מתייצבים ב'שורה'
המעשה הטיפולי של צוות חוסן במחנה 'שורה' של הרבנות הצבאית
לימור זקס ציטרונבלט, יהודה סבו, דורון יוסף חייק, סילוונה נגר, אריאל רונן, עליזה דולב, צביקי פליישמן, מרדכי פורת, צביקה בוטרמן ויצחק זייגר1
פרק מתוך הספר "קו של אור - פועלה של קהילת בריאות הנפש לאחר השבעה באוקטובר" בעריכת תמר לביא ורחל דקל, שראה אור בהוצאת פרדס הוצאת ספרים וביוזמת עמותת נט"ל.
הפרק מכיל קטעים קשים לקריאה
"ראיתי בחור עובד מסביב לשעון, עשרים־וארבע־שבע, רואה ונוגע בזוועות עולם, מדי פעם הולך לחטוף תנומה בשק"ש על הרצפה. שאלתי אותו: מה מחזיק אותך? והוא ענה בדמעות: אני נצר לשורדי שואה. בשואה הפכו שמות למספרים, אני מנסה להפוך מספרים לשמות. ״
מבוא
הרבנות הצבאית — מלאכת הטיפול בחללים
הרבנות הצבאית היא הגוף האחראי בצה"ל על כל הקשור לעולם הרוחני האישי של החייל (אתר מיטב — הרבנות הצבאית, 2024). אחד מתפקידיה החשובים הוא זיהוי חללים והבאתם לקבורה הולמת בבית עלמין צבאי. הליך זיהוי הגופות מתחלק בימים כתיקונם בין המשטרה ומשרד הפנים כשמדובר באזרחים, לבין הרבנות הצבאית כשמדובר בחלל צה"ל. בשבעה באוקטובר, משהחלו להתברר ממדי מתקפת הטרור הרצחנית והובן כי מספר החללים הוא עצום, הופנה הטיפול בכלל החללים לניהול הרבנות הצבאית. הרבנות הצבאית הקימה לצורך זה את יחידת תר"ח (תחנת ריכוז חללים), ובה אנשי קבע לצד אנשי מילואים ומעט סדירים. יחידה זו ריכזה ושלטה במיקומי גופות האזרחים שהובאו מהשטח וסייעה למשטרה להשלים את תהליך הזיהוי המקצועי. בתהליך זה השתתפו גם יחידות צבא נוספות (אנו"ח, מצ"ח), וכן גופים כמו משרד הפנים, משרד הבריאות ומשרד הדתות. כמו כן, הפעילה הרבנות את ענף הזיהוי והקבורה (זו"ק), האחראי על כל הטיפול בחללי צה"ל, וכולל אנשי קבע וסדיר המפעילים את מתקן החללים 'מרכז הצבי', ופונקציות נוספות כמו מעבדת טביעות אצבע ודנ"א. וכן, הופעלה מערכת ארגונית ולוגיסטית להיענות לכל הצרכים הנלווים, וגויס גוף המילואים העיקרי — המלב"ח (מפקדה לטיפול בחלל בחירום), הכולל את היחידות הבאות:
- יחידת הסריקה (יס"ר) — מטפלת בחלל בשטח.
- מרכז איסוף נתוני החלל (מאנ"ח) — יחידה זו מטפלת בחלל מקליטתו במתחם ועד הכנתו לקבורה. הטיפול כולל תיעוד הממצאים, זיהוי ודאי וחקר נסיבות המוות (בשיתוף היחידה הרפואית והמשפטית), טיפול בחפצי החלל והכנה לקבורה. ביחידה זו כלולה תת־יחידה 6017 —השייכת לגדוד הרפואה המטכ"לי, ובה רופאי שיניים, כירורגים של פה ולסת, רופאים משפטיים, צלמים, טכנאי רנטגן ו־ CT וצוותי חמ"ל. כן כלולה במאנ"ח יחידה קטנה של בנות זו"ק (זיהוי וקבורה) לטיפול בחללות.
- ניהול מיקומי חלל (נמ"ח) — יחידה שתפקידה פינוי ושינוע החללים, וניהול המקררים וכן שמירה על הסדר הציבורי במתקן הצבי.
- יחידת חקירות וזיהוי (יחק"ז) — מקבלת את תיק החלל מהמאנ"ח, ולאחר קריאת כל החומר מגישה המלצה לרב הראשי לצה"ל כדי שיחלוט (יאשר סופית) את זהות החלל. תהליך זה נעשה בסיועם של צוותי חליטה (שאינם תחת המלב"ח) הכוללים ראש צוות, דיין, משפטן, רופא שיניים, איש חקירות וזיהוי חללים ומזכיר. צוותים אלו מוודאים שמכלול אמצעי הזיהוי מספקים — הלכתית, משפטית וציבורית — ואז קובעים אם 'פלוני' הוא החלל שלנגד עיניהם. קביעת הצוות מובאת לפני הרב הצבאי הראשי לצה"ל, שכן על פי החוק הוא הגורם שחתימתו מאשרת זיהוי חלל. רק לאחר חליטת הרב הצבאי הראשי אפשר לתאם לוויה עם המשפחות.
- ביצוע לוויות קבע (בל"ק) — משלימה את הקבורה בהתאם לרצון המשפחה. במועד הלוויה מביאים אנשי היחידה את החלל למקום הקבורה ומשלימים את הטקס. היחידה מעמידה לרשות המשפחה חזנים לטקס הקבורה, ועל פי בקשת המשפחה — גם לטקסי השבעה והשלושים.
כל המוזכרים לעיל עסקו במלאכת הטיפול בחללים. להלן יכונו בקצרה 'המטפלים בחללים' אף שחלקם לא באו במגע ישיר עם החללים.
מורכבויות ואתגרים במלאכת הטיפול בחללים
אסון השבעה באוקטובר הביא את המטפלים בחללים להתמודדות עם מורכבויות ואתגרים רבים וקשים.
השפעות הטיפול בחללים — ההשפעות השליליות של הטיפול בגופות מתוארות בהרחבה בספרות. עצם הטיפול המתמשך בגופות, איסוף חלקי גוף ומראות קשים של מצבי גוף, יכולים להיחוות כטראומטיים (McCarroll et al., 1993). אף בטיפול בחפציו האישיים של החלל, ובקשר עם משפחתו יש פוטנציאל למצוקה נפשית (Flynn, McCarroll & Biggs, 2015), והמגע הקבוע עם מוות עלול להוביל לרמות גבוהות של חרדת מוות (Tufail et al., 2023) . בספרות נמצא שהתמודדות עם מוות, כל שכן מוות אלים, ללא קשר למקצועיות או לניסיון העבר, היא גורם לחץ פסיכולוגי ניכר (Miles, Demi, & Mostyn-Aker, 1984), והיכולת ליצור משמעות במפגש עם מוות כזה היא מורכבת יותר (Currier, Holland & Neimeyer, 2006) . במחקר איכותני על העוסקים בטיפול בגופות (Flynn et al., 2015) דיווחו המרואיינים שהתחושה החושית המטרידה ביותר עבורם היו הריחות הקשורים למוות, ובמיוחד כאשר הגופות מגיעות לאחר כמה ימים: "הריחות יישארו איתך לנצח. אין שום דבר אחר שמריח ככה."
עם זאת, הספרות מצביעה גם על התפתחות, צמיחה ותגמול נפשי בעקבות עיסוק זה (Flynn etal., 2015), ובמחקר שנעשה בקרב מנהלי לוויות נמצאה התפתחות פסיכולוגית חיובית בעקבות עיסוקם בחשיפה למוות (Linley & Joseph, 2011).
ממצאים סותרים אלו הוסברו באופן שבו מבינים העוסקים במלאכה את עבודתם ונותנים לה משמעות; בקיום אמונה דתית ומצוות 'חסד של אמת' — כלומר גמילות חסד עם המת כי אין אדם מצפה להכרת טובה מן המת על חסדיו (Solomon, Berger & Ginzburg, 2008) ; באמונה כי יש משמעות לחיים, וכי במותם אנשים עוברים לעולם שכולו טוב; וכן בבחירה מודעת לעסוק במקצועות אלו (Linley & Joseph, 2011).
מרבית אנשי הרבנות, בשגרה ובחירום, באים ממגזרים שונים בציבור הדתי הישראלי. מחקר איכותני בחן כיצד עובדי זק"א מפרשים מוות ועובדים עם גופות במונחים מעשיים של חוקים דתיים. למשל, הם מקפידים על עבודה זהירה ורגישה, חשים תחושת שליחות, ותפיסותיהם מעניקות הצדקה מובנית לעבודתם, כמו השוואה בין בשר אדם לספרי תורה, כיבוד המת ופעולה ללא תשלום (Stadler, 2006).
ככל הידוע לנו, רק בצה"ל מובנה מענה ייחודי ומובחן למלאכת הטיפול בגופות. בארה"ב למשל, כאשר איש צבא אמריקאי נהרג בתחומי ארה"ב, תהליך הטיפול בו נעשה בבתי לוויות אזרחיים, ואם הוא נהרג מחוץ לארה"ב הוא מוטס למקום ייעודי ומשם עובר לטיפול בבית לוויות אזרחי. בתהליך הזה משתפים מספר אנשי צבא שמאומנים לטפל רק בהיבטים מסוימים, כמו העברת הגופה לבית לוויות האזרחי, טיפול בחפצי הנפטר והעברתם למשפחה ובקשר עם המשפחה.
אף שידוע שמלאכת הטיפול במתים היא מורכבת וקשה, ועלולה לגרום לתסמינים פוסט־טראומטיים, לא פותחו התערבויות ייחודיות לעוסקים בטיפול בגופות) (Biggs et al., 2016, אלא השתמשו במספר התערבויות מבוקרות שנוסו על אוכלוסיות אשר התמודדות בזירות אסון. לאחר אסון התאומים ב־ 11 בספטמבר 2001 הופעל מודל ההתערבות The (Peterson et al., 2002) Dover Behavioral Health Consultant Mode ובו מספר עקרונות, כגון: שיחה קצרה אינפורמטיבית על אתגרים הצפויים להתעורר במשמרת, כמו מראות קשים או טיפול בחפצים; שיבוץ אנשים המנוסים בעבודה זו עם פחות מנוסים כדי לספק להם ביטחון; הדגשת הלכידות היחידתית ומעורבות מפקדים. מודל נוסף הוא ה־ MA-STAR , שיצרו ב־ (Center for the study of traumatic stress) CSTS והוא כלי תמיכה חינוכי קצר המיועד למפקדים המפקחים על חיילים שאינם מאומנים לעבודה עם שרידי אדם ונאלצים לעסוק בכך, אך כאמור אין פרוטוקול טיפולי מובחן לעוסקים בטיפול בגופות.
בישראל, עד לאירועי השבעה באוקטובר לא סופקו שירותי ייעוץ וטיפול ייחודי ומובחן לחיילי הרבנות הצבאית, כל שכן בחירום, חוץ מקבוצת תמיכה לקברנים הנמצאים בשירות קבע. חשוב לציין בהקשר זה כי אוכלוסייה חרדית אינה מרבה להשתמש בשירותי ייעוץ וטיפול בגלל שלל סיבות, כמו סטיגמה ורצון של מנהיגי הקהילה להשאיר את הטיפול בבעיות בתוך הקהילה; אך עם זאת בשנים האחרונות החלה להסתמן מידה של פתיחות ושינוי בפנייה לטיפול (רהט, 2022).
לצד המורכבות בטיפול בחללים היו גם מורכבויות ואתגרים נוספים לצד אירועים ייחודיים, וביניהם:
שחיקה — הנושא עלה לאחר מספר חודשי שירות. ארגון הבריאות העולמי מגדיר את השחיקה על פי ICD-11 כתסמונת הנובעת מלחץ כרוני במקום העבודה שאינו מנוהל בהצלחה. חשיפה ראשונית או משנית לטראומה הקשורה לעבודה מגדילה את סיכון העובדים לפתח שחיקה Stamm, 2013) (. עם זאת, שני מחקרים שנערכו בישראל שבחנו שחיקה בקרב מטפלים בחללים (זק"א) , נמצאו במפתיע רמות שחיקה נמוכות(Solomon et al., 2007; Zerach & Levin, 2018). ההסבר הוא שייתכן כי אוכלוסייה זו נוטה להשתמש בסגנון התמודדות רפרסיבי ביעילות Solomon et al., 2007)), כלומר עשויה להשתמש בניתוק ההתמקדות הרגשית והקוגניטיבית במשימת הטיפול בגופות, וכך לא להזדהות יתר על המידה עם המתים.
משימת הטיפול בחללים ב'שורה' עם תחילת התמרון הקרקעי בעזה הייתה מאתגרת ביותר, כי חללים הגיעו כמעט מדי יום. וכן, היו כמה אירועים רבי־נפגעים, כמו אירוע עשרים ואחד החללים בעזה באסון קריסת המבנה, ופיצוץ הנמרה שבהם נדרש מאמץ מיוחד והתנהלות מהירה של צוותים שהוקפצו מהבית. הטיפול בחללים רבים שהובאו במצבים קשים היה מאתגר במיוחד. הגורמים הפיקודיים הדגישו יצירת משמעות ולכידות באמצעות שיחות כדי להתמודד עם הקושי. כחלק מההתמודדות הוספו פרקטיקות דתיות מעבר לשגרה, כמו שיעור תורה בנושא 'מסירות נפש'.
טיפול בגופות מחבלים — גם הטיפול במאות גופות המחבלים היה כרוך במראות קשים ובריחות בלתי נסבלים, אך ללא תחושת המשמעות הקדושה של טיפול בחלל יהודי. בסיוע איש החוסן נבנה נרטיב משמעותי־ערכי ובו ההשערה, שבין כל הגופות שהגיעו כגופות מחבלים ייתכנו גם גופות של יהודים. כל מאמץ וגם חילול שבתות שווה מאוד ולו בשביל לזהות גופה אחת של יהודי. הועלו סיבות נוספות, כמו פינוי השטח מגופות שיאפשר את המשך המשימה, ההכרה בערך איסוף גופות המחבלים ושמירתן לצורכי מיקוח עתידי ותפיסה יהודית ואוניברסלית של כבוד המת. המשימה נמשכה מספר שבועות, ואכן התברר שבין גופות המחבלים זוהו גם שמונה גופות של יהודים ישראלים שנחשבו בטעות למחבלים.
