המפג"ש: מודל לריטריטים טיפוליים לאנשים שחוו אובדן של אדם יקר
אבלין אתי, בוחבוט שגית, ברזאני אלימלך אלינור, פסטרנק מגנזי טל
שמות ופרטי המטופלים המתוארים במאמר הוסוו לשם שמירה על פרטיותם.
חלפו מספר חודשים מאז נפילת בנו של משה במלחמה, וכאב היגון נחרט בפניו, בגופו ובנפשו. "הגעתי לכאן עבור ילדיי האחרים", הצהיר במפגש הראשון של הריטריט הקבוצתי. "איני מכיר את עצמי. אני לא אותו אדם, מי אני בכלל?". במהלך מפגש קבוצתי שכַּלל מיינדפולנס בטבע, משה נעמד ליד שיח קוצני ופלה באדיקות את קוציו כאחוז תזזית. כאשר סיים חזר לקבוצה ובתורו שיתף: "הבנתי משהו, כאשר נעמדתי והסתכלתי על השיח ללא הקוצים, הוא היה מוזר ומכוער, לא טבעי. הבנתי שאני שלם עם הקוצים שלי, הם שהופכים אותי למי שאני. הבנתי שאני צריך לקבל אותם… ואותי".
הקדמה
בשבעה באוקטובר קמנו כולנו למציאות חדשה ולא מוכרת שכללה זוועות, הרג, כאוס ואיבוד שליטה. לתוך המציאות הזו נקראנו ארבעתנו – כותבות מאמר זה – לשירות מילואים אינטנסיבי בחטיבת הנפגעים של צה"ל. במסגרת המילואים, ובשאר עיסוקינו בעת הזו כמטפלות בשכול ובטראומה, נחשפנו ביתר שאת להיקפים הלא נתפסים של האובדנים והטראומות, ולעוצמות השבר והצער של משפחות רבות וחברה שלמה.
הבנו שאנחנו, כמו כולם, נמצאות באירוע רחב-ממדים שלא הכרנו קודם, אירוע חריג בהיקפיו בתקופת זמן קצרה, שדורש מאיתנו גמישות, יצירתיות והתייחסות אחרת ופורצת דרך מבחינת העוצמות, הכלים, הסטינג והזמינות של המענים הטיפוליים.
בהתבסס על ניסיון קליני רב-שנים בטיפול ובהנחיית קבוצות בתחום אובדן, שכול וטראומה, ועל הניסיון שנצבר בעשר השנים האחרונות רבים בתחומים אלו בארץ ובחו"ל, ובהמשך טבעי לעבודתנו טרם המלחמה – בשיתוף עם "יד לבנים", "אגודה למען החייל", "משפחה אחת", "צה"ל" ובאופן פרטי – פיתחנו את "המפג"ש" – מודל טיפולי הוליסטי לאנשים שאיבדו אדם יקר במלחמה, במסגרת ריטריט.
הריטריט הוא התערבות הכוללת התרחקות מדרישות היום יום במטרה להשתקע בפעילויות המקדמות מטרות רוחניות, דאגה עצמית, רגיעה ועוד. המודל התפתח והתרחב עוד יותר בימי המלחמה, שבמהלכה נוכחנו בהשפעות העמוקות שיש לתהליך על המשתתפים. במאמר זה נציג את רכיבי המודל ואת עקרונות העבודה הטיפולית במהלך הריטריט.
מודל המפג"ש: הריטריט כמענה טיפולי הוליסטי במצבי אובדן קולקטיבי
אובדן של אדם קרוב הוא טרגדיה שאין דומה לה עבור הנותרים מאחור. זו חוויה המזעזעת ומטלטלת את המערך הנפשי, החשיבתי והפיזי, ואת עולמם החברתי, הבין-אישי והרגשי של האבלים.
