לוגו פסיכולוגיה עברית
כניסהרישוםצרו קשר חיפוש

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
רישום משתמש חדש
קריאה בספר "יומני קרינה" מאת יהודית דריגסקריאה בספר "יומני קרינה" מאת יהודית דריגס

קריאה בספר "יומני קרינה" מאת יהודית דריגס

כללי
תקציר
מחברים
ציטוט

מאמרים | 28/12/2025 | 1,061

הספר נכתב במהלך טיפולי קרינה בבית החולים. הכותבת מתחקה אחר האופן שבו מחלה, פחד מוות ומפגש עם האלוהי מתהפכים בשירה לחיפוש פשר ולבניית משמעות המשך

קריאה בספר "קרינה" מאת יהודית דריגס

חגית חוף

 

 

"אני מתחילה\ בזמן הסימולציה, כשסימנו את גופי,\ התחלתי להאמין באלוהים."

 

בעיצומם של ימים בהם אנו מחפשים פשר בתוך התוהו שירד עלינו, ספרה של המשוררת יהודית דריגס, יומני קרינה (תרסט, 2024), מציע קריאת כיוון.

הספר, קונטרס דק ולא מנוקד, נפתח בשתי מילים: "אני מתחילה". אפשר לקרוא זאת מַתחילה או מִתחילה – שתי הקריאות מחזירות אל הראשית, אל ניסיון לכתוב מחדש את הקיום.

ודריגס ממשיכה: "זאת הייתה הפעם הראשונה שפגשתי\ דיבור כה ישיר ובוטח\ קול שכמו ירד מגבהים\ וציווני לנשום.\ נשבעתי שיותר לא אתנגד לקולות\ האם זאת תהיה דרכי מהיום?"

 

במסדרונות בית החולים, בעיצומם של טיפולי הקרינה במחלת הסרטן, כותבת המשוררת יומן ומבקשת בו את הפשר – אותה בקשה עתיקה של בני אנוש מאז ומתמיד. לעתים פשר הוא הבזק חווייתי, חסר מילים; לעתים הוא מתגלה כחוויה נומינוזית, רגע של מפגש עם ה"אחר" שמעבר לנו. השאלה המלווה את הספר היא: כיצד אפשר להחזיק את רגעי הפשר הללו שלא יחלפו, שלא יתפוגגו?

כאן נכנסת תפקידה של השירה. משוררות ומשוררים הם מי שמחזיקים את הפשר ומעבדים אותו למשמעות; באמצעות המילים הם נותנים תוקף פיוטי למפגשים נטולי מילים המתרחשים סביבנו ובתוכנו. ריינר מריה רילקה מזקק זאת באלגיה התשיעית (רילקה, 1998, בתרגומה של עדה ברודסקי):

"הֵן גַּם מִצֶּלַע הָהָר הַהֵלֶךְ יָבִיא אֶל הַגַּיְא
לֹא אֲדָמָה מְלוֹא הַחֹפֶן, הֲלֹא-נֶאֱמֶרֶת לַכֹּל, כִּי אִם
מִלָּה שֶׁרָכַשׁ טְהוֹרָה....
הָאֶפְשָׁר שֶׁאֲנַחְנוּ כָּאן כְּדֵי לוֹמַר: בַּיִת
גֶּשֶׁר, בְּאֵר, שַׁעַר, כַּד, עֵץ פְּרִי, חַלּוֹן-
לְכָל הַיּוֹתֵר עַמּוּד מִגְדָּל.... אַךְ לְאָמְרוֹ, הַבִינָה,
הוֹ לְאָמְרוֹ כָּךְ, בְּמֻפְנָמוּת שֶׁכָּזוֹ, כְּפִי שֶׁהַדְּבָרִים בְּעַצְמָם
לֹא פִּלְּלוּ לִהְיוֹת מֵעוֹלָם" (94)

מתאר את היותנו חלק מהבריאה המתמשכת דרך 'מילה' טהורה, שרק היא זו שמולידה מחדש שוב ושוב, את הדברים הקיימים, באופן "שֶׁהַדְּבָרִים בְּעַצְמָם לֹא פִּלְּלוּ לִהְיוֹת מֵעוֹלָם". העולם זקוק למבטם של מחפשי הפשר כדי להיראות, להזדכך ולהיברא שוב מבראשית. המפגש הזה מאפשר לברואי העולם, למשוררות ולמשוררים ולקוראי השירה, להיות פחות בודדים.

