פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי

איך הפכה קבוצה למושג פסיכולוגי

סקירה הסטורית של המעבר מחשיבה פרטנית סגורה בפסיכולוגיה לחשיבה של הפסיכה כמשהו שנוצר בקבוצה.

מאמרים | 25/7/2005 | 23,235

תגיות:

 
איך הפכה קבוצה למושג פסיכולוגי/ נעמי רז
(הרצאה שניתנה בשפ"ח ירושלים ביולי 2005)
 
הקדמה:
כולנו חיים בקבוצות. גם פה עכשיו, כל אחד ואחת מכם שייך לקבוצה הזאת הגדולה, שאנחנו טורחים להזכיר את קיומה מדי פעם במהלך השנה.  וזאת כמובן לא הקבוצה היחידה שאתם משתייכים אליה. בתוך הקבוצה הגדולה הזאת יש גם קבוצות קטנות יותר, ו"בחוץ" כל אחד ואחת פה משתייך או משתייכת לכמה וכמה קבוצות, מסוגים שונים, בגדלים שונים. וכמובן -   בדרגות השתייכות שונות.
מבין כל הקבוצות, המשפחה היא בדרך כלל הקבוצה הראשונה שאנחנו שייכים אליה, ולכן היא גם המקום הראשון שבו אנחנו חווים את החוייה של להיות חלק מקבוצה. בעצם, התינוק הראשון הנולד לזוג הורים הוא ההופך אותם לקבוצה. ומפה ואילך היצור האנושי נע בין קבוצות שונות ובתוך קבוצות שונות בכל מהלך חייו.
 
תופעת הקבוצתיות היא טבעית לנו, היא חלק מחיינו, כמו השמש והירח והיום והלילה.
והיא כנראה התקיימה משחר ימי האנושות, לפחות כך מציירים את האדם בסרטים, בספרים, בתמונות! כלומר, זאת הנחה מאוד מקובלת על כל היוצרים למיניהם ועל ההוגים למיניהם – שמטבע ברייתו התקבץ האדם בקבוצות.
 
אבל למה בעצם כך אנו חיים? למה אפילו אנחנו, במה שנקראת תרבות מערבית, אנחנו, שכל כך עסוקים בלחשוב על עצמנו כיחידים, ייחודיים ונפרדים, ובלשאוף לכך, בכל זאת מתקבצים יחדיו בכל כך הרבה קטעים מחיינו?
האם זה מין אינסטינקט טבוע בנו? איזה שהוא גן משותף לכל המין האנושי? תוכנה שאין לנו שליטה עליה? אולי.
 
אנחנו לא היצור החי היחידי שחי בקבוצות. מרבית היונקים חיים כך, ויש גם בין סוגי החיות האחרים שחיים בקהיליות. אבל הם מן הסתם לא ממש שואלים את עצמם למה הם עושים זאת.
אבל אנחנו כן שואלים, אנחנו מנסים להבין את העולם שלנו ולא ממש מסתפקים בתיוג של "האדם הוא חיה חברתית". אנחנו מנסים להסביר לעצמנו ולתת משמעות לתופעות הניראות לעין..
 
אז הנה כמה הסברים -
 
א. צורך/הנעה להיות עם אחרים. מניע מוטבע באדם.
הסבר אחד הוא זה המייחס לאדם צורך או הנעה להיות עם אחרים, כחלק ממערך צרכים או הנעות בסיסיים.
 