בתקופות של אובדן קולקטיבי, כמו במצבי משבר לאומיים או חברתיים, מתרחבים מעגלי הפגיעוּת ומשפיעים לא רק על המשפחה הקרובה, אלא גם על הקהילה הרחבה ואף על החברה כולה. המעגלים השונים של האובדן יוצרים חוויה קולקטיבית, המשלבת בין התחושות האישיות לבין השפעות רחבות-היקף על מרקם החיים החברתי והתרבותי. תהליך האבל, המתחיל עם היוודע דבר האובדן, הוא חוויה קשה ומתמשכת הכוללת תהליכים עמוקים, משמעותיים ואינטנסיביים.
אירועים כמו מתקפת הטרור על ישראל בשבעה באוקטובר הם דוגמה לאובדן קולקטיבי המשלב טראומה אישית עם טראומה לאומית. אובדן זה אינו מסתכם רק במוות של יקירים, אלא כולל גם פגיעה בתחושת הביטחון, הקהילתיות והאמון במערכות המגנות על החברה (Gray et al., 2004). במקרים כאלו התגובות הנפשיות עלולות לכלול סימפטומים פוסט-טראומטיים, עוררות יתר, ורגשות כמו כעס, חוסר אונים ותשוקה לנקמה לצד תהליך אבל מורכב וממושך (Shear & Mulhare, 2008).
אירועים טראומטיים לאומיים מסוג זה דורשים מענה רחב המשלב את הפרט, המשפחה והקהילה. התערבויות ייחודיות חיוניות למניעת פוסט-טראומה ואבל מורכב (Murphy et al., 2003; Sanders, 1988). המענה המיטבי להערכתנו במצבים אלו הוא מענה אינטגרטיבי, הכולל תמיכה פסיכו-חברתית, יצירת נרטיב קולקטיבי, וטיפול המשלב נפש, גוף ורוח במטרה לאפשר לאבלים לעבד את האובדן ולחזור בהדרגה לתפקוד ((Pike et al., 2022. מודל המפג"ש שפיתחנו, המציע התערבויות טיפוליות באמצעות ריטריט ייעודיים לאנשים שחוו אובדן ושכול, מבקש לתת מענה על צורך זה.
המילה "ריטריט" נובעת מהמילה הלטינית Retractus שפירושה "נסיגה או התרחקות" (Godfrey-Faussett, 2016), ואחד ממובניה העכשוויים של המילה retreat באנגלית הוא מקום מבודד ושקט שבו ניתן להירגע ולנוח בביטחון. רעיון הריטריט מגיע מעולם הבודהיזם וההינדואיזם, ובבסיסו עומדת התפיסה שהתרחקות מהשגרה לעבר סביבה שקטה ומרוחקת מחיי היומיום עשויה לסייע למשתתפים להימנע מהסחות דעת חיצוניות ולהתמקד בעיבוד רגשי עמוק באווירה טיפולית. הריטריט נועד לייצר מרחב בטוח, תחום בזמן, מעין רחם מכיל, המאפשרת לידה מחדש מתוך מציאות שנכפתה, תוך מציאת משמעות, צמיחה, עיבוד והשתנות. בריטריטים בקרב אוכלוסיות שעברו טראומה נהוג לערוך התערבויות המשלבות גוף, נפש ורוח (Pike at al., 2022).
במודל המפג"ש, תהליך הריטריט נועד לספק תשתית תומכת לתהליך עיבוד האבל, ולאפשר למשתתפים להתחבר מחדש לתחושות של משמעות ותקווה, לצד הכאב והצער על מות יקירם. המודל כולל חמישה רכיבים, המצטרפים יחד בראשי התיבות של שם המודל: החזקה, מרחב וזמן, פעילות קבוצתית ושייכות, גוף-נפש ושפה. את הריטריט כולו מלווים מנחים שאחראים על היישום של הרכיבים השונים.
חמשת רכיבי מודל המפג"ש, שאותם אתן פורשות בהרחבה להלן, לקוחים ממודלים מוכרים בטיפול בטראומה, אובדן ושכול והגברת החוסן, בין היתר ממודלים אינטגרטיביים מבוססי מחקר (להד ודורון, 2015). גם ואן דר קולק (2021), בספרו הידוע "נרשם בגוף", התייחס לרכיבים אלו כמרכזיים לריפוי בטראומה. בריטריט במודל המפג"ש, כלל הרכיבים מצטרפים אלה לאלה בסטינג מרוכז ומותאם, במרחב מוגן, מוחזק ועוטף, תוך חשיפה בטוחה והדרגתית למגוון כלים טיפוליים, על מנת לאפשר תהליכי התבוננות ונסיגה לצורך התקדמות.
