למה ההיפנוזה נחשבת (בטעות) כבת חורגת למקצועות הטיפול, ואיך תזכה למקום הראוי לה?
על מהדורה עדכנית ומורחבת לספרם של פרופ' מוריס קליינהאוז ז"ל וד"ר פזית סלע
נחי אלון
בתחילת שנות השמונים חזרה מלימודיה בארה"ב פסיכולוגית צעירה, ד"ר פזית סלע, שהתמחתה בתחום שהיה אז בראשית דרכו, טיפול אינטגרטיבי. בחיפושיה אחר עמיתים ומורים בתחום זה בישראל הגיעה אל ד"ר מוריס קליינהאוז, פסיכיאטר ותיק שהיה ממייסדי הטיפול בהיפנוזה רפואית ופסיכולוגית בישראל, ומצאה בו מנטור ומטפל מעולה. היא גילתה שהוא 'המציא' בכוחות עצמו את הטיפול האינטגרטיבי מבלי שהכיר כלל את המושג: כרופא צבר ניסיון באין-ספור בעיות רפואיות ופסיכיאטריות. את פרסומו בארץ קנה כשהצליח להעיר צעירה שנכנסה לתרדמת מתמשכת לאחר שהופנטה על ידי מהפנט במה. בלימוד עצמי מעמיק ובנכונות 'להמציא' טיפול לכל בעיה, הוא אילחש בהיפנוזה מטופלים בניתוח שאי אפשר היה להשתמש בו בהרדמה רפואית, הקים מרפאה לטיפול בחרדות מטיפולי שיניים, סייע במלחמת יום כיפור למאות נפגעי טראומה להחלים, פתר בעיות התנהגותיות ומנטליות של ילדים, זקנים ומוגבלים, ומעולם לא קבע מראש ש"אי אפשר לטפל בבעיה כלשהי". מכיוון שראה בתיאוריות המקצועיות כלא יותר ממפות-דרכים שבינן לבין הטריטוריה יכולים להיות פערים עמוקים, הוא בחר לשלב ביניהן בדרך מתכללת, שנתנה מענה הן להבטים ההתנהגותיים הן לפסיכודינמיים, הן למערכתיים ואפילו לצדדים האקסיסטנציאליים, כשהוא לומד מן המטופלים כיצד לתפור את החליפה הטיפולית הייחודית המתאימה להם.
הייתה לי הזכות להיות תלמידו ושותפו של מוריס – כפי שהכל כינו אותו – והוא היה ממקורות ההשראה הגדולים ביותר שלי כמטפל.
מוריס לא אהב לכתוב, ולכן נענה בשמחה להצעתה של פזית לכתוב איתו ספר מדריך בסיסי להיפנוזה. עד לפני כעשור היה זה הספר היחיד בתחום זה בעברית, ולמרות הפורמט הצנוע שלו הוא התחרה באיכותו עם הטובים שבספרות העולם בנושא, ותרם לרמה הגבוהה של העיסוק בתחום בישראל. בעידן ההגמוניה המוחלטת של הפסיכואנליזה המציא מוריס ביצירתיות גדולה התערבויות התנהגותיות, משפחתיות, מערכתיות ואקסיסטנציאליות - שכולן היו אז בחיתוליהן. בהיותו משוחרר מהמחויבות לבלעדיות של אסכולה כלשהי, הוא יכול היה לחבר ולשלב אותן בטיפולים שעשה, וכך בלא יודעין המציא את הטיפול האינטגרטיבי. דוגמה לחשיבה האינטגרטיבית שלו ניתן למצוא בתרשים של מיפוי ההבטים הרב מימדים של בעיה לתכנון התערבות טיפולית שמופיע בספר המקורי (1986)
לאחרונה פנתה האגודה הישראלית להיפנוזה לפזית בהצעה להוציא לאור מהדורה מורחבת ועדכנית של הספר, ולכלול בו מאמרים מרחיבים שנכתבו בידי מיטב המומחים בתחום. כאן אכתוב על הספר החדשני והמתחדש הזה, שנכתב לפני כארבעים שנה והתעדכן לא מכבר, ובצד שבחיו אנסה לענות על השאלה המרתקת: למה נחשבה תמיד ההיפנוזה כבת חורגת של הרפואה ושל הפסיכותרפיה, ומה צריך לקרות כדי שתתפוס את המקום הראוי לה כפרדיגמה טיפולית חשובה ומובילה?
