"כדורגל זה הרבה יותר מחיים ומוות"
טיפול באמצעות משחק הכדורגל
משה אלון, ד"ר דן קונפינו
המאמר נכתב בשיתוף פעולה עם מכון מנעד - לוד שבשפ"ח לוד
“Some people think football is a matter of life and death. I assure you, it's much more serious than that.” Bill Shankly
מבוא
לא מעט ילדים ובני נוער פונים לטיפול פסיכולוגי, על שלל סוגיו, בשל מגוון רחב של קשיים. ואולם לעיתים הטיפול הקונבנציונלי לא מצליח לעורר אצלם מעורבות מספקת, באופן כזה המוביל לחוסר שיתוף פעולה ולעיתים אף לנשירה מהתהליך הטיפולי (De Haan et al., 2013). מצב זה עלול להביא להחמצת מטרות טיפוליות חיוניות ולאיבוד זמן יקר. אחת הדרכים היכולות לסייע בגיוס ובהתחייבות של ילדים לטיפול היא שימוש במשחק הכדורגל, היכול לשמש כציר מרכזי סביבו מתהווה תהליך טיפולי משמעותי.
רבות נכתב על סגולותיו הטיפוליות של כדורגל ככלי התערבות, למשל בקידום יכולות קוגניטיביות (Mao et al., 2024) וכן בשיפור תפקוד רגשי וחברתי (Friedrich & Mason, 2017). שילוב של משחק כדורגל בפסיכותרפיה עשוי אף לשפר רצון בקבלת עזרה (McGrane et al., 2020). עם זאת קיימת התייחסות אנליטית מצומצמת בלבד לערכו הטיפולי של הכדורגלOakley, 2018) ). מאמר זה מציע נקודת מבט קלינית על העבודה הטיפולית עם ילדים ובני נוער באמצעות משחק הכדורגל.
רציונל
ילדים ובני נוער נוטים לאמץ עולם תוכן מסוים שדרכו הם מעצבים את זהותם, בונים את הדימוי העצמי שלהם וממשיגים את עולמם. תחומים כגון אומנויות (נגינה, ציור, ריקוד), מוזיקה, ענפי ספורט ומשחקי מחשב הם רק חלק מהמשאבים שילדים יכולים להיעזר בהם. משאבים אלה, יחד עם משאבים פנימיים נוספים, מסייעים לילדים להתמודד עם אתגרי החיים ומניעים את התפתחותם הרגשית והחברתית.
לפי תיאוריית שימור המשאבים (Hobfoll, 1989), משאב הוא כל דבר המסייע לאדם להשיג את מטרותיו, לשמר תחושה של רווחה ולהתמודד עם מצבי דחק. ככל שמשאבים אלה נגישים וזמינים יותר, כך פוחתת תחושת הלחץ – והחוסן הנפשי נשמר. תיאוריה זו הורחבה על מנת להבין תהליכים טיפוליים (Accomazzo, et al., 2015).
בהתאם לעיקרון זה, כדורגל עשוי לשמש משאב משמעותי עבור ילדים, ומוקד לעיסוק ולהשקעה רגשית והתנהגותית. אין זה מפתיע, שכן מדובר במשחק הכדור הנפוץ ביותר בישראל ובעולם, הן בקרב ילדים והן בקרב מבוגרים (אלון, 2023). המשחק מאופיין בפשטות ואינו דורש ציוד מיוחד (Giulianotti, 1999), ולכן ילדים ובני נוער יכולים על נקלה לאמץ אותו כתחום עיסוקם המרכזי. רמת המעורבות בתחום עשויה להשתנות – ממשחק פעיל, דרך השתתפות בקבוצות אוהדים, ועד לצפייה פסיבית במשחקים וכמובן שילוב של מרכיבים אלו בהרכבים שונים.