אברהם מאסלו (1908-1970) פסיכולוג חברתי אמריקאי שחי במאה העשרים, הגה את מה שהוא כינה "היררכית צרכים", ובהיררכיה הזו של צרכים אנושיים הוא מיקם את הצורך בהשתייכות כצורך פסיכולוגי הקודם לכל צורך פסיכולוגי אחר. הוא מיקם אותו מיד לאחר הצרכים הפיזיים הבסיסיים, שהם צרכים פיזיולוגיים וצרכי ביטחון. מאסלו הגדיר צרכים פסיכולוגיים נוספים, אך הציב אותם בסולם שלו אחרי הצורך בהשתייכות מבחינת חשיבותם (הצורך בהערכה חברתית והצורך במימוש עצמי).
גם קלייטון אלדרפר, פסיכואנליטיקן אמריקאי, שבנה וריאציה על התיאוריה של מאסלו (וקרא לה ERG) הציב את צרכי ההשתייכות (Relatedness) מיד לאחר צרכי הקיום הפיזי (Existence) מבחינה היררכית. ורק לאחריהם – צרכי צמיחה       (Growth); כלומר, גם הוא סבר שהצורך באישור חברתי ובביטחון חברתי קודמים לצורך בפיתוח הכישרונות האישיים.
ויליאם שוץ, פסיכולוג אמריקאי גם הוא, שחי ופעל גם הוא במאה העשרים, הגדיר שלושה צרכים בינאישיים אצל האדם. הראשון בהם הוא הצורך להיכלל (INCLUSION). הבאים אחריו הם הצורך לשלוט והצורך בחיבה.
 
אבל עוד קודם להוגים האמריקאים היה אלפרד אדלר.
אלפרד אדלר (1870-1937), בן דורו של פרויד, הגדיר את מה שהוא כינה "זיקה חברתית" (social interest ), שאינו ממש נופל בקטגוריה של צרכים, אבל בכל זאת אתייחס אליו כאן.
 
אלפרד אדלר היה רופא ולאחר מכן פסיכולוג וחבר באגודה הפסיכואנליטית בוינה, אבל הוא עזב את האגודה הפסיכואנליטית כבר ב-1911 והחל לפתח מודל להבנת האדם שבבסיסו הייתה ההנחה שהאדם חי בשדה חברתי. לפי המודל שלו העקרון הראשון להבנת האדם הוא עקרון השייכות. (האחרים – מטרתיות, בחירה, סוביקטיביות והוליזם).
הוא האמין שהאדם הוא קודם כל יצור חברתי השייך לחברה, כשם שהחברה שייכת לו. הוא הגדיר אותו כבעל "זיקה חברתית" social interest. האדם (הבריא) לפי אדלר חותר לבסס את תחושת השייכות שלו. אדלר לא הסתפק רק בהגדרת הצורך להשתייך, אלא התייחס גם לאופן שבו הוא מתבטא  "הריני חלק ממשהו יותר גדול ממני, לכן ככל שלסובב אותי יהיה טוב יותר כך ייטב גם לי". לפי הגדרתו, תחושת שייכות כזו תבוא לידי ביטוי ברצון לתרום, להועיל, לשתף פעולה, ללמוד. (אדלר נפטר ב-1937, בעת מסע הרצאות). אדלר עבד בהתאם לתורתו גם עם הורים, גם עם ילדים וגם עם מורים כבר בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה.
 
אפשר לומר שלאדלר הייתה הסתכלות די חיובית על האדם! אבל התפיסה שלו לא היכתה שורשים בקרב אנשי המקצוע, כמו תפיסתו של פרויד, שהייתה מאוד שונה.
 
ב. מן הפסיכואנליזה הקלסית אל התיאוריות של יחסים:
בשונה מן התפיסה של מאסלו, של שיץ ושל אדלר, התייחס פרויד (1856-1939) (שחי באותה תקופה שאדלר חי בה!) לפסיכה של האדם כמערכת סגורה, דטרמיניסטית, הנשלטת על ידי כוחות פנימיים, ביולוגיים, ומבודדת מאחרים. אפילו כאשר הוא עסק בקשר בין היחיד לקבוצה, הוא דיבר על "אינסטינקט העדר" .
 
האמת היא שגם בימיו של פרויד חיו אנשים בקבוצות , אבל התפיסה שלו על האדם הייתה מאוד אינדיבדואליסטית וסגורה; הוא לא ממש התייחס ליחסים בין האדם וסביבתו האנושית. נהוג לייחס את התורה שבנה לתרבות ולהוייה של אותם זמנים – פחד מן המיניות יחד עם נורמות של סגירות רגשית. אבל בכל זאת מעניין איך זה ששני אנשים שחיו באותה התקופה עיצבו תפיסות כל כך שונות על מהות של האדם!!
 