ועוד: למה נחשבה ההיפנוזה יותר כגניבת-דעת או לכל היותר כ'טכניקה טיפולית' פרימיטיבית, מאשר כתורה מקפת? אולי בגלל השם הרע שיצא לה עקב עבודתם של מהפנטי במה שניסו ליצור דימוי כל-יכול של עצמם? אולי בגלל דימוי המהפנט שבכוחות נסתרים שולט בנפש המטופל כרצונו, בלא להכיר את האמת - שבכל אחד מאיתנו צפונים כוחות ריפוי-עצמי טבעיים ושכוחו של המטפל הוא בגילוים ובהתנעתם עם המטופל? אולי בגלל פסילתו הגורפת של פרויד את ההיפנוזה הפשוטה-מדי בזמנו של ברוייר? ואלי מחמת העובדה שפרויד לא זיהה את הזיקה שבין חלק מחידושיו לבין ההיפנוזה לה נחשף, דוגמת האסוציאציה החופשית, ההעברה והשימוש הסוגסטיבי בשפה הטיפולית).
מכל מקום, ראייה זו של ההיפנוזה שללה ממטופלים רבים תועלת עצומה מטיפול שנעזר גם – ולא רק - בהיפנוזה. וכאן מקומו של הספר: אני מאמין שהוא יסייע לקוראיו מכל התחומים להבין שהחשיבה ההיפנוטית, הכלים ההיפנוטיים והרטוריקה ההיפנוטית הן בעלות ערך אוניברסלי בכל קשר אנושי, ובמיוחד בתחום הטיפול. הבנה זו תעודד רבים ללמוד, בין אם כדי להרחיב את אוצר הכלים שלהם, ובין אם כדי להבין איך להפעיל תקשורת אפקטיבית ומחוללת-שינוי מתוך התבוננות מעמיקה במטופליהם, תוך למידה קפדנית של ראיית העולם שלהם, אוצר המילים, המטפורות, הערכים, ההתנגדויות, תגובות ההסכמה ועוד ועוד. לאור זאת ילמדו כיצד לנסח אמירות טיפוליות בצורה חיובית ולא שלילית, כיצד להתמקד בכוחות, במשאבים ובהבטים החיוביים בחיי המטופל במקום "להתהפנט" על ידי הפתולוגיה, לעודד ולא רק לנתח, לפנות מן האינטלקט המתבונן ב- אל טיפוח החוויה הישירה, על היבטיה החושיים, הדמיוניים, המוחשיים והחווייתיים: והרי הידע הטיפולי והמחקרי כיום מראה כי אלו הם יסודות עיקריים בקידום תמורה פסיכולוגית בכל צורות הטיפול, החינוך והלמידה.
אחד המאפיינים של הספרות ההיפנוטית הוא שהכותבים אינם מסתפקים במניית הכלים בהם השתמשו ("השתמשנו בחשיפה הדרגתית ובאימון אסרטיבי") כי אם מציגים את הטקסטים החיים כלשונם; זאת משום שהמטפל אינו מפעיל "עיקרון טיפולי" או "כלי טיפולי" מופשט. הרי לא העקרונות והכלים יוצרים את השינוי המבוקש כי אם האופן החד-פעמי בו הם מתורגמים כדי להתאים לעולמו הייחודי של המטופל, לעולם המושגים שלו, שפתו, הרגליו, תפיסתו את הבעיה ואת הטיפול, מטפורות החיים שלו ואופני התנגדותו. "אמנות השיחה" הזו חסרה מאד בלא מעט ספרים מקצועיים ואף בפרוטוקולים טיפוליים שכותביהם מאמינים ששיטתם הטיפולית היא זו שמחוללת שינוי, ולא האורח בו הם מתרגמים ומתווכים אותה למטופל. דוגמאות המקרים שמוריס טיפל בהם, והטקסטים העשירים שלו, שלעיתים הם פרדוקסליים, לעיתים מצחיקים, לעתים מרגשים, לעתים מבלבלים, הם חומר לימוד מן המעלה הראשונה.
בנוסף לתכני הספר המקורי, שעודכן בספרות עכשווית, ישנם מאמרים משובחים נוספים שנכתבו לאחרונה במיוחד למהדורה המחודשת הזו. ביניהם: היפנוזה בילדים ובני נוער, היפנוזה בטיפול אינטגרטיבי ממוקד קצר-מועד, היפנוזה ברפואה וברפואת שיניים, בשליטה בכאב, בטראומה ופוסט טראומה, בטיפול מיני, בטיפול אריקסוניאני, השימוש במטפורות וסיפורים, הרטוריקה בהיפנוזה כאמצעי לתקשורת טיפולית אפקטיבית, היפנוזה כפרדיגמה של המעשה הטיפולי, השונה והדומה בין היפנוזה ומיינדפולנס, מבוא לפסיכולוגיה ולראיון הקליני לרופאים ועוד. בהלימה עם מסורתו של מוריס, כל המאמרים כוללים, בצד מבוא מקצועי על התחום בכללותו וסקירת הגישה והכלים ההיפנוטיים שבו, דוגמאות טיפוליות משכנעות, ובעיקר עם טקסטים טיפוליים ספציפיים (כולל טיפול בטראומה מהשבעה באוקטובר!).