העיסוק בכדורגל נפוץ במיוחד בקרב בנים בגיל החביון, ועבור רבים מהם הוא אינו רק תחום עניין אלא גם מרחב משמעותי להתפתחות חברתית, רגשית והתנהגותית. באמצעות ההשתייכות לקבוצה, הילד מגדיר את זהותו – הוא בוחן אילו מאפיינים הוא מייחס לעצמו, ואילו הוא מייחס לאחרים, לעיתים מתוך צורך להבחין בינו לבין קבוצות אחרות. זהו מרחב שבו ילדים חווים הצלחה לצד דחייה, שייכות לצד הדרה – חוויות המעצבות את תפיסת העצמי ואת הזהות החברתית לאורך זמן.
תהליך זה כולל גם גיבוש הערך העצמי והבנת מקומו של הילד בתוך קבוצת השווים, למשל, מהו ערכו בעיני האחרים. העיסוק בכדורגל דורש בחינה מתמדת של מקומו ושל חשיבותו בתוך הקבוצה. בין אם דרך השתתפות פעילה במשחק ובין אם דרך צפייה, הילד מפנים ציפיות חברתיות – הן בהקשר הישיר של המשחק והן בהקשרים רחבים יותר, כמו אינטראקציות בין-אישיות, דרכי תקשורת, שיתוף פעולה וקבלת תפקידים. הפנמות אלה כוללות גם תכנים מגדריים – מה מצופה ממנו כבן בתוך קבוצת בנים.
מאחר שכדורגל הוא משחק בעל כללים ברורים, הוא מזמן גם עיסוק בהתנהגות מוסרית, למשל סביב תמות של הדדיות, הוגנות ורמאות. ברמה הרגשית, המשחק תורם לפיתוח מיומנויות של ויסות רגשי, דחיית סיפוקים והתמודדות עם תסכול – רכיבים חיוניים בהתפתחות הרגשית של הילד.
רתימת עולם הכדורגל לקידום התהליך הטיפולי לפיכך טומנת בחובה פוטנציאל רב. היא עשויה לאפשר כינון של נקודת חיבור משמעותית בין המטפל למטופל, ולהוות ציר מרכזי שסביבו מתהווה התהליך הטיפולי, ובתוכו הוא נע. הדיבור על משחקי הכדורגל או משחק בפועל יכול לספק מעין הרחקה העוזרת לעקוף הגנות ולאפשר מגע עם העולם הרגשי של המטופל, תוך התחברות למוטיבציות של המטופל – למשל להשתפר כשחקן.
אפשר לדמות את הדבר ליצירה של זירה משחקית היכולה לשמש מיכל טיפולי, שבו באים לידי ביטוי רגשות, דפוסים של יחסים בין-אישיים וכן סגנונות התמודדות של המטופל. במקרה של מטופלים צעירים המתקשים להשתלב במשחק, צפויה להתעורר חוויית הדחייה או תחושות של חוסר שייכות המתחזקות דימוי עצמי פגיע. עם זאת, כאשר המשחק מונחה ומתואם לצרכים הרגשיים של הילד, הוא עשוי לספק חוויה חיובית ומכילה, המקדמת למידה רגשית והתפתחות אישית.
חשוב להבהיר כי השילוב של כדורגל במסגרת הטיפול נעשה תוך בחינה מתמדת של ההתאמה לצרכיו של המטופל. הדבר מצריך מהמטפל רגישות, הבנה וניסיון אישי בתחום, ולפעול מתוך מודעות טיפולית עמוקה ומתוך מחויבות לרווחת המטופל.
כשם שכדורגל עשוי לתפוס מקום משמעותי בחוויה הפנימית של המטופל, כך הוא עשוי להוות חלק מהותי גם בעולמו הפנימי של המטפל. בבסיס מאמר זה ניצבת התפיסה שלפיה עולמו הפנימי של המטפל – על כל מרכיביו – מהווה משאב טיפולי ראשון במעלה. מעבר להכשרה האקדמית והניסיון הקליני (ובכללם ההדרכה המקצועית), עומדים לרשות המטפל משאבים אישיים בעלי ערך. בכלל זה חוויות חייו האישיות, תחומי עניינו והידע התרבותי והספורטיבי שצבר לאורך השנים. משאבים אלו הם נכס עבורו, ללא קשר לגילו של המטפל או לרמת התמקצעותו באותו תחום. הערך שלהם קשור ליכולתו של המטפל להפעיל משאבים אישיים באופן טיפולי. כל אלו עשויים להוות בסיס משמעותי ליצירת קשר, במיוחד כאשר מתקיימת זיקה או התאמה בין תחומי העניין של המטפל לאלו של הילד.