בריטריט במודל המפג"ש, המשתתפים מקבלים הזדמנות להיחשף למגוון טכניקות טיפול ולהתנסות בהן: בפרקטיקות מעולם האומנות והיצירה, בעבודה עם הגוף, בתנועה ומוזיקה, ובתרגול כלים להרגעה וקרקוע. המגוון מאפשר לכל אחד מהמשתתפים למצוא את הדרך המתאימה עבורו, ולהרחיב את מאגר הכלים האישיים להתמודדות במסע השכול, תוך עיסוק בשאלות ובחיפוש אחר משמעות, תקווה ותהליכי ריפוי.
החזקה
החזקה (holding), היא מושג של ויניקוט (2015) המיוחס לאופן שבו הטיפול הראשוני של האם מאפשר את התפתחותו הנפשית התקינה של התינוק, את סיפוק צרכיו ואת ההגנה עליו מפני הפרעותיו של העולם החיצוני. פונקציית ההחזקה מספקת מרחב פיזי ונפשי מגונן לשם גיבוש עצמי אמיתי אותנטי ושלם. בתהליך ההפנמה של הסביבה המחזיקה, מפתח התינוק גם את היכולת להיות לבד תוך הפנמה של האיכויות המחזיקות, המרגיעות והאוספות של דמות האם או המטפלת.
החזקה כטכניקה טיפולית דורשת מהמטפל נוכחות אנושית, מהימנה ואמפתית, אשר תספק למטופל את הסביבה לה הוא זקוק בשלב ההתפתחות הנפשית בו הוא נמצא. אצל אנשים שחוו אובדן ושכול, הזהות העצמית משתנה, נפגעת וזקוקה לגיבוש מחדש; לפיכך, ולאור לאור תחושות הדחק הגבוהות שמאפיינות מצבי טראומה, פונקציית ההחזקה חשובה במיוחד עבורם. בריטריט חשוב אפוא שהמשתתפים יחושו מוחזקים ובטוחים על-ידי המנחים.
הריטריט מתהווה בתוך מרחב מוחזק ובטוח, שבו המנחה מייצר את התנאים למעין חממה מוגנת, של תחושת ביטחון פסיכולוגי המורכבת מאמון, תקשורת פתוחה, כבוד הדדי, יכולת לבטא פגיעות, אווירה מקבלת ולא שיפוטית, העצמה, גיוון והכלה (Edmondson, 1999). על פי ואן דר קולק (2021) הידיעה המרגיעה שמישהו גדול וחזק מטפל בעניינים ומאפשר להרפות לרגעים, היא חיונית בתהליך ההחלמה של הנפש, הגוף והמוח.
בלז (2024), מתייחס למושג "מנהיגות פסיכולוגית" הקורא לאנשי הטיפול להיות בעמדה אקטיבית ומובילה, לצד ההקשבה, האמפתיה והרגישות לקשיים, למורכבות ולחרדה. העמדה המנהיגותית המחזיקה באה לידי ביטוי בתפקיד המנחה בריטריט, כמניע תהליכים קבוצתיים שמעודדים שייכות, משמעות, שליטה והבנייה מיטיבה, במטרה להוביל את המשתתפים לעבר שינוי, הסתגלות וצמיחה מתוך משבר.
ההחזקה באה לידי ביטוי בין השאר בהקפדה של המנחים על איזון בשיח הקבוצתי, כך שמצד אחד הם מאפשרים למשתתפים לשתף ולחלוק באופן אותנטי, ומצד שני שומרים עליהם מפני חשיפה של תיאורים טראומטיים מסיפורי המשתתפים האחרים, שעשויים להציף ולהוות טריגרים. עיקרון זה מבוסס על ההבנה שבעוד ששיתוף רגשי יכול להיות משמעותי מאוד בעבודה הטיפולית, חשיפה יתרה או לא מווסתת של רגשות ותיאורים יכולה להיות מזיקה ולעורר טראומטיזציה שניונית (דורון, 2016).