בהתאם למסורת הטיפולית של מוריס, מציגים מאמרים רבים את החשיבה ואת הכלים ההיפנוטיים כחלק חיוני בחשיבה הפסיכותרפית הרחבה, וכך הופכים את ההיפנוזה לגישה אינטגרטיבית מועילה. כך מצאתי את עצמי מתרגש מחדש מחכמתם של מוריס ופזית ושל המטפלות והמטפלים של דור ההמשך, כולם בקיאים בהיפנוזה ובתחומי הטיפול שלהם, וששים לחלוק מנסיונם לא רק באשר מה לעשות אלא גם איך לעשות זאת. כך מתבהר מאליו החיבור בין ההיפנוזה לתחומי הטיפול הרבים והגבול המאולץ ביניהם מתפוגג מאליו. רבים מן המאמרים הללו ימצאו את מקומם בנקל בספרים מקצועיים על טיפול רפואי ופסיכולוגי ולא רק בספר מקצועי צר על התחום האיזוטרי-לכאורה של ההיפנוזה. תרגומן לשפת המעשה של כותרות כגון "שימוש בשפת המטופל" למשל, דן ברמה המעשית ביותר בנושאים כגון: איך מתאימים את קצב הטיפול לקצב הטבעי של המטופל? איך משתמשים באופן חיובי לתגובות של התנגדות? איך בונים טקסט שנותן חופש בחירה למטופל? איך מגדירים מחדש כל תגובה של המטופל כשיתוף פעולה? איך משתמשים בבלבול טבעי או מכוון על ידי המטפל ככלי טיפולי וכו'? כך לומד המטפל את הרטוריקה במיטבה בשירות הטיפול, והיא בת-יישום לחדר הטיפולים וגם לחיים.
ושאלה אחרונה: למה בכלל צריך כלים היפנוטיים בטיפול? והתשובה המבריקה של מוריס היא זאת: המטופל המגיע לטיפול סובל למעשה מהיפנוזה עצמית שלילית: הוא חושב ומרגיש שהוא חסר יכולת וחסר ערך, שהוא קורבן של זולתו או של נסיבות, שהאשמה במצבו מוטלת על הוריו, מנהליו או הממשלה, ששינוי אינו אפשרי ואינו תלוי בו, שאין טעם בחייו אך הוא פחדן מכדי להמית את עצמו וכך הלאה. אם כך, המטופל אינו זקוק להיפנוזה כי אם לחילוץ מהיפנוזה, דה-היפנוטיזציה.
מרבית המטפלים יסכימו לניסוח היפנוטי זה של סבל שנגרם מתקיעויות בערכים, בפרשנויות האישיות והמשפחתיות, במנגנוני הגנה נוקשים, בסיפור הבעיה, בסכמות שנלמדו וכיו"ב. לכן יסכימו רבים עם ההגדרה שכל טיפול בא להבין את המקורות הללו של הקושי כדי לשנות אותם. ואם אכן טיפול טוב עושה דה-היפנוטיזציה, ראוי שמי שעושים זאת ישלטו בחכמת ההיפנוט והדה-היפנוט. תפקיד חשוב של ספרנו הוא לעודד מטפלים ללמוד זאת. (אין צריך לומר שבניגוד לשיר של "כוורת", לא כדאי "ללמוד שחייה בהתכתבות" וצריך למצוא מורים ומנחים מתאימים).
תודה רבה לאגודה הישראלית להיפנוזה, למוריס ז"ל ולכותבות/ים על תרומותיהם המעולות להיפנוזה ולעולמות הטיפול. הספר כולו, הן בגרסתו הישנה והן במאמרים המעולים, הוא מלאכת מחשבת של אינטגרציות. בכיוון זה בולטים מאמריה של פזית סלע על ההיפנוזה בטיפול ממוקד קצר-מועד, הרטוריקה הטיפולית וההיפנוזה כפרדיגמה של המעשה הטיפולי. תודה גדולה לאגודה הישראלית להיפנוזה, לעורכת פזית ולכל הכותבות והכותבים אוהבי אמנויות הטיפול וההיפנוזה, שעלה בידם להנציח את פועלו של המטפל והמורה הגדול מוריס קליינהאוז בדרך חכמה ומעודכנת כל כך.
הערות
- פרופ' מוריס קליינהאוז, ד"ר פזית סלע (1986, 2025) וכותבים נוספים. עריכה: ד"ר פזית סלע. היפנוזה – מדריך בסיסי לאנשי מקצוע. האגודה הישראלית להיפנוזה, הוצאה עצמית.