כאשר ילד מגיע לטיפול עם עניין מובהק בתחום ספורטיבי מסוים, ולמטפל יש ידע או זיקה אישית לאותו התחום, נוצר פוטנציאל ממשי להעמקת הברית הטיפולית ולשימוש בדיאלוג סביב אותו תחום עניין כאמצעי מרפא.
הדגמות טיפול מהקליניקה
חמישה טיפולים מייצגים מהקליניקה יובאו כאן של ילדים ונערים אוהבי משחק הכדורגל, שהשיחות עימם נסובו ברובן סביב המשחק ודרכו התבצע הטיפול לעומק, לרוחב ולתקופות זמן ארוכות.
מקרה א'
איתן, ילד כבן 5, בסוף שנת לימודו בגן חובה, הופנה לטיפול על רקע התפרצויות זעם כלפי הוריו וכלפי חבריו לגן, והיה חשש שמא התנהגויות אלו יקשו עליו בכיתה א'. בפגישות הוא ביקש לשחק כדורגל. איתן היה תאב ניצחון ולא יכול היה לשאת הפסד או התחלה של חוויה של הפסד. הפסד היה מביא אותו לחוש כאב אדיר ואיום, שהובילו להתפרצויות זעם, להטחת האשמות ולשינוי כללי המשחק לטובתו כדי להבטיח את נצחונו בכל פגישה.
במשך שנה שלמה, מדי שבוע, איתן ביקש לשחק במשך כל השעה הטיפולית כדורגל. מאחר שהיה ברור שהמשחק היווה מרכיב חשוב בחייו ודרכו הוא חי וביטא את עצמו על חרדותיו הקיומיות, דרישתו-תביעתו לשחק בכל מפגש נענתה. זאת, על אף ההתשה הפיזית והנפשית, שכללה בעיקר חוויית הפסד מתמשך שנשקה לסוג של דיכאון אצל המטפל.
במהרה, בעקבות ניתוח ההעברות וההעברות הנגדיות במערכת היחסים בין הילד למטפל, היה ברור שהפסד מתקשר אצל המטופל הצעיר למוות. הוא חווה מוות נפשי בכל הפסד, או סכנה למוות שכזה אם חשב שהוא עומד להפסיד. הבנות אלו הובילו את המטפל, בתהליכי העברה נגדית כאמור, לחשוב על חוויית המוות שלו בשלב המסוים ההוא של חייו. מתוך הבנה ופרשנויות אלו, שאף נאמרו לילד מדי פעם ("זה הורג אותך להפסיד"), ניתן היה להבין שחוויית המוות צמחה אצלו כתוצאה מהוריו, שהיו מוגבלים שכלית, והוא כילד מאוד נבון כבר אז הבין שהוא בסכנת מוות נפשי ואינטלקטואלי בעתיד אם לא יחול שינוי בחייו.
בעקבות זאת, נעשו מספר מהלכים טיפוליים במשפחה (שילוב של חונכת להורים והדרכה לסבים ולסבתות) ולאחר שנעשו מספר התערבויות טיפוליות, במסגרת המשחק בכדורגל, ניתן היה לפתוח את הסוד המשפחתי – המוגבלות של הוריו – במעגלים שונים, כולל עם איתן. מהלכים אלו פתחו אפשרות לטרנספורמציה בחייו, שהתבטאה במעבר ממשחק הכדורגל למשחק השחמט, שגם בו, בזכות סבו, הילד החל להצטיין, וכך לסיים את הטיפול כשהוא במצב נפשי טוב יותר ומתפקד כראוי הן כתלמיד והן בקרב חבריו.
