על בחירות לקראת הבחירות - או למה אנחנו בוחרים את מה שאנחנו בוחרים?
מורן וילנר סקאל
"שיפה ושונה תהא השנה אשר מתחילה לה היום" (נעמי שמר).
תחילתה של שנה חדשה טבולה בניחוח של הזדמנות להתחיל מבראשית. הדף הנקי ותחושת ההתחדשות מזמנים תדיר שאלות על בחירה: מה אבחר לעשות אחרת השנה? מה אבחר לחזק? ומה אבחר לשחרר ולהניח מאחור? נדמה שברגע הזה, בתחילתה של שנה חדשה, הבחירה מונחת בידינו.
לכאורה, אנחנו מורגלים בבחירות. הרי אנחנו מקבלים החלטות ובוררים אפשרויות מדי יום. חלק מהבחירות שלנו קטנות, יומיומיות וכמעט בלתי מורגשות, ואחרות משנות את מסלול חיינו. על פניו, נדמה שבחירה היא פעולה רגילה וישירה למדי: עומדות בפנינו כמה אפשרויות, אנחנו שוקלים אותן, ואז בוחרים את מה שמתאים לנו. אבל האם אכן כך הדבר? האם הבחירות שלנו מתחילות רק ברגע שבו אנחנו עומדים מול האפשרויות? האם אנחנו אלו שבוחרים את בחירותינו? מה משפיע עליהן? ומה משפיע על האפשרויות העומדות בפנינו?
נדמה כי שאלות מעין אלו, ואף רבות אחרות, מהדהדות חזק מאוד השנה. ייתכן שהדבר נובע מכך שהשנה אנחנו ניצבים, כמדינה, בפני בחירות משמעותיות מאוד - הבחירות לכנסת ה־26. אולם המאמר שלפניכם אינו מתכוון לעסוק בפוליטיקה כלל, אלא בדבר־מה גדול ממנה: בבחירה עצמה ובשאלות הרבות האופפות אותה. המאמר מבקש לאחוז בקצה החוט של אותו דבר־מה חמקמק שגורם לנו לבחור דווקא את הדברים שאנחנו בוחרים, דרך כמה מחשבות, תאוריות, שאלות ועקרונות הנוגעים ליכולת שלנו לבחור.
הכל צפוי והרשות נתונה (רבי עקיבא. אבות ג, ט"ו)
השאלה אם אנחנו באמת חופשיים לבחור מלווה את המחשבה האנושית זה מאות ואלפי שנים. אין־ספור פילוסופים, הוגי דעות ואנשי דת עסקו בה מזוויות שונות, והיא נותרה גם כיום שאלה פתוחה ומורכבת. מבלי להתיימר לסקור את העושר העצום של הדיון הזה, כאשר מתבוננים בו ממעוף הציפור אפשר לזהות שני קטבים מרכזיים. בקוטב האחד נמצאת התפיסה שלפיה לאדם יש חופש בחירה אמיתי - היכולת לעצור, לשקול אפשרויות ולבחור בין דרכי פעולה שונות באופן שאינו מוכתב מראש. בקוטב השני נמצאת התפיסה הדטרמיניסטית, שלפיה גם כאשר נדמה לנו שאנו בוחרים באופן חופשי, הבחירה שלנו בעצם נקבעה עבורנו. כלומר, היא תוצאה של שרשרת סיבות וגורמים שקדמו לה: החל מהמטען הביולוגי וההיסטוריה האישית שלנו, דרך הסביבה והתרבות שבהן גדלנו, ועד למצבנו הנפשי ולנסיבות שבהן אנו נמצאים ברגע הבחירה ממש. בין שני הקטבים הללו מתקיימות עמדות רבות המנסות ליישב ביניהם, ולהכיר בכך שהבחירות שלנו, גם אם הן מושפעות ומוגבלות, בכל זאת יש בהן מידה כלשהי של חירות ואחריות.
הבחירה, על כל גווניה וצורותיה, עולה לעתים קרובות מאוד בשיח בחדר הטיפולים. כחלק מהעבודה הטיפולית, לא אחת נמצא את עצמנו מנסים להתחקות אחר הרבדים השונים של הבחירות שאנו עושים, של האופן שבו אנו בוחרים ושל המאפיינים שלנו עצמנו - הבוחרים - ולהבין אותם.
