פסיכולוגיה עברית

×Irina Lemeshinsky
Uma © Irina Lemeshinsky
זכור אותי
 

מאמרים

פסיכואנליזה בנפשנו – על פסיכואנליזה וטיפול נפשי

"חלקו הראשון של שם הרצאתי – "פסיכואנליזה בנפשנו" הוא שמו של ספר שפרסמתי לפני שנה בדיוק באתר האינטרנט "פסיכולוגיה עברית"- אתר הפסיכולוגים בישראל. בחרתי שיראה אור בדרך זו משום שחשתי שסוגיות העשיה הפסיכואנליטית העכשוית שנידונות בו הן נושא הראוי לשקיפות ונגישות הן לציבור המטפלים לסוגיו והן לציבור המטופלים והמטופלים הפוטנציאליים.
אני רוצה בפורום זה להתחלק אתכם בבעיה המרכזית של הפרקטיקה הזו ושל חלק מניגזרותיה."

מתפרסם מ 28/1/2006 | 16,399 צפיות

תגיות:

 
 
פסיכואנליזה בנפשנו – על פסיכואנליזה וטיפול נפשי [1]
 
ד"ר ניצה ירום
 
 
 
 
להטיב את החיבור בין האדם הסובל והמטפל המשקיע בהכשרתו
חלקו הראשון של שם הרצאתי – "פסיכואנליזה בנפשנו" הוא שמו של ספר שפרסמתי לפני שנה בדיוק באתר האינטרנט "פסיכולוגיה עברית"- אתר הפסיכולוגים בישראל. בחרתי שיראה אור בדרך זו משום שחשתי שסוגיות העשיה הפסיכואנליטית העכשוית שנידונות בו הן נושא הראוי לשקיפות ונגישות הן לציבור המטפלים לסוגיו והן לציבור המטופלים והמטופלים הפוטנציאליים.
אני רוצה בפורום זה להתחלק אתכם בבעיה המרכזית של הפרקטיקה הזו ושל חלק מניגזרותיה.

מדובר במצב שבו אנשים רבים חשים מצוקות קשות נוכח הסבך הקיומי שמסבים החיים כיום, בראשית המאה העשרים ואחת. האדם כיום מתמודד עם אחריות ובדידות, עם דרישות מורכבות בחיים ארוכים, רבי בחירות. הוא נקרע בין חובה ועונג, בין קריירה ובין זוגיות והורות, בין עצמאות אישית לבין תלות מתארכת של צאצאים, בין רצון לעמדה אישית ולחצים חיצוניים מסיביים לגבי מהו הדבר הנכון להרגיש, לצרוך, לעשות כדי להיות מאושר, מצליח וכו’ שהסביבה החיצונית משווקת לתודעתנו.
מצד שני משקיעים אנשי מקצוע - פסיכולוגים ובעלי מקצועות קרובים - שנים רבות בבנית זהותם המקצועית וביכולתם לעזור לאדם המתמודד עם מצוקותיו האנושיות. המציאות בארץ היא שחלק לא מבוטל מהם מתמקצע תחת מטרית הפסיכואנליזה, בגישה טיפולית שהיא באוריינטציה פסיכואנליטית או דינמית. פריחת הרוח הפסיכואנליטית מתבטאת בפריחה של מכונים פסיכואנליטיים ובהטמעתה בתרבות הטיפולית למיניה.
בפועל רבוי האנשים הסובלים וציבור המטפלים המשקיעים בהכשרתם לא בהכרח נפגש. ענין "השם הרע" או "השם הלא מספיק טוב" של המקצוע או של העוסקים בו הדריך את מנוחתי ועל כך רציתי ואני רוצה לספק מספר הארות על מנת להיטיב את החיבור בין השנים, כתקוה הרצינית והטובה לאדם הפוסט-מודרני המתקשה.

הפסיכואנליזה נולדה בסוף המאה ה 19 על ידי זיגמונד פרויד. ב – 1905 פרסם פרויד שניים מחיבוריו החשובים הראשונים – " 3 מסות על התאוריה של המיניות" ו"קטע מתוך אנליזה של היסטריה", שהיה אמור לתת תוקף קליני לספרו הראשון "פשר החלומות" – מכאן ניתן לומר שהיא מצויה אתנו בדיוק מאה שנה. התרומה המרכזית של פרויד, שנספגה באופן טבעי בתרבות היומיומית והאינטלקטואלית שלנו, היא תובנת מורכבות חיי הנפש שלנו. הנפש שלנו מורכבת, נתונה לקונפליקטים, ומתקיימת במתח בין תהליכים ותכנים נפשיים מודעים לנו ובין כאלה שאינם מודעים לנו, שהם שלנו ושאנו באורח מופלא מסתירים מעצמנו משום שהם מאיימים על הדמוי העצמי המודע (המהוגן) שלנו או שחושפים חרדות וצרכים עמוקים שהמבוגר שבנו היה רוצה להשאיר מאחוריו.
פרויד ייסד את הפסיכואנליזה שהיא 3 דיסיפלינות ארוגות זו בזו : שיטה לחקר הנפש, תאוריה על אישיות האדם וטכניקת טיפול. תאוריות על אישיות האדם שהיו פחות דינמיות או מורכבות לא שרדו כל כך במהלך מאה השנים האחרונות. התרבות הטיפולית בארץ ספגה את הפסיכואנליזה כשיטת טיפול, באופן מענין ואפילו מופלא. פסיכואנליזה ממוסדת מתקיימת במוסדות פסיכואנליטיים וישנה פרקטיקה טיפולית רחבה המושפעת ממנה.
התיזה שאני רוצה להציג הינה שעבור אנשים יודעי מצוקה טיפול בהשראה פסיכואנליטית למיניה יכול להיות התשובה הנכונה. מטפלים המצוידים בתאורית נפש וקשר מורכבת ובהדרכה מקצועית מעובה מצוידים היטב לעשות את המלאכה. אולם עלינו להציץ אל היתרונות והמחלות שהפרקטיקה הזאת הולידה כדי לעזור בחיבור בין האדם המתקשה והאדם שיכול לסייע לו.

היתרונות הבולטים של הטיפול האנליטי
היתרונות הבולטים של הטיפול האנליטי הם שניים:
היתרון הראשון של המסורת הפסיכואנליטית למיניה, מפרויד, דרך קליין, ויניקוט ובולס ועד מיטשל ואחרים, הוא קיומה של מסורת מורכבת באשר לנפש ולקשר האנושיים. המורכבות שמציעות הפרדיגמות הפסיכואנליטיות השונות יכולה לצייד את הפסיכואנליטיקאי בנקודות מבט אחדות בעבודה הטיפולית, לא מתן עצות קונקרטי. ראיה דיאלקטית מציידת את המטפל הפסיכואנליטי ביכולת לשיתוף חויתי בין-סוביקטיבי (לה אני קוראת המטפל כסוביקט) ובין יכולת התבוננות באינטראקציה הטיפולית כצופה, כאשר המטופל עושה שימוש במטפל כשחזור דפוסי קשר מוקדמים ושגורים אצלו, שהם מקור קשייו. לפן זה אני קוראת "המטפל כאוביקט" ומתייחסת למושג המפתח הפסיכואנליטי "העברה". במילים אחרות, המרחב הטיפולי הפסיכואנליטי הוא גם מפגש אנושי יחודי ואותנטי וגם הזדמנות להעלאת הקשיים ותיקונם.