כך, המנחים מטפלים בנושאים הרגישים שעולים בתנועת טווייה עדינה, בתהליך שבו שזורים יחד קשיים וכוחות, רגישות ועוצמה כאב ותקווה. ההנחיה פועלת מתוך עמדה של ענווה וקשיבות ובמסגרת "חלון הסיבולת" של המשתתפים (Siegel, 2020), שבו הם מסוגלים להתמודד ביעילות עם רגשותיהם, חוויותיהם ואתגרים שונים מבלי להיכנס למצב של הצפה רגשית או ניתוק. בעבודה המודעת-טראומה שקיימנו בריטריטים בחרנו ברגישות את המוזיקה, הקלפים הטיפוליים, הטקסטים והתמונות שבהם השתמשנו בסדנאות הקבוצתיות, על מנת למזער מצוקה וטריגרים אשר עלולים לעלות בשימוש עם כלים השלכתיים.
דרך נוספת להגביר את תחושת ההחזקה היא תכנון מוקפד והבניית הריטריט בארבעה שלבים תהליכיים: ראיונות היכרות, מפגש קבוצתי מקדים, הריטריט עצמו, ולאחר מכן – מפגש סיום כשבוע עד חודש לאחר הריטריט1. בנוסף לכך, הכרחי שההחזקה הטיפולית תהיה רציפה לאורך כל הריטריט: מנחי הקבוצה נוכחים לאורך כל התהליך, ומלווים את המשתתפים הן בתוך הקבוצות והן במרחבי הביניים, הן במפגשים הספונטניים והן במפגשים המתוכננים והיזומים. על המנחים להיות אפוא ערוכים, פנויים וזמינים במרחבי הריטריט השונים לאורכו.
על המנחים לשים לב למצוקות המשתתפים שעלולות לצוף במהלך היום, להזמין לשיתוף, לתת כתף תומכת ולאפשר עיבוד במידה ועולה הצורך במסגרת הקבוצה או באופן פרטני. כך, הדברים המשמעותיים ביותר בריטריט מתרחשים לעיתים בין לוחות הזמנים המתוכננים – אך גם הם בנוכחותם המחזיקה של המנחים:
באחד הריטריטים בחו"ל עמדו המשתתפות ופטפטו בנחת ובשלווה לפני כניסה לספא. לפתע נמלטה נירית מחדר טיפולי העיסוי ללא אומר, משנמסר לה שלא תוכל לעבור עיסוי בחדר משותף עם אחותה. אחת המנחות מייד ליוותה אותה החוצה, והייתה שם עבורה כאשר חוותה התקף חרדה. נירית סיפרה: "מאז האסון לא נשארתי לבד אפילו רגע אחד. פשוט לא מסוגלת, הפכתי לתינוקת". הליווי האישי סייע לה להירגע, וביושבן על שפת הבריכה התאפשרה שיחה אינטימית ומשמעותית, שלא הייתה מתוכננת ואיפשרה עיבוד של שעות החרדה הקשות בשהייה בממ"ד.
מרחב וזמן
"פעם ראשונה שאני מרשה לעצמי להתנתק מרעשי הרקע, מאיך מסתכלים עליי ומהתפקידים שיש לי בחיים. פה אני לא המנהלת בעבודה, לא האם שאוחזת חזק כדי שהמשפחה לא תתפרק, לא הרעיה שתומכת בבעלה השבור ולא הבת של ההורים שלי, שגם הם איבדו נכד. עייפתי… סוף כל סוף אני יכולה לשחרר ולהיות מרוכזת בעצמי וברגשות שלי. עד עכשיו פעלתי מתוך אוטומט מבלי לעצור".
