להחמיץ פגישה, ואני - דייני. אז נכון שזו יותר שעה של פורקן עבורם מאשר קבוצה קלסית של "טיפול באמנות". ובכל זאת, מבחינתי זה בהחלט הישג גם בלי sharing בסוף. לפעמים, כשלא מבקשים לדבר על רגשות, הסיפורים קולחים להם מעצמם. אני משתאה כל שבוע מחדש על התמדתם. הם לא מפספסים פגישה, גם אלו שלא ממש משתגעים על אמנות ויצירה באים אל הפגישה ומוצאים בה את מקומם.

לפעמים החדשים מבררים: "את אשכנזית או ספרדית?". וגישוש נוסף החביב עליהם: "את צפונית?". בהתחלה אני מתחמקת ממתן תשובות ברורות, אבל אחרי שנה של עבודה משותפת, דווקא כשהאמון מתבסס, אני נענית להם ומספקת תשובות. אני חושבת שטוב לשבור סטריאוטיפים, חשוב לדעת שהשד האשכנזי וה"צפונבוני" לא ממש נושך.

מי יודע... גם לי נשברו הסטריאוטיפים. אני לומדת להכיר ולאהוב את הנערים והנערות המתבגרים והמתבגרות, שהם בדיוק כמו בכל מקום אחר. אוהבי מחשב, אוהבי טלוויזיה, אוהבי חברה, מתוסכלי יצירה שלא צולחת - ולא ממש משתגעים על בית הספר (נכון, זה בלשון המעטה) בהתחלה כולם קוראים לי "המורה" ולפגישה "החוג". כשמתבסס האמון אני נמצאת עבורם בשמי הפרטי, והפגישות - "המפגשים שלנו". אות וסימן הוא לי: התקרבנו. כרתנו את הברית הטיפולית. אנחנו עובדים ביחד.

לפעמים, בהתחלה בעיקר, אני מתקשה לעזור להם לווסת את ההתנהגות שלהם בקבוצה, להסביר שלא יוצאים ולא נכנסים באמצע, לא מדברים בסלולרי, ובכלל -שכאן מכבדים אחד את השני, בלי קללות ותגרות ידיים. אבל ככה ממילא בכל קבוצה ובכל מקום (בארץ, הכוונה...). מהר מאוד הם מסתגלים; גם לנקות ולסדר בתום העבודה את החומרים, השולחן והרצפה נראה להם אחרי זמן מה כל כך ברור טבעי ומקובל.

 

וכאן...היום, אני פוגשת "שכונה" חדשה, ילדים בני 4-7. כל כך קטנטנים. אני לגמרי חדשה בקבוצות "טריות" ורעננות בשנים. לא רוצה להתיילד בקולי, להתחנף, אבל גם לא רוצה להרתיע ולהפחיד עוללים. לעיתים הרגשתי היום כאילו זאטוטים אלו הם חיות קטנטנות שנלכדו בפנסי מכוניתי. הן נדמות בעיניי כאיילות קפואות על מקומן, שאני שומעת את מחשבותיהן מתרוצצות במוחן הקט: "לזוז קדימה או לאחור? יש סיכוי להימלט? איך? לאן?"

יש זאטוטים המחפשים את עיניי וחיוכי כדי שיוכלו מעט להירגע, ויש החוששים להישיר מבט. מישהי העזה לבקש לצאת באמצע לבדוק שאמא באמת מחכה, ומיד נפרץ הסכר: "גם אני! " "וגם אני!"... ומה על הסטינג? והברית הטיפולית? נפרצה האינטימיות, הופרעה הקבוצה, חולל המכל... בינתיים, רושפות לי הלחיים, אדום אדום צבען ו"ראשי על הסכין", גם אני חרדה לא פחות מהם: לתת לצאת? לסרב? לשתוק? לדבר? האם מעניין להם? האם הם נהנים? קשה ומחריד?

הי, אני קוראת לעצמי לסדר. את הרי היא המבוגר האחראי פה, את כאן המטפלת! אני מתעשתת ואוספת את כל אברי הפנימיים למקומם. נדמה לי ששרדתי. בסיום הפגישות, בעייפות ותשישות אך בהתלהבות של מתחילה ושורדת, אני תוהה כבר על המפגש הבא. האם יבואו? כולם? האם אהיה רגועה יותר? האם אוכל לתת תשומת לב שווה לכל אחד וצרכיו? אני מקווה. בינתיים אני ממציאה בראשי סיפור על סביבון וחבריו, וכבר יש לי נושא לפגישה הבאה. הצבע האדום לאט לאט דוהה, ולחיי שבות להווייתן הרגילה. ורוד-בג' כהלכתו. כבר לא רואים עליי את שהתחולל בתוכי. כן, שרדתי. הם ילדים רכים בשנים. רגשות. פחדים. חלומות. משאלות. דחפים. ממה פחדתי כל כך?

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

זיסמן, א. (2011). אדום. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2533

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

מיכל אלמגורמיכל אלמגור1/2/2011

נגיעה. הצלחת להעביר היטב את חוית המפגש עם ילדים וקבוצה באופן חי ואמיתי, דרך הזמינות של המקומות האלה בתוכך, לשרותך. מרגש!

אסתי זיסמןאסתי זיסמן21/1/2011

האם הפעילות היצירתית משותפת להורים ולילדות?. את יכולה לכתוב לי למייל ואענה לך, esti8atbezeqint.net

נורית שישנורית שיש20/1/2011

אמנות וגילאי 4. שלום אסתי. אני קוראת את המאמרים שלך והם מאד מדברים ללבי. בשבוע הבא אני עומדת לפתוח קבוצה של טיפול באמנות של הורים וילדות בנות 4 (4 זוגות)., וזאת גם לאחר שהייתה לי קבוצה של ילדים גדולים יותר., ואני כמוך מתרגשת ונלחצת. האם יש פעילויות ספציפיות באמנות שהיית ממליצה לגיל זה? תודה מראש, נורית.

אסתי זיסמןאסתי זיסמן3/1/2011

תודה. כל כתיבה חושפנית מלווה בחשש,והנה תגובה מחממת לב ומרגיעה. תודה!

miri leibner-ak.miri leibner-ak.3/1/2011

לאסתי. רגשת אותי בכתיבתך
היה לי מרתק לקרא את מילותיך וחוויותיך,
תודה על השיתוף,
מירי