פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי

הימים חולפים והמנגינה נשארת: זמן החוויה וזמן הידיעה בזיקנה המופלגת

שנה עברה, שנה חלפה ואני כפי ארימה, שרים הילדים בפרוס השנה החדשה. אנו מסיבים ליד השולחן החגיגי, העטוף במפה לבנה, וטובלים פלחי תפוח בדבש. הימים חולפים והמנגינה נשארת. זו מהותם של חגים, הם תמרורים של שינוי אבל גם איים של יציבות וקביעות. דיאלוג קבוע זה בין הזמן החולף לבין הטקסים החוזרים על עצמם, בין השינוי לבין ההמשכיות, מלווה את חיי האדם בבגרותו ובזיקנתו.

מאמרים | 10/10/2006 | 8,504

תגיות:

 
הימים חולפים והמנגינה נשארת: זמן החוויה וזמן הידיעה בזיקנה המופלגת
 
ניצה אייל, מכון הרצג לחקר ההזדקנות והזיקנה, אוניברסיטת תל-אביב, ומכון צמתים
        
 
 
שנה עברה, שנה חלפה ואני כפי ארימה, שרים הילדים בפרוס השנה החדשה. אנו מסיבים ליד השולחן החגיגי, העטוף במפה לבנה, וטובלים פלחי תפוח בדבש. הימים חולפים והמנגינה נשארת. זו מהותם של חגים, הם תמרורים של שינוי אבל גם איים של יציבות וקביעות. דיאלוג קבוע זה בין הזמן החולף לבין הטקסים החוזרים על עצמם, בין השינוי לבין ההמשכיות, מלווה את חיי האדם בבגרותו ובזיקנתו.
 
פנים רבות לזמן וסוגים שונים, כמו הזמן הפיסיקלי, הזמן ההיסטורי והזמן החברתי, שאנו ממפים בעזרתם את התופעות בעולם, נעים על צירם ומתואמים לפי תקתוקם. בצידם קיים זמן נוסף, בו נעסוק במאמר זה, והוא הזמן הפסיכולוגי, החוויה האישית של הזמן: האם הוא מלא או ריק, צפוף באירועים או דליל, עובר לאיטו או טס, רצוף או מקוטע, האם הוא ידידותי ונעים או מנוכר וקר, סופי או אין-סופי.
 
ממד מרכזי נוסף של הזמן הפסיכולוגי הוא הבחנה בין עבר, הווה או עתיד. בעזרת אזורי הזמן השונים אנו בונים את סכמות החשיבה על העולם, את מאגרי הזיכרון, את היכולת לצפות ואת תחושת השינוי וההתפתחות. המידה היחסית שבה האדם עסוק, חושב, מתייחס ומשקיע אנרגיה בכל אחד מהזמנים מכונה על ידי חוקרים, כרוברט קסטנבאום, בשם: מיקוד זמן. האדם נחשב לממוקד הווה כאשר הוא עסוק במחשבות לגבי ההווה יותר מאשר לגבי העבר והעתיד, לממוקד עבר כאשר הוא שקוע מרבית זמנו בזיכרונות ולממוקד עתיד כאשר הוא עסוק בעיקר בצפייה כלפי העתיד ובתיכנונו.
 
אך ההבחנה בין שלושת הזמנים - עבר, הווה או עתיד - החיונית להתפתחות בטווח החיים, מאבדת מתקפותה בתקופת הזיקנה ובמיוחד בזיקנה המופלגת. הפרופורציות המשתבשות בין הזמן שחלף לבין הזמן שנשאר, הפרדוכס של האצת-האטת הזמן, מרכזיות הקיום בכאן-עכשיו והמודעות לקירבה אל סוף הזמן האישי, הופכים את החלוקה לשלושה זמנים לבלתי רלוונטית, ומותירים את האדם הזקן בין שני זמנים אחרים. בין זמן החוויה האישית לבין זמן הידיעה הכללית, כאשר החוויה האישית מייצגת את השינויים התכופים בחייו ואילו הידיעה הכללית את ההמשכיות והיציבות.
 