מה גורם לנו לרצות דווקא את הדברים שאנחנו רוצים? כשחושבים על נפש האדם, על העולם הפנימי שלנו, ניתן לטעון, כפי שטען פרויד (1915, מובא אצל מיטשל ובלאק, 2006), שחלק משמעותי ממנו כלל אינו נגיש באופן ישיר למודעות. דחפים, משאלות, קונפליקטים, חרדות והגנות משפיעים על ההתנהגות שלנו ועל בחירותינו גם בלי שנהיה מודעים לכך. יתרה מכך, אדם יכול לבחור משהו, ואפילו להסביר לעצמו את בחירתו, אף שהסיבות האמיתיות לבחירה אינן בהכרח ידועות לו. למשל, מישהי יכולה להסביר לעצמה שבחרה להישאר בעבודה שאינה מספקת אותה בגלל הנוחות או השכר, בעוד שמתחת לפני השטח הובילו אותה להמשיך כוחות אחרים לחלוטין: אולי רצון להימנע מתחושת כישלון, או צורך להוכיח את ערכה. במובן הזה, לא מן הנמנע לפגוש בטיפול את ההבנה שאנחנו לא תמיד יודעים מדוע אנחנו בוחרים את מה שאנחנו בוחרים. בהתאם לכך, טיפול טוב הוא כזה שעוסק בהרחבת יכולתו של האדם להתבונן בעולם הפנימי שלו ושל אחרים בחייו, ומסייע לשפוך אור על התנהגויות, בחירות ותגובות שנדמות אוטומטיות או מושרשות. במונחים של מנטליזציה (Fonagy et al., 2012), מדובר ביכולת לעצור לרגע ולנסות להבין מה מתרחש בתוכנו ובאחרים - לזהות או לשער אילו רגשות, מחשבות, צרכים או כוונות עומדים בבסיס ההתנהגות שלנו ושל הסובבים אותנו. עצם היכולת להתבונן במה שמניע אותנו מבפנים, במקום לפעול באופן אוטומטי, עשויה לפתוח מרווח קטן בין הדחף לבין הפעולה, ובתוך המרחב השברירי הזה נולדת גם האפשרות לבחור.
מה למדתי שצריך לרצות? לפני כל החלטה יש היסטוריה. היסטוריה אישית, משפחתית, חברתית. ישנו הילד שהיינו, הדברים שלמדנו על עצמנו. וכמובן, היחסים הראשונים שלנו, שדרכם למדנו מה אפשר לצפות מאנשים אחרים ומה אחרים מצפים מאיתנו. ויניקוט (1960/2009), למשל, מתאר כיצד כאשר ההתפתחות מיטיבה, מתאפשרת תחושה של "אני", של "סובייקט" - כלומר של מישהו שיכול לרצות, לדמיין, לשחק ולפעול מתוך עצמו. אבל כאשר האדם נדרש להתאים את עצמו באופן משמעותי לציפיות הסביבה, עלולה להתפתח התנהלות המזוהה עם העצמי הכוזב - עצמי שמסתגל, נענה ומתאים את עצמו, לעתים עד כדי התרחקות מן התחושה של מה שמרגיש חי וספונטני בתוכו. בחדר הטיפולים אנו עשויים למצוא את עצמנו עוסקים לא רק בשאלה מה בחרנו, אלא גם בשאלה "האם זו בחירה שמרגישה לי שלי?". כמובן, בטיפול איננו עוסקים במחיקת ההיסטוריה, אלא בניסיון להכיר את הקולות המושרשים בנו: להבין ולזהות עד כמה אני חשה שאני פועלת ובוחרת מתוך מקום שיש בו חיות, ספונטניות ותחושה של השתתפות בחיים שלי, ולא רק מתוך היענות למה שלמדתי שאני אמורה להיות, לרצות או לעשות; לזהות מתי בחירה מסוימת נובעת ממשאלה, מרצון או מצורך, ומתי היא נועדה בעיקר למנוע אכזבה, דחייה או תחושת כישלון.
"שתי דרכים התפצלו ביער, ואני - בחרתי בזו שפחות הלכו בה, וזהו כל ההבדל." (רוברט פרוסט)
אבל לא רק מה שמתרחש בתוכנו משפיע על הבחירות שלנו, אלא גם מה שמתרחש סביבנו. מי לימד אותי מהי האפשרות הנכונה? כילדים, וגם כמבוגרים, אנחנו לומדים על עצמנו ועל העולם דרך צפייה באחרים. בין אם מדובר באחרים הקרובים אלינו ביותר - ההורים שלנו, בני הזוג שלנו, המשפחה שלנו. בין אם מדובר בקבוצת השייכות שלנו - הקהילה שאליה אנו משתייכים או שואפים להשתייך, ה"שבט" שלנו, שכנינו וכדומה. ובין אם מדובר באנשים שהיינו רוצים להידמות להם - אנשים בעלי כוח, מצליחים, מפורסמים וכדומה (Bandura, 1977). פעמים רבות מתרחש כאן פרדוקס: אנחנו מחקים את סביבתנו בלי להיות מודעים לכך, ואפילו כאשר אנחנו מצהירים במודע ובגלוי שאנחנו מעוניינים לפעול "אחרת". ואכן, לא נדיר לראות גם את אותם אנשים שאינם רוצים להיות "כמו כולם" יוצאים לחופשה בזמנים דומים, שולחים את הילד לחוג מסוים כי כולם הולכים לחוג הזה, או מזמינים מנה מסוימת במסעדה כי זו המנה שכולם תמיד מזמינים שם. מכאן עולה שאלה חשובה מאוד: עד כמה אחרים משפיעים על הבחירות שלי?
הניסויים הקלאסיים של סולומון אש על קונפורמיות ממחישים עד כמה אנחנו מושפעים מכוחה של קבוצה (Asch, 1951). בניסוי המפורסם, ששוחזר אין־ספור פעמים ובווריאציות רבות, מושיבים קבוצה של שבעה אנשים מול שתי כרטיסיות: באחת מצוירים שלושה קווים באורכים שונים, ובשנייה קו אחד בלבד. כל אחד מחברי הקבוצה מתבקש לומר איזה מבין שלושת הקווים זהה באורכו לקו שבכרטיסייה השנייה - משימה פשוטה שיש לה תשובה נכונה אחת. אלא שכל חברי הקבוצה, מלבד אחד, הם משתפי פעולה של החוקר. רק מי שעונה לפני האחרון הוא הנבדק (וכמובן, הוא אינו יודע זאת). בשני הסבבים הראשונים כולם עונים נכון, אבל בסבב השלישי חמשת הראשונים נותנים תשובה זהה ושגויה. מצד אחד, ברור לנבדק כשמש שכולם טעו. מצד שני, יש קונצנזוס. איש אינו מנסה לשכנע אותו, ולתשובה שונה אין שום השלכה. ובכל זאת, בכ־37% מהתגובות בחרו הנבדקים ללכת עם הקבוצה ולענות תשובה שגויה. כשנשאלו על כך לאחר מכן, ענו שידעו שהתשובה שגויה אך לא רצו לחרוג מהשאר, או שהחלו לפקפק בתפיסת המציאות של עצמם. הניסוי ממחיש, באופן כואב ואף מעט מדאיג, שאיננו זקוקים כלל לכך שמישהו ישכנע אותנו לבחור אחרת ממה שאומרת לנו תחושת הבטן: עצם העובדה ש"כולם" חושבים או עושים משהו משפיעה אפילו על התפיסה שלנו. הרצון להיות חלק מהקבוצה, ולא להיתפס כחריגים, הופך לכוח שמכוון את הבחירות שלנו - עד כדי כך שנדרש אומץ של ממש כדי לשבור את מה שנתפס בעינינו כקונצנזוס.
האם אנחנו יכולים לבחור באופן חופשי? ובעצם, מתוך אילו אפשרויות אנחנו בכלל יכולים לבחור?