 (בהקשר הזה מעניין לציין שגם צ''רלס דרווין (1809-1882), שניסה להסביר תופעות חיים אחרות ביקום – תופעת הקיום של מיני יצורים חיים כל כך מגוונים וכל כך שונים, לא נתן משקל כלשהו לשיתוף פעולה חברתי כגורם בהישרדות. הוא דיבר רק על "ההישרדות של המתאימים ביותר"- אלו שמתאימים עצמם לסביבתם מבחינה פיזית. הוא לא דיבר על מנגנונים אחרים של הישרדות).
 
אבל היות שהאדם הוא בכל זאת "חיה חברתית", החלו להתפתח הסתכלויות אחרות על נפש האדם אצל מי שהתחנכו לאור תורתו של פרויד, והסתכלויות אלו החלו לכלול בתוכן גם את עניין היחסים בין בני אנוש. העוסקים בפסיכולוגיה החלו לתהות על תקפותה של מה שהם קראו "תיאוריית הדחף" להסבר נפשו של האדם, ולבחון אותה מחדש. והפסיכואנליזה שינתה כיוון – מן התפיסה הביולוגית אל תפיסה של יחסים.
 
בכלל, לאחר מלחמת העולם השנייה התפתח עניין הולך וגובר במדעי החברה, בפסיכולוגיה ובפסיכיאטריה, בעיקר בארהב ובבריטניה. ובנוסף לשינויים שעברו על הפסיכואנליזה, החלו לצמוח גם תיאוריות על מערכות, על שדות, על גשטלט, ובהמשך נפגשו אלו עם אלו לתיאוריות שעסקו בפסיכולוגיה של מערכות ושל קבוצות.
 
(אני לא יודעת מה קרה כל אותה העת לתיאוריה של אדלר. מישהו יודע?).
 
ולאן פנתה הפסיכואנליזה?
נקודת מפנה בולטת בהתפתחות הפסיכואנליזה התרחשה בבריטניה, ואחד האנשים המובילים בה היה רונלד פיירביירן             (FAIRBAIRN) . פיירביירן היה פסיכואנליטיקן פורה ביותר, שחי בערך באותה תקופה של ויניקוט, וכתב לא מעט. הוא שינה את הדגשים בחשיבה הפסיכואנליטית מן האינסטינקטים אל העצמי או האגו, שהוא בעליו של האינסטינקטים, ומן הדחפים אל יחסי אובייקט שבתוכם הדחפים מופעלים. הוא ראה את התינוק כאגו דינמי שלם, גם אם פרימיטיבי, המגיב אל עולם האובייקטים ושואף אל יחסים עם אובייקטים.  הוא טען שההתכוונות של הליבידו האנושי היא אל האובייקט עצמו ואל יחסי אובייקט טובים – "עונג הוא סימן לאובייקט", ואיננו מטרה בפני עצמו. אנחנו מחפשים אנשים, הוא אמר, לא הנאות. חיי אנוש מקבלים משמעות רק ביחסיו עם אובייקטים שמחוצה לו, ולא מדובר רק ביחסי אוביקט מופנמים, או בייצוגים פנימיים של דמויות אלא ביחסים אמיתיים ממשיים. ללא יחסי אובייקט האגו עצמו לא יוכל להתפתח.
כשם שהנוסחה הביולוגית הבסיסית היא ההסתגלות של האורגניזם לסביבתו, כך הנוסחה הפסיכולוגית הבסיסית היא היחסים של האדם עם סביבתו האנושית. לפי תפיסתו, העצמי קיים ומוגדר במונחים של יחסים שיש לו, שאותם הוא זוכר, שאליהם הוא מתאווה, או שאותם הוא מייצר, ועצם קיום היחסים הללו מאפשר את התפתחותו.
צורת העצמי גדלה ומשתנה מתוך התנסויותיו ביחסים, ובה בעת - טבע היחסים מתעצב ומשתנה על ידי אותו עצמי.
דונלד ויניקוט (1896-1971) התרחק גם הוא מן התפיסה הדטרמינסטית, שלפיה ההתפתחות נעשית בתוך גבולות שנקבעו מראש, וראה את האדם כבורא את חייו ואת עולמו כל העת מחדש. וכל זה – אמר ויניקוט – מתרחש בתוך מציאות חיצונית, שבה יש קשר עם הזולת.  "יחסיו של האדם עם זולתו, בין אם הריאליים ובין אם המופנמים, הם (רק) העריסה הקונטקסטואלית שבה מתרחש כל מה שהוא אנושי ושייך לאדם" – אומר רענן קולקה על תפיסתו של ויניקוט את האדם, בהקדמה לספר "משחק ומציאות". בקונטקסט הזה מתהוות החויות של הממשות ושל העצמיות המשמעותית. כזכור, ויניקוט הוא שטבע את האמירה ש"אין בעצם דבר כזה כמו תינוק. יש הצמד אם-תינוק". רענן קולקה מציין גם שויניקוט היה גאה בניסיונותיו להמשיג במושגים פסיכואנליטיים את הסביבה, נסיונות שבהם – לפי קולקה – "הוא ראה את תרומתו החלוצית לפסיכואנליזה".
פיירביירן וויניקוט ניסחו בעצם לראשונה מושג של יחסים בתוך ההסתכלות הפסיכונאליטית.
זו כמובן נוסחה שונה באופן רדיקלי מנוסחת הדחף למהות האנושית, או – ל"משמעות החיים" – שאותה חקר ויניקוט שוב ושוב. 
גם לאקאן אמר ש "כל איווי (desire ) אנושי הוא בעצם פונקציה של המשאלה להכרה. רק כאשר האדם הוא  מוכר/מזוהה RECOGNISED) ) על ידי אחר, על ידי אחרים רבים, על ידי כל האחרים – רק אז הוא באמת אנושי, עבור עצמו ועבור אחרים".
 
פיירביירן אף טען שמטרתו של טיפול היא לא כל כך "עצמאות" אלא "תלות גומלין" (INDEPENDENCE  לעומת INTERDEPENDENCE ׂ ).
מטפלים הקבוצתיים, החל ממורנו, אמנם הציבו את התלות ההדדית כמטרה טיפולית מתחילה.
 
פיירביירן אמנם הכניס לחשיבה הפסיכואנליטית את החוץ, אך הוא המשיך להשתמש במושגי הדחף והליבידו המסורתיים כהסבר לחיפוש אחר אובייקטים. היינץ קוהוט הלך צעד נוסף וזנח את מושג הדחף. הוא חזר למושג, שקודם כבר הזכרתי אותו – מושג הצורך. הוא הגדיר מערכת צרכים שסיפוקם קשור כולו באחרים.
 

ג. ובחזרה אל תיאוריה של צרכים/מניעים

קוהוט (1913-1981 ) הגדיר את האדם כבעל צרכים בסיסיים מסויימים, שסיפוקם חיוני להתפתחותו. בשונה ממאסלו ומהיררכית הצרכים שהוא הגדיר, אצל קוהוט ההשתייכות אינה הצורך הפסיכולוגי הראשון במעלה. הוא דווקא הציב אותו כצורך שלישי (אחרי הצורך בהשתקפות והצורך באידיאליזציה). יחד עם זה הוא כן הגדיר את סיפוק הצורך הזה – שלו קרא הצורך בתאומות – כחיוני להתפתחות תקינה. זה הוא הצורך להיות עם בני דמותי,להיות עם אחרים כמוני.
 
לעומת קוהוט, פרופ'' פנחס נוי, פסיכואנליטיקן בתפיסתו, דווקא אומר שההנעה הבסיסית ביותר אצל האדם היא להגדיר את העצמי כחלק מקבוצה אנושית כלשהי  (במאמר ב"שיחות", 1999, על התהליכים הנורמליים לתחזוקת תחושת העצמי III– היחסים עם הזולת והקבוצה") . הוא טוען שההנעה זו מופעלת עוד לפני ההנעה לאינדיבידואציה, שבדרך כלל  אנחנו חושבים עליה כהנעה הכי בסיסית בהתפתחות. במאמר הוא כותב "רק לאחר שאדם הצליח לבסס את תחושת העצמי בתוך, נוכח, ובעזרת הקבוצה, הוא יכול לנסות להתקדם לשלב הבא ולזכות לייחוד כלשהו בתוך או מחוץ לקבוצה זו".
 
אז מכאן ואילך - האדם אמנם כבר אינו נתפס כמערכת סגורה שמונעת על ידי דחפים וכמעט אינה מושפעת מן החוץ, אלא כיחידה עם התכוונות והיזקקות אל האחר והאחרים.
 
אבל מקומה של הקבוצה וחשיבותה בחיי היחיד עדיין צריכים להיות מוסברים. 
אפשר להסביר את ההשתייכות לקבוצה כצורך פסיכולוגי ראשוני, כפי שעשה מאסלו, ואפשר גם להגדיר את ההנעה להגדיר עצמי כחלק מקבוצה אנושית כהנעה בסיסית ביותר, כפי שעשה פנחס נוי. אבל וילפרד ביון עשה צעד נוסף, והגדיר את הקבוצה כמהות פנימית באדם.
 
ד. הקבוצה כמהות פנימית באדם.
וילפרד ביון , שחי בשנים 1897-1979 , עסק רבות בטיפול בפרטים, אבל אז הוא החל לתת את דעתו גם לפסיכולוגיה של הקבוצה ושל היחיד בתוכה. בזמן מלחמת העולם השנייה, בעבודתו עם קצינים ש"נשברו" במלחמה, הוא יצר עבורם מצבים שנועדו לאפשר להם לבנות מחדש את כבודם העצמי ואת הרצון ללחום. המצבים שיצר היו כאלו שבהם התקיימו שני אלמנטים מרכזיים: האלמנט הראשון היה שהוטל עליהם לפעול לטובת הקבוצה ולא רק לטובת ההישרדות האישית, והאלמנט השני היה שהוא ייצר מצבים מעוררי חרדה, שבהם כאן ועכשיו היה עליהם לגייס כוחות התמודדות. כך הוא למד שיחסי עבודה טובים בקבוצה מאפשרים לאנשים ללמוד איך לפעול תחת אש, ובמילים אחרות – להחזיר לעצמם מרחב מנטלי יוצרני וקונסטרוקטיבי.
 
ביון תפס את היצור האנושי כיצור שיש לו מורשת של קבוצתיות (“inheritance as a group species”) – כלומר, הוא הגדיר את האדם כבעל חיים שמשוקע מעצם מהותו בהוייה קבוצתית, גם אם אין בסביבתו ברגע נתון קבוצה ממשית..
 
בסיום ספרו Experiences in Groups הוא כותב:
 
 “the individual is and always has been, a member of a group, even if his membership of it consists of behaving in such a way that reality is given to an idea that he does not belong to a group at all. The individual is a group animal at war, both with the group and with those aspects of his personality that constitute his ‘groupishness’…………In fact no individual, however isolated in time and space, should be regarded as outside a group or lacking in active manifestations of group psychology” (1961 pp168-9)
 
כאשר ביון המשיג את ניסיונו בעבודה הקבוצתית הוא עשה שימוש בתפיסה הפסיכואנליטית של מלאני קליין אודות אובייקטים שמופנמים אצל האדם במהלך התפתחותו, וטען שגם קבוצה, ולא רק אנשים בודדים, יכולה להיות מופנמת בנפשו של האדם ולהתקיים בלא מודע שלו, גם בהיעדרה, בדיוק כמו דמויות אנוש.  והיות שאנחנו יצורים בעלי תכונה של "קבוצתיות", הרי שבנפש כל אחד מאיתנו מופנמת קבוצה, כיחידה נפרדת שלמה, גם כאשר איננו מצויים בתוכה, בדיוק כמו אובייקטים מופנמים אחרים. וכאשר אנחנו מצויים בקבוצה, אנחנו נושאים עימנו את הדימויים הפנימיים של הקבוצות הקודמות, ופועלים בהתאם להם.
 