בהפסד אכן יש משהו מן המוות. כדי לסייע לילדים ולבני נוער להתכונן לחיים במלואם, משחק בכלל ומשחק הכדורגל בפרט מאפשרים מצע טיפולי של התמודדות עם המוות. חרדת המוות עשויה להיות מושלכת על המטפל – ובכך מאפשרת למטפל להחזיק עבור המטופל את החוויה הרגשית ולהרגיעה, באופן שיאפשר התמודדות הדרגתית עם חרדת המוות. באופן רחב יותר, ניתן לטעון כי רצוי שחוויית המוות תהיה נוכחת בכל טיפול פסיכולוגי, ללא קשר לגילו של המטופל, שכן המרחב הטיפולי אמור להחזיק את החיים, את המוות ואת כל מה שביניהם (Hillman, 1976).
מקרה ב'
בועז, תלמיד כיתה ה' שאוהב מאוד לשחק כדורגל, הופנה לטיפול על רקע התנהגות מוקצנת כנגד סמכות המורים והשהיות רבות בשל כך. הטיפול איתו נמשך מכיתה ה' ועד לאחר המעבר לחטיבת הביניים. בתחילה נסובו השיחות על משחקי הכדורגל בכיתתו ומשחקים בין הכיתות. ניכר היה שהוא ביקש מהמטפל להכיר בכישוריו, במעמדו החברתי בזכות הכדורגל ובכישוריו החברתיים, הכריזמטיים בדרך כלל.
בתחילה הוא ביקש לשחק יחד עם המטפל אך ורק בלמסור כדורים אחד לשני בווריאציות שונות: ברגל ימין, ברגל שמאל, עם העקב, הברך, החזה והראש. למעשה הוא ביקש לשחק משחק המחזק את התלות ההדדית בינו לבין המטפל, דרך העברות כדור אחד לשני בנגיחות ראש, כאשר כל אחד אמור להשתדל שהכדור יגיע היטב לראש השני, כך שיוכל לנגוח גם הוא היטב לראש האחר. כמובן מספר הנגיחות נספרו מתוך מגמה לשבור את שיא הנגיחות של השניים. אותו עיקרון נשמר במשחק מסירות הדדיות עם חלקי גוף שונים, כאשר המטרה להחזיק את הכדור באוויר, וגם כאן נספרו מספר המסירות, וגם במשחק זה הדגש היה על התלות ההדדית: הצלחת השניים תלויה בהתאמצותם להעביר כדור אחד לשני באופן מיטבי, כך שהכדור יוחזר לשני היטב. נראה שאין צורך להרבות במילים על חשיבות השלב הראשוני הזה במשחק הסימבולי, שנועד לבסס את הקשר בין המטפל למטופל, כלומר את התלות ההדדית ביניהם ואת הצורך לבסס תשתית זו לחלק הבא של הטיפול.
לאחר מכן הציע הנער משחק תחרותי נוסף: מי מקפיץ כדור יותר פעמים באוויר? וכך במשך מספר חודשים (!), לכל אורך הפגישות התקיימה תחרות בין המטפל למטופל: מי מקפיץ יותר את הכדור, כאשר כל אחד בתורו מקפיץ כדור תוך שימוש בכל חלקי הגוף פרט לידיים והשני סופר את מספר ההקפצות.
עם כניסתו לקליניקה בועז ישר היה ניגש לארון ושולף ממנו את הכדור וביקש להתחרות בהקפצות כדור. המשחק האדיפאלי הזה היה כל מה שהוא היה זקוק לו. בשלב הזה בועז, שהיה כבר נער, עדיין לא עשה חשבון למוריו ולמנהלת בית הספר. באחד מאירועי הפנייתו לחדר המנהלת למשל, הוא לקח כדור שהיה מונח על המדף והעיפו בחדר ואז השליך לרצפה את כל מה שהיה מונח על שולחנה. בשלב זה הוחלט כבר על סילוקו מבית הספר, החלטה שהתקבלה באופן לא חוקי, ונבלמה.
ואולם בהדרגה, בזכות המשחק, זיהוי חשיבות התלות ההדדית עם האחר, התחרות, היכולת להתמודד עם סמכות בקליניקה – לעיתים לנצחה, לעיתים להפסיד לה, ובזכות הקפדה ושמירה על חוקים עם דמות הורית, בועז החל ללמוד לווסת את עצמו יותר.
בקליניקה התרחשו כמה תהליכים מרתקים של העברה תרתי משמע: העברות כדור והעברות הדדיות ונגדיות מהמטופל למטפל. המכל האלכימי, הקליניקה (Jung, 1992), הכיל את כל חרדות הנער מסמכות, מהפסד, מהיותו בתחושתו הלא מודעת קטן וחלש, מלווה בהתפעלות מביצועים והערכה למי הוא ומה הוא. כל אלו הובילו לרגיעה במערכת החינוכית, ולמעבר סביר לחטיבת הביניים.
מקרה ג'
גדליה, נער בכיתה ט', הגיע לטיפול לאחר בעיה בביקור הסדיר במשך יותר מחצי שנה. הטיפול החל בסיוע להורים למצוא עבורו מסגרת חינוכית הולמת לקראת תחילת שנת הלימודים. לאחר ניסיונות רבים לאתר בית ספר מתאים, הנער נרשם לבית ספר המתמודד עם תלמידים בנשירה, והחל המסע לשילובו שם, ויותר מכך – לשילובו בחיים מחוץ לבית, ומחוץ למבצרו ולהתבצרותו.
כבר בתחילת הטיפול הסתבר שהנער, שבא ממשפחה חרדית, מתעניין ובקיא ביותר במשחקי כדורגל בארץ ובעולם, ולא רק זאת אלא הוא מנהל קבוצות ברשת סביב משחקי כדורגל. למזלו, הוריו לא מנעו זאת ממנו והיו סובלניים לגבי אהבתו לכדורגל והתרחקותו מערכי המשפחה. זאת מתוך אמונה שביום מן הימים גדליה ישוב מדרכו ויחזור לחיק ערכי המשפחה.
גדליה אהד קבוצת כדורגל ישראלית, והמטפל והוא היו בקיאים במתרחש בקבוצה מדי שבוע (הוא אף יותר מהמטפל), כך שהשיחות היו ערניות, מלאות עניין, רוויות מתח, ספוגות בהתלהבות וסקרנות ומעודכנות ביותר. שוב, השיח הטיפולי המרתק נעשה אך ורק דרך שיחות על משחק הכדורגל ועל משחקים שהתקיימו בליגות השונות בארץ ובעולם במהלך השבוע האחרון מאז הפגישה האחרונה, ובשבוע הבא לקראת הפגישה הבאה. מתוך השיח, הסתבר שהנער היה מוצף חרדה מיציאה לעולם, כפי ששיקפו התסמינים: נשירה מבית הספר, מיעוט יציאה מהבית, חרדה להישאר בבית לבד ויציאה החוצה בעיקר עם ליווי של אחד מאחיו הצעירים. גדליה התקשה לשחק את משחק החיים של ילדים ונערים: מציאת מקום בעולם, בחברת בני גילו, תוך תחרות במשחקים, בהישגיות לימודית וכל מה שבית הספר מציע בצד החברתי ובצד הלימודי.
במרחב הטיפולי נוצרה חוויה של נוכחות ורציפות לנער, כתוצאה מהמערך (הסטינג) והקשר הטיפולי המובנה ועקבי. בהדרגה גדליה החל ליצור לעצמו דימוי עצמי לגיטימי, על אף השונות הרבה שלו ממשפחתו המצומצמת והרחבה. ההתפעלות הכנה ממנו סייעה לו לחוש ראוי ובעל ערך, כולל מתן חשיבות ליכולותיו לניהול קבוצות ברשת.
עם הזמן ובאופן הדרגתי, התפתחה אצל הנער תחושת שייכות למסגרת החינוכית החדשה, והוא חזר לפקוד אותה באופן סדיר. הוא החל להעז לצאת אל העולם, דהיינו לבית ספר, המהווה סמל של העולם עבור ילדים ובני נוער. לעיתים הבזיק בראשו החיבור בין משחק הכדורגל לחייו: הקביעות, היציבות, השייכות, הרציפות, העלייה למגרש (החיים), קיום חוקים, הימצאות השופט כקובע, המאמן כסמכות ועוד.