זמן החוויה האישית צמוד למקום מסוים ואפשר לפרוט אותו ליחידות מוגדרות הניתנות לתיאור כמו פעילויות ואירועים. האדם נוכח בו פיזית ופסיכולוגית. זהו הזמן של ההתנסות האישית, של סיפור החיים, של הזיכרונות וגם של התוכניות האישיות. יש לו תפקיד של שמירה על הייחודי והפרטי, הוא זה המבחין בין אדם לאדם.
 
לעומתו, משוחרר זמן הידיעה הכללית מתלות במקום מסוים, הוא אוניברסאלי, אין לו גבולות ונוכחות האדם הפרטי בו אינה חיונית להגדרתו. זהו פרק הזמן שממשיך ומתקיים מעבר לאדם הפרטי, ואחד מתפקידיו הוא חיבור בין אנשים שונים ויצירת רקע דומה ומכנה משותף. אלה הם הזמנים של תולדות היקום, של עונות השנה, של ההיסטוריה האנושית, של הסיפורים המיתולוגיים, של האמונה. 
 
זמן החוויה האישית משקף את האופי ההסתגלותי של תקופת הזיקנה. על אנשים זקנים להסתגל לשינויים במצב הבריאות, לפרישה מהעבודה ולהכנסה פחותה, ולעיתים לאובדן בן או בת הזוג. שינויים אלו דורשים התמקדות מתמדת ואינטנסיבית בקיום היומיומי וגיוס של יכולות ואנרגיות כדי להסתגל אל השינויים התכופים. זמן החוויה משמעותי במיוחד עבור הזקנים המופלגים (בני ה-85 ומעלה) שמרבית משאביהם מגויסים לתהליכי הישרדות קונקרטיים. זקנים אלה מכונים על ידי החוקרים בשם "שורדים מומחים", הם מעדיפים חשיבה מעשית ואינטליגנציה רגשית, וכן התמקדות בפתרון של בעיות יומיומיות וגופניות.
 
באחד המחקרים האנתרופולוגים מתארים עצמם הזקנים המופלגים כ"תאונה בזמן". הם מצויים מחוץ לגבולות הזמן. שכחו אותי כאן, הם מצהירים, ספק בהקלה ספק בייאוש. רבים מזקנים אלה מרחיקים מעל עצמם את העבר, את מאה השנים שחלפו, זמנים אלה אינם רלוונטיים עוד עבורם. הם עוסקים במלאכת הקיום היומיומית, הנפרטת ליחידות מעשיות ומוגדרות של טיפול בגופם, ומתמקדים בפעילויות וטקסים החוזרים על עצמם. "אני חיה פרקים קטנים. מה שעבר עבר. אני לא חושבת למה לא עשיתי ככה, ולמה חבל. אני צריכה לסבול ולסדר את החיים שלי ככה שיהיה לי הכי טוב..." אומרת אחת הנשים הזקנות  במחקר. הקיום הוא כאן ועכשיו. נפרמה ההמשכיות בין הזמנים. כל יום עומד בפני עצמו, כל שעה ניצבת בנפרד.
 
זמן הידיעה הכללית ניזון מהפרספקטיבה הייחודית על החיים האפשרית רק בתקופת הזיקנה. "השנים מלמדות מה שהימים אינם יודעים", כתב הסופר והמשורר, ולדו רלף אמרסון. כאשר מגיע האדם לתקופת הזיקנה הוא מסוגל לחוות את שייכותו לא רק למשפחה ולחברה אלא גם לטבע, למערכת ערכים ואמונות, ולמין האנושי בכללו. הפסיכולוג רוברט פק מכנה זאת בשם "התעלות מעל לעצמי". עיסוק בתכנים שמעבר לקיום הפיזי, כמו מעגלי הערכים, המדע, האמנות. בדומה לו גם אריק אריקסון סבור שהשגת החכמה בזיקנה משמעותה, בין היתר, הבנת השייכות של האדם לשרשרת אין-סופית של דורות שהיו לפניו ויהיו אחריו. זמן הידיעה הכללית מאפשר לזקנים המופלגים להרגיש שלמרות התחושה שהם יוצאי דופן באריכות חייהם מצויות חוליות המקשרות בינם לבין החברה האנושית ולבין עולמות ידע או אמונה.   
 
זמן חוויה עתידי כמעט ואינו קיים במרחב הפסיכולוגי של הזקנים המופלגים, ואם הוא מופיע יש לו משמעות שלילית. כאשר הם נשאלים על העתיד האישי שלהם הם מבטלים את הרלוונטיות שלו עבורם. אומרת אחת הנשים הזקנות במחקר שנערך במכון הרצג לחקר ההזדקנות והזיקנה באוניברסיטת תל-אביב: "בעתיד? נו, מה כבר יכול להיות לי? כשהייתי צעירה העתיד העסיק אותי. כשהתבגרתי הבנתי שרק ההווה חשוב, מה שאת עושה היום זה מה שיש לך. העתיד נעשה גמד. אין לנו שליטה עליו." אך בצד הדרת העתיד האישי הם מכירים בזמן הידיעה העתידי בו טמונה בדרך כלל משמעות חיובית והוא מכיל בתוכו את עתיד הנכדים והנינים ולעיתים את עתיד המדינה והחלום האידיאולוגי.
 
לזמן החוויה האישית בזיקנה המופלגת תחושה כפולת פנים של האצה-האטה. "אני זוכרת את עצמי בתור ילדה בבית ספר המחכה לחופש הגדול," מתארת משתתפת במחקר שנערך במכון הרצג, "בעוד שבועיים? מי יודע כמה זמן זה. ועכשיו כשאני אומרת בעוד שבועיים, ביום ראשון כבר נגמר לי השבוע. אז הזמן עבר לאט ועכשיו הוא ביעף. הוא איננו, הוא מאחורי. לאן עברו כל השנים?"
 
יש חוקרים המסבירים את ההאצה בתחושת הזמן עם השנים במושגים קוגניטיביים. ההתנסויות והאירועים שחווים בתקופת הילדות מובחנים ושונים אלה מאלה, ואילו עם ההתבגרות יותר ויותר דפוסי חיים שגרתיים חוזרים על עצמם, והם מאוחסנים בזיכרון ביחידות גדולות ובלתי-מובחנות. לפי ממצאי מחקרים, משך זמן שיש בו יחידות מובחנות ייזכר כארוך יותר ולכן בדיעבד תקופות העבר מלאות האירועים המובחנים נזכרות כארוכות יותר ואילו אלו בהווה - כקצרות יותר.
 
הסבר נוסף קשור לשינויים החלים עם הגיל בקצב התהליכים המטבוליים והפיזיולוגיים ולהאטה המתרחשת במהירות הפעולה של מערכת העצבים המרכזית. האטה זו מתבטאת בהליכה איטית יותר, בתגובה איטית ובלמידה, זכירה וחשיבה איטיים מכפי שהיו. גם מחזורי פעילות גופניים שונים, כמו חילוף החומרים, נעשים בקצב איטי יותר. הקצבים המואטים משפיעים על חווית הזמן האישית, כאשר המטרונום מתקתק לאט יותר המוסיקה שלא שינתה את מקצבה נדמית כמהירה יותר. כך, ילד שקצב חייו מהיר יותר תופס את הזמן כחולף לאט יותר, ואילו האדם הזקן, שקצב חייו איטי יותר, תופס את הזמן כחולף מהר יותר.
 