- פרסומת -
לוגו - פסיכולוגיית העצמי
באדם אאמין – מקלט רוחי | יום עיון במשנתו של רענן קולקה
שמרו את התאריך: 1 במאי 2026, מרכז רבין, תל אביב

אצל דריגס, המפגש אינו מתרחש במרחבים פתוחים אלא במסדרונות בית החולים, בתוך נפילת החולי. זהו מפגש המחזיר אל חוויית "גם אם אלך בגיא צלמוות, לא אירא רע כי 'אתה' עמדי" (תהילים כ"ג, 4). ה"אתה" שנגלה לה בהכנה לטיפולי הקרינה הוא אלוהים – נוכחות אלוהית מופיעה דווקא במקום של פגיעה בגוף.

אנו מגלים שדריגס לא מגיעה לבית החולים לבדה: יחד עם חפציה האישיים היא נושאת גם את המשוררת שבתוכה. בתוך הטלטלה והאימה היא מקבלת על עצמה לא רק להילחם על החיים, אלא גם להיכנס לתהליך יצירה – על מחויבותו, משמעויותיו ומחיריו. היא מבקשת להגיע אל המקום שבו שוכנת "המילה הטהורה" של רילקה, לשאת אותה מצלע ההר אל הגיא.

ומיד תוהה: "בכל המילים האלה שאני נושאת בתוכי, בשר מבשרי \ (מה יהיה עליהן) האם גורלן כגורלי?" - משוררת שגורלה אינו ברור, וגם המילים שעוד נכונו לה אינן ברורות. 

מבט המשוררת מתחיל לתוּר סביב: "לצדך על כיסא כתר, מונחת בתיק המחברת\ עמוד, נייר ועט, הראו לה אתם את הדרך\ הנפש שותה את גמולה\ נראה אותך כותבת מילה'"

דריגס כמהה למילה טהורה, ל"מפגש", ומכאן והלאה היא מחפשת בכל מה שסביבה, את האלוהים שנגלה לה, את האינסוף. זהו מבט נוכח בשירתה של דריגס שנכתבת מזה שנים.

 

החיפוש אחר המפגש, אחר האינסוף, אינו חדש בשירתה. בשיר "יחסים" בספר סביונים היא כותבת:

"... הַבִּיטִי תַּחְתַּיִךְ –
שָׁם דֶּשֶׁא חַשְׁדָן לוֹמֵד לְהֵעָרֵם
בִּפְלִיאָה יַלְדוּתִית הוּא נוֹשֵׂא אֵלַיִךְ עֵינָיו
קוֹצָיו מִצְטַחֲקִים בִּמְבוּכָה.
לְעוֹלָם לֹא יַצְלִיחַ כָּמוֹךְ לְדַיֵּק אֶת פְּרָחָיו ... " (הוצאת פרדס, 2021)

זהו אותו מבט שתיאר רילקה - מבט המשוררת מעניק לדשא הוויה "כְּפִי שֶׁהַדְּבָרִים בְּעַצְמָם לֹא פִּלְּלוּ לִהְיוֹת מֵעוֹלָם".

בין המראות והקולות בבית החולים, איתן נכרתת ברית המעֶבר. מונה דריגס גם את הדשא והמעלית ומכונת ההקרנה. היא יודעת ומיידעת את הקוראים כי האינסוף בו אנו נפגשות בלב ליבת היצירה, מתקיים בכל מקום.