בריטריט מתקיימת עצירה שלעיתים הכרחית במעבר לשלב ההחלמה והשיקום. העצירה מאפשרת להקדיש זמן ומקום להתבוננות פנימית, להתמקדות באבל האישי וללמידת המציאות החדשה שנכפתה. העצירה קשורה גם למה שרוט (2024) תיארה כיכולת האנושית לחרוג אל מעבר למתרחש בכאן ובעכשיו הטראומטי, המשיבה לאדם את החיבור הפוטנציאלי לממדי קיום נוספים ומאפשרת להרחיב את המבט אל מעבר למה שאבד. העצירה מאפשרת מעין הפלגה של הנפש והרוח למרחק, שמייצרת חריגה מן העצמי וחיבור לנשגב, לתקווה ולמשמעות.
הריטריט הוא מעין מצב ביניים של מעבר משלב אחד לאחר, מהעבר המוכר למציאות חדשה ולא ברורה. שלב ביניים שטרנר הגדירו כ"זמן לימנלי" (Turner et al., 2017). במונחים של ויניקוט (1996) הריטריט הוא "מרחב פוטנציאלי" – אזור ביניים של חוויה בין פנטזיה למציאות, שבו מתקיימים משחק, יצירה, חוויה תרבותית ומרחב אנליטי.
הריטריטים שהנחנו בעוד המלחמה מתמשכת (חלקם בארץ וחלקם בחו"ל), היו עבור המשתתפים עצירה יזומה, שאפשרה מפגש עם אנשים שעמם יש להם מכנה משותף. בזכות הניתוק מהשגרה היומיומית, נוצר בריטריט מרחב מעבר שבו המשתתפים יכולים לעבור תהליך רגשי משמעותי, ובכך להתמודד עם האובדן והכאב בסביבה שמזמנת גם טיפול מקצועי וגם ריפוי דרך אינטראקציות חברתיות עם האחר הדומה.
לממד הזמן ישנה אפוא חשיבות רבה: בשונה ממפגשי טיפול פרטני או קבוצתי שמוגבלים בזמן ומאלצים את האדם לחזור במהרה לשגרת יומו, משך הזמן המוקדש בריטריט מאפשר למשתתפים להתמסר לתהליך ולהתמודד עם האבל בצורה ממוקדת ומעמיקה. זוהי מעין "בועת זמן", שבה האדם פנוי לתהליך האישי ויכול לשחרר רגשות, תחושות ומחשבות.
היבט נוסף של רכיב הזמן הוא שתוכנית הריטריט צריכה להיות ידועה מראש, ולספק מעטפת הוליסטית של פעילויות ספורטיביות, טיולים מונחים בטבע, ארוחות מזינות, מופעים מוזיקליים, זמן פנוי למפגשים חברתיים ושיח חופשי, תכנים רוחניים ומפגשי שיח. התהליך מתרחש בסדנאות ייעודיות, אך נמשך ומתרחב גם במרחבי הביניים: בארוחות, במפגשים החברתיים שנוצרים, בהליכות הבוקר בים ועל סף הבריכה.
הפעילויות השונות בריטריט מאפשרות תנועה בין הצער והכאב לבין ביטוי ליצר החיים. כך נוצר מרחב דיאלקטי מרפא, שבו מתקיים ה"גם וגם": כאב והנאה, חיים ומוות, חיבור וניתוק. המשתפפים בריטריט מתמודדים בו זמנית עם מציאות פנימית וחיצונית, עם חוויית חיבור לעצמי ולאחרים, גילוי ומשמעות – דיאלקטיקה שכה חשובה בתהליך עיבוד האבל.
אחרי מפגש שיח שבו דוד בכה, ושיתף את הקבוצה בעוצמת הגעגוע לבנו והצער העמוק בו שרוי, המשיכה הקבוצה לפעילות בטבע הפתוח. שם בפעילות, שבה התבקשו המשתתפים להתהלך כל אחד עם עצמו ביער ולהתחבר למשאבים הקיימים בטבע, שיתף דוד: "הטבע נותן לי כוחות, אחרי שהוצאתי את כל מה שהיה לי בבטן הסתובבתי ביער, בהתחלה אבוד, איבדתי את עצמי ואת תחושת הזמן ביער ואז נשענתי על עץ גדול שנתן לי תחושה שיש לי משענת. אני שונא להרגיש חלש ונזקק, אבל הגזע היה חזק והרגשתי שהוא יכול לשאת את הכובד שלי, תרתי משמע, והרשיתי לעצמי להרפות קצת".