הנער, שהיה מוצף בחרדות להיות לבד בביתו ולצאת החוצה בגפו, החל לגלות עצמאות ולצאת למשחקי כדורגל של קבוצתו המוערצת בקרבת ביתו, ולאחר מכן בעיר רחוקה יחסית, עיר שאהד את קבוצתה, כאשר המהלך הטיפולי והפגישות מלוות את מאמציו להתמודד עם חרדותיו. עם הזמן גדליה היה יכול לפרש בעצמו מדוע משברים הם בעלי ערך לקבוצת כדורגל, ולזכור שהם זמניים. הוא הצליח לנתח משחקים באופן מדויק, ואף להציע עצות לקבוצות יריבות שהיו במשברים כיצד להיחלץ מהם.
מקרה ד'
דוד, נער בן 17, פנה לקבלת לטיפול תוך בקשה מוצהרת לשפר את ביצועיו במגרש. עם זאת ברמה הסמויה הסתבר אחרת – כפי שיתואר בהמשך. הכדורגל היה כל חייו של דוד. הוא היה נבון אך כמעט לא למד בבית הספר. הייתה לו גם חברה קבועה. אבל הכדורגל הכתיב את כל אורחות חייו: את בילוייו, את תפריט מאכליו, את שעות השינה שלו, את פעילותו בכל יום משבעת ימי השבוע, כולל בשעות הפנאי. נער זה הדגים את נכונות ההקרבה של כל נער ונערה הרואים בעיסוק מסוים כמרכזי ובלעדי בחייהם, מתוך שאיפה שעתידם יהיה קשור לעיסוק זה.
ניתוח משחקיו מדי שבת נתן לדוד הזדמנות לבחון האם עתידו אכן מצוי במרחב הכדורגל, או שהוא מקריב מעצמו יתר על המידה, עם ספק רב לגבי הסבירות של זה. במושגים אנליטיים-יונגיאניים, דוד קיבל הזדמנות לבחון אם הוא מתרחק מייעודו בחיים, שאיננו בהכרח קשור למשחק הכדורגל. בין היתר נבדקה ההשערה שייתכן שהאגו שלו התרחק מהגרעין הפנימי שלו, העצמי בשפה היונגיאנית, ושהוא לא מקשיב לו כראוי ומחטיא את מימושו הטמון באותו עצמי (Stein, 2021).
כאשר קבוצתו של דוד עלתה למשחק הגמר של גביע הליגה, המטפל הגיע לראות אותו משחק. דוד שיחק היטב ואף בישל שער ניצחון. הנוכחות של המטפל במשחק נתנה עוד אפשרות לשיחה עימו על משמעות המשחק עבורו ועל עתידו.
לאט לאט, עם התקדמות הליגה והמשחקים, ניתן היה לראות כיצד הפנטזיות על עתידו ככדורגלן בליגה ישראלית או אירופאית דועכות, ודוד נעשה מציאותי יותר. אף שהמשיך לשחק היטב וקבוצתו זכתה באליפות הליגה באותה שנה, נראה שהוא כבר הבין שדרכו בחיים, ועתידו, לא עוברים בעולם הכדורגל. בכך, דווקא השיחה על משחק הכדורגל האהוב עליו נתן לדוד הזדמנות להתקרב לעצמו, לבחון את עתידו ולעשות את הבחירות הנכונות לו.
הטיפול גם נתן מקום לאבל, לוויתור, לפרידה מהחלומות ולאפשר זיהוי של מה נכון לו יותר. היה זה עבורו "מסע גיבור" במסגרת תהליך האינדיבידואציה שלו במטרה לזהות את ייחודו (נצר, 2011).