וירג'יניה וולף, בספרה 'רישום של העבר', מתארת את חוויית "מכות הברק" – אותם רגעים חדים של אמת – ואת התפקיד של הכתיבה בהמרתם למשמעות:

"...ככל שאנו גדלים גדל כוחנו לספק הסברים באמצעות ההיגיון ושאותם הסברים מקהים את כוחה של מהלומת המחץ. מתמיהה אני עדין חוזרת ומוכה במכות הברק האלה, אני מקבלת אותן עכשיו בברכה. לאחר ההפתעה הראשונית אני חשה שהן יקרות ערך עד מאוד. וכך אני מוסיפה ומניחה שהיכולת להכיל מכות ברק הופך אותי לסופרת....זהו אות לדבר מה אמיתי החבוי מאחורי מראית העין. ואני הופכת אותו לאמיתי כשאני מביעה אותו במילים. רק כשאני נוסכת אותו אל המילים אני הופכת אותו לשלם. ואותה השלמות פירושה שהוא איבד את כוחו לפגוע בי." (וירג'יניה וולף רישום של העבר עמוד 31 (רישום של העבר", 2011 מאנגלית אנה הרמן)

כשהסופרת מוצאת לדימוי מילה הוא מאבד את כוחו לפגוע, בעוד הוא מקבל את כוחו להתקיים כזוהר הברק, מפליא ומאיר את השמיים באור לא צפוי ופתאומי. דריגס מודעת לדואליות הזו של הכתיבה:

- פרסומת -
לוגו - בינינו - כתב עת ישראלי לפסיכותרפיה
קול קורא להגשת תקצירים
מערכת 'בינינו' מזמינה אתכם.ן לשלוח תקצירים בני 200 מילים לקראת הגיליון הקרוב.

"על אפשרות כתיבתי אני נלחמת ונכנעת" (עמוד 8) דריגס מבינה שעל הכתיבה יש גם "להילחם" וגם "להיכנע" ממש באותה שורה. הכתיבה היא מאמץ ושליטה – וגם ויתור, הסכמה להיסחף אחר מה שמגיע, כמו החיים עצמם.

 

אריך נוימן, בספרו 'הנני, אדם ומשמעות', מחדד כיצד נוכל להילחם ועל מה לוותר בחיים בו זמנית:

"עם אישורו של היחיד היצירתי, מופיע בחיים גורם חדש של חירות היצירה בדמותה של תרבות אנושית.
עם הרחבת עולם התפיסה והפעולה של האדם. במידה מסוימת יכולים עדיִן תהליכים יצירתיים חדשים אלה להיתפס כהמשך התפתחותי של האינסטינקט ההישרדותי. אולם, הרחבת עולם התפיסה והפעולה של האדם מתפשטת הרבה מעבר לכל מה שיכול להיכלל במסגרת המושג של שימור הקיום. והכוח היצירתי תרבותי של האדם (…)קשור הדוקות לתפיסה של משמעות החיים וכמעט ולא לעצם שימור החיים.".... (נוימן, 2013, עמ' 149–150)

נוימן מציע שהיצירה היא הרחבה של אינסטינקט ההישרדות – מעבר מ"רק לחיות" אל "לחיות עם משמעות". דריגס, ברגע בו הגוף מאוים, אינה מסתפקת במאבק על החיים; היא פונה גם אל המשמעות. היא הופכת את המאבק ההישרדותי ל"חירות יצירתית", וממקמת את עצמה בתוך מסורת של תרבות אנושית, לא רק של חולי.

כדי שתהליך כזה יתאפשר דרוש מבט ילדי אין-סופי, רענן, שמשתאה, מגלה ובורא את העולם, שאינו מוכתב עדיין על ידי קולות המבוגרים שמצרים את האינסוף למציאות. נוימן, בספרו 'הילד', מסביר את הצורך במבטו של הילד הנצחי לתהליך היצירה:

"נפש הילד תופסת (את העולם) באופן מיתולוגי, וקולטת את העולם בקטגוריות שמוכרות לנו מהמיתוס. ראיית עולם ילדית דומה מאוד לראיית עולם מיתולוגית, בעיקר בנוגע לתפיסות על יצירה, בריאה ולידה. תיאוריות יָלדיוֹת על הלידה דומות למיתולוגיה של בריאה." (נוימן, 2011, עמ' 43)

ביומני קרינה המפגש בין הילדה הפנימית למשוררת מתרחש דווקא במסדרונות בית החולים. שם, במקום הקר, הסטרילי, בו החיים פוגשים את האינסטינקטים הראשוניים ביותר, מתגלה הפלא: הפחד והחולי הופכים חומר גלם ליצירה. המבט הילדי מצליח לראות באחות, במכונה, במעלית – שערים לבריאה.

היכולת להביט באחות שמגיעה לטפל במדוויה, חתרנית: "לאחות שנראית כמו סוכריה על מקל\ יש מבט שמחזיר אותי לילדות."

בספרה סביונים, בשיר "אנטרקטיקה", מתארת דריגס שולחן בבית הילדות:

"תַּחְתָּיו יָלְדָה
אוֹסֶפֶת סוֹדוֹת קְפוּאִים
שֶׁבְּכַפּוֹת יָדֶיהָ הַקְּטַנּוֹת יַפְשִׁירוּ לְחִיּוּכִים.
בַּת עֲרֻבָּה לְדִמְיוֹנוֹתֶיהָ
מַאֲמִינָה עֲדַיִן שֶׁהָעוֹלָם עָשׂוּי מֶשִׁי...."

זהו מבט ילדי שמאמין "שֶׁהָעוֹלָם עֲדַיִן עָשׂוּי מֶשִׁי", לפני שהכאב והציניות חקקו בו חריצים. ביומני קרינה מבט זה חומק ונדרש מאמץ מודע לשמרו: "יש להסתכל בתום בציורים שעל קירות החדר שמזיזים בפנים משהו שנשכח מזמן.". ובהמשך הבקשה: "שרק יהיו לי עיניים בתוך העיניים".

 

בזמן שהגוף כלוא בבית החולים, הנפש יוצאת למסע חופשי יחיד מסוגו: "מי זו העולה ויורדת במעליות הפלדה מוקרנת ומפודרת באבקת קורנפלור לבנה, .גלי פניך".

הד של שיר השירים נשמע כאן: "מִי זֹאת, עֹלָה מִן-הַמִּדְבָּר, כְּתִימְרוֹת, עָשָׁן: מְקֻטֶּרֶת מֹר וּלְבוֹנָה, מִכֹּל אַבְקַת רוֹכֵל."

אם האהוב המקראי מבקש לגלות את פני האהובה, השכינה, דריגס עומדת מול בבואתה במראת המעלית ומבקשת לגלות את פניה שלה – את הפנים הפנימיות, לא רק את דמותה של "חולת הסרטן". היא מבקשת איחוד בין הדמות המביטה לבין זו הנראית. לא בכדי אמר ר' עקיבא על שיר השירים "אין כל העולם כדאי כיום שנִתן בו שיר השירים, לפי שכל הכתובים קודש ושיר השירים קודש קדשים [משנה ידים פ"ג מ"ה].

- פרסומת -
לוגו - מכבי שירותי בריאות
מכבי מגייסת פסיכיאטר/ית לאזור המרכז למרפאות של בריאות הנפש
במכבי תקבלו אפשרויות העסקה מגוונות

אולם המעלית נעצרת בקומת הקרקע, הדלתות נפתחות, והמשוררת – יחד עם בבואתה, גופה הכבד והשירים שעוד לא נכתבו – יוצאת אל המציאות. גם כאן היא אינה לבד: "שוכבת ערה עם פלובר לצדי" "היחיד שמבין ומקשיב לי. העד לכאבי"

בבדידות ובאימת המחלה מצטרף אליה עמית נפשה, גוסטב פלובר, אומן ש"מדבר ישירות אליה": "השירה היא כמו צמח בר שגדל במקומות שאיש לא זרע, המשורר הוא בוטנאי סבלני שמלקט אותם".

דריגס מלקטת את "צמחי הבר" של ימי המחלה וכותבת:

"גופי כבד
בתוכו לכודות אותיותי
לפני שנים נשמטו פנימה
בבהלה."