מיקום הריטריט ותוכניתו מבטאים גם את הצורך שהוזכר לעיל להקנות למשתתפים תחושת החזקה, קרקע יציבה: החלל צריך להיות אסתטי ומזמין, בקרבה לים ולטבע, מותאם לעבודה קבוצתית ולמפגשים חברתיים בין לבין. מפגש השיח צריך להתקיים חדר מואר עם חלונות, אוויר, רחב ידיים ושקט. כך למשל, כאשר באחד הריטריטים הציעו לנו לקיים את מפגש השיח בחלל שקט ורחב ידיים אך ללא חלונות, מייד הבנו שהמרחב המוצע אינו מותאם, שכן חלק מהמשתתפים הגיעו מהעוטף ושהות בחדר ללא חלונות עלולה להוות טריגר. תחושת ההגנה והביטחון שנוצרת באמצעות המרחב הפיזי היא תנאי הכרחי לפניות ולעבודה רגשית מעמיקה במציאות סוערת ולאפשור של תהליכים מנטליים.
פעילות קבוצתית ושייכות
לאורך הריטריט, מדי יום, מתקיימים מפגשי שיח קבוצתיים מובנים, במטרה להגביר את התמיכה ההדדית ותחושת השייכות, לצמצם את תחושת הבדידות, לחזק את יכולת הוויסות הרגשי, לסייע במתן משמעות מחודשת בחיים, לנרמל ולספק מידע פסיכו-חינוכי וכלים בנושא התמודדות עם טראומה ואובדן.
הקבוצה מהווה "היכל מראות" שבו מתממשת הנטייה האנושית לראות את הפחדים והחרדות האישיים שמשתקפים באנשים אחרים, כאחת הדרכים שבה האדם לומד ומבין את עולמו הפנימי (Foulkes, 1964). זוהי מסגרת תומכת שבה אנשים יכולים לחלוק מעולמם האישי עם אחרים שעברו חוויות דומות, מבלי להרגיש חריגים. בתהליכים הקבוצתיים מתממשת תחושה של הבנה הדדית עמוקה ש"זר לא יבין", תחושה של שותפות ואחדות גורל.
במהלך הריטריט עשויים להירקם בין המשתתפים קשרים אינטימיים. האינטראקציה החברתית החיובית עשויה לבוא לידי ביטוי בקרב חברי הקבוצה במחוות הכוללות חיבוקים ומגע, עזרה הדדית, קשר עין ומילים חמות – פעולות הנוטות לעורר הפרשה של הורמון האוקסיטוצין. כיום ידוע שלאוקסיטוצין יש תפקיד מרכזי בתהליכי ריפוי נפשי וגופני, כמסייע בהפגת תחושת הבדידות והמתח ובמקביל מעצים את תחושת האהבה והחיבור (Carter, 2017).
משתתף באחד מהריטריטים שתיאר בפני הקבוצה: "אתם החברים החדשים שלי, כשאני נפגש עם החברים שלי מלפני האסון, אני מרגיש שאין לי סבלנות, אני מרגיש תלוש. אתכם, אפילו ללא מילים, אני מרגיש מובן ושייך".
המפגש עם הכאב שמשתקף במראה שמספקים האחרים בקבוצה, מאפשר לאדם להתבונן על עצמו ועל הסיטואציה ב"זום אאוט". זווית הראייה השונה, המרוחקת במעט, מאפשרת תחושת הקלה ונרמול התגובות. במסגרת התהליך המשתתפים משווים באופן לא מודע את תגובתם לתגובות השונות של אחרים ולמגוון דרכי התמודדות עם יגון וכאב האובדן. החשיפה לדרכי ההתמודדות השונות גורמת להרהור, מרחיבה את עדשת ההתבוננות ומאפשרת בחירה מחודשת של דרך ההתמודדