פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי

הרלוונטיות של נושאים קיומיים לגבי הטיפול באנשים במעבר למחצית השנייה של החיים

אמצע החיים הוא שלב התפתחותי נורמטיבי. למרות שלא מספיק נחקר, קיימת הסכמה לגבי הקונפליקטים העיקריים, השינויים והמטלות האופייניות לשלב זה בחיים, במיוחד קיימת תורה מגובשת לגבי אופי המעבר למחצית השנייה של החיים או מה שנהוג לקרוא "משבר אמצע החיים". הגישה הפסיכותרפאוטית הדינמית למטופל באמצע החיים אינה שונה מהותית לזו המאומצת כלפי מתבגר או אדם קשיש. הצעת המחבר היא כי התמקדות בנושאים קיומיים וגישה פסיכותרפאותית קיומית, על בסיס גישה דינמית, תואמים במיוחד פסיכותרפיה של אנשים במעבר למחצית השנייה של החיים. בחיבור שלהלן יוצגו הנושאים המרכזיים של הפסיכולוגיה של אמצע החיים. בהמשך תידון הרלוונטיות של הגישה הפסיכותרפאוטית הקיומית סביב ארבעה נושאים יסודיים של ה"שיח הקיומי": מוות, בדידות, חרות ומשמעת.

מאמרים | 26/9/2006 | 14,437

תגיות:

"אני פתאום חושש כי הסוף יגיע ואני אשאר לבד ואצטרך להחליט מה לעשות עם עצמי, איך הכל הסתדר עד עכשיו?"
 
או
 
הרלוונטיות של נושאים קיומיים לגבי הטיפול באנשים במעבר למחצית השנייה של החיים
 
ד"ר דניאל בקר
 
תקציר
אמצע החיים הוא שלב התפתחותי נורמטיבי. למרות שלא מספיק נחקר, קיימת הסכמה לגבי הקונפליקטים העיקריים, השינויים והמטלות האופייניות לשלב זה בחיים, במיוחד קיימת תורה מגובשת לגבי אופי המעבר למחצית השנייה של החיים או מה שנהוג לקרוא "משבר אמצע החיים". הגישה הפסיכותרפאוטית הדינמית למטופל באמצע החיים אינה שונה מהותית לזו המאומצת כלפי מתבגר או אדם קשיש. הצעת המחבר היא כי התמקדות בנושאים קיומיים וגישה פסיכותרפאותית קיומית, על בסיס גישה דינמית, תואמים במיוחד פסיכותרפיה של אנשים במעבר למחצית השנייה של החיים. בחיבור שלהלן יוצגו הנושאים המרכזיים של הפסיכולוגיה של אמצע החיים. בהמשך תידון הרלוונטיות של הגישה הפסיכותרפאוטית הקיומית סביב ארבעה נושאים יסודיים של ה"שיח הקיומי": מוות, בדידות, חרות ומשמעת.
 
המטפלת מאחרת ב10 דקות לשעה הטיפולית, המטופל (גבר בן 42 בעל מאפייני אישיות נרציסטית במצב מאניפורמי) נראה כועס בעליל. אין זו הפעם הראשונה שהמטפלת מאחרת ותמיד תגובתו נזעמת ומפורשת על ידי המטפלת כביטוי להרגשה שמטופלים אחרים במחלקה יותר חשובים ממנו וגם כי זה מחזיר אותו לחווית ילדות של דחייה מצד משפחתו. לרוב המטופל נרגע מהאינטראקציה עם המטפלת. המטפלת המביאה את תוכן השיחה להדרכה ומדווחת כי הפעם האיש מסרב להירגע, ונעשה מרגע זה אינקוהרנטי באוזני המטפלת (כבת 30), הממשיכה להתייחס בצורה אמפטית לכאורה לעלבונות של המטופל. המטופל מדבר על כך שב10 דקות הללו היה יכול להספיק המון (המטופל צייר והוא נתון לאחרונה בבולמוס של ציור ללא הפסקה כולל במהלך כל הלילה). מצטט את סאלבדור דאלי אשר לטענת המטופל אמר שאנשים כמוהו (דאלי והמטופל) לא היו צריכים למות. ממשיך ושואל את המטפלת אם יש לה מושג מה זה לא לקרוא ספרים ישנים בשביל להספיק לקרוא את החדשים. המטפלת חוזרת ומפרשת את התגובה לאיחור במושגים של פגיעה נרציסטית והמטופל אינו מתייחס וממשיך לדבר על "הזמן האבוד".
 

המעבר למחצית השנייה של החיים
מספר תאורתיקנים תרמו להכרה וללימוד של אמצע החיים כשלב התפתחותי נפרד אשר במהלכו שינויים, מטלות ומטרות אופייניים לו. נראה לי חשוב לצורך הדיון להביא את תמציתם.
יונג היה אחד החלוצים של הקונצפטואליזציה של המתרחש בעולמו הנפשי של האדם במחצית השנייה של החיים. על פי תורתו בתקופה זו מתרחשים שינויים מאוד משמעותיים אשר הנם         
אוניברסליים ומתהווים מתוך כוחות פנימיים. לטענתו לגברים ונשים במעבר לאמצע החיים יש נטייה להשתנות תוך הרחבת תחומי המגדר לזה שכנגד. נשים נהיות יותר מחוברות לחלק הגברי בעצמי (אנימוס): רציונליות, תחרותיות, ומושקעות במטרות שמחוץ למעגל המשפחתי בעוד הגברים מתחברים ליסודות הנקביים בעצמי (אנימה): אמוציונליות, אינטואיטיביות והתייחסות יתר לקשרים בין אישיים. תהליך זה יכול להיות חיובי עבור מי שמשכיל להטמיע את השינוי בצורה של הרחבת האישיות, לעומת זאת המעבר הוא קשה ואף מוביל לצמצום האישיות או פסיכופתולוגיה עבור מי שמתקשה להתחבר או להכיר באותם חלקים נקביים/זכריים עימם מתעמת במעבר לאמצע החיים. תהליך נוסף אשר יונג(1) תיאר בתהליך ההתפתחות במחצית השנייה של החיים הוא קשור לארכיטיף ה"צל". ה"צל" הוא אותו מבנה בנפש אשר כולל בתוכו את כל אותן האיכויות של האישיות אשר נחוות כלא רצויות, לא מוסריות עבור האיש וכל כן לא מתקבלות וראויות לעונש. עפ"י תורתו של יונג במעבר לאמצע החיים התכנים של ה"צל" אשר היו מודחקים עד עתה הולכים ונעשים מודעים. שוב עומדת בפני האדם בשלב זה של החיים לשלב בתוך העצמי אספקטים אלה של ה"צל" או להצטמצם באישיותו ולנקוט במנגנונים כפייתיים על מנת להתכחש לחלקים היצריים המאיימים הללו. כל התהליכים הללו ואחרים מסייעים למשימה העיקרית של המעבר למחצית השנייה של החיים היא האינדיבידואציה, המשמעות של אינדיבידואציה בשלב זה של החיים היא בעיני יונג המעבר מעשייה ואידיאולוגיה קולקטיבית ל"מימוש עצמי" בתהליך פעיל ומודע שבו האדם מחויב למימוש איכויותיו הבלעדיות והייחודיות לו.
תהליך זה קורה במעבר למחצית השנייה של החיים לא רק בגלל שהאדם הוא יותר חופשי ממחויבותו כלפי משפחה וקריירה כאופייני לבגרות המוקדמת, אלא שזהו חלק מתהליך תוך נפשי המוטבע מראש בעצמי ואפשר שוב להתחבר אליו או להתנגד לו. האידיבידואציה היא בסיכומו של דבר הדרך להתמודד עם החרדה מפני המוות האישי.
אליוט זאק נחשב כמי שטבע את המושג "משבר אמצע החיים"(2), הוא הציע כי הנושא המרכזי של משבר זה הנו ההתמודדות עם מודעות למוות כנושא אישי. הוא ביסס את השערותיו על מחקר ביוגרפי של 310 אומנים, ז'אק(2) הבחין בשינוי ביצירתם מתוכן "לירי ותאורי" בסגנון של יצירתיות אימפולסיבית שכינה "ישר מהתנור", ליצירות בעלות תוכן "טרגי ופילוסופי" בסגנון הרבה יותר רפלקטיבי כאשר היצירה "מפוסלת" קודם בראשו של היותר. הוא הסביר מעבר זה במושגים של התיאוריה של מ. קליין, כאשר המשבר של אמצע החיים הוא עבוד חוזר של הפוזיציה הדכאונית. ניתן לתרגם את המושג של התמודדות עם רעיון המוות בהתמודדות עם כל מה שמסמל "אין": מגבלות, אי צדק, מחלות.
לוינסון(3) סקר ארבע קבוצות של גברים במעבר למחצית השנייה של החיים משכבות סוציו-אקונומיות שונות. בסיכום עבודתו גם הוא סבר כי תקופה זו של החיים מאופיינת במשא ומתן עם רעיון המוות והסופיות. על פי ממצאיו ומסקנותיו של לוינסון במעבר לאמצע החיים יש שלוש מטלות עיקריות: א) סקירה של החיים בבגרות המוקדמת והערכה מחודשת לגבי מה שנעשה בה. ב) נקיטה בצעדים הראשונים לקראת חייו במחצית השנייה של החיים. הדגש עובר בהדרגה מהעבר אל העתיד. ג) לוינסון מיקד את ההתמודדויות העיקריות בשלב המעבר למחצית השנייה של החיים סביב ארבעה צמדי קוטביויות והן: צעיר/זקן, הרס/יצירה, זכרי/נקבי והצמדות/נפרדות. כל הקוטביויות הנ"ל אינם שוללות זו את זו הדדית אלא שבמחצית הראשונה של החיים הם פחות באינטגרציה ביניהם כי הפיצול במיוחד מסייע לתפקוד טוב יותר ("אני גברי", "אני צעיר לנצח", אני רק יוצר, לא הורס" וכיו"ב). המודעות לקונפליקט שקוטביויות אלה מעורר את ההתפתחות לקראת המחצית השנייה של החיים, מתוך הצורך בעיקר לחיות עם העדר הפתרון שבדילמות אלה.
וואילנט(4) ערך מחקר לונגיטודינלי בקבוצה של בוגרי מכללה לאורך כ35 שנה, הוא התרשם כי בתקופה שסביב גיל 40 הנחקרים חשו כי זו הזדמנות לפרוץ מכבלי המוסכמות של הבגרות המוקדמת. בתקופה זו של חיי הנחקרים הודגש ההיבט הבין דורי של תקופת אמצע החיים (בין מתבגרים להורים מזדקנים). ניתן לאמור כי ההשלכה של "מפגש כפול" זה היא ההתעוררות של אידיאלים, ערכים, יצרים אשר לכאורה ננטשו או הודחקו, ביחד עם עימות במציאות של חולי, זקנה וסופיות.
גולד(5) חקרה את ההתפתחות בבגרות על ידי עריכת קבוצות בחתכי גילים שונים, דרכם למדה על הנושאים העיקריים אשר מעסיקים כל קבוצת גיל. הממצאים נוסחו כ"הנחות שווא" (misconceptions), אשר מאפיינות כל קבוצת גיל, הנחות אלו מאותגרות ומופרכות בכל שלב בחיים. לגבי אמצע החיים "הנחות השווא" השכיחות המופרכות אז היו: "אשליית הנצחיות תשמר לתמיד", "מוות לא יגע בי או באלה היקרים לי", אין חיים אחרים מעבר לאלה שאני חי/ה", ובמיוחד לגבי נשים "אין קיום בלעדי נותן חסות ומגן". בתמצית ניתן לאמור כי במעבר לאמצע החיים מתמודדים עם היפרדות (הפעם אולי מרעיונות וערכים שטופחו בבגרות המוקדמת) ועם רעיון הסופיות.
נויגרטן(6) תרמה רבות למחשבה על האדם המחצית השנייה של החיים, בין השאר היא תיארה תהליך של העמקת הפנימיות Interiority, לא רק במשמעות של Introversion, כפי שגם יונג(1) תיאר, הכוונה היא שהחיים הרגשיים נהיים יותר מושקעים בעולם הפנימי ופחות תלויים בציפיות החיצוניות תוך התמקדות באובייקטים, ובתהליכים המתרחשים במציאות הפנימית, בצורה יותר רפלקטיבית.
לא ניתן לסיים דיון על ההתפתחות של המבוגר בלי לציין את זווית הראייה של אריקסון(7) לגבי תקופת הבגרות. המטלה ההתפתחותית הנראית לי תואמת המעבר למחצית השנייה של החיים היא Generativity vs Stagnation. Generativity בתרגומו העברי לפוריינות, משמעותה היכולת ליטול אחריות על העתיד בהנחיית דור חדש, לא במובן האינסטרומנטלי, אלא ברמה הרעיונית והרגשית של לאפשר אידיבידואציה הדדית תוך נטילת האחריות למטען של ערכים שכל אחד נושא עמו ואשר יש להם משמעות טרנסנדנטלית. בכך מטלה זו היא שונה מהמימוש העצמי של הבגרות המוקדמת, באחריות שהיא מעבר לאישי לעבר המשפחתי, החברתי, הקהילתי.
 
הגישה הקיומית
אין זה קל לנסות להגדיר גישה קיומית מהי, ואנסה רק לתמצת את עיקריה לצורך הדיון שבהמשך. ההגדרות שלהלן לגבי הפסיכותרפיה הקיומית לקוחות בעיקר מספרו של יאלום “Existential Psychotherapy(8), על פי יאלום הפסיכותרפיה הקיומית משתייכת לפסיכותרפיות הדינמיות במשמעות שהיא מכירה בכך שכל התהליכים המנטליים, החשיבה, האמוציות וההתנהגות הן האדפטיביות והן החולניות מקורן בכוחות נפש והאינטראקציה ביניהם, אשר מתרחשת בדרגות שונות של מודעות. הכלים של הפסיכותרפיה הקיומית לברר את מהותם של כוחות אלו הם, כמו בגישות דינמיות אחרות, ההתבוננות העמוקה, חלומות, חוויות פסיכוטיות או התנהגות של ילדים.
המהות של קונפליקט נפשי על פי הגישה הקיומית הנו בין המודעות לנתוני הסיטואציה הקיומית לבין הניסיון להימנע ממודעות זאת, כי המודעות מעוררת חרדה. במקומה באים מנגנוני ההגנה למנוע את המודעות הכואבת ממה שמכונה Ultimate Concern. נתוני הסיטואציה הקיומית אינם מוגדרים בקטגוריות, אך אלה שמקובל לראותם כמרכזיים מבחינת ארגון האישיות וברלוונטיות קלינית הנם: מוות, משמעות, בדידות וחרות/אחריות (שוב לפי יאלום). העימות עם נתוני המציאות מתרחש בעיקר, אבל לא רק, ב"מצבים גבוליים" (border situations), הכוונה למצבים כגון מחלה שמפגישים אותנו עם רעיון המוות והבדידות ואמורים להביא אותנו להתלבט לגבי שאלות של משמעות ושל חרות ואחריות כלפי עתידנו. בהמשך אציג בקצרה את ארבעת המוקדים של התיאוריה והטיפול הקיומי, אשרטט את מנגנוני ההגנה כנגד החרדה שמעוררים נושאים אלו, היכן הנושאים הקיומיים פוגשים את נושאי המחצית השנייה של החיים והמעבר אליה ולבסוף אנסה להראות בכל נושא את הרלוונטיות של התיאוריה הקיומית בחדר הטיפולי במיוחד לגבי האיש הבוגר לעומת המטופל הצעיר.
 
מוות (סופיות)
"סאלבדור דאלי היה אומר כי אנשים כמוהו וכמוני לא היו צריכים למות. יש לך מושג מה זה לא לקרוא ספרים ישנים בשביל להספיק לקרוא את החדשים?".
המוות נושא מרכזי בתיאוריה הקיומית, מחולל ומכונן הכל. המודעות למוות איננה במובן המצומצם שכולנו בני תמותה ושיום אחד עלינו להיפרד מעולם זה. הכוונה מה שמסמל והמהווה סופיות, חלקיות ומוגבלות. מול סופיות זו מתהווים האלמנטים הקיומיים האחרים כמו בדידות, משמעות ואחריות-חרות. מחסום שמכתיב בחירות או כהגדרתו של יאספרס(10) reassessment of priorities. משימה אשר מתקיימת מול מצבים גבוליים, שבמהותה מזכירה את ממצאיו של לוינסון לגבי המטלות המעבר למחצית השנייה של החיים. המצב בו אדם נהייה מודע בצורה כואבת לכך ש"ב10 דקות איחור לתחילת הטיפול הייתי יכול להספיק לצייר לפחות חלק מציור" כדברי המטופל בדוגמה בראשית המאמר, הרגע הזה (למרות הבנאליות לכאורה שבו) הוא "מצב גבולי" כאשר מעבר לביטוי לרצון ליעילות או להדגשת החשיבות של הזמן שלו לעומת הזמן של המטפל, אדם מתעמת עם רעיון הסופיות, במצב כזה אכן מתרחש reassessment of priorities כפי שמתואר על ידי לוינסון במחקריו.
על פי יאלום הדרך להתמודד עם המוות הנה על ידי שני מנגנונים עיקריים הפוכים לכאורה: הראשון הוא I’m inviolable דהיינו מעין תפיסה נרציסטית, אומניפוטנטית וגרנדיוזית שאני מעל הכל ויש בי personal specialness ומשום כך "שום דבר לא יכול לקרות לי" וגם "הכל מגיע לי". המנגנון השני בנוי על הפנטזיה של
ה ultimate rescuer, סוג של קשר תלותי כמעט סימביוטי עם אובייקט הכל יכול (בעל, מנהל, מוסד, אמת) ועל כן יש תמיד משהו שאפשר להישען עליו ולסמוך עליו ו"גם אם אני חסר אונים יש מי שיושיע אותי בכל מצב". (משפטים דומים מצאנו אצל גולד כהנחות שווא שמופרכות במעבר לחצי השני של החיים). שני המנגנונים הללו שהזכרנו לרוב מאבדים מיעילותם במחצית השנייה של החיים. זאת, בשל האירועים החיצוניים האופייניים לגיל זה, כגון שינויים גופניים, מחלות של האיש או של בני גילו, הזדקנות ומוות ההורים, צורך ליטול תפקידים אחראיים (במקרה של התלוי במושיע האולטימטיבי). חייבים אז להתייחס לקושי שבעימות עם הסופיות בין השאר למען בחירות מחודשות שאמורות להיות טובות יותר, בשל היותן אדפטיביות ובעיקר אישיות-אוטנטיות מאלו שבעבר.
נושא הסופיות "מככב" לא רק בתיאוריה הקיומית, הוא מרכזי בתיאוריה ההתפתחותית של המחצית השנייה של החיים: עצם המודעות שחולף הזמן ו"הנה אני מזדקן" קשורה בעיקר, כפי שהוכיחה נויגרטן, לתפיסת המוות כמשהו אישי. א.ז'אק כאמור טובע לראשונה את המושג משבר אמצע החיים כקשור למפגש עם רעיון הסופיות, מה שמחייב עיבוד מחדש של הפוזיציה הדכאונית עפ"י מ. קליין, גם וואילנט ו לוינסון אשר ערכו מחקרים לונגיטודינליים באנשים בוגרים עד שנו ה60 שלהם מצטטים מפיהם כי הגורם המאיץ מבחינה התפתחותית הייתה הידיעה בשנות הארבעים שלהם כי הסופיות הנו עניין שנוגע גם להם באופן אישי.
המודעות למעבר למחצית השנייה של החיים, או במילים אחרות לחלוף הזמן, הוא יסוד חשוב בטיפול באיש הבוגר אשר כאמור נהייה מודע לו בעיקר בזכות העימות עם רעיון הסופיות. המוות נוכח גם בטיפול באיש הצעיר במחצית הראשונה של החיים. אך זה לא מהווה נושא מרכזי משום ההכחשות הכבדות והאשליות שטרם נופצו ש"אני ויקירי נחייה לנצח", המוות קיים אך לא כנושא אישי-אינטימי. לאיש הצעיר השמיים הם הגבול, אין מגבלות (סובייקטיבית), אין חלקיות ואין מוגבלות לכאורה. די שנזכור את הביטוי השגור לגבי איש באמצע החיים "זה מתחיל להיות גיל שבני הכיתה מתחילים לחלות ואף למות וזה מפחיד", "מתחיל?", הרי אצל כל איש המגיע למחצית חייו היו בני כיתה אשר עוד בתיכון חלו בלוקמיה, נהרגו בתאונת דרכים או במציאות העגומה של ישראל נפלו בעת השרות הצבאי. מסתבר לכאורה כי ה"מתחיל" מתייחס לא לעולם האובייקטיבי אלא להתעוררות המודעות שהמוות והסופיות הנם מושגים אינטימיים ואישיים. מכאן השוני בהדגשים בטיפול באיש המצוי במעבר למחצית השנייה של החיים.
 
משמעות
"כן זו השקיעה... שמיים אלו הם בצבע כחול מוכתם בירוק נוטים ללבן אפרורי, ובצד שמאל... רוכן, צפוף, ערפל ערמוני בצבע ורוד מת. יש שלווה גדולה שאינה שלי,... אני סובל מכך שאין לי ההנאה המעורפלת להניח שהיא קיימת. אך למעשה אין שלווה ואין חוסר שלווה: רק שמיים, שמיים בכל הצבעים המעלפים..." מתוך "ספר האי נחת, פרננדו פסואה, עמ' 182.
קטע זה ממחיש את אשר קאמי(10) דיבר על האבסורד והמתח שבין הניסיון ליצור מערכת ערכים בעלי משמעות לבין האדישות של היקום אשר לכאורה הוא נעדר משמעות אימננטית. חיפוש משמעות הוא חלק בלתי נפרד מהקיום, מההתבגרות (אם לא לפני כן) עד הזקנה, דרך למצוא הגיון בעולם אשר הוא חסר משמעות במהותו. מצבים גבוליים אשר מתרבים במעבר למחצית השנייה של החיים מביאים בהכרח להביא לעימות עם שאלות של משמעות.
מנגנוני הגנה שמאפשרים לנו להתמודד עם הריקנות המאיימת מאחורי העדר המשמעות, הם משני סוגים: פולחן של העדר המשמעות ע"י גישה צינית וניהיליסטית לכל נושא או פולחן נוקשה של משמעות מסוימת (דת, אידיאולוגיה, מוסד) שהופך את החיים לאלטרויסטים לכאורה ורבי עשייה (מה שגם עוזר להתמודד עם תחושת הריקנות). מאפייני המעבר למחצית השנייה של החיים מעמידים במבחן מנגנוני הגנה אלו. הציניות והניהיליזם מאותגרים על ידי הבידוד החברתי והמשפחתי שנוצר. האלטרויסט רב המעש רואה במחצית חייו שהאלים מאכזבים בין אם זה הורים, משטר או אידיאולוגיה, מה שמקשה על המשך המירוץ אחר העשייה, בשל הירידה במוטיבציה ואולי לא פחות בשל הירידה בכוחות בכלל. כל התהליכים הללו מותירים את הפרט במעבר למחצית חייו מול אימת הריקנות והעדר משמעות ללא אפשרות להפעיל את מנגנוני ההגנה המוכרים לו.
ויקטור פרנקל(11) דיבר על ה existential vacuum הנוצר במצבים של disidentification בין השאר במקום בו אין לכאורה דרישות וציפיות ברורות מהסביבה וה role של האדם לא ברור לו לעצמו (תופעה מוכרת בסופי שבוע). מצב זה הוא מקור לחרדה כי הוא מחייב הכרעות אשר פתרונם חייב לבוא מהעצמי ומהעולם הפנימי של האיש. המחצית השנייה של החיים אשר באה אחרי תקופה של בניה והתיישבות בבגרות המוקדמת, מהווה ואקום קיומי אשר מחייב מציאת משמעות אישית קיומית שלא בהקשר לציפיות או לדרישות של הסביבה, בין אם הן רבות מנשוא או שחדלו מלהתקיים כמו במקרה של ה"הקן המתרוקן".
לכאן מתקשר הנושא של תהליך ה Interiority (נויגרטן) אשר כאמור מתפתח במחצית השנייה של החיים, והוא מהווה התמקדות בעולם המציאות הפנימית כולל פתרונות מתוכם. יש שוני באיכות התכנים של משמעות בהתבגרות (קומוניזם, פיתוח מחשב חדש...)לבין זו של הבגרות המאוחרת (עצמי, משפחתי...). תכנה של המשמעות בהתבגרות הנו בעל ממד קוסמי, עם תיאוריות מאחוריה ועקרונות שמנמקים אותה. למשמעות במחצית השנייה של החיים גם אם היא נשענת על אלמנטים אידיאולוגיים ומוסריים יש לה פן אישי שבא לבטא את התנסויותיו של הפרט ואלמנטים של תובנה פרטית, אסתטיקה והרמוניה אשר קשורים לבחירות מאד פרטיקולריות. התיאוריה הקיומית שמה במרכז את ההוויה האישית ולא כללים ועקרונות קולקטיבים. מכן שהיא תואמת יותר מבחינה התפתחותית את העולם הרגשי של האיש במחצית השנייה של החיים בחפשו אחר משמעות. מכאן השוני באופי העבודה הטיפולית עם המבוגר הצעיר. דרושה מידה של בגרות ושל התנסות במצבים גבוליים של אובדן ומצוקה על מנת להביא לחיפוש תשובות אישיות אודות למשמעות. קשה אצל איש צעיר להעלות שאלות או ספקות לגבי סיבות לקיום כאשר הוא בטוח כי "אני קם בבקר וטורח קשה ומקריב את עצמי כי אני אמור לפרנס, לתמוך, לעזור, לסייע כי כך עשו הורי, אבותי, ואמונתי, חינוכי, עקרונותיי מכתיבים זאת" או "טובת האנושות, המדינה, הצבא, המשפחה, עמדו לנגד עיני". לרוב זה מבלבל ומעורר התנגדות לדבר עם המבוגר במחצית הראשונה של חייו בלשון קיומית של משמעות אישית מנותקת מהקונטקסט הסביבתי, לא בעד ולא נגד, במיוחד אם יש במשמעות הזאת אלמנטים של אסתטיקה, הרמוניה או צדק פיוטי.
 
חרות
ש. רופאה בת 46 מגיעה לטיפול בשל מצב דכאוני ברמת חומרה קשה המחייב את אשפוזה. היא משמשת שנים רבות כסגנית מנהלת מחלקה פנימית, אהודה ובעלת מוניטין. עם פרישת מנהל המחלקה, רק טבעי שמוצע לה התפקיד. לאחר הרבה התלבטויות שמפתיעות את כולם, מקבלת את התפקיד וכעבור חודשיים כאמור מתאשפזת. בעיבוד מאוחר של החוויה, אומרת ש: "לא יכולתי לפטר אנשים, גם לא יכולתי לקבל רופאים חדשים לעבודה בשביל לא לדחות אחרים, זה היה סיוט, פתאום הבנתי שכל חיי עד כה אשר חשבתי בנויים על יצירה ועשיית רק טוב, יש בהם בעצם מחדלים, הרס ואכזבת אחרים, לא יכולתי לשאת זאת".
שאלת החרות האישית מרכזי לגבי הפילוסופיה והפסיכותרפיה הקיומית, הוא גם מיתרגם גם במושגים של אחריות וחופש בחירה. החרדה שמתעוררת מול החופש נפתרת על ידי הדחקתה בדרכים שונות. הבנאליות ביניהן הם הבריחה מאחריות על המעשים ועל החולשות, "המנוס מהחופש" במושגים של א.פרום(12) או העתקת האחריות לכל גורם אחר אם במשפחה ואם מחוץ לה תוך הדגשת ההיבט של הקורבן אשר איבד את השליטה על חייו. מנגנון דומה הנו ה compulsivity אשר הוא כביכול מצב שבו הפרט חסר אונים לחזור על התנהגויות כמו רומן מחוץ לנישואים או הפרה של המסגרת מתוך תחושה שהיה רוצה לעשות אחרת אך לא יכול. המנגנון הכי מתוחכם בעיני הוא המרת התלות באחרים הסוף ההתבגרות בתלות של אחרים בו, אז נשמעות הטענות על כך כי אין שום אפשרות לממש את הזהות וליטול אחריות על החיים כי הרי "ההורים, המשפחה, העובדים תלויים בי ואיני יכול לנטוש אותם ולהפר את אמונתם". טענות אלה גם משכנעות את הפרט והסביבה כי הן נשמעות אלטרויסטיות ויש בהן לכאורה דווקא נטילת הרבה אחריות. במיוחד מנגנון זה כשל במעבר למחצית השנייה של החיים עם גדילתם והתפתחותם של האחרים אשר כבר לא תלויים כבעבר. מכאן הצורך להתמודד עם נושא האחריות והבחירה החופשית. ובכלל התרפיה הקיומית שמה דגש על נושא הבחירה החופשית בכל צומת דרכים בחיים ובעיקר בעתות מצוקה (adversities), למול מצוקות אלה יש צורך בבחירות מחודשות, בהם תובנה לכך כי "אין ללכת בין הטיפות", כי בכל אופציה יש תמיד מהמחדל ומין הרוע, אם לנו ואם לזולת. המעבר למחצית השנייה של החיים טומן בו שפע של מצוקות (שינויים בגוף, מחלות, הזדקנות ההורים, חסימה בקריירה וכיו"ב), מה שמחייב להתמודד עם משמעות הבחירות ורגשי האשמה ותחושת ההרס הכרוכים בהן, והרי זאת המשמעות של אחריות וחרות. פריצת ה"צל" לתודעה עפ"י תורתו של יונג מתרחש בשלב הזה של החיים, כרוך לבטח במאבק סביב נטילת החרות ולקיחת האחריות על ה"צל" בשל היותו חלק מהעצמי (האוטנטיות), גם אם זה מנוגד לרוח הסביבה, ציפיותיה והערכים עליהם גדלנו, כשתחושת האשמה בלתי נמנעת. לנושא ה"צל" יש גוון של אזוטריות, אך נמצא לו סימוכין אפילו בתאורטיקן מה"זרם המרכזי" כמו קרנברג
(13) אשר בשני מאמרים על נרציסיזם נורמלי ופתולוגי של אמצע החיים מתאר תופעות דומות ומדבר שם בין השאר על ה"גילוי" המחודש שיש רוע ורשע באדם ובעולם. גם א.ז'אק מדבר בעצם על תופעה דומה לזו של המודעות ל"צל", כאשר מתאר את העיבוד המחודש של הפוזיציה הדכאונית במעבר למחצית השנייה של החיים. המכנה המשותף של כל התאורטיקנים הללו הוא התפיסה שחלק מההתפתחות הנורמטיבית הוא המודעות הכואבת באמצע החיים שקיים הרוע בעולם ובנו ושמודעות זו מחייבת הכרעות חדשות ונטילת אחריות.
כל הנושאים הללו קיימים בחדר הטיפולי במחצית הראשונה של החיים. ההבדל העיקרי בין הבגרות המוקדמת למחצית השנייה של החיים בנושא הרוע נעוץ לדעתי בפתרונות. הפתרונות של הבגרות המוקדמת נובעים בראיה בפיצול של הרוע והטוב מה שמאפשר לאמץ את ה"טוב", בד"כ בעקרונות סביב המשפחה, העבודה והחברה שהן לכאורה אמיתות מוחלטות שאין עליהם עוררין ואין בהם מתום ומזדון. נושא הקוטביות הרס-בניה כפי שמועלה ע"י לוינסון ותפיסת הטרגיות שבקיום, מכתיב במחצית השנייה של החיים בחירות אשר יותר דומות לאלו המתוארות במודל הקיומי, בשל הצורך לקחת דרכן אחריות לא רק על החיובי שבהן אלא על המחדל, על הרוע שבנו אשר בא לידי ביטוי ועל הרוע שייגרם לסביבתנו כתוצאה מהבחירה. בסיטואציה הטיפולית ניסיון להביא איש צעיר למודעות של ה"צל" ולנטילת האחריות עליו יביא לרוב לתחושה של ביקורת ועוינות מצד המטפל ויעורר רגשי אשמה שיביאו לבחירות פחות תואמות את מאוויי העצמי, בחירות לא אוטנטיות במושגים קיומיים.
זווית ראיה אחרת של אותו נושא היא דרך הצורך ברוויזיה של הקודים המוסריים לאחר שהתלות והלחצים של המציאות החיצונית משתנים באופיים (התהוות עצמאות כלכלית, קבלת עמדת אחריות וניהול, נישואי הצאצאים ועזיבתם, התהוות תלות ההורים, וכו...). שינויים אלה, לקראת המחצית השנייה של החיים, מחייבים אותנו לבדיקת הערכים והקודים המוסריים על פיהם חיינו עד כה. על פי ניסיוני מבוגר צעיר מאד מתקשה לקבל שיש מקום לבירור ושינוי הקודים המוסריים, הנראים בעיניו כאלמנטים נצחיים ולא משתנים תחת נסיבות או שינויים בעולם הפנימי, מעין כוכב לכת, אשר אין לערער על קיומם. גם במקרה זה הנאום הקיומי יותר תואם דו שיח עם האיש במחצית השנייה של חייו בנושאים של חרות הבחירה ואחריות על הרוע, וגם אודות השינוי העיצוב מחדש של קודים מוסריים.
 
הבדידות
על אחד הקירות הצדיים בחדר הקליניקה שלי תלויה כרזה ממוסגרת עליה כתוב באותיות גדולות “Je me sens seul” (אני מרגיש לבד). המטופלים מתחלקים לשלוש קבוצות, אלה שמיד בהתיישבם פולטים באנחה כבדה: "כמה שזה נכון", אלה שרק כעבור שנתיים-שלוש בטיפול מתייחסים לכרזה במגוון התייחסויות, ואלה שלא מתייחסים אליה כלל. באופן עקבי ובלא יוצא מן הכלל גילם של המתייחסים מיד מעל שבעים, אלה מתמהמהים גילם בין ארבעים לשבעים, אלה שלא מתייחסים גילם מתחת לארבעים.
התיאוריה הקיומית מדברת על בדידות לא במובן הפיזי ואף לא לניכור המתקיים בין חלקים שונים בנפש. הכוונה היא לבדידות בה אין בריחה מכאב ומרעיון הסופיות. בדידות בה הקרבה היא מוגבלת באופייה, וכל תמיכה, הבנה, עזרה יש בהם מין המוגבלות. מנגנוני ההגנה שמאפשרים להתמודד עם בדידות ניתן לאפיין אותם ברמה הקונקרטית בצורות שונות של התחברות לזולת וברמה המופשטת בהצמדות לקולקטיב מבחינת הזדהות רעיונית או רגשית. בדרך נורמטיבית כבר בתחילת המחצית השנייה של החיים מסתמנים אובדנים החל מהזדקנות ומות ההורים ועד עזיבת הילדים את הבית או נישואיהם, אובדנים חלקיים ושלמים אשר מפגישים את האיש עם הבדידות הקונקרטית. מחלות אשר מתחילות לפקוד אותנו בתקופה זו של החיים חושפות אותנו לשברירותינו ועד כמה גם אם אנחנו מוקפים בסביבה אוהבת ההתמודדות עם הכאב והפחד שכרוכים במחלה הנה נחלתנו הבלעדית. כפי שהיטיב לתאר טולסטוי(14) ב"מותו של איבן איליץ".
אריקסון מגדיר את שלה הבגרות המוקדמת כנע בין אינטימיות לאיזולציה, ברור כי עד שנות השלושים לומדים ליהנות מהאינטימיות, אך אט, אט לקראת המחצית השנייה של החיים חודרת ההכרה, כי גם לאינטימיות יש גבולות, ולומדים מה אי אפשר לקבל מהאחר ואז בשלה המודעות לגבולות האינטימיות. תהליך זה מחזיר אותנו, חלקית לפחות, לאיזולציה. ההתפתחות וההתפכחות האישית בחיים הבוגרים מביאה בהכרח לעימות מחודש עם הבדידות גם ברמה של הזדהות רגשית או רעיונית עם הקולקטיב. ראוי לציין כי מושגים התפתחותיים של המחצית השנייה של החיים יש בהם יסוד אימננטי של תחושת בדידות. די אם נזכיר את מושג
ה interiority של נויגרטן, individuation של יונג ו becoming one's own man של לוינסון, או בניסוח אחר The loneliness of being one's own parent. למעשה כל הבחירות מחודשות מתוך מגמה של אידיבידואציה מהקולקטיב, הטמעת המגדר הנגדי, או קבלת אחריות על הרוע חושפות אותנו בכל החלטה לתחושת בדידות, אימננטית לכל התקשרות עם העצמי.
כמו שאר הנושאים שתוארו (מוות, משמעות, חרות) גם נושא הבדידות קיים בחדר הטיפולי בטיפולו של האיש הצעיר, אבל בטיפול בו אנו "משתפים פעולה" עם ההגנות המאניות שמביאות לעודד ולקדם את תהליך הסוציאליזציה או להעמיד את נושא היכולת לאינטימיות כמטרה טיפולית. כתוצאה מכך יוצרים אנו את האשליה כי יש פתרון לבדידות וזה המשמעות של צמיחה וגדילה. באופן פרדוכסלי הטיפול באיש במחצית השנייה של החיים אמור להביא לתובנה, עפ"י מיטב המסורת של התיאוריה הקיומית, שהצמיחה והגדילה פרושה התמודדות עם העובדה שהבדידות הוא אחד מתנאי הקיום שאין לו פתרון אלא חלקי ואולי בכלל לא.
 
דברי סיכום
אין ספק שבבסיס המאמר קיימת הנחה כי יש התפתחות אצל המבוגר מעבר לבגרות המוקדמת. תקפות הנחה זו אינו מחייב תיאוריה אחרת על מבנה הנפש או טכניקה טיפולית חדשה, אך בהחלט משנים את ההדגשים בסיטואציה הטיפולית. בנוסף, קבלת ההנחה לגבי ההתפתחות של המבוגר מעלה שאלות לגבי עמדתו של המטפל הצעיר בהתייחס לעולם הרגשי של המטופל המבוגר. שני נושאים אלה חיוני לדון בהם, אך זה חורג מגבולות המאמר.
ניסיתי במאמר לתאר בקצרה את עיקרי הקווים ההתפתחותיים לקראת המחצית השנייה של החיים. תמצית הסיפור הוא כי במעבר לאמצע החיים הסופיות הופכת להיות נושא אישי ואינטימי ובעקבות כך יש חיפוש מחודש של משמעות הקיום, מה שמעמת עם שאלות של חרות ואחריות תוך תחושה כואבת של בדידות. והרי זו התמצית של המצב האנושי עפ"י התיאוריה האקסיטנציאלית. החפיפה הזו היא הבסיס למחשבות שהבעתי במאמר, בו ניסיתי להבליט את החשיבות של הדגשים הקיומיים בטיפול בפרט במעברו למחצית השנייה של החיים.
 
Bibliography
1.      Jung C.G. The Portable Jung (1971) New York:Viking.
2.      Jaques E Death and the mid-life crisis (1965) International Journal of Psychoanalysis, 46, 502-514.
3.      Levinson DJ The seasons of a man’s life. (1978) Knopf: New York.
4.      Vaillant GE Adaptation to life. (1977) Boston: Little, Brown.
5.      Gould RL Transformations: Growth and change in adult life. (1978) New York: Simon & Shuster.
6.      Neugarten BL Personality in middle and late life. (1964) New York: Atherton Press.
7.      Erikson EH Childhood and society. (1950) New York: Norton.
8.      Yalom ID Existential psychotherapy (1980) New York: Basic Books.
9.      Jaspers K Way to wisdom (1951) New Haven & London: Yale University Press.
10.Camus A The myth of Sisyphus and other essays. (1955) New York: Knopf.
11.Frankl V Man’s search for meaning: An introduction to logotherapy. (1963) New York: Pocket Books.
12.Fromm E Escape from freedom (1941) New York: Holt, Rinehart & Winston.
13.Kernberg OF Pathological narcissism in middle-age. (1980) In Internal world and external reality New York:Aronson.
14.Tolstoy L The death of Ivan Ilych and other stories. (1960) New York: Signet Classics. 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

(2006). הרלוונטיות של נושאים קיומיים לגבי הטיפול באנשים במעבר למחצית השנייה של החיים. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=959

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

רוניתרונית2/10/2006

[ל"ת]. אמצע החיים, השתנות העצמי וראיית העתיד אלו התחומים אותם אני חוקרת בקרב הורים שכולים. המאמר מרתק דווקא בשל העיסוק בנושאים הקיומיים. מה שחוזר אצל הורים שכולים.

גליתגלית28/9/2006

[ל"ת]. מאמר מצוין ומומלץ לקריאה ביום כיפור, כחלק מחשבון נפש והתבוננות פנימית.