היתרון החשוב השני הוא הטיפול שעובר המטפל. הסיבה ההיסטורית שבגינה ראה פרויד את הפסיכואנליזה צומחת במסגרת מכון היתה משום שימת הדגש על הלמידה וההתנסות האישיים של המטפל, לא כלמידה אקדמית גרידא אלא כמסע אנושי אישי.
על חשיבות האנליזה האישית של המטפל כותב פרויד: "מי שכאנליטיקאי מאס באמצעי הזהירות של האנליזה האישית, יבוא על עונשו לא רק בהגבלת יכולתו ללמוד – מעבר למדה מסוימת – מן החולים שלו, אלא שלפתחו רובצת גם סכנה חמורה יותר, העלולה להפוך גם לסכנה לאחרים. הוא
יתפתה על נקלה להשליך על האחר את מה שמוכר לו מתוך תפיסה עצמית מעורפלת של מוזרויותיו האישיות, כאילו מדובר בתיאוריה מדעית בעלת תוקף כללי, בכך יוציא שם רע למתודה הפסיכואנליטית ויוליך שולל את אלה שאינם מנוסים" (מתוך "עצות לרופא על הטיפול הפסיכואנליטי", 1912, ב"על הטיפול הפסיכואנליטי", עמ’ 96).
הנחיתו של פרויד לגבי הצורך בטיפולו של המטפל, על מנת שתמנע הסכנה "שישליך על האחר את מה שמוכר לו", נראית לי אבן היסוד בבחירת המטפל המומלץ.




"בטיפול" – למכור טוב שיטת טיפול מורכבת ומטפל מצויד ומודע
דוגמא שהצליחה להציג לציבור טיפול בהשראה פסיכואנליטית היא סדרת הטלביזיה "בטיפול", שאט אט משכה אליה צופים רבים. דמותו של המטפל ראובן, המגולמת על ידי אסי דיין, הפכה לפרוטוטיפוס של "מטפל טוב". בקריקטורה שהופיעה בעיתון "הארץ" שואל המטופל את המטפל שלו מדוע הוא לא מתנהג כלפיו כמו ראובן. המטפל עונה: "יוחאי, ראובן הוא דמות טלביזיונית". המטופל העקשן לא מוותר. המטפל לוחץ על השלט.
ב"שיטת העבודה" של ראובן יש אלמנטים פסיכואנליטיים:
א. הוא מפרש – מצביע עבור המטופלים שלו על מצבים שבהם הם "משחזרים ומשתקפים"
(כפי שכותב עתונאי על הסדרה – שהעקרון שחוזר על עצמו בה הם "השחזורים וההשתקפויות".).
במילים אחרות, ניתן לומר שהוא מודע לאפשרות הראיה של ההעברה ומשתמש בה (אומנם באופן נוקשה וחוזר על עצמו מעט שמדיום טלביזיוני דורש).
ב. הוא סוביקט חי, המספר על עצמו כאשר זה מתבקש, אך יותר מזה – הוא חשוף להתבוננות המטופלים, היודעים עליו (המקרה של ידין) אפילו דברים אינטימיים שהוא אינו יודע.
ג. הוא מקשיב ושורד בכבוד את ההתקפות של מטופליו.
ד. אבותיו התאורטיים הם קייסמנט, פרויד ומיטשל. שלושתם פסיכואנליטיקאים.

שלוש "מחלות" אנושיות ותשובות הפסיכואנליזה.
סדרה טלביזיונית יכולה לשפר תדמית של טיפול נפשי פסיכואנליטי, לנרמל אותה, להציג את הטיפול כיותר נגיש, מוכר וטבעי. אך עלינו, בכל זאת, לאבחן מספר קשיים שיש לאנשים לפנות לסוג עזרה זה, הן בגין מעצורים של עצמם והן בגין תופעות טיפוליות שיכלו במשך השנים להרחיק ממנה.
לשם כך אומר מספר מילים על ההתפתחות שעברה הפסיכואנליזה מאז פרויד ועד ימינו.
מדובר ב3- מהפכות הפסיכואנליזה (שניתן גם לראותן כהתפתחויות). המהפכה הראשונה היתה המהפכה שפרויד חולל כאשר גילה את הלא מודע והתמקד במחולליו הנפשיים – היצרים שלנו, המיניות והתוקפנות. המהפכה השניה התחוללה עם הזרם הידוע בפסיכואנליזה כ"זרם יחסי אוביקט", מהפכה שהסיטה את תשומת הלב מן היצר אל הקשר, מן המשאלות הסמויות אל הצרכים המתוסכלים שלנו בתלות, באמון, ביכולת פנימית לוסות תחושת הערך שלנו. מהפכה זו החלה כבר בסוף חייו של פרויד, עם כתיבתה של מלאני קליין, הגיעה לשיאה בשנות השישים עם תרומתו של האנליטיקאי הבריטי דונלד ויניקוט והולידה הוגים פסיכואנליטיים יצירתיים וחשובים רבים. התרומה שלהם לפרקטיקה הטיפולית היתה והינה בעיקרה שימת הדגש על תיקון "יחסי האוביקט" – כאשר האוביקט הוא דוקא ההורה הראשוני, בעיקר האם, ונסיון לחשוף את החסכים והעוותים הבסיסיים שלנו באשר לעצמנו ולקשרים שלנו ולתת צ’נס חדש בתיקונם על ידי מטפל שהוא בעיקר קשוב ומהדהד.
המהפכה השלישית התחוללה בעיקר בפסיכואנליזה האמריקאית בתחילת שנות התשעים של המאה העשרים, כאשר הרוח האמריקאית ונציגה הבולט סטיבן מיטשל, אשר נפטר באופן בלתי צפוי לפני שנתיים בדיוק בגיל 54 בניו יורק, הציעו שוב קריאה מחודשת לפרקטיקה הפסיכואנליטית – לראות את המפגש בין מטפל למטופל כמפגש בין שני סוביקטים, שניהם חשופים זה לזה כאשר העבודה הטיפולית מושתתת על קשר והבנה מתוך שיתוף, הדדיות ונראות.