מקרה ה'
הלל הוא תלמיד בכיתה ו', נבון מאוד, וכריזמטי ביותר בקרב חבריו. הלל הגיע לקליניקה על רקע בעיות עם סמכות (המכונות בעגה הבית ספרית "בעיות משמעת" ו"פתיל קצר"). משחק הכדורגל היה כל עולמו. הוא התאמן ארבע פעמים בשבוע בקבוצה בעירו ושיחק בכל הפסקה בבית הספר כדורגל. אחר הצהריים הרבה לשחק עם חבריו לכיתה וצפה במשחקים רבים בטלוויזיה ובמגרשי עירו. הוא היה אוהד מושבע של קבוצת כדורגל אנגלית וצפה בכל משחקיה. בכלל, הלל היה בקיא בעולם הכדורגל בארץ ובעולם והתעדכן מדי יום, ואף מדי שעה, באמצעות הטלפון שבידו.
הלל גם היה בקיא בערכם הכספי של שחקנים בשוקי ההעברות בעולם, וידע מדי יום אילו משחקים מתקיימים באירופה. מנגד, בלימודיו הוא התקשה מעט ובעיקר התנגד ללמוד אנגלית, והיה גורם מתריס כנגד סמכות המורים. לא אחת הלל הושעה לביתו על רקע התנגדות פוגענית כלפי מוריו.
הטיפול בהלל נמשך יותר משנתיים, כאשר 95% מהזמן הוקדש לשיחות על כדורגל. ניסיונות לעיתים להסב את השיחה לתחומי חיים אחרים נתקלו בתגובות רטינה על גבול כעס ואי רצון לשתף פעולה, לרוב בחן. הדיבורים על המשחק סבבו למשל על ניסיונות לפענח מה קורה לקבוצות טובות המצליחות ולפתע כושלות, מה קורה לשחקן טוב שלפתע חלה ירידה במשחקו, כיצד נחלצים ממשבר במהלך עונת משחקים כיחיד וכקבוצה, מהי מערכת היחסים בין שחקנים למאמן, מה קורה במערכות יחסים בין שחקנים ועוד.
יכולת הניתוח וההבנה של הלל במשחק הייתה גבוהה והזיכרון ההיסטורי של משחקים חשובים מהעבר היה ממש מפתיע. לכל מידע שנזקק לו ולא ידע, הוא שלף את הטלפון הנייד ובשניות הגיע למידע. חלק מהשיחות נסובו על שחקנים ישראלים העוברים לשחק באירופה וחשיבות השפה האנגלית עבורם. צפינו בראיונות של שחקן ישראלי שזה עתה עבר לאירופה לשחק. הריאיון התנהל איתו בשפה האנגלית כאשר שפתו הייתה עילגת עד לגיחוך. לאחר חצי שנה משחקו שם היה מצוין ובמקביל, השתפרה האנגלית של הלל.
במקביל, גם השיח על מקום המאמן במשחקי הקבוצות באירופה ובקבוצתו שלו הביא לשיפור היחס לסמכות, וההתנהגות המתריסה כלפי מורים פחתה.
כמובן שגם מרכיב ההנאה נכנס לשיחה בקליניקה – של התלהבות, ויכוח ותחרות מי מנחש את תוצאות המשחקים, ולתוך זה התגנב התהליך האדיפלי של תחרות עם המטפל כדמות אב. בעצם לאורך השבוע המטפל היה צופה במשחקי כדורגל, מתוך הנחה שיהוו בסיס לשיחה בפגישה הבאה עם הלל. באופן שכזה הלל הצליח ליצור רצף של קשר אנושי, ולהיות במחשבות של המטפל בין המפגשים. נראה שבין השאר, זה מה שהלל היה צריך לצורך הריפוי שלו. הטיפול ליווה אותו במעבר לחטיבת הביניים, שם השתלבותו הייתה קלה הרבה יותר.