זיהוי קרובי משפחה, מכרים, שכנים, ותלמידים בין החללים — לא פעם כשהגיעו חללים התברר כי הם קרובים או מוכרים למטפל. בתוך כך בלט סיפורו של הרב שמואל סלוטקי, מפקד פלוגת סריקה של היס"ר (יחידת סריקת חללים) המטכ"לי שפיקד על איתור הנעדרים והנרצחים בדרום, שגם שני בניו נחשבו תחילה נעדרים ולאחר מכן התברר כי נפלו בקרב. ראש צוות החוסן היה צמוד אליו וכך הוא מספר:
"לרב שמואל היה חשוב לספר לי על ההתחקות אחר השדרים האחרונים שהתקבלו מהשעון החכם או מהפלאפון של אחד הבנים, שנקלטו באזור מחוץ ובתוך קיבוץ עלומים. היה חשוב לי לתת לו לדבר, לספר עליהם ועל הגבורה שלהם לקחת רכב ולנסוע לעוטף. כבר אז הוא הצליח לייצר רצף של האירוע עד לניתוק הקשר איתם. אני חושב שהדגש זה על השהייה לצידו — בשתיקה, בהקשבה, בלהיות שם ולחבק אותו ברגעים הללו. לא הייתה שם התערבות גדולה אבל לנוכחות הייתה השפעה עצומה."
ביצוע לוויות קבע (בל"ק) — הרכב הגדוד המבצע לוויות דרש טיפול מיוחד, כיוון שאנשי הגדוד הם היחידים שיש להם גם קשר גם לחיים — למשפחות. החשיפה לבני משפחה המתמודדים עם הבשורה הקשה מורכבת ביותר וסודקת את הריחוק שיכולים לנקוט מטפלים אחרים בחללים. עם זאת הקשר עם המשפחות מחזק אותם מאוד, כי הם נעשים לחלק מהמשפחה בהשתתפותם בטקס הפרידה מהחלל. טקס זה אף מביא נחמה לחלק מהמשפחות (Flynn, 2015). גם אנשי הבל"ק ב'שורה' ציינו שהמפגש עם החיים המתאבלים קשה מאוד עבורם, אך הידיעה שהם מלווים את המשפחה ושותפים לטקס הפרידה ובכך מסייעים למשפחה מתגמלת אותם מאוד.
הימים הראשונים — 'תגובה נורמלית לאירוע לא נורמלי'
בבוקר השבעה באוקטובר, עם ההכרה בממדים העצומים ובמורכבות של המשימה העומדת בפני העוסקים בטיפול בחללים, משימה שיש בה כדי להשפיע על מצבם הרגשי ועל רווחתם הנפשית, אורגן במהירות צוות מקצועי שיעניק להם מענה נפשי, אך ללא תורת הפעלה ייעודית.
רק זמן קצר לפני השבעה באוקטובר, לקראת תרגיל ברבנות הצבאית, אויש לראשונה תקן קב"ן בחירום בידי רס"ן יהודה סבו — קצין בריאות הנפש במשטרת ישראל. בבוקר השבעה באוקטובר, משהחלו להתברר ממדי האסון הוא גויס למילואים, וכך הוא מתאר:
"מוצאי שבת שמחת תורה... טלפון — 'אתה מגויס בצו 8, להגיע ל'שורה''. אחרי ששוחררתי משירות קבע נשאלתי היכן להציב אותי במילואים, ובשל ההיכרות עם מח"ט המלח"ב בחרתי לשרת ביחידה שלו. כשהוא 'שיווק' לי את התפקיד כקב"ן זק"א של הצבא, ואני מבין שבעצם אף פעם לא היה אף אחד בתפקיד הזה. כשאני מגיע אני נקרא לרע"ן הנפגעים של חיל הרבנות, מבינים שצריך להקים משהו שלא קיים עד כה, אני זוכר בעיקר את הרגע שבו גופות החלו להגיע.
רגע לפני שמתחילים אני מתעקש לעשות שיחה לכלל המאנ"ח, כולם עומדים צמודים לקירות וכמעט אין איפה לעמוד, אני מדבר, מנסה לעשות הכנה מנטאלית למה שאף אחד לא יכ[ו]ל לדמיין או להכין את עצמו באמת, מדגיש שכל תגובה היא 'תגובה נורמלית לאירוע לא נורמלי'. הגופות נערמות ברחבת הכניסה למאנ"ח, שורות־שורות של אלונקות, חלקן תחת שמיכות וחלקן בתוך שקים. מראות שלא אשכח.״
'האירוע הלא נורמלי' כלל הגעת מאות גופות של אזרחים וחללים בקירוריות ובמשאיות, כשהן מרוטשות, שרופות וחסרות איברים, ולפעמים אף לא מכוסות. הגיעו גופות של משפחות שלמות שנרצחו בביתן, וגופות ילדים שנארזו בשקים קטנים, ומולן הצוות ממש קרס. מעבר למראות המזעזעים, הריח שאפף את המקום היה קשה מנשוא.
העבודה במחנה 'שורה' הייתה אינטנסיבית מאוד בימים הראשונים, כמעט ללא הפסקות או שינה, כדי לזרז את הזיהוי והטיפול, ולאפשר למשפחות שצבאו על שער הבסיס ודאות לגבי גורל יקיריהן ועריכת לוויות בהקדם האפשרי. בהיתר מיוחד של 'פיקוח נפש' נמשכו עבודת הזיהוי והטיפול גם בשבת.
היבט ייחודי נוסף הוא העובדה שמלחמת חרבות ברזל כפתה מציאות טראומטית משותפת ומתמשכת, במצב שבו רוב מדינת ישראל, ובסיס 'שורה' בכללה, נמצאו תחת איום טילים. המטפלים בחללים מצאו עצמם תחת אזעקות, רצים למרחבים מוגנים, ובאותו זמן גם משפחותיהם שנשארו בבית היו באותו מצב. לחלק מהמטפלים בחללים היו בני משפחה קרובים שנלחמו בשדה הקרב, והובע חשש נורא שהם עלולים לפגוש אותם כחללים. לצערנו התממש חשש זה בכמה מקרים.
אומנם לרוב המטפלים בחללים היה ניסיון קודם בטיפול בגופות, אך ממדי האסון ואופן הגעת הגופות לאחר מתקפת החמאס היו חדשים ומדהימים. עם זאת, התארגנותם המהירה, תפקודם בשעות הראשונות, תחושת השליחות והמשמעות, האמונה ביכולתם ואמונתם הדתית — העניקו חוסן לעוסקים במלאכת הטיפול בחללים.
כבר בשמונה באוקטובר הובן כי יש מקום ליותר מאיש מקצוע אחד כדי ללוות ליווי שוטף למטפלים בחללים, ובשיתוף עם מחלקת נפגעים ומחלקת ברה"ן (בריאות הנפש) בצה"ל, גובשה יחידת חוסן, שהייתה מורכבת מעובדים סוציאליים — אנשי חוסן של מחלקת נפגעים וקב"נים במילואים ממחלקת ברה"ן. מאוחר יותר נוספו לצוות גם עו"סים חרדים, שגויסו בתוכנית מיוחדת של גיוס חרדים לחרבות ברזל ושובצו ל'שורה' בייעוד למשימה.