דרך שלושת מהפכות הפסיכואנליזה אני בוחנת את "המחלות" האנושיות העכשויות ומצביעה כיצד הגישה הטיפולית הפסיכואנליטית פוגשת אותן, מה היא מציעה להן.

1. המנעות מידיעה ו’אהבת האמת’
מה שמשך את פרויד אל מטופליו היה הפתעות חשיפת הנפש (הלא מודע) ותוצאותיה של מתודה טיפולית זו. הוא מתאר למשל, את המקרה של אנה או, ששמה האמיתי היה ברטה פפנהיים ואשר הפכה במשך השנים להיות העובדת הסוציאלית הראשונה בהיסטוריה. בשנות השמונים של המאה ה-19 היתה אנה או מטופלת של שותפו הבכיר של פרויד, יוזף ברויר. היא סבלה, בין השאר, מסימפטום גופני – אי יכולת לשתות במהלכו של קיץ חם. במהלך העבודה הטיפולית שלה עם ברויר, אשר מדווחת לעיתים קרובות על ידי פרויד בחיבורים שונים שלו, הסתבר שמאחורי הסימפטום הגופני הזה עמד מצב נפשי מטריד מסוים . אנה או. ראתה את כלבה של בת הלויה האנגלית שלה שותה מכוס, ומשום האיפוק והנימוס שלה לא יכלה להרשות לעצמה לבטא רגשות מחאה וגועל בגלוי. במקומם היא פיתחה את הסימפטום הגופני של הקושי לשתות. גלוי הסיבה הנפשית סילק כבמטה קסם את הסימפטום הזה.
מי היתה ברטה פפנהיים ומה היתה מחלתה?
פרויד הוקסם מן המטופלות והמטופלים שלו. הוא ראה בעיקר אנשים מן האריסטוקרטיה והאינטליגנציה הוינאית אשר הנוירוזות שלהם היו קשורות, בהבנתו, לקשיים לוסת ולהודות בצרכים ופנטזיות מיניות ותוקפניות. הגברת פפנהיים, כמו המטופלת הידועה "דורה" שבה טיפל פרויד עצמו ב- 1900, היו נשים אמידות ומתוסכלות, שיכולתן להגשים את עצמן היתה מוגבלת וטווח ההיכרויות הגבריות שעמד לרשותן היה בעיקר גברים במעגל המשפחתי (אב, במקרה של אנה, חבר טוב של ההורים, במקרה של דורה). מה שהעסיק את פרויד היה הקושי – ההתנגדות הפנימית לדעת משהו שמצוי בתוכנו, פנטזיות שאנחנו אחראים להן אך חוששים להודות בקיומן, שומרים אותן מעורפלות על מנת לספקן בסתר. המוטו של פרויד "מה שלא מודע שיהיה מודע" והקשיים שלנו לדעת את עצמנו, לדעתי מלווים אותנו עד היום. מה שנראה נכון לתקופתו מסתבר כמעודכן לימינו – עדיין קשה לנו לדעת את עצמנו.

אחד הקשיים של האנשים הסובלים כיום, המייצר רתיעה מטיפול נפשי, הוא משהו שהייתי מכנה אותו "הרתיעה לדעת". התרבות שלנו מייצרת אין ספור דרכים להסחת דעת, למחיקת מחשבות, לבלוי זמן, להעמדת פנים. האומץ לדעת נראה לי כנחלה של מעטים, אולי משהו שבא לעיתים לאחר יאוש ואובדן דרך טוטליים. במובן זה נראה לי שפרויד אבחן משהו אנושי כללי – כיצד יכולות המצוקה והעמדת הפנים לגבור על התוחלת האנושית "לדעת", להיות אדם מודע, המנכס את רגשותיו וצרכיו, המגדיר את יכולותיו ומגבלותיו, המודע למכלול רגשות בו ובזולת.
באחרית ימיו, בחיבור שכתב ב- 1937 הנקרא "אנליזה סופית ואין-סופית" שהוא כמעט הצואה של פרויד לגבי יתרונותיה ומגבלותיה של הפסיכואנליזה כשיטת טיפול, אומר פרויד: "בל נשכח שהיחסים האנליטיים מבוססים על אהבת האמת, כלומר על ההכרה במציאות, ואין בהם מקום להעמדת פנים מכל סוג שהוא" (מתוך "על הטיפול הפסיכואנליטי", עמ’ 222). ההקשר שבו פרויד אומר מילים אלו הוא באשר לדרישות מן המטפל, שבהן נעסוק בהמשך, אך הצוואה הרוחנית שלו היא "אהבה האמת", בחיינו ובטיפול שלנו. נראה לי שהמאבק האנושי הוא עדיין בין אי הידיעה והעמדת הפנים לבין "אהבת האמת" וברצוני להמליץ על מעמדה של האחרונה כאלטרנטיבה יחודיית וחד פעמית לקיומנו. עדיין קשה לנו לדעת את עצמנו אך "אהבת האמת" היא תקותנו, כאשר הפסיכואנליטיקאי המסייע מכיר מתוך עצמו ומתוך הכשרתו את נפתולי הקושי לדעת.

אי הרצון לדעת יכול להשתקף אלינו בוריאציות מגוונות:
אשה נבונה, ביום שבנה מתגייס, מדווחת "שהגב נתפס לה" ואינה מהרהרת על הקשר האפשרי בין שתי העובדות. גבר מצליח כלכלית אינו מבין כיצד כל מלה שבתו אומרת לו מוציאה אותו משווי משקל.
הפניה לעזרה רפואית במקרה הגב התפוס או לטיפול בילד הממרה במקרה של קשיי הורות מראה עד כמה קשה לאדם עצמו "לדעת". התבוננות בחיינו הפנימיים, ללא הדרכה, יכולה להתפס כדרך מחלישה, דוחה ,מביישת. מה שיש למחקו בכל מחיר, להעמיד פנים ש"הכל מצוין". טכניקות שמסייעות במחיקה זו (כמו פרקטיקות מזרחיות מסוימות) מתקבלות בברכה. מה שצריכים לעשות האם הראשונה או האב השני הוא ללמוד להתרוקן מן המחשבות והרגשות המטרידים. לפעמים צריך לנוח מהן, אך בעיקרון "הנמחק" לא נעלם. הוא שב ומטריד דרך הגוף ("בגב שנתפס"), דרך יחסי מריבנות שלא משתנים אך מקבלים תארים ("הוא איש קשה" "התרגלתי אליה") ומישקעים רגשיים מרעילים, אך חסרי שינוי.
פרקטיקות רוחניות מציעות הסברים מוכנים לפרט, מעין אריזה אישית של תודעה קולקטיבית: מוצעות אהבה, חמלה, סבלנות. האריזות המוכנות הללו הן לרוב מאד מפתות אך הפרט המנסה לאמץ אותן צריך לחזור שוב ושוב אל המקור החיצוני כי בישום האישי אהבת ילד היא לא רק נחת, והקשבה לאחר היא מצרך מבורך, אולם "רעשים פנימיים" יכולים מאד להפריע לו.

לעומת זאת, טיפול פסיכואנליטי יכול לעזור למטופל להתגבר על הנטיה להמנע מלדעת ולהתגייס להכרת רגשותיו ולהכיר את מה שלא רצה לראות קודם - להתגייס ל’אהבת האמת’. כדוגמא ניתן לראות בפרק 3 של "פסיכואנליזה בנפשנו" דרך המקרה של אשה המכונה רוזט, המגיעה לטיפול עקב התמוטטותה הנפשית לאחר שגילתה שלבעלה יש רומן עם אשה במקום עבודתו. היא הגיעה לטיפול בחוסר ברירה, בהפניית רופאת המשפחה שלה. יתכן שבנסיבות אחרות לא היה עולה בדעתה לבחון את נשואיה. תוך מהלך הטיפול, שהתנהל במשך 10 חודשים, משך יחסית די קצר, רוזט מתחזקת, היא מעיזה להיות יותר אסרטיבית עם האנליטיקאית, שאליה הופנתה על ידי הרופאה, לשאול אותה שאלות אישיות, היא צריכה לדעת דברים עליה כדי להשמר לא לפגוע בה. היא מתחילה לדבר על יחסי המין עם בעלה, על הקנאה שמייחסת לאחרים כלפיה ועל רגשות מסוימים שלה. בפגישה האחרונה, בטיפול שבו רק נגעה בנקודות הכואבות, אך הרחיבה את המיכל הפנימי שלה, את נכונותה לראות ולדעת, היא מדברת על בעיותיה של בתה, ובוכה. היא מבכה למה לא ראתה אותן קודם, כי גם את בתה כמו את בעלה רצתה לצבוע בצבעים בהירים.

2. ’האדם הנורמוטי’ והקיום כחפץ
"מחלת" מטופלים שניה, מעבר לזו שמנינו על פי חשיבתו של פרויד, מדווחת על ידי כריסטופר בולס, המיצג את זרם יחסי האוביקט הבריטיים.
כריסטופר בולס, בספרו הראשון "צילו של אוביקט", שנכתב ב- 1987 ויצא לאור בעברית בשנת 2000, מתאר את המעבר של הפסיכואנליזה מטיפול במטופלים נוירוטיים, כמו אנה או ודורה אשר סבלו מן הפנטזיות המיניות הלא מודעות שלהם ופתחו סימפטומים חרדתיים (פוביים), כפיתיים (אובססיביים) וגופניים (היסטריים) אל האדם העכשוי כמי שפיתח "מחלה" נורמוטית.
האדם הנורמוטי הוא אדם הנראה נורמלי ומתפקד, מישר קו עם הדרישות הפורמליות של החיים אבל תוכו ריק. בולס מתארו במילים הבאות: "לדעתי, אנו עדים להופעת דגש חדש בחולי אישי או, לחילופין, להבנת יסוד באישיות שהיה קיים מאז ומתמיד. היסוד הזה הוא דחף מיוחד לנורמליות, המאופיין בהקהיה ולבסוף בחיסול הסובייקטיביות לטובת עצמי הנתפס כאובייקט חומרי בין שאר המוצרים שנוצרו על ידי האדם בעולם של אובייקטים" (עמ’ 149-150). הוא מדבר על "מחיקה חלקית של הגורם הסובייקטיבי", על "עצמי ריק" (בשם ג’ובנקיני, 1972). הנטיה הבסיסית המזהה אדם זה, גורס בולס, היא היעדר נטייה להתעסק ביסוד הסובייקטיבי של החיים, ביכולתו להתבונן אל תוך נפשו, במשחק הפנימי של רגשות ורעיונות המוליד ומעניק אישור "לדמיונות הפרטיים שלנו, ליצירתיות בעבודתנו …ומשאבים ליחסים הבין-אישיים שלנו" (עמ’ 151).
הנורמוטי, אומר בולס, מוצא מפלט באובייקטים חומריים ואוסף נתונים אוביקטיביים כעובדות המשרות עליו בטחון. האדם או המשפחה הנורמוטיים יכולים לחיות כמאושרים זמן רב, הדבר תלוי בנוחות החומרים ובאמצעים הכספיים המסייעים לקיים את האובייקטים החומריים כאילו הם המציאות כולה, אולם כשמשהו כלכלי או פיזי מערער אותם – מתערערים האדם או המשפחה הנורמוטיים.
אנשי זיקת יחסי אוביקט בפסיכואנליזה שבולס מובא כאן כנציגם, סוברים שמאז פרויד השתנתה "מחלת" המטופל וצמח הפרט הנורמוטי. כאשר אדם זה, שהפך עצמו לחפץ מתפקד, מתערער או מסכם לעצמו בזועה שהוא עובר את החיים מבלי לחיות אותם, בלי תשוקה או יצירתיות – אז קשר אנליטי מגדל ומפרה, קשוב ומאפשר הוא התקוה שלו לשיקום אנושי.
דרך "האדם הנורמוטי", המנותק מן הפנימיות הסוביקטיבית שלו, ניתן לדבר במסגרת אסכולת יחסי אוביקט בפסיכואנליזה על ניתוקים מסוג נוסף, בעיקר בין גוף לנפש, כפי שמועלים בכתיבתן של הפסיכואנליטיקאית האנגליה אסתר ביק, בשנות השישים, והפסיכואנליטיקאית הצרפתיה ג’ויס מקדוגל, בשנות השמונים של המאה העשרים..
אסתר ביק טבעה את המושג "עור מישני" למצב התפתחותי שבו נכשל המפגש דרך "העור הראשוני" עם אם/סביבה מטפלת מחזיקה, תומכת, מכילה, מעבדת את החויות הראשוניות של התינוק וקולטת את צרכיו. התינוק פונה לגופו להרגעה ולהגנה, מפלט שישמשו בבגרותו.
בחיים ניתן לראות אנשים בעלי שכבת שומן עבה המספקת להם מסה של נוכחות, ומגינה מפני אכזבות ודחיה אפשרית מבחוץ ומפני רגשות העולים מבפנים ( ע"י התעסקות בעצמי השמן ובאוכל כתחליף). נער המפתח הזעת יתר בגיל ההתבגרות, כדרך לשמור על מאמצי האוטונומיה והחיזור שלו, לא מאפשר לאיש לשוחח על הזעה זו, אבל דרך התקפי השפעת הפוקדים אותו עולות בטיפול שלו טרוניות כלפי האם החד הורית המזניחה אותו.
מקדוגל, בספרה "תיאטרוני הגוף", שנכתב בשנת 1989 ויצא בעברית בשנת 1998, מציגה ניתוק התפתחותי בין הגוף לנפש אצל אדם המתפתח כבעל "חשיבה אופרציונלית". כלומר, בשל כשל אמהי מוקדם הוא לומד להאחז בגופו ולנקז אליו את תחושותיו המורגשות על ידו כתחושות גוף. התוצאה היא שהוא יכול לדון בעצמו ובחייו ברמה טכנית אך נטולת רגשות. אך העולם הרגשי שלו ספוג בגוף, בלי מודעות ובלי ניכוסו בנפש. למנגנון זה היא קוראת "עיקול" והתוצאה שלו היא "החשיבה האופרציונלית". אדם הפונה בילדותו לגופו במצוקתו במקום שהקשרים האנושיים הראשוניים הכזיבו יהיה בין האנשים "המחפיצים" את גופם.
הנטיה הזאת מתעצמת כיום על ידי כלכלת הגוף השלטת בחברה ובתרבות שלנו, שבה נעורים, אושר, הצלחה, השתייכות מובטחים לנו דרך פעולות כלפי גופנו. השקעה כפיתית בגוף ובחזות דרך פיתוח הכושר, בהסרת או טיפוח השער, בלבוש עדכני יכולים להוות מעטפת תחליפית של "עור מישני", עיקול הנפש אל חיי גוף, ניתוק נורמוטי מגרעין פנימי של אותנטיות וסוביקטיביות.
גם ניתוחים קוסמטיים ופניה לתרופות מסוגים שונים יכולים להפגין נטיה זו. רופאים מזהים "לחץ", "סטרס", "מתח" כגורמים מתערבים בחלק גדול מן ההפרעות המתחוללות בגוף, אם מדובר במחלות לב, לחץ דם, מחלות נשימה, עור, מערכת העיכול וכולי. יחד עם זאת הכמיהה ש"הרופא ימצא משהו" נראית כיותר מוחשית ובעלת פתרון מאשר האופציה שאנו נתחבר לעולם הרגשות, החרדות והפנטזיות שלנו.
באנליזה של מטופלת בשם ג’ורג’ט, שמציגה מקדוגל בספרה, אנו פוגשים רופאה, שהיתה באנליזה מוקדמת לפני שהגיעה למקדוגל. כבר בפגישה הראשונה היא פרשה את התחלואים הגופניים שלה, דבר שהיה סוד אינטימי ולא עלה באנליזה הקודמת שלה. דרך אלרגיה שפרחה בעורה כבר בפגישה ראשונה זו החלה ג’ורג’ט להתחבר למטענים הרגשיים שלוו את הבעיות הגופניות שלה. הזעם העצור שלה כלפי האם, רגשות החיוניות ששאבה מן הכאב הפיזי דרך הגלוי שלה ש"הגוף הסובל הוא הגוף החי", ותיקון חויה ינקותית של הפנטזיה "גוף אחד לשתיים" – כך, דרך האנליזה שלה הופכת ג’ורג’ט לפחות מתקיימת דרך גופה ויותר מכילה בקרבה רגשות ופנטזיות שונים.

3. מגע עם סוביקט חי
נבחן עתה את "מחלות" המטופל ומענה הטיפול האנליטי מנקודת המבט השלישית - של הזרם הבין-סוביקטיבי האמריקאי. כאן, בשנות התשעים של המאה הקודמת, נשמע קולו של סטיבן מיטשל, בספרו "תקוה ופחד בפסיכואנליזה" שנכתב ב- 1993 ותורגם לעברית ב - 2003, המנסה לאתר את מקור התקוה הטמון בפסיכואנליזה העכשוית. הוא מאבחן שהמטופל בן זמננו אינו צריך פרוש נכון להבנת עולם המשאלות הבלתי מודעות שלו מצד המטפל, אלא "תחושת משמעות וערך". הוא משנה את המיקוד הפסיכואנליטי ממלוי צרכים ינקותיים לא מסופקים של המטופל מצד המטפל המיצג את האוביקט האמהי ומאפשר את תיקון כשליו, לקיום אוירה בין-סוביקטיבית, שבה המגע עם סוביקט חי אחר, המטפל, הוא המפגש המחייה במטופל את הסוביקטיביות שלו. מיטשל כותב: "בעולמו של פרויד, הרציונליות – היכולת לחשוב בצלילות וללא אשליות – הייתה תקוותה הגדולה של האנושות להשגת ידע, קדמה ואושר. בעולמנו ייתכן שהרציונליות היא עדיין תקוותנו המרכזית, אף ששאיפותיה הפכו צנועות יותר, וזוהרה עומעם מעט. החיפוש אחר תחום בטוח, שבתוכו יכול המטופל לחפש ללא לאות חוויה אישית אותנטית, תפס את מקומו" (עמ’ 64). למטופל השויוני הוא מציע שותף-לדרך שאתו יקיים דיאלוג.
הגישה שמיטשל מייצג מציעה סוביקט חי ואותנטי כשותף למסע הטיפולי. גישה זו טובה לאדם הבודד והמנוכר, האבוד בין אפשרויות ובחירות, בין רבוי קשרים שחלקיותם מצמצמת אותנו. כאשר מיטשל מדבר על הטיפול הפסיכואנליטי כמציע חויה במקום פרוש והבנה, אין פרוש הדבר שהאדם המצוי יחשוב על פניה לטיפול נפשי כחיפוש אחר חויה. נראה לי שהחיפוש, ההגדרה של טיפול נפשי כאופציה, קשורה תמיד בקושי, במצוקה. החויה היא מה שמומלץ שיתקיים בין המטפל למטופל כדי שהמטופל יוכל לטפח את הסוביקטיביות שלו, את נקודת הכיול של עצמו. .
נראה שבעולם שבו הדמוקרטיזציה שולטת גם בגידול הילדים – הם לומדים מן ההתחלה להשמיע את דעותיהם, לאבחן את בחירותיהם, ולכן קשה מאד להדיר אותה כיום מחדר הטיפולים. המטופל הסוביקט הוא שותף ובעל דעה, לאנליטיקאי או למטפל האנליטי המומחה. המטופל משלם למטפל על מנת שיגייס את כישוריו המקצועיים והאישיים כדי לעזור לו בקשייו. מיטשל מציע שעצם תהליך המשא ומתן ההדדי, לא החיפוש אחרי ההיגד הגואל, הוא הדבר החשוב ביותר באנליזה ו"בו האנליטיקאי מוצא את דרכו הייחודית לאשר את החוויה הסובייקטיבית של המטופל ולהשתתף בה, ועם זאת גם לבסס במשך הזמן את נוכחותו ואת נקודת המבט האישית שלו, בדרך שהמטופל יוכל לחוותה כמעשירה ולא דווקא כהרסנית" (עמ’ 254).
גיל, מטופל שלי, המעיט בהתייחסויות לדמויות המשפחתיות שלו וגייס אותי לעיתים קרובות לתת לו עיצות מעשיות בחיי היומיום. חשתי שהוא מפעיל אותי לגלם תפקיד מתוך עולמו הפנימי כאשר הבנתי את כינוני בתפקיד האבהי המוכר לו – של נותן עצות מעשיות שהמטופל לא הבין כיצד לישמן, אך גם בתיקונו של התפקיד האבהי – של נותן עצות רלבנטיות עבורו. כאשר שיתפתי את המטופל בפרוש הזה, הוא הגיב באישור לחסך העמוק שחווה בעזרה מעשית ואחרת שהשאירה אותו לבד.
אני מצאתי עצמי חופשיה במתן העצות, משום שנעשה במסגרת תובנות מורכבות יותר, שאותן בטאתי בפרוש שנתתי לגיל והתקבל על ידו. נקודת המבט המיטשלית (הבין-סוביקטיבית) אפשרה התערבות, שבדרך כלל לא התקבלה בעינים יפות בהיסטוריה של הפסיכואנליזה, אך רצויה במקרה של גיל כבטוי דואג סוביקטיבי ולא דעתנות מחייבת.

"מחלות" טיפוליות ותיקונן:
1. שתיקה ממאירה ומטיבה
מטופלים שיצאו או יוצאים למסע האנליטי או הטיפולי שלהם הם משני סוגים: מחפש הדרך המצוי ואיש המקצוע. פרויד, בחיבורו "אנליזה סופית ואין-סופית" ציין שיש להבחין בין אנליזה לימודית, לאנשי מקצוע ובין אנליזה כשיטת טיפול לאנשים סובלים. האחרונים הם הרבה פחות סובלניים, למשל , למשך הארוך של הטיפול. גם כיום חייבת ההבחנה להשמר, לדעתי.
אנשים במצוקה הפונים לטיפול מצפים שידברו אתם, שישאלו אותם שאלות. במהלך השנים הם מצאו ומוצאים במרחב הטיפול האנליטי הרבה הקשבה ושתיקה. תלונות של מטופלים שפנו בעיקר לטיפולים דינמיים (אך גם לאנליזות ממוסדות) היו על שתיקות קשות מצד המטפלים. אדון כאן בקצרה בסוגית השתיקה והדיאלוג כדי לסייע ל"מחפש הדרך" להבחין בקשיים ולדרוש את תיקונם, לאפשר לו לממש את הפונטציאל הטיפולי הטמון בחיבור הטוב בין מטפל מצויד ומטופל תועה.

מחלת השתיקה של המטפל היא נושא לתלונות רבות של מטופלים. השתיקה היא עקרון פסיכואנליטי שזכה לשימוש לרעה גם בקרב פסיכואנליטיקאים ממוסדים וגם בקרב פסיכותרפיסטים ברוח פסיכואנליטית, לעיתים כבטוי לחוסר בטחון מקצועי או התחפרות והמנעות מחשיפה עצמית ומנקיטת עמדה.
פרויד גרס שכדי שהפסיכואנליזה תגשים את מטרתה העיקרית – סיוע למטופל להכיר את הלא מודע שלו, על האנליטיקאי להיות ניטרלי במדה העליונה. הוא ראה בעקרונות של המנעות, אנונימיות וניטרליות עקרונות המנחים את העבודה הפסיכואנליטית. אולם העקרונות הטכניים היו פחות מהותיים עבורו. בעקרון, הוא ראה את הפסיכואנליזה כשיטת טיפול שבה המטפל הולך בעקבות המטופל ולא מוליך אותו אחריו. הוא עצמו היה מאד אנושי ולא ניטרלי עם מטופלים שעזר להם באופן קונקרטי, וכתב מעט חיבורים טכניים כדי לא לצקת את העבודה הפסיכואנליטית היצירתית לתוך דפוסים נוקשים.
במהלך השנים, בהשפעת אסכולת יחסי האוביקט על העשיה הפסיכואנליטית, עקרון הניטרליות השתנה. לא עוד מטפל ניטרלי. דוקא המטפל המשתתף, הלוקח חלק בחויה הטיפולית באופן רגשי מלא, הוא זה שיכול להביא להתפתחותו ולקידומו של המטופל על ידי שיקום הכשלים הרגשיים המוקדמים שלו. במסורת זו מוצא המטפל השותק מקום כבוד, בעקבות ויניקוט ובאלינט, כמי שמאפשר בנוכחות הקשובה ל"אני האמיתי" לבצבץ ולכשלים ההתפתחותיים לבטא עצמם. השתיקה יצרה סביבה המבטאת הקשבה, זמינות, הכלה ואחזקה – מושגים שגורים כיום. באלינט ראה במטופל מי שחושף בטיפול את המקומות הרגישים שלו, את מקומות הכשל הבסיסי בקשר מבחינתו, ושם קולו היחודי של המטפל, ה"אני" שלו, עשוי לחדור לתוך העור הרגיש, העדין, לפלוש למוחו של המטופל המחפש לו בתוכו מחשבה, זכרון, קול משלו.
היכולת להקשיב ולשתוק היא יכולת שדורשת שקולותיו הפנימיים של המטפל לא יטרידו אותו, שהנרקיסיזם שלו לשמוע את קולו לא יגבר, אולם בצד היכולת להקשבה עמוקה, ולא למניפולציה על ידי אי-דיבור, זקוק המטופל שידברו אתו. המטפל האנליטי צריך שתהיה לו האופציה לדבר ולשתוק כאחת.

2. להיות סוביקט אנליטי
אחת התמורות של הפרקטיקה הפסיכואנליטית, בעיקר בעיקבות הזרם האמריקאי הבין-סוביקטיבי שאת קול נציגו הבולט, סטיבן מיטשל, הכרנו כבר, היא שאנליטיקאים כיום מדברים כאחד האדם. המסורת הזאת, המדברת על מפגש בין שני סובייקטים מציגה את קולו האישי של האנליטיקאי כעוד קול בתוך הזוג הטיפולי, לא כקול "אלוהים". ההנחה שעמדה מאחורי עקרונות ההמנעות, האנונימיות והניטרליות הישנים היתה שעל האנליטיקאי לצמצם את עצמו, להושיב עצמו מאחרי ספת הטיפולים, כדי לא להפריע בנוכחותו לאסוציאציות של המטופל לעלות וללא מודע להפוך למודע.
חדר הטיפולים איננו יותר דגם של "חדר ילדים לבן-שקט", חדר סטרילי, אלא מקום שבו שני המשתתפים חשופים זה לזה, המטפל חשוף למטופל בדיוק כפי שהאחרון חשוף אליו. ראינו בסדרה "בטיפול" שהמטופל ידין, כאשר רצה לדעת פרטים על המטפל ראובן, הצליח לברר באיזה מלון ברומא שהתה אשת המטפל עם מאהבה, מידע שגם המטפל עצמו לא ידע אותו.
היכולת להיות סוביקט באינטראקציה הטיפולית היא מצד אחד עקרון משחרר עבור מטפלים - מה שמשחרר אותם מדגם סכמטי של "דיבור נכון", של "המנעות מקצועית". ההכרה שהמטופל זקוק למפגש אותנטי כמים חיים בבדידות, בבלבול, בריק של חייו, וגם המטפל זקוק לכך כדי לא להתיבש ולהפוך לשבלונה מטפלת – היא הכרה משחררת ומקלה. אולם להיות סוביקט מקצועי זה לא פשוט כלל. חשוב להיות סוביקט אבל לא "להסתחבק".
המטפל כסוביקט, כמי שיכול לספר בנוחיות על משהו מעצמו כשהמטופל רוצה לדעת, מבלי לחוש פרוץ, כמי שלא מאבד בתוך ההדדיות האישית את יכולת ההתבוננות מן הצד, את "עמדת האוביקט השלישי", כפי שהיא נקראת לעיתים בפסיכואנליזה, זהו הסוביקט האנליטי.
פרויד ראה במתן עצות אקט בלתי פסיכואנליטי, אם כי נחוץ לפעמים. עצה למטופל בעולמנו הסבוך מצד אדם שמכיר אותו באופן אינטימי ושהמטופל סומך עליו איננה דבר פסול. הסוביקט האנליטי הוא מי שיכול לתת עיצות מבלי לפחד מן העין הבוחנת של "הפסיכואנליזה" אך יכול להתבונן באקט זה כעוד תפקיד שהוא מגלם עבור המטופל, לפעמים כבטוי של "נותן עיצה" מכזיב מעברו של המטופל, ולעיתים כצורך בחויה של תיקונו, כפי שראינו בטיפול של גיל.

למרות הקשיים "לדעת", הנטיה להצמד לנורמות המקובלות בשאיפה לנורמליות, במחיר אובדן הסוביקטיביות, הפסיכואנליזה, בישומה המוסדי ובהטמעתה בתרבות הטיפולית, למרות "מחלות" המטפלים והקושי להתקרב אל הכתיבה התאורטית שלה, מצוידת לפגוש את הקושי לדעת את עצמי
ולתור אחרי הקול האישי הסוביקטיבי שעלול לאבד לנו. ההוצאות הכספיות הכרוכות בטיפול האנליטי עלולות להיות גבוהות, אלא ששיקול של עדיפויות מוכר לכולנו: לנסוע לחו"ל, לשפץ את המטבח, לעשות קניות מנחמות – אלו הוצאות הנראות מוצדקות לכולנו. איש עסקים שהיה בטיפולי לפני שנים אמר שהייתי צריכה לדרוש הרבה כסף תמורת הטיפול בו, כי הוא היה ההשקעה הכי טובה של חייו.
לסיום ברצוני לצטט מדבריהם של מספר אנשים, שהיו מטופלים באנליזה או בטיפולים אנליטיים והסכימו לתרום את נקודת המבט שלהם לספר "פסיכואנליזה בנפשנו" (פרק 2). למרות הבקורות הלא פשוטות שאחדים מהם מפנים כלפי מטפליהם, כל אחד מהם אומר בדרכו שאכן, זה שינה את חייו וצייד אותו. כולם ציינו את המקום הבטוח, השקט, המוקדש לבדיקה וחשיבה עצמית, העלאה בטוחה של רגשות, מחשבות, זכרונות ואסוציאציות, מקום שמאפשר אימון בכושר הנפשי.
מבחינת הרווח מן האנליזה או הטיפול האנליטי, כל אחד מהם הדגיש איזשהו שנוי מהותי. שני מתארת התמוססות חרדותיה. תמר מתארת רווח ליצירתיותה ולמי שהיא. חנה מתארת איסוף השברים הגדולים שלה לאחדות. אורי מתאר את שהרויח כך: "הרגשתי שהתחזקתי והוקל סבלי…לא הרגשתי שנוי גדול אבל הרגשתי יותר חופשי וחזק וקל". גילי מתארת את מה שהיא הרויחה כך: "לאט, לאט, בלי שבכלל שמתי לב, ומבלי שאני מבינה (גם היום) איך בדיוק זה קרה, התחילו כל מיני פלונטרים שהיו לי בבטן, בראש ובלב להפתח. חסימות איתן השלמתי כבר כחלק בל ינותק מאישיותי נפתחו, וחלק שלם וגדול במוח ובנשמה שלי זכה לראשונה לראות אור יום".. אדם ראה את אופצית הטיפול הנפשי כמה שהציל את חייו, הפך אותו משורד למתקיים.
חיבור זה מבטא תקוה למפגש טוב בין האדם במצוקה, המחפש דרכו, לבין הפסיכואנליזה. אסיים בדבריו של פרויד על התקוה הזו:" ברצוני לשלוח אתכם לדרככם בהבטחה שכאשר אתם מטפלים בחולים בשיטה הפסיכואנליטית אתם ממלאים את חובתכם ביותר ממובן אחד. כאשר אתם מנצלים את ההזדמנות היחידה והבלתי חוזרת להתבונן מבעד לסודותיהן של הנוירוזות אינכם פועלים רק בשרות המדע וגם אינכם רק נותנים לחולה שלכם את הטיפול היעיל ביותר העומד היום ברשותנו לסבלו: אתם תורמים את חלקכם להרחבת הבנתם של ההמונים" (מתוך "סיכוייה לעתיד של התרפיה הפסיכואנליטית").

רשימה ביבליוגרפית
1. בולס, כ. (1987) צילו של אובייקט: פסיכואנליזה של הידוע הלא נחשב. הוצאת דביר, 2000.
2. ירום, נ. (2004) פסיכואנליזה בנפשנו: מחשבות על העשיה הפסיכואנליטית העכשוית.
אתר "פסיכולוגיה עברית".
3. מיטשל, ס. (1993) תקווה ופחד בפסיכואנליזה. הוצאת תולעת ספרים, 2003.
4. מקדוגל, ג’. (1989) תיאטרוני הגוף. הוצאת דביר, 1998.
5. פרויד,ז. "שלוש מסות על התאוריה של המיניות" (1905).
מתוך: מיניות ואהבה, הוצאת עם-עובד, 2002 ,17-89.
6. פרויד, ז. "קטע מתוך אנליזה של היסטריה" (1905).
מתוך: פרויד ודורה, בעריכת ע. ברמן. הוצאת עם עובד, 1993.
7. פרויד, ז. "אנליזה סופית ואינסופית" (1937).
מתוך: הטיפול הפסיכואנליטי. הוצאת עם עובד, 2002, 201-227.
8. פרויד, ז. "עצות לרופא על הטיפול הפסיכואנליטי"(1912).
מתוך: הטיפול הפסיכואנליטי. הוצאת עם עובד, 2002, 92-99 .
9. פרויד, ז. "סיכוייה לעתיד של התרפיה הפסיכואנליטית" (1910).
מתוך: הטיפול הפסיכואנליטי. הוצאת עם עובד, 2002 , 73-81. .