ובהמשך:

"אני עומדת, נועצת מבטי
במורד השביל המתפתל הרחק.
עמוק בתוכי הדיבור הנכון
מונח מקופל, לא עשוי, מבויש.
הוא עוד יצטרך להיוולד.... "

בהמשך יומני קרינה האותיות הלכודות נולדות ויוצאות לחופשי, ובידיה של הילדה הפנימית הן הופכות מיתולוגיה קטנה:

"חיים דמויי קרקס.
תחושת שמחה קלה עולה בירכתיים,
יחד אנו משייטים על אוניית פיראטים
ריח של יין חם, אני חושבת
אולי מאחורי הגלים מתחיל הים הגדול.
סביבנו שיירי עולם ניגרים.
יש גם ירח דהוי אי שם מאחור,
וגושי עננים מייללים מצטברים בהדרגה.
חדי מבט יביטו בקברניט שתום עין,
יושב מאחורי שולחן
מחליט על הכיוון.
אני יושבת על הסיפון, תופרת צלקות,
כשמרחוק כוכב נופל.
תבורך תבורך אני לוחשת
ופורמת את כריכת העור שנוצרה סביב לבי."

כשהשירה יוצאת לחופשי, "כריכת העור" מוסרת, והלב – שהיה עטוף בשכבות הגנה – נותר חשוף. חשיפה זו אינה חולשה אלא תנאי אפשרי לפשר. כעת המשוררת יכולה לחיות את הפשר ואת המשמעות גם בתוך ההווה:

"שוכבת ומחכה שהשעון ברקע, לפנות בוקר.
האם תדע השפה להכיל קרינה?
והמילים, האם תהיינה חזקות מספיק מולה?
הרי אוכל לכתוב רק מה שאני עכשיו."

הכתיבה מתמקמת במקום מדויק: "רק מה שאני עכשיו". אין מדובר עוד בתפיסת חיים כוללת או בהצהרה מטאפיזית, אלא בנכונות לשאת את הרגע, את עוצמתו, את מוגבלותו. בכך מהדהדת דריגס את פול צלאן, שבנאום המרידיאן כתב: "השירה גבירותי ורבותי: אותה הכרזת אינסוף על כל התמותה והשוא!" (צלאן, 1994, עמ' 139, תרגום שמעון זנדבנק)

יומני קרינה נכתב מתוך אי־ודאות קיומית, אך בדיעבד אנו יודעות שהמשוררת החלימה. עבור הקוראות, המסע שהיא מזמינה אליו מתרחש במרחב נדיר: בית חולים כמקור השראה, מחלקה אונקולוגית כמרחב של בריאה.

באמצעות השירים שנכתבו שם נפתחות בפנינו דלתות לפשר ולמשמעות, ואנו מורשות לחזות בתהליך בו קרינת העור – זו הפוגעת, המאיימת – הופכת גם ל"קרינת אור": אור שמאיר את החיים מבפנים, מתוך פגיעותם, ומציע פשר.

 

מקורות

דריגס, י. (2021). סביונים. הוצאת פרדס.

דריגס, י. (2024). יומני קרינה. הוצאת תרסט.

וולף, ו. (2011). רישום של העבר. הוצאת מודן.

נוימן, א. (2011). הילד. הוצאת חסינות.

נוימן, א. (2013). הנני, אדם ומשמעות. הוצאת רסלינג.

צלאן, פ. (1994). סורג־שפה. הוצאת הקיבוץ המאוחד.

- פרסומת -
לוגו - פסיכולוגיית העצמי
מפגש ב"צוותא"' עם אסתי דינור והסופרת יהודית קציר
בנושא: התאהבות ארוטית ותרומתה להתפתחות העצמי | 22/2/26 ב'ישראל יפה'. ת"א

רילקה, ר. מ. (1998). אלגיות דואינו, סונטים אל אורפאוס. הוצאת כרמל.

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: מצבי משבר ולחץ, ספרים
יואב פרל
יואב פרל
עובד סוציאלי
חיפה והכרמל
סיגל ארבלי
סיגל ארבלי
חברה ביה"ת
ירושלים וסביבותיה
תמי בכר
תמי בכר
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, כפר סבא והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
הגר קורן
הגר קורן
פסיכולוגית
חיפה והכרמל, אונליין (טיפול מרחוק), פרדס חנה והסביבה
מיכאל אמיר
מיכאל אמיר
עובד סוציאלי
תל אביב והסביבה
יסכה גואטה
יסכה גואטה
עובדת סוציאלית
חיפה והכרמל, אונליין (טיפול מרחוק), רמת גן והסביבה
מטפלים.ות עדכנו את תחומי העניין כדי להופיע פה

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.