לכל מסגרת הוצמד איש חוסן כדי ליצור קשר מתמשך, אמון, ו'קביעות אובייקט', בעקבות ההבנה שנחוץ גורם טיפולי קבוע שיכיר את אופי היחידה ויתווה תוכנית פעולה המתאימה למאפייניה הייחודיים. כל זאת מתוך הנחה כי התסמינים שהאנשים יחוו בעקבות ממדי האסון אינם פתולוגיה או מחלה, אלא תגובות נורמליות לאירוע לא נורמלי, והסיוע היעיל ביותר לזמן זה יתמקד בחיבור למשימה, ובכך יחזיר מידה מסוימת של שליטה באמצעות הכרה בכאב ובאובדן; וכן יהיה שימוש בחיבור למקורות הכוח הפנימיים והחיצוניים ונרמול התגובה.
כמו כן היה חשוב לצוות החוסן לנרמל את נוכחותו במרחב הטיפול בחללים, וכך לכל איש חוסן שהגיע נערך סיור במתקן הצבי (ריכוז חללים) כדי שיוכל להבין את המלאכה המורכבת של האנשים שהוא מלווה. כמו כן הוכנו 'וסט'ים כתומים ועליהם הכיתוב 'צוות חוסן' כדי שיתאפשר זיהוי מהיר של הצוות.
כל איש חוסן הסביר למטפלים בחללים את עקרונות ההפעלה שאימצה מחלקת ברה"ן, ושנבנו על בסיס מחקרים בעולם על המגיבים הראשונים בזמן אסון (שלף ואחרים, 2023), ובייחוד המתמודדים עם מראות קשים ועם מוות אלים (McCarroll et al., 1993) . המחקרים כללו את ההמלצות הבאות למטפלים בגופות:
פק"ל כיסים — להחזיק בכיס סוכריות ולדאוג שבזמן העבודה תהיה סוכריה בפה או מתחת ללשון; להחזיק בכיס כל דבר שיפיץ ריח טוב או ניטרלי, כדי להתמודד עם הריח הנורא שאפף את המקום; לעודד ניתוק רגשי זמני מהמשימה ולבצע אותה אוטומטית על פי הפרוטוקול, ולהדגיש ש'אנחנו מסתכלים רק על מה שאנחנו צריכים להסתכל' — לא להסתכל על הפנים, לא להתמקד בחלקי גוף ולא בפרטים מזהים של החלל, וכמובן לעבוד ביעילות ובמהירות ככל האפשר מתוך הבנה כי בהמשך יהיה זמן לעבד את החוויה במציאת משמעות ערכית — "התפקיד שלי חשוב", "מטפל בכבוד המת, מסייע למשפחות לזהות את יקירם."; התקרקעות — חיבור לכפות הרגליים ולקרקע, נשימה מודעת, הרפיה אקטיבית גם כשהידיים עסוקות, כמו כיווץ השרירים בחלק העליון של הגוף (צוואר, כתפיים(ושחרורם תוך כדי שחרור נשימה, ושימוש בדמיון כגון חשיבה על מקומות שמעוררים תחושת ביטחון, ועל תמונות מהעבר המעוררות רגשות נעימים.
המטפלים בחללים גיבשו לעצמם נהלים הלכתיים קפדניים בכל הקשור להתנהלות בחדרי הטיפולים. הם התייחסו לחללים כאל הרוגי מלכות — קדושים שנפלו על קדושת העם והארץ, ולכן נדרשות פעולות מיוחדות בהכנתם לקבורה. התייחסות זו גזרה דפוסי פעולה כמו הקפדה על שתיקה, ואם יש הכרח — המעטה במילים ודיבור בלחש, ויצירת קוד אחיד ו'דיבור בעיניים'.
הנהלים הודפסו ונתלו על כל דלת חדר טיפולים, ראו תמונה:
העוגן הטיפולי התיאורטי שעמד לנגד עיני הצוות היה מודל מעש"ה שפיתח ד" ר משה פרחי (Farchi et al., 2018) לסיפוק מיומנויות עזרה ראשונה נפשית בזמן מצבי חירום או לחץ. המודל מדגיש את השימוש בחוסנה של קבוצה לסייע לעצמה בזמן התמודדות עם משברים. המודל מורכב מארבעה עקרונות: 1. מחויבות; 2. עידוד לפעילות יעילה; 3. שאילת שאלות מעוררות חשיבה שכלתנית; 4. הבניית רצף האירועים. כל עיקרון מציע מספר טכניקות התנהגותיות ומילוליות להפחתת תגובות הלחץ, להחזרת המסוגלות העצמית ולחידוש יכולתו של הפרט לתפקד במצבי חירום ובזמנים של לחץ מוגבר.
היישום של עקרונות מעש"ה:
- מחויבות: מאז שהגיעו הגופות הראשונות התמקדו אנשי המלב"ח במטרה ולא יצאו להפסקות. באופן אינסטינקטיבי־הישרדותי הם לא נתנו לעצמם להתחבר למשימה דרך הערוץ הרגשי ודבקו בערוץ המעשי, הקוגניטיבי. הם חשו שאם יפסיקו — יקלטו מה הם עושים, ולא יוכלו לשוב ולתפקד. לכן עסק צוות החוסן בחיזוק המיקוד הקוגניטיבי בלי לעודד הבעת רגשות כעת, בהבטחה: "אתם לא לבד — אנחנו פה איתכם ונהיה איתכם בהמשך כדי לאפשר מרחב לערוץ הרגשי. ״
- צוות החוסן עודד פעילות יעילה, אך לא כזו שתשאיר את העוסקים במלאכת הטיפול בחללים מותשים ולא מתפקדים. הצוות דאג ליצירת הפסקות קצרות בהקפדה על מילוי צרכים של אוכל, שתייה ושינה קצרה, ובהמשך למעבר לעבודה במשמרות.
- צוות החוסן עצמו, וגם בתדרוך המפקדים, לא שאל על מצב הרגש, אלא שאל שאלות מעוררות מחשבה שכלתנית, כמו: עד מתי אתה במשמרת? מי מחליף אותך? איזו אינפורמציה חשובה כדאי להעביר למשמרת הבאה?
- הבניית האירוע והדגשה שהאירוע הסתיים — עיקרון זה אתגר את צוות החוסן בתחילת הדרך, עקב העומס, הכאוס ותחושת חוסר השליטה; אולם בתוך זמן קצר נקבעו שיחות צוות קבועות לכל צוות לפני ואחרי משמרת. 'האירוע' הוגדר כ'מה שהתרחש באותה המשמרת'; כך נוצרה תחושה שמשימות הושלמו, וחזרה תחושת השליטה. שיחת הכניסה למשמרת כללה סקירה של האתגרים והמשאבים שעימם המטפלים בגופות הולכים להתמודד. שיחת הסיום הייתה שיחת משא"בים (שחזור המעשה, אבחון כוחות, ביטוי הערכה ומשמעות ומתן משימות להמשך), שהיא טכניקה פיקודית לשימור הרציפות התפקודית ולהתמודדות בקבוצה עם תגובת דחק. את השיחה ערך צוות החוסן בנוכחות המפקדים — מפקדי המסגרת כולה או מפקדי המשמרת, ומטרתה עיבוד משותף של האירועים הקשים, העברת המידע ממשמרת למשמרת על האירועים המאתגרים ובמקרה הצורך אפשרות לביטוי רגשי. אחד ה'משאבים' הייתה תחושת האחווה לנוכח המשימה. וכך אמר אחד המטפלים בחללים:
"בימים הקשים שאחרי שמחת תורה עבדנו מסביב לשעון, ללא שינה. התכסינו בחליפה מיוחדת, בכפפות, מסיכות וערדליים, וטיפלנו בגופות ובחלקי הגופות שהגיעו. עבדה איתי רופאת שיניים צעירה מתל־אביב שהתנדבה לעשות צילומי שיניים לצורך זיהוי. הגיע גם מתנדב חרדי ממאה שערים, שיש לו ניסיון בזק"א. בסיום המשמרת הארוכה של יותר מ־ 24 שעות, מול השמש שהתחילה לזרוח באופק, ישבנו שלושתנו אחד ליד השני ושתינו קפה: אני, מתנחל מזוקן, רופאת השיניים החילונית בגופייה, והחרדי הארד־קור עם כל הלבוש. שלושתנו ישבנו בשקט והרגשנו הכי קרובים בעולם.״
- פרסומת -
שיחות אלו היו 'טקסי מעבר' שמעבירים את רציפות המשימה לצוות שנכנס למשמרת, בשיתוף מבוקר של המצפה להם ומעבר מבוקר מהבית ומהמשפחה למציאות ב'שורה', ולהפך.