תיאוריה אחרת שמתייחסת למקומה הפסיכולוגי של הקבוצה בחיי הפרט היא התיאוריה שבבסיס האנליזה הקבוצתית. פולקס    ((Foulkes, פסיכואנליטיקן בריטי, מאבות הטיפול הקבוצתי האנליטי, טבע בשנות החמישים של המאה הקודמת את האימרה שאין יחיד שמתקיים מחוץ לחברתי.  פוקס האמין שהתינוק משליך לתוכו יחסים ותבניות של יחסים, כך שמה שנקרא תהליכים פנימיים ביחיד הם בעצם הפנמות של הכוחות הפועלים בקבוצה שאליה הוא שייך. בעצם מה שנקרא תהליכים פנימיים אינם אלא דינמיקות קבוצתיות מופנמות. הפרעות בהתפתחות הן תוצר של חוסר תיאום בין היחיד לבין הקבוצה הראשונית שלו, כלומר המשפחה.
לפי תיאוריה זו הקבוצה, החברה והתרבות קודמים לפרט, (ומפה בעצם נובעים דבריו של פנחס נוי על כך שהמניע הבסיסי ביותר באדם הוא להגדיר עצמו כחלק מקבוצה אנושית). קודמים לא במובן שעלינו לשים אותם לפני הפרט, אלא במובן שאין קיום לעצמי ללא החברה שאליה הוא נולד, והקבוצה היא מעין פאזל, שבתוכו היחיד הוא אחד החלקים, ללא משמעות רבה לכשעצמו.
לפי תפיסה זו - העצמי הקבוצתי הוא ראשוני, והעצמי האישי הוא משני. הגבולות בין העצמי האישי לבין העצמי הקבוצתי אינם לגמרי ברורים, הם שלובים זה בזה, ולכן התמוטטות של הקבוצה תגרום גם להתמוטטות של היחיד בה.
בקבוצה מגולמות המסורות התרבותיות שאל תוכן נולד הפרט, על כל מורכבותן. במהלך החיים האדם הופך להיות חבר של קבוצות רבות, שניתן להגדירן כתת-קבוצות (אתניות, מקצועיות, משפחתיות....) של העצמי הקבוצתי של הקהילה אליה הוא משתייך. העצמי הקבוצתי הקהילתי קודם ליחידים ומתקיים גם אחריהם, ומשתמש בהם כדי להגשים את מטרותיו.
 

אז מה בכלל נותנת קבוצה ליחיד שבתוכה

עכשיו אחרי ההסברים התיאורטיים השונים על הקשר שבין היחיד לבין הקבוצה ועל הקשר שבין פנימיות היחיד לבין מה שקורה בקבוצות ההשתייכות שלו, חשוב לי להתייחס למה שקבוצה  נותנת ליחיד שבתוכה.
 
מנקודת המבט של העצמי - קבוצה היא מקום שיכול לספק צרכי עצמי בסיסיים, ולכן היא מקום לגיבושו ולהתפתחותו של העצמי, מראשית חייו ואילך. כפי שאמר פנחס נוי – "האפיונים הראשוניים של העצמי שלנו מתהווים בתוך, נוכח ובעזרת הקבוצה".
אמנם הכי טבעי לחשוב על הקבוצה כמקום שמספק צרכי תאומות. הצורך להיות חלק ממקבץ של בני אנוש נוספים, להשתייך, לקבל מענה לצרכי ה SAMENESS   - הקבוצה היא מקום טבעי לספק אותו. אבל זה לא הצורך היחיד שקבוצה מספקת.
קבוצה היא גם מקום לסיפוק צרכי השתקפות. האחרים בקבוצה הם מעין מבחר של מראות של כל יחיד. ולכן בקבוצה בעצם מתחדד מקומו הייחודי של כל פרט, מתחדדים גבולותיו ומתחדדת ייחודיותו המיוחדת , וזאת בתהליכים מורכבים של השוואה, של השתקפות, של הפנמות והזדהויות.
 
וגם הצורך השלישי (השני בסדר) שמנה קוהוט מקבל מענה בקבוצה. בקבוצה יש מענה גם לצרכי אידיאליזציה – הן מעצם העובדה שהיחיד הוא חלק מעצמי קבוצתי שגדול ממנו, והן מקיומן של הזדמנויות מגוונות להפנמות ואידיאליזציות של חלקים מן האנשים האחרים בקבוצה.
העצמי הקבוצתי היה מושג שאותו טבע קוהוט. הוא הגדיר אותו כישות שיש לה קיום משלה, עם צרכים משלה, מבנה פנימי משלה - עם אמביציות ואידיאלים, בדומה לעצמי האישי.
כל אינטראקציה שמתרחשת בקבוצה, ואשר מהדהדת את האידיאלים והאמביציות של העצמי הקבוצתי, מספקת את צרכיו של העצמי הקבוצתי,  ובה בעת היא גם מספקת צרכי זולת עצמי של החברים בקבוצה. ובשל ריבוי האינטראקציות בקבוצה ברור שיש הרבה הזדמנויות לסיפוק צרכי זולת עצמי אצל כל אחד מן השותפים בה.
 
הרי אנחנו יודעים שקבוצות מספקות לנו משהו שלא תמיד קל לנו לתת לעצמנו כיחידים. קבוצות מספקות לנו תחושה של עוצמה גדולה יותר משיש לנו כשאנחנו לעצמנו. נדמה לי שרבים מאיתנו יודעים שקבוצה יכולה להיות עבורנו מעיין ממנו אנחנו שואבים כוח להמשיך, כוח להתגבר......כוח לעשות דברים שאיננו מעזים לעשותם לבדנו, או איננו יכולים לעשותם לבדנו.... (ילדים, בתהליך גיבוש עצמיותם ונפרדותם, מתרחקים אל עבר קבוצת העמיתים שלהם, ומוצאים בתוכה את הכוח ואת היכולת לבנות את הזהות האישית, הנבדלת שלהם) .
 
אבל אי אפשר להתעלם גם מן הפן ההרסני האפשרי שגלום בעוצמה הזאת.
 אנחנו יודעים שההיסטוריה האנושית מלאה בעדויות על הסכנה הטמונה בקבוצות ובעוצמה שלהן. גם קוהוט, שהכיר בכוחה המרפא של קבוצה וייחס לה חשיבות גדולה כמספקת צרכי היחיד, חשש להיכנס לתחום של העבודה הקבוצתית, בגלל החוייה שהוא הכיר מקרוב כמי שנאלץ לברוח מאימי המשטר הנאצי. הוא הכיר את הקבוצה שמכחידה את יחודיותו של היחיד, מספקת לחבריה תחושת עוצמה מעבר למידותיהם, ומאיימת על החברה כולה ועל יחידים. אבל גם בקבוצה קטנה, גם ללא מנהיג חולה בנפשו, יש כוחות שיכולים לפעול לרעת היחיד או לרעת הקבוצה.
ייתכן שהעובדה הזו, יחד עם העוצמה הגדולה הנאגרת בקבוצה, עשויים להפחיד, אבל העוצמה החיובית של הקבוצה היא כל כך גדולה בעיניי, שחשוב ללמוד איך לחיות עם הכוחות ההרסניים ואיך לגדל את הכוחות החיוביים בה, באופן שכל משתתף ומשתתפת יחוו באמת סיפוק צרכים כל כך אנושיים.
 
ולכן אסיים במה שארוין יאלום כינה "הגורמים המרפאים" בקבוצה:
יאלום, בספרו על טיפול קבוצתי (שיש הקוראים לו "התנך" של הקבוצות) מייחס לכל קבוצה שהיא – גם אם מטרתה איננה טיפול - כוחות מרפאים שנובעים מהמהות של קבוצה. הוא בנה רשימה זו על בסיס מה שאמרו מטופלים שלו. אבל בכל עבודה קבוצתית, גם אם אין בה מטרה טיפולית, מתקיימים האלמנטים הללו. בין היתר:
למידה בינאישית על העצמי ועל איך לחיות עם אחרים;
קבלת עצות והדרכה מאחרים;
מתן ביטוי לרגשות;
הזדהות, אידיאליזציה או חיקוי של התנהגויות או עמדות;
למידה על עצמי, הבנת עצמי; 
חוייה של תקווה;
עזרה לאחר;
לכידות קבוצתית;
התפתחות טכניקות של חברות;
שחזור מתקן של הקבוצה הראשונית....
האינטראקציות וההשתקפויות ההדדיות מייצרים אצל חברי הקבוצה למידה אודות עצמם, הבנות חדשות והתנהגויות חדשות,
ואני מקווה שכאשר יוצגו היום העבודות שנעשו עם קבוצות תוכלו לגלות את ערכם של הגורמים הללו.
 
 
 
 
 
 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

רז, נ. (2005). איך הפכה קבוצה למושג פסיכולוגי. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=519

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

נעמי רזנעמי רז25/9/2005

חומר של פוקס. ערב טוב, ליטל. ככל הידוע לי, לא מצוי חומר בעברית מכתבי FOULKES. יש התייחסויות אליו בדברים שנכתבו בעברית. צר לי. אם תדעי אחרת - אשמח לשמוע גם. נעמי

litalgl@gmail.comlitalgl@gmail.com22/9/2005

שאלה. שלום לך.אני מחפשת חומר עיוני על גישתו של foulks להנחיית קבוצות. האם קיים חומר כזה בעברית? היכן? תודה

ביישניתביישנית24/8/2005

מחפשת קבוצת תמיכה בירושלים [ל"ת]. אני חייבת לדעת: האם יש קבוצת תמיכה לביישנים בירושלים? או במקום שמאוד קרוב לירושלים? אני חושבת שקבוצת תמיכה תפתור לי המון בעיות ותעזור לי בחיים, אם יש  דבר כזה אני כל-כך אשמח!

נעמי רזנעמי רז23/8/2005

אדלר. סימה, תודה על התודה. אני חושבת שההשתרשות של מכוני אדלר ושל התיאוריה שלו מעידה על התאמתה לצרכים האנושיים הבסיסיים ועל יכולתה לתת מענים! נעמי

סימה רבידסימה רביד20/8/2005

קבוצה - תמיכה ושייכות [ל"ת]. שלום לך נעמי,
תודה על המאמר המסכם כל כך יפה את מה שאני חוזרת ומצטטת:'לא טוב היות האדם לבדו'. האדם הוא חיה חברתית.
אף אני משתייכת לקבוצת המרצות-מנחות של מכון אדלר ואחת משלושת המנהלים של פורום מכון אדלר בנענע.
 מנסיוני הרב אני רואה כיצד משפיעה קבוצה (לחיוב ולשלילה) על הפרט.
אנו חותרים להטמעת הראייה החיובית ובקבוצה ניתנת האפשרות להכיל זאת ביתר קלות.
ניתן להבין כמה חשובה כרגע התמיכה (ללא כל קשר לצידי המפה הפוליטית) שזקוקים המפונים הן כפרט והן כקבוצה.
 
סימה רביד

נעמי רזנעמי רז3/8/2005

תודה. היי דסי, תודה, רבה.
לא שלא ידעתי שדדייקורס הפך את תורתו של אדלר לחיה, אבל היה איזה חור, ואת הצלחת להאיר עליו. אני ממשיכה להידהם מן האופן שבו הסתכל אדלר על האדם גם בימים החשוכים ההם. תודה.  נעמי

דסידסי3/8/2005

אלפרד אדלר [ל"ת]. קראתי את המאמר בעניין רב. שמחתי למצוא שלא רק אלה המוגדרים 'אדלריאניים' יודעים לציין שאדלר קדם למאסלו בעניין שהיה לו בהבנת תפקוד האדם עם בני אדם אחרים. הכותבת תוהה מה קרה בינתיים עם אדלר.
מלחמת העולם השנייה  הקפיאה, במידה זו או אחרת, את פיתוח החשיבה האדלריאנית. אבל, משנות החמישים של המאה העשרים פועלים מכוני אדלר ברחבי העולם.  פרופסור דרייקורס היה תלמידו וממשיך דרכו של אדלר. בארץ נלמדת התיאוריה בסניפים שונים כאשר הסניף הראשי נמצא בהרצליה. במהלך השנים פותחה והורחבה גם גישה טיפולית פרטנית על פי התיאוריה של אדלר.
כמי שמלמדת במסגרת מכון אדלר את 'יסודות התיאוריה האדלריאנית' אני מעידה על כך שיש לפילוסופיה של אדלר חסידים רבים. אני רואה במאסלו, ברוג'רס ובאחרים, ממשיכי דרכו של אדלר. כנראה שליד פרויד הגדול, הכריזמטי ובעל כשרון הכתיבה קשה היה לתיאוריה של אדלר לפרוח. אדלר עצמו נפטר בגיל צעיר ולא הספיק כמעט לכתוב. אך במשך השנים, עם התפתחות החשיבה המערכתית והטיפול המשפחתי, ניכר שחלקים נכבדים מהחשיבה של אדלר, משמשים מטפלים רבים.
 בברכה דסי