הלל היטיב לבטא את חוויותיו הרגשיות דרך עולם הדימויים של הכדורגל, ואף ציטט את אמירתו המפורסמת של ביל שאנקלי: "כדורגל זה לא עניין של חיים ומוות... זה הרבה יותר מזה." ציטוט זה מדגים את המקום המרכזי שתפס הכדורגל בחוויה הפנימית של המטופל, ואת השפה והטרמינולוגיה שדרכן הוא המשיג את עולמו הרגשי. ייתכן כי באופן לא מודע הלל רמז בכך על ערוץ התקשורת שבאמצעותו היה מסוגל להפיק ערך מהטיפול – עולם תוכן מוכר, קרוב ומשמעותי עבורו ואולי גם עבור ילדים רבים אחרים.
סיכום
המאמר הנוכחי ביקש להציע התבוננות קלינית-אנליטית המשלבת בין עולמות הפסיכותרפיה הדינמית לבין עולם הכדורגל. אף שמדובר לכאורה בשני עולמות זרים ונפרדים, החיבור ביניהם עשוי ליצור מרחב טיפולי ייחודי ובעל ערך בעבודה עם ילדים ובני נוער.
עבור רבים מהמטופלים, כדורגל הוא הרבה מעבר למשחק: הוא מקור לזהות, לתחושת שייכות, ומרחב לביטוי עצמי ולהתפתחות רגשית וחברתית. כאשר המטפל ניגש לעולם זה ברגישות, אותנטיות וחיבור אישי, הוא לא רק מעורר מוטיבציה לתהליך הטיפולי, אלא גם מאפשר מגע עם עולמו הפנימי של המטופל.
העבודה הקלינית המובאת כאן מדגימה כיצד הכרה במשאב זה – עבור המטופל ועבור המטפל גם יחד – מאפשרת להעמיק את הברית הטיפולית ולחולל תהליכים טיפוליים משמעותיים. גישה זו קוראת להרחיב את ההגדרה של כלים טיפוליים ולהכיר בכך שגם תחומי עניין יומיומיים לכאורה, כמו כדורגל, יכולים לשמש כלי לריפוי, למשמעות ולגדילה.
מקורות
אלון, מ. 2023. כדורגל מסובב את העולם: התבוננות יונגיאנית במשחק הפופולארי, פסיכולוגיה עברית; http//www.hebpsy.net/ar....asp?id=4604.
נצר, ר. 2011. מסע הגיבור – תהליך התהוות הנפש במיתוס, במעגל החיים ובתרפיה. הוצאת מודן בע"מ, מושב בן-שמן.
Accomazzo, S., Israel, N., & Romney, S. (2015). Resources, exposure to trauma, and the behavioral health of youth receiving public system services. Journal of Child and Family Studies, 24(11), 3180–3191.
De Haan, A. M., Boon, A. E., De Jong, J. T., Hoeve, M., & Vermeiren, R. R. (2013). A meta-analytic review on treatment dropout in child and adolescent outpatient mental health care. Clinical psychology review, 33(5), 698-711.
Friedrich, B., & Mason, O. J. (2017). “What is the score?” A review of football-based public mental health interventions. Journal of public mental health, 16(4), 144-158.
Giulianotti, R. (1999). Football: A sociology of the global game (Vol. 1260). Cambridge: Polity Press.
Hillman, J. (1976). Suicide and the soul. Spring Publications.
Hobfoll, S. E. (1989). Conservation of resources: a new attempt at conceptualizing stress. American Psychologist, 44, 513-524.
Jung, C.G (1992) The Psychology of Transference, Bollinger Series, Princeton University Press, Princeton, New-Jersey, U.S.A.
Mao, F., Yin, A., Zhao, S., & Fang, Q. (2024). Effects of football training on cognitive performance in children and adolescents: a meta-analytic review. Frontiers in Psychology, 15, 1449612.
McGrane, A., Bird, N., Arten, C., & O’Sullivan, K. (2020). “All My Problems Go Away for 90 Minutes”: How Football and Psychotherapy Improves Young Men’s Mental Health. American Journal of Men's Health, 14(5), 1557988320959992.
Oakley, C. (2018). Football delirium. Routledge.
Stein, L. – 2021 – The Self in Jungian Psychology, Theory and Clinical Practice, Chiron Publications, Ashville, North Carolina. U.S.A.