התערבויות קבוצתיות
לאחר שבועיים־שלושה, כאשר האינטנסיביות שככה, החלה עבודה מסודרת של משמרות ומטפלים יצאו גם להתרעננויות קצרות הביתה. בשלב זה פחת הצורך בשיחות פתיחה וסיכום של כל משמרת, והחלו התערבויות קבוצתיות של שיחות חוסן לכל מסגרת. לצוות החוסן היה ברור כי חברי הבסיס משרתים ביחד זמן רב, לעיתים אף מהשירות הסדיר, והם חולקים חוויות משותפות קשות מהשבעה באוקטובר. חלקם הכירו זה את זה עוד מקודם ושייכים לאותן קהילות בביתם. הספרות מדגישה את כוחה של קבוצה באופנים שונים. התערבות קבוצתית מיידית היא דרך יעילה וחסכונית לעזור בו־ זמנית לנפגעי טראומה רבים (Roberts & Everly, 2006) . היא מאפשרת לאנשים לתמוך זה בזה.
התערבויות קבוצתיות מסייעות מאוד גם אצל הפרט — הן מאפשרות לפרט לשתף את חווייתו ובד בבד להיחשף לחוויות של אחרים. כך נבנית תמונה קבוצתית משותפת התורמת לתחושת החיבור והשייכות ומאפשרת 'נרמול' של התגובות, ובכך מגבירה גם היא את החוסן. עם זאת, היה חשוב להביא בחשבון כי שמיעת הסיפורים הקשים עלולה להציף וליצור טראומה משנית (Baird & Kracen, 2006) . צוות החוסן הדגיש את הקשר בין האנשים ואת שירותם המשותף רב־השנים. הצוות התייחס לעוסקים במלאכת הטיפול בחללים כקבוצה מגובשת, שיכולה להיעזר במשאביה בהתמודדותה עם המציאות המורכבת.
הודגשה גם המשמעות בעבודה היום־יומית, מתוך ההבנה שמי שיש לו 'למה' יוכל לשאת כל 'איך'. כמו כן הודגשה האמונה ביכולת ההתמודדות האישית והלכידות היחידתית כמקור לחוסן.
המודל העיקרי שהיה בשימוש בשיחות אלו היה מודל החוסן הרב־ממדי שפיתח פרופ' מולי להד (Lahad & Ayalon, 1997). המודל מציע שישה ערוצים להתמודדות עם מצבי לחץ, חשיפה לאירועים טראומטיים או משבר. ערוצים אלה הנקראים בראשי תיבות: PH-BASIC ובעברית גש"ר מאח"ד: גוף, שכל, רגש, משפחה, אמונה, חברה ודמיון. משימתו העיקרית היא להחזיר לאדם שחווה לחץ ומצוקה את יכולת התפקוד והפחתת הלחץ באמצעות זיהוי ערוצי ההתמודדות שלו, או באמצעות פיתוח והרחבה של ערוצי התמודדות האופייניים לו, להציע לו דרכים המתאימות לסגנונו האישי ולחשוף אותו לסגנונות נוספים, כדי לאפשר מגוון משאבים גדול יותר שבהם יוכל להיעזר בשעת הצורך. ככל שמשתמשים בכלים רחבים, גמישים ורבים יותר כך ההתמודדות יותר מוצלחת.
השיחות נערכו בממוצע אחת לשבוע במשך כשעה ורבע. כל אחד הוזמן להשתתף. המשתתפים התבקשו להביע את חווייתם באמצעות סיפור אירוע מורכב, מעצים ומאתגר, מהשבוע האחרון. לאחר מכן ניסה הצוות לזהות באילו ערוצים הם נוטים להשתמש ובכך להרחיב את אפשרויות ההתמודדות בהתאמה לתכנים הספציפיים שהועלו.
גש"ר מאח"ד:
גוף — הטיפול בחללים היה לפעמים קשה מאוד גופנית. הצוות הנחה את המטפלים איך להחזיר את המערכת הגופנית לאיזון באמצעות הרפיה נשימתית, והמליץ לבצעה באופן קבוע ומבוקר. כמו כן, נפתח ביחידה חדר כושר שלא היה בשימוש עד אז. צוות החוסן עודד אנשים לקחת פסק זמן ולהתאמן בו, או לרוץ ברחבי הבסיס.
המתח בין שכל ורגש — בשלבים שבהם המטפלים היו עדיין מוכווני משימה עודד הצוות להשתמש בקוגניציה, בידיעה שבהמשך יהיה מקום לביטוי רגשי ולתמיכה רגשית.
משפחה — רוב המשתתפים ציינו שהמשפחה היא מקור חוסן חשוב. הידיעה ששגרת החירום נשמרת בבית מאפשרת לעובד להתרכז במלאכתו. עם זאת, בשיחות עלה באופן קבוע הקושי לשתף את בני המשפחה בעבודה השוטפת כדי לא להעמיס עליהם. זהו קושי מוכר, וגם במחקר איכותני שנעשה בארה"ב (Flynn et al., 2015) נמצא שעובדי בתי לוויות לא ראו בדרך כלל במשפחתם מקור תמיכה, וציינו שאינם משתפים בעבודתם את בני משפחתם כדי להגן עליהם. מתוך הבנה זו יזם צוות החוסן, ביחד עם מפקדים בכירים במטה הרבנות ובסיוע אנשי מקצוע מומחים מבחוץ, מפגש זום שבועי עם בנות הזוג בנושאי זוגיות, ילדים, התארגנות בבית כשבן הזוג חסר, התמודדות במציאות טראומטית משותפת ועוד. עם הזמן הותאמו מפגשים עיתיים עם בנות הזוג ביחידות המשנה כדי שתוכלנה להכיר בצורה מבוקרת ומעודנת את עבודתו של בן הזוג ולאפשר שיח זוגי פתוח יותר ביניהם. עבור המטפלות בחללות הוזמן גם בן הזוג למפגשים אלו.
חברה — אסטרטגיית התמודדות חשובה בקרב עובדי בתי לוויות בארה"ב היא תמיכת עמיתים (Flynn et al., 2015). רַביִּם מהמרואיינים ציינו שרק מי שחווה את אותם לחצים יכול להבין מה הם עברו. השפה המשותפת בתמיכת העמיתים מפחיתה את תחושת הבדידות, מעוררת אמפתיה והזדהות ויוצרת הבנה ללא מילים. המפגש עם העמיתים מנרמל את חוויות ההתמודדות ומאפשר למידה של דרכי התמודדות חדשות (גולדברג, 2021). גם העוסקים במלאכת הטיפול בחללים ב'שורה' העלו שתמיכת העמיתים חשובה ביותר. באסטרטגיה זו כלולה גם תמיכת מפקדים, תפקודם, היותם 'דוגמה אישית' ותשומת הלב לצורכיהם סייעו להם מאוד בהתמודדותם.