בסדרה התיעודית Trust Me: The False Prophet (נטפליקס, 2026) מתחקים היוצרים אחר קבוצה קיצונית של מורמונים (FLDS). מדובר בכת שבה הגברים נוהגים לשאת נשים רבות, ועליהן "לציית" לבעל כפי שהן "מצייתות" לאל. בסדרה מובא ראיון מטלטל עם נעמי, נערה צעירה שהשיאו אותה לאדם במעמד "נביא" בכת. בראיון היא מספרת שהתלבטה אם להינשא לו, וכי כיום הדבר היחיד שהיא מתחרטת עליו הוא שלא נישאה לו קודם. למשמע דבריה קשה שלא לנוע באי־נוחות. הלא לכאורה יש כאן בחירה חופשית שלה - להסכים להינשא לאותו אדם. אבל האם מדובר באמת בבחירה חופשית? מהם העתידים המדומיינים שמתוכם יכלה לבחור? האם בעצם למדה שזה הדבר שעליה לרצות? מה היו הכוחות שהשפיעו על בחירתה?
כשנתיים לאחר אותו ראיון נשלח ה"נביא" למאסר (בגין מעשים איומים המתועדים בסדרה), ונעמי, שמרצה בעצמה עונש מאסר, מנותקת לראשונה בחייה מהכת. בראיון לאחר שחרורה היא מספרת כי בתקופת מאסרה הבינה לראשונה עד כמה העולם שלה היה מצומצם. פתאום הבחירות שלה בתוך העולם הזה - להינשא לאותו אדם, לפעול כפי שפעלה ולציית באופן עיוור - הרגישו לא שלה, "כאילו הייתי מישהי אחרת". בפרק האחרון של הסדרה היא מתארת בעיניים פעורות ובורקות איך הבינה לפתע שהיא יכולה לבחור דברים רבים. בהתרגשות היא מספרת לצופים איך מדי שבועיים היא מגלה "אובססיה" לדבר־מה שטרם ניסתה ורוצה לחוות בחייה, בין אם מדובר ברכיבה על אופנוע, בלימודים בקולג' או בכל דבר אחר שמעשיר את חייה. אפשר ממש לראות במבטה איך העולם, שבעבר נחווה כמנה אחת ויחידה שממנה אפשר לבחור, הפך לבופה עשיר, צבעוני ומעורר תיאבון, ואיך בעקבות זאת השתנתה כל חוויית הבחירה שלה.
בטיפול, אם כך, כשעולה שאלת הבחירה, לא ניתן להתעלם מן ההשפעות שהובילו לבחירות שלנו. פעמים רבות אנחנו מנסים לראות את הכוחות הפועלים מאחורי הקלעים של בחירותינו, להכיר אותם, לזהות דפוסים ולהרחיב את האפשרויות העומדות בפנינו. במובן הזה, אפשר לחשוב על חופש בחירה לא כעל היעדר השפעה, אלא כעל הגדלת המודעות להשפעות האלה ולתפקידן בבחירות שאנו בוחרים, ושל היכולת להתייחס אליהן.
"הנחת היסוד של הכלכלה הקלאסית היא שבני אדם מקבלים החלטות כמו מחשבים. המציאות היא שאנחנו מקבלים החלטות כמו הומר סימפסון." (ריצ'רד ת'יילר, זוכה פרס נובל בכלכלה) ‹ממתין למקור מהכותבת›
איך אנחנו בוחרים? אילו דברים אנחנו לוקחים בחשבון כאשר אנחנו שוקלים במה לבחור? לדאבוננו, בני אדם אינם רציונליים כפי שהיינו רוצים לחשוב. עבודתם פורצת הדרך של כהנמן וטברסקי, והמחקרים שבאו בעקבותיה, הוכיחו והדגימו זאת שוב ושוב. במחקריהם הם הראו כי הטבע האנושי נוטה להשתמש בקיצורי דרך ובהיוריסטיקות מחשבתיות כדי לקבל החלטות, בפרט כאשר יש לקבל אותן במהירות (Tversky & Kahneman, 1974). בעצם, הם הראו כי המנגנון שדרכו אנחנו מקבלים החלטות ובוחרים בחירות הוא בעל פגמים משמעותיים. כך למשל, מידע שקל לנו להיזכר בו עשוי להיראות לנו חשוב יותר, או נפוץ יותר, מכפי שהוא באמת. מידע שקיבלנו ראשון עשוי "לצבוע" את ההערכה שלנו בהמשך, גם כאשר אנחנו מאמינים שאנחנו שוקלים את הדברים מחדש (Tversky & Kahneman, 1974). אירועי קיצון ואירועי שיא נחרטים בזיכרוננו יותר מטווח הביניים, אף שהוא עשוי להיות משמעותי לא פחות לקבלת החלטה מושכלת (Kahneman et al., 1993). גם האופן שבו אפשרות מסוימת מוצגת בפנינו עשוי להשפיע על האופן שבו נחווה אותה, אף שמבחינה עובדתית לא השתנה דבר (Tversky & Kahneman, 1981). כלומר, אנחנו לא רק בוחרים על סמך המידע שיש לנו, אלא גם על סמך האופן שבו המידע הזה מגיע אלינו, נחרט בזיכרוננו, מפורש ומעובד על ידינו. ובעצם, קשה מאוד לבחור בחירה "מושכלת" כאשר גם המידע שעל בסיסו אנחנו מקבלים את ההחלטה חלקי, וגם האופן שבו אנחנו מפרשים אותו נתון להטיות. יתרה מכך, פעמים רבות אנחנו אפילו לא מודעים להשפעות הללו. אנחנו יכולים לחוות את ההחלטה שלנו כהגיונית, שקולה ומנומקת, ולבנות לה הסבר משכנע, בלי להיות מודעים לכך שכבר בדרך לשם דעתנו הושפעה ממידע מסוים, מניסיון קודם או מהאופן שבו האפשרויות הוצגו בפנינו.
כשחושבים על זה, בחדר הטיפולים יושבים בעצם שני אנשים, ושניהם עשויים ליפול, בעל כורחם, לקיצורי דרך מחשבתיים, להטיות ולעיוותים. הן המטפל והן המטופל מגיעים עם ההיסטוריה שלהם, עם נקודות העיוורון שלהם ועם הדרך הייחודית שבה הם מפרשים את המציאות. אבל עצם ההיכרות עם המגבלות של המנגנון שדרכו אנו חושבים, מעריכים ובוחרים כבר עשויה להיות צעד בכיוון הנכון. לא משום שהמודעות הופכת אותנו פתאום לרציונליים, אלא משום שהיא מאפשרת לנו לעצור לרגע ולשאול את עצמנו: על מה בעצם מבוססת הבחירה שלי? מה אני רואה, ומה אני אולי מפספסת בדרך?
האם אני בוחרת משמע אני קיימת?
מה הבחירות שלי אומרות עליי? כמובן שלא מן הנמנע לקשר בין הבחירה לבוחר. היה זה אריסטו שכתב בספרו "אתיקה ניקומאכית": "הצדיק נוצר על ידי עשותו מעשי צדק, המתון על ידי עשותו מעשי מתינות" (אריסטו, 1973). במילים אחרות, הבחירות החוזרות ונשנות של האדם לפעול באופן מסוים הן שמגדירות אותו ואת זהותו. כך, אדם שבוחר ללכת לבית הכנסת ולהתפלל עושה זאת גם כדרך לחזק את זהותו כ"אדם מאמין או דתי". מישהי שמגדירה את עצמה כאדם ש"אכפת לו מהסביבה" תבחר להביא מהבית כוס קפה רב־פעמית במקום לרכוש כוס חד־פעמית, אף שזה פחות נוח לה. הפסיכולוגית דפנה אויזרמן מצביעה, בתאוריית המוטיבציה מבוססת הזהות (Identity-Based Motivation) שפיתחה, על הקשר ההדוק בין זהות לבין בחירה. לפי התאוריה, אנחנו נוטים לבחור ולפעול בדרכים שמתיישבות עם הזהויות החשובות לנו (Oyserman, 2009). בעבודתה היא מדגישה עד כמה הזהות יכולה לשמש מעין מצפן שמסמן אילו פעולות ירגישו לנו מתאימות, טבעיות או "נכונות" עבור אדם כמונו. בחדר הטיפולים נפגוש לעתים לא רק את הזהות הנוכחית המשפיעה על הבחירות, אלא גם את המשאלה: את הזהות שאנחנו שואפים לטפח, או חלק מסוים בזהותנו שאנחנו רוצים לחזק. הבחירות שלנו מושפעות, אם כן, גם ממי שאנחנו ברגע הנוכחי, גם ממי שאנחנו שואפים להיות ברגע הבא וגם מהאופן שבו אנחנו רוצים לראות את עצמנו. כך, הורה השואף לראות את עצמו נוכח יותר אולי יבחר להניח את הטלפון בצד בזמן ארוחת הערב עם הילדים, אף שהדבר דורש ממנו מאמץ ברגע הנוכחי. נדמה שכשאנחנו ניצבים בפני בחירה, לעתים השאלה העומדת מאחוריה אינה רק "מה עדיף לי?", אלא אולי "איזה אדם אהיה אם אבחר בזה?" או "כיצד הבחירה הזו משרתת את הזהות שאני רוצה לטפח?".
אם כך, בעוד כמה שבועות, כשנעמוד מול הקלפי ויגיע הרגע לבחור איזה פתק להכניס למעטפה, אנו עשויים לחשוב שאנחנו פשוט שואלים את עצמנו "במה כדאי לי לבחור?". אבל למעשה הבחירה שלנו היא תוצר של כוחות רבים, מודעים יותר ופחות. תוצאה של הדחפים, המשאלות והחרדות שלנו. תוצאה של הערכים, האמונות והקולות המושרשים בתוכנו. תוצאה של חוויות עבר, של האנשים הקרובים לנו, של הקבוצה שאליה אנחנו משתייכים או שואפים להשתייך, של אנשים שאנחנו מעריכים ורוצים להידמות להם. של מה שלימדו אותנו שנכון וראוי לבחור, של המידע שנחשפנו אליו ושזמין לנו, של הקונצנזוס סביבנו - ושל הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על אילו אנשים אנחנו ומי אנחנו רוצים להיות. נדמה לנו שבקלפי אנחנו בוחרים בין אפשרויות קיימות, אבל מסתמן שהתמונה מורכבת יותר.
אולי לכן השאלה המעניינת אינה רק "מה אני בוחרת?". אולי דווקא כדאי לנו לעצור ולשאול שאלות נוספות: מה גורם לי לבחור את מה שאני בוחרת? אילו קולות מדברים בתוכי? אילו השפעות נכנסות לבחירה שלי? ואיזו בחירה מייצגת את האדם שאני ואת מי שאני רוצה להיות?
מקורות
אריסטו (1973). אתיקה ניקומאכית (י"ג ליבס, מתרגם). שוקן. (פורסם במקור בסביבות 350 לפנה"ס)
ויניקוט, ד"ו (2009). עיוות האגו במונחים של עצמי אמיתי ועצמי כוזב. בתוך עצמי אמיתי, עצמי כוזב. עם עובד. (פורסם במקור 1960)
מיטשל, ס"א, ובלאק, מ"ג (2006). פרויד ומעבר לו: תולדות החשיבה הפסיכואנליטית המודרנית. תולעת ספרים.
Asch, S. E. (1951). Effects of group pressure upon the modification and distortion of judgments. In H. Guetzkow (Ed.), Groups, leadership and men (pp. 177-190). Carnegie Press.
Bandura, A. (1977). Social learning theory. Prentice Hall.
Fonagy, P., Bateman, A. W., & Luyten, P. (2012). Introduction and overview. In A. W. Bateman & P. Fonagy (Eds.), Handbook of mentalizing in mental health practice (pp. 3-42). American Psychiatric Publishing.
Kahneman, D., Fredrickson, B. L., Schreiber, C. A., & Redelmeier, D. A. (1993). When more pain is preferred to less: Adding a better end. Psychological Science, 4(6), 401-405.
Oyserman, D. (2009). Identity-based motivation: Implications for action-readiness, procedural-readiness, and consumer behavior. Journal of Consumer Psychology, 19(3), 250-260.
Tversky, A., & Kahneman, D. (1974). Judgment under uncertainty: Heuristics and biases. Science, 185(4157), 1124-1131.
Tversky, A., & Kahneman, D. (1981). The framing of decisions and the psychology of choice. Science, 211(4481), 453-458.