___________________________________________________
1 הרצאה במסגרת "משב רוח" - סדרת הרצאות בין תחומיות במדעי הרוח, אוניברסיטת תל-אביב, 28.12.05

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

ירום, נ. (2006). פסיכואנליזה בנפשנו – על פסיכואנליזה וטיפול נפשי. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 21/11/2018, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=660

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

צביאל רופאצביאל רופא19/5/2007

לאן שלא מגיעה קרן אור?.

אכן, לא לחינם משוים את מדעי ההתנהגות למקצוע הצילום, בשניהם דרושה חשיכה, ועלטה ואיפול הם מן הסתם תנאים הכרחיים. ועכשיו את רוצה שאכנס לעוד מקום סגור וחשוך? מה לא הייתי מספיק פעמים בחיי במקומות נידחים ורחוקים מהעין ומהלב? אני מתפלא עלייך תמי...

ואשר למאמר שלכאורה "פלשתי" לתוכו. לי צורם עד כמה המקצוע שעשה את צעדיו הראשונים באופן כה הומאני הפך למערכת ענקית, הפועלת למעשה כמחתרת מתחת לאפה התתרן של החברה. אני סבור שמה שכתבתי רלוונטי למאמר המכובד אם כי באופן עקיף. 

ואל דאגה, איני מתכוון להמשיך ולקלקל למישהו את המצב רוח, כי הרי ממילא זה לא יעזור כקליפת השום לשוכני המחלקות הסגורות באשר הם.

 

תמי גנדלמןתמי גנדלמן18/5/2007

צביאל.

אולי תיכנס לפורום "דברים שרציתי לאמר" ונדבר על זה שם?

לא נראה לי שזה מתאים לנהל דיון בנושאים כל כך רציניים ורגישים במקום שאינו מיועד לדיונים אלא לתגובות על מאמר שלא ממש קשור לנושא.

מה דעתך?

שבת שלום

תמי.

צביאל רופאצביאל רופא18/5/2007

יפה שהתחילו להודות.

שלא מדובר בתקלה או בהזנחה או בהתעללות או בהתרשלות...

ומי שיקרא בעיון את הפסקה השנייה של כתבה מזעזעת זו, יקבל תשובה ברורה ובהירה כבדולח לשאלת הראציונל הטורדנית. לנוחיותכם ציטוט הפסקה השנייה לפניכם:

"לפני מספר שבועות אושפז א', איש שירותי הביטחון לשעבר, בבית החולים הפסיכיאטרי "לב השרון", כחלק מתהליך תרפיה ארוך שהוא עובר, מאז משבר נפשי שחווה. במסגרת הטיפול אף אושפז בכפייה, ולא פעם נקשר לצורך הטיפול."

אז למי שעדיין לא היה ברור, להלן הסיבות למתרחש לעתים לא רחוקות במחלקות סגורות:

* מדובר בתהליך תרפיה ארוך (מה בא בחשבון אם לא פסיכותרפיה?) שקדם לאשפוז
* האשפוז הכפוי הוא חלק מהטיפול הזה
* הקשירות המזעזעות אף הן חלק מטיפול זה

אז יפה, שכפי שביקשתי בזמנו, ציבור המטפלים מתחיל לקחת אחריו בלי שקרים ובלי כזבים ואומר את כל האמת שחור על גבי עיתון.

ורק נשארות שתי שאלות קטנטנות:
למי שמתלבט מעט בנושא "המטרה המקדשת, או אינה מקדשת, את האמצעים":
1. האם התעללות פר-אקסלנס, שמטרתה היא טיפולית, היא אמצעי חוקי במקומותינו?
ואפרופו המאמר על הפסיכואנליזה, גם שאלה היפוטטית:
2. האם פרויד היה מתהפך או לא היה מתהפך בקברו אילו ידע שכך יעבדו ממשיכיו?

מה דעתכם?

צביאל רופאצביאל רופא18/5/2007

אכן, הגעתם ממש רחוק....

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3398325,00.html

 

מיכל דיאמנטמיכל דיאמנט12/5/2007

הפסיכואנליזה וגישות נוספות בטיפול.

 מקומה של הפסיכואנליזה כגישה שהניחה את היסודות לטיפול הנפשי  הוא ללא ספק מקום מכובד של ראשונים ומייסדים אולם

 ראוי לציין שמאז שפרויד  פיתח את הגישה  חלפו למעלה ממאה שנה שבהם אמנם היו התפתחויות רבות גם בפסיכואנליזה אך הפסיכולוגיה

התפתחה מאד  ונולדו גישות נוספות שכל אחת מהן הוכיחה יעילות טיפולית בסוגים שונים של נושאי טיפול . לכן מן הראוי לציין שבמאה שנה

 היתה התפתחות  של גישות טיפוליות חדשות ומתקדמות כמו גם התפתחויות במחקר הפסיכולוגי והנוירולוגי אשר מעמידים בסימן שאלה

גדול את יעילותה של שיטת טיפול אחת כתרופה לכל סוג בעיה או לכל סוגי המטופלים . יהיה זה אנכרוניסטי היום לא לראות את היתרונות

שיש ליכולת של הפסיכולוג לדעת  גישות וטכניקות נוספות וליכולת להשתמש בהן בהתאם לסוג הבעיה ובהתאם למה שמתאים למטופל 

הספיציפי שלפניו. הדבר דומה לרופא שלא יהיה מסוגל להתאים את סוג התרופה  אלא יתן את אותה תרופה לכל  סוגי הבעיות.

 לא מדובר באקלקטיות חסרת שיטה אלא באינטגרציה  מושכלת וממוקדת לקוח.  הפסיכואנליזה  מעולם לא השכילה לעשות זאת.

 

רות בלוםרות בלום8/5/2007

התפתחות הפסיכואנליזה- סקירה נפלאה! [ל"ת].

לניצה שלום,

הסקירה ההסטורית והעכשווית של התפתחות הפסיכואנליזה, מרתקת ומעוררת ..תהיות והמשך מחשבה..

מדהים בעיני..כיצד כל דור, חשב שהוא מחזיק ב"אמת",

ואולי מלכתחילה הכל היה שם.. ורק בהדרגה תיאורטיקנים הצליחו , לפרק, לבודד , לחקור ולהמשיג מרכיבים מרפאים בחווייה ?

דבריו של בולס על האדם הנורמוטי, מראה גם קשר בין תמורות חברתיות לתמורות תאורטיות..הרי  'האדם הפוסט מודרני'..אינו 'האדם המודרני' 

 

תודה

רותי