אמונה — אמונה שייכת לממד הרוחני של האדם ומעניקה משמעות למצוקה ולסבל. מחקר אמפירי הראה שאמונות דתיות תומכות באנשים המתאוששים מחוויות טראומטיות (Tufail et al 2023) . אנשים נוטים להסתמך על אמונות, ערכים וחיפוש משמעות כדי להדריך את עצמם בזמנים של לחץ ומשבר, ואין ספק שמשאב זה ניכר בחשיבותו בקרב העוסקים במלאכת הטיפול בחללים. נוסף לשיחות החוסן הם נקטו פרקטיקות רבות יום־יום, כמו סדר תפילות קבוע, ועריכת טקסים בכל פעם שחלל יצא לדרכו האחרונה לקבורה כגון אמירת קדיש. בשיחות הדגיש צוות החוסן שהאמונה אינה רק אמונה דתית, אלא גם אמונה ביכולת האישית לעמוד בביצוע עבודתם המורכבת. האמונה במשמעות ובשליחות של העבודה מאפשרת את השלמתה.
דמיון — מודל החוסן הרב־ממדי מציע סוגים שונים של שימוש בדמיון כמו הרפיה, חשיבה חיובית, ומגוון אומנויות כגון ציור ופיסול, קריאה, כתיבה יוצרת, צילום ודרמה. גם ההומור שייך לקטגוריה זו. נמצא כי לבדיחות ולצחוק יש תפקיד חברתי בהגברת הלכידות הקבוצתית, ובחיזוק הקשרים עם חברים בקבוצה (Philippot & Feldman, 2004) . מחט שמיר (Mahat-Shamir2022) מציינת את חשיבותו ותרומתו של הומור ייחודי משותף, לעיתים קרובות הומור שחור, בייחוד בקרב קברנים. גם ב'שורה' נוצרה שפה ייחודית של הומור, לעיתים בחזקת 'זר לא יבין זאת', ומשתתפי השיחות הרבו לציינה כמשאב בהתמודדותם.
ההתערבויות הקבוצתיות נערכו בתוך מחנה 'שורה', סמוך למקום הטיפול בחללים, מתוך עקרון הקרבה למקום האירוע, ודגש ששיחת העיבוד היא חלק מהעבודה השוטפת. השיחות כללו נרמול הרגשות, מיקוד במשאבים וכוחות, מיקוד בהיבטים התפקודיים, שילוב טכניקות הרגעה כשעולה תגובה רגשית מציפה, חיזוק הכוח הקבוצתי, שיח מכבד ומקבל בהתייחסות זה לדברי זה, הצעת התערבות פרטנית למי שרוצה או צריך, וסיכום דרכי ההתמודדות והמשאבים שהביאו המשתתפים.
משמעות — המסגרת התיאורטית של מציאת משמעות שאובה מעבודתו של ויקטור פרנקל (Frankl, 2014) פסיכולוג וניצול שואה. גישת הלוגותרפיה שפיתח מבוססת על האמונה שלבני אדם יש כמיהה מובנית למשמעות ותכלית, וזה המניע העיקרי לפעולתם. תחושת המשמעות חיונית להתמודדות עם טראומה וסבל. פרנקל האמין שאפשר למצוא אותן אפילו בנסיבות המאתגרות ביותר. גישה זו מדגישה את החשיבות בקבלת אחריות על החיים והבחירות של הפרט.
הספרות העכשווית מרבה לעסוק בנושא המשמעות ומציגה מודלים ותיאוריות שונים, בייחוד בנושא התמודדות עם אירועי חיים מלחיצים. לדוגמה: מודל יצירת המשמעות) (Park, 2010'תיאוריית ניהול האימה' (Terror Management Theory; TMT) (Greenberg et al , 1997) וצמיחה פוסט־טראומטית. (Calhoun & Tedeschi, 2014) כל אלו מדגישים את המשמעות כמרכיב יסודי המשמש 'בולם זעזועים' בהתמודדות עם הפער בין הבנת האירוע המלחיץ לתפיסות ולאמונות של הפרט.
מושג רלוונטי נוסף הוא compassion satisfaction שפיתחה סטאם (Stamm, 2013), העוסק בשביעות הרצון שמוצאים אנשי מקצוע בעבודתם, ובתמיכה מבחוץ שהם מקבלים על פועלם.
תחושת המשמעות והשליחות בקרב העוסקים במלאכת הטיפול בחללים ניכרה בכל שיחה. לעומת הכאוס ששרר במדינה והביקורת הקשה על תפקוד הצבא, חשו אנשי הרבנות הצבאית שהתארגנותם המהירה ומאמציהם הכבירים כגוף וכפרטים זכתה להערכה רבה מאוד מצד כל הציבור. וכך אמר אחד המטפלים בחללים:
"יש פה משימה. יש פה משימה לאומית שאין חולק עליה בכלל. זו משימה לאומית ברמה מטורפת... כל מדינת ישראל התעסקה בחללים ואני מרגיש המון חשיבות להיות חלק בתוך המהלך הזה... עושה לי טוב להרגיש שאני גם שייך וגם עושה משהו מועיל.״
- פרסומת -
הבאת המתים לקבורה מהירה ומכובדת וסגירת המעגל למשפחות הייתה נר לרגליהם, ואין ספק שמלאכה זו חשובה במיוחד בקרב העוסקים במלאכת הטיפול בגופות (Solomon et al., 2007) .
התערבויות פרטניות
עבודה טיפולית קבוצתית מוגבלת בזמן. בזמן המפגש הקבוצתי ניכר שיש משתתפים הצמאים לספר את סיפורם בפרוטרוט ולקבל מענה ייחודי. ואכן לצד ההתערבויות הקבוצתיות התעורר צורך במענה פרטני, בעיקר כאשר לאחר מספר חודשים השתנתה אופי העבודה ועצימותה. חלקם השתחררו ממילואים, וחלקם יצאו הביתה לחופשות רבות יותר, כדי שיוכלו לחזור חלקית לעבודתם האזרחית. בזמנים אלו הלך וגבר הקושי בהתמודדות עם החזרה הביתה: התעוררו קונפליקטים וקשיים בזוגיות, במשפחה ובמקום העבודה, ותהיות כיצד לצלוח את המעברים ביניהם ובין השירות במילואים.
משתתפים החלו לספר אף על תסמינים פוסט־טראומטיים שנמשכו כבר יותר משלושה חודשים, והתעוררה תהייה אם אפשר כבר לייחס זאת לקטגוריה אבחנתית של פוסט־טראומה. כדי לקבל תמונה על התסמינים המדווחים הוחלט להשתמש בשאלון PCL-5 , שהוא שאלון דיווח עצמי, ובו רשימה של בעיות ותופעות אפשריות בתגובה לאירועי חיים מלחיצים. השאלון בודק את חומרת תסמיני הפרעת הדחק הפוסט־טראומטית בהתאם לקריטריונים של DSM-5 . כל מי שהגיע לציון חוצה סף של 33 נקודות זומן לשיחה כדי להתרשם ממצבו ולהציע התערבות. וכך נתח גדול מתוך העבודה הטיפולית עבר להיות פרטני.
כדי להיענות גם לאנשי המילואים שהשתחררו, נוצר קשר עם היחידה הקלינית בנט"ל, והם הופנו למטפלי נט"ל להמשך טיפול. אנשי נט"ל הוזמנו לביקור ב'שורה' לסיור מעמיק ולקבלת הסבר מפורט, כפי שקיבל כל איש חוסן שהגיע ל'שורה' בתחילת הדרך.
הטיפול הפרטני התמקד בעיקר בטכניקות התנהגותיות קוגניטיביות ממוקדות, שכללו התערבויות פסיכו־חינוכיות, חיזוק כוחות, טכניקות נשימה והרפיה, עזרה בהבניה קוגניטיבית של האירוע הטראומטי האישי וניסיון להגדיר מחדש חלקים לא־אדפטיביים, זיהוי מחשבות שליליות ואתגורן, תרגילי חשיפה במקרה הצורך ושימוש בטכניקות EMDR בסיטואציות נקודתיות.
עיבודים
אורכה של המלחמה אתגר עם הזמן את יכולתם של הפרט ושל המסגרת להמשיך ולשמר רציפות תפקודית מיטבית. התגבשה הבנה כי יש צורך בעיבוד המשימה המורכבת והממושכת, וכך התגבשה התוכנית המטכ"לית 'עומדים בשער' — שמטרתה מוגדרת כחיזוק החוסן של המסגרות ושל חיילי המילואים, העצמת המפקדים, חיזוק הרציפות התפקודית והמשימתית לצד הדאגה לפרט, וחיזוק הלכידות והמחויבות הערכית לשירות מילואים ארוך.
כחצי שנה לאחר תחילת המלחמה השתתפו המטפלים בחללים בשני ימי עיבוד מרוכזים שארגנו צוות החוסן ותוכנית 'עומדים בשער'. ימי העיבוד נערכו מחוץ למחנה 'שורה', במקומות אזרחיים, נעימים ומאובזרים. ביומיים אלו התחלקו היחידות לקבוצות קטנות, על פי המשמרות שבהן עבדו, ושם עיבדו את חוויותיהם במעגלי שיח. המשתתפים הוזמנו להתבונן בקורותיהם בחודשים הללו אישית ובין־אישית, זוגית, משפחתית וקבוצתית. במשך העיבודים עלה גם האתגר בעבודה הממושכת והמתישה — השחיקה.
העיבודים יצרו גם הזדמנות לבחון את הצמיחה הפוסט־טראומטית. רוב המשתתפים דיברו על הזכות הגדולה שהייתה להם, וביכולתם הייחודית לעשות את 'מלאכת הקודש' של טיפול ב'הרוגי מלכות'. כולם ציינו שכישורי התמודדותם השתפרו. המסגרת הקבוצתית חוזקה במעגל שיח מסכם שכלל משובים הדדיים שנקראו 'עין טובה'. בתוכנית שובצו גם פעילויות גוף־נפש ופעילויות הפוגה כמו אומן אורח.
סיום
לראשונה מלווּים אנשי הרבנות הצבאית בצוות חוסן, המורכב מאנשי בריאות הנפש, קב"נים לשעבר ואנשי מחלקת נפגעים. עם זאת, לא היה פרוטוקול מותאם לאוכלוסייה הספציפית, וההתארגנות המהירה כללה התערבויות שהיו מבוססות על עקרונות כלליים לטיפול בזירות אסון. צוות החוסן במחנה 'שורה' השתמש בעקרונות המוכרים והתאימם 'תוך כדי תנועה' לאוכלוסייה הייחודית, המורכבת ברובה מאנשים דתיים ממגזרים שונים, ובכללם מגזרים שעצם הטיפול הנפשי עדיין זר להם.
הנוכחות הרציפה למן היום הראשון, וההשתלבות של צוות החוסן במארג האנושי של המטפלים בחללים, היו חיוניות הן לחיילים והן למפקדים והיו נקודת מפתח להכרה בצורך ובשימוש במענים הטיפוליים שהציעו צוות החוסן. ככל שעבר הזמן, המענים שוכללו והותאמו לצרכים שהשתנו, מהתערבויות קבוצתיות הלך וגדל הצורך בהתערבויות פרטניות ממוקדות. נוצרה הבנה כי יש לפתח את מיומנויות הצוות בטיפולים כגון SE ו־ EMDR וכן ליצור קבוצת מטפלים ייעודית מחוץ ל'שורה', שתכיר את עבודתם הייחודית של המטפלים בחללים ותלווה את אלו שמשתחררים ממילואים ומבקשים להמשיך בטיפול.
לנוכח השחיקה שהלכה וגדלה נוצרה הבנה כי יש מקום להמליץ לגורמי הפיקוד וכוח האדם על אופן ואופי הגיוס למילואים של המטפלים בחללים, ונכתב מסמך המפרט המלצות אלו.
כדי למנוע את השחיקה ואת היווצרותה של טראומטיזציה משנית בקרב צוות החוסן עצמו, הקפיד צוות החוסן גם על 'תחזוקת הצוות' — בצורת ישיבות צוות קבועות לאוורור, שיתוף והעשרה בנושאים שונים, וגם מפגשים שוברי שגרה כגון סיור בעוטף, סיור בבני ברק וארוחת בוקר בטבע.
התמות השונות והייחודיות, כמו שימוש באמונה ובמשמעות כמשאבי חוסן, נוספו לארגז הכלים של העבודה הטיפולית, ויש מקום להמשיך ולהעמיק בהן כמו גם לאפיין תמות נוספות שיסייעו במענה הולם למורכבויות ולאתגרים הייחודיים. כמו כן בהמשך יש מקום לשכלל את המענה הטיפולי הדיפרנציאלי לתפקידים השונים בטיפול בחללים.
הכותבים
ד"ר לימור זקס־ציטרונבלט — עובדת סוציאלית (PhD .) מרצה בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטאות בר־אילן ואריאל. מטפלת ומדריכה ב'אדוות להחלמה' המציע התערבויות, הכשרות ומחקר בראייה משפחתית לאחר טראומה.
יהודה סבו — עובד סוציאלי (MSW) קב"ן במשטרת ישראל (מרפאת ירושלים — ש"י) וקב"ן במילואים. ממובילי הפיילוט של מסעות לעיבוד חוויות השירות הצבאי ללוחמים ומנחה במסעות אלו. הקים את יחידת החוסן בבסיס 'שורָּה' והיה מובילה ומפקדה הראשון.
דורון יוסף חייק — עובד סוציאלי (MSW), מטפל זוגי ומשפחתי ומנחה קבוצות. מנהל מרכז לטיפול משפחתי ביפו, מנחה קבוצת הורים שכולים במשרד הביטחון. ראש תחום חוסן במחלקת נפגעים בצה"ל ומוביל ומפקד יחידת החוסן בבסיס 'שורָּה'.
סילוונה נגר — עובדת סוציאלית) MSW) מטפלת פרטנית ומנחת קבוצות טיפוליות בעמותות עמך ובנפשנו (לתמיכה נפשית, מיסודה של עמך) ובמשרד הביטחון. קבני"ת במילואים ואשת חוסן של מחלקת הנפגעים בצה"ל. מלווה ומנחה מסעות של לוחמים לפני שחרורם מצה"ל.