אך בצד התחושה שהזמן הולך ומאיץ קיים פרדוקס. הולכים ומתרבים המצבים בזיקנה המופלגת בהם הזמן מאט את הילוכו ולפעמים קופא: זמן ההמתנה, המחלה, הבדידות, הדיכאון. יש זקנים מופלגים החווים את חייהם כמוחמצים, את תקופת הזיקנה ככואבת ומתסכלת ואת השינויים הצפויים כמאיימים. הם מעדיפים לקפוא, להתכנס בעצמם, ולצמצם את תיפקודם למינימום, לנקודה בזמן, לאין זמן.
 
העיתונאית אביבה לורי (מוסף הארץ, 11.3.05) מראיינת את מרים קרן, המתכוננת ליום הולדת 99. אישה יפה מרים: פניה קורנות ופתוחות, מתינות בהבעתה, חיוכה שקט, עיניה חכמות. ללא רגשנות וללא כל פחד היא אומרת שהיא מוכנה למות: "כל רגע. אני בת 99, הגיע כבר הזמן. אני מתחילה להזדקן." היא סקרנית, צנועה ונדיבה. מעורבת כל כולה בהווי המדינה והחברה. "חבל על הזמן" היא אומרת בסלנג וצוחקת. "ואיך מתייחסים לזמן בגיל 99?" שואלת אותה העיתונאית. "אני לא חושבת על הזמן שעבר," היא עונה "אני חיה רק בזמן הזה, כאן ועכשיו. נכון שנדמה לי שהכול עבר נורא מהר אבל אני לא מתעכבת על זה."
 
נוכחותם של שני הזמנים בזיקנה המופלגת מאפשר השקה מתמדת בין הייחודי לבין המשותף, בין השינוי לבין ההמשכיות. לזמן החוויה האישית תפקיד קיומי קונקרטי של הישרדות ולזמן הידיעה הכללית תפקיד קיומי רוחני של תמיכה. כמו האל הרומי יאנוס המפנה פניו לשני הצדדים, נמצא האדם הזקן בתווך - בין הזמן המותנה בקיומו לבין הזמן המשוחרר מהיותו. שניהם חיוניים לחיים על קו הקץ שם מתקיימות זו בצד זו הנוכחות וההיעדרות.
 
 
הערה: גירסה ראשונה של מאמר זה בשם "בריאות ושלום: בין שני זמנים בזיקנה המופלגת" הופיעה בכתב העת: פסיכו-אקטואליה, אוקטובר 2005, עמודים 36-39.
 
 
רשימה ביבליוגרפית
 
אייל, ניצה (1996). הזמן האמיתי.  הוצאת אריה ניר.
 
 
Birren, J. & Schaie, W. (Eds.) (2006). Handbook of the psychology of aging.
New York: Academic Press.
 
Johnson, C. & Barer, B. (1997). Life beyond 85 years: The aura of survivorship.
New York: Springer Publishing Company.
 
McFadden, S. & Atchley, R. (eds.) (2001). Aging and the Meaning of Time.
Springer Publishing Company.
 
 
Shmotkin, D. & Eyal, N. (2003). Psychological time in later life: Implications for
counseling. Journal of Counseling and Development, 81, 259-267

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

אייל, נ. (2006). הימים חולפים והמנגינה נשארת: זמן החוויה וזמן הידיעה בזיקנה המופלגת. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=964

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

צחי כהןצחי כהן20/10/2006

היי ניצה. בתור אחד שחוקר את מושג הזמן בסובייקט באופן אוטודידאקטי. כדאי לך לתת דגש על מצב קירבה לחוסר זמן מוחלט במקרב את הסובייקט לפסיכוזה. זה כחלק ממבנה מפורש לי לקליין על העמדה הסכיזו-פאראנואידית הכוללת חוסר זמן חוסר מרחב ודקונסטרוקציה.
כדאי לך גם להביט על הכנס הבא בנושא זמן-חוסר זמן
http://www.epf-eu.....html