אריאל רונן — פסיכולוג קליני (MA) ומדריך. מטפל בקליניקה פרטית במגוון שיטות, וכן מרצה בנושאים שקשורים בפסיכולוגיה, ביהדות, בפילוסופיה, במדעי המוח ובקשר ביניהם.
עליזה דולב — עובדת סוציאלית (MSW) דוקטורנטית בתוכנית ללימודי פרשנות ותרבות באוניברסיטת בר־אילן. מנהלת מקצועית של מפנה — מערך ארצי לטיפול ברופאים, וקבני"ת במילואים. שותפה בצוות היגוי והובלת מסעות שחרור ללוחמים.
צביקי פליישמן — פסיכולוג קליני (MA) ממייסדי לא תשתוק — התנועה להגברת מודעות לפגיעות מיניות במגזר החרדי בישראל.
מרדכי פורת — עובד סוציאלי (MSW) מרצה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה. עובד סוציאלי בעיריית בני ברק בתחום התמכרויות נוער, וכן פעיל חברתי ומדריך סיורי רחוב בעיר. קב"ן במילואים.
צביקה בוטרמן — עובד סוציאלי (MSW) מרצה במכון למורים, מנחה קבוצות ורב בישיבת הסדר חרדית. מטפל בקליניקה פרטית בבני ברק ובבית שמש. קב"ן במילואים.
יצחק זייגר — עובד סוציאלי (MSW) עובד עם ילדים ובני נוער פוגעים ונפגעים מינית במחלקת נוער וצעירים במחלקת הרווחה בעיריית בני ברק ובעמותת 'עלם'. קב"ן במילואים.
מקורות
אתר מיטב — הרבנות הצבאית (2024) - אתר מיטב — הרבנות הצבאית. https://www.mitgaisim.idf.il
גולדברג, מ') 2021) החלמה אישית ממצוקה פוסט טראומטית: תרומתם של חשיפה עצמית, תמיכת עמיתים וסטיגמה עצמית (עבודת דוקטור, אוניברסיטת בר־אילן(.
גולדברג, מ' (2021). החלמה אישית ממצוקה פוסט טראומטית: תרומתם של חשיפה עצמית, תמיכת עמיתים וסטיגמה עצמי. עבודה לשם קבלת התואר 'דוקטור בפילוסופיה', אוניברסיטת בר־אילן.
רהט, ו' (2022). כיצד משתמשים פסיכותרפיסטים מהמגזר החרדי בדת ובאמונה בעבודתם הטיפולית (עבודת מוסמך, אוניברסיטת חיפה).
שלף, ל', אמיצי, ו' וגרשנוב, א' (2023). המענה הנפשי למשרתים הנמצאים בחשיפה ממושכת למראות קשים במסגרת עבודתם לזיכוי גופות [דף עזר]. הקואליציה הישראלית לטראומה. https://static.davar1..uploads/2023/10
Baird, K., & Kracen, A. C. (2006). Vicarious traumatization and secondary traumatic stress: A research synthesis. Counselling Psychology Quarterly, 19(2), 181-188.
Biggs, Q. M., Fullerton, C. S., McCarroll, J. E., Liu, X., Wang, L., Dacuyan, N., Ursano, R. J. (2016). Troop Education for Army Morale (TEAM): A post-deployment educational intervention for mortuary affairs soldiers. Military Medicine, 181(11), e1553-e1560. https://doi.org/10.7205...D-D-15-00579
Calhoun, L. G., & Tedeschi, R. G. (Eds.). (2014). Handbook of posttraumatic growth: Research and practice. Routledge.
Currier, J. M., Holland, J. M., & Currier, J. M., Holland, J. M., & Neimeyer, R. A. (2006). Sense-making, grief, and the experience of violent loss: Toward a mediational model. Death studies, 30(5), 403-428.
Farchi, M., Levy, T. B., Gershon, B. B., Hirsch-Gornemann, M. B., Whiteson, A., & Gidron, Y. (2018). The SIX Cs model for immediate cognitive psychological first aid: From helplessness to active efficient coping. International Journal of Emergency Mental Health and Human Resilience, 20(2), 1-12.
Flynn, B. W., McCarroll, J. E., & Biggs, Q. M. (2015). Stress and resilience in military mortuary workers: Care of the dead from battlefield to home. Death studies, 39(2), 92-98.
Miles, M. S., Demi, A. S., & Mostyn-Aker, P. (1984). Rescue workers reactions following the Hyatt Hotel disaster. Death Education, 8(5-6), 315-331.
Frankl, V. E. (2014). The will to meaning: Foundations and applications of logotherapy. Penguin Books.
Greenberg, J., Solomon, S., & Pyszczynski, T. (1997). Terror management theory of self-esteem and cultural worldviews: Empirical assessments and conceptual refinements. In Advances in experimental social psychology (Vol. 29, pp. 61-139). Academic Press.
Linley, P. A., & Joseph, S. (2011). Meaning in life and posttraumatic growth. Journal of loss and trauma, 16(2), 150-159.
Lahad, M., & Ayalon, O. (1997). BASIC Ph: The story of coping resources. Community stress prevention, 1, 117-145.
Mahat-Shamir, M. (2022). “Out of the depths have I called thee”: Jewish Israeli undertakers management of death anxiety. OMEGA-Journal of death and dying, 86(2), 624-643
McCarroll, J. E., Ursano, R. J., Wright, K. M., & Fullerton, C. S. (1993). Handling bodies after violent death: Strategies for coping. American Journal of Orthopsychiatry, 63(2), 209-214.
Park, C. L. (2010). Making sense of the meaning literature: an integrative review of meaning making and its effects on adjustment to stressful life events. Psychological bulletin, 136(2), 257.
Peterson, A. L., Nicolas, M. G., McGraw, K., Englert, D., & Blackman, L. R. (2002). Psychological intervention with mortuary workers after the September 11 attack: the Dover Behavioral Health Consultant model. Military medicine, 167(suppl_4), 83-86.
Philippot, P., & Feldman, R. S. (2004). Positive emotion and the regulation of interpersonal relationships. In The regulation of emotion (pp. 142-171). Psychology Press.
Stadler, N. (2006). Terror, corpse symbolism, and taboo violation: the Haredi Disaster Victim Identification Team in Israel' (ZAKA). Journal of the Royal Anthropological Institute, 12(4), 837-858.
Roberts, A. R., & Everly Jr, G. S. (2006). A meta-analysis of 36 crisis intervention studies. Brief Treatment and Crisis Intervention, 6(1), 10.
Stamm, B. H. (2013). Measuring compassion satisfaction as well as fatigue: Developmental history of the compassion satisfaction and fatigue test. In Treating compassion fatigue (pp. 107-119). Routledge.
Solomon, Z., Berger, R., & Ginzburg, K. (2007). Resilience of Israeli body handlers: Implications of repressive coping style. Traumatology, 13(4), 64-74.
Tufail, L., Riaz, W., Rizvi, V., Imtiaz, S., & Qureshi, Z. (2023). Relationship and Prevalence of Death Anxiety and Religious Coping among Death Care Workers in Pakistan. Pakistan Journal of Medical & Health Sciences, 17(05), 475-475.
Zerach, G., & Levin, Y. (2018). Posttraumatic stress symptoms, burn-out, and compassion satisfaction among body handlers: The mediating role of sense of coherence and spirituality at workplace. Journal of interpersonal violence, 33(12), 1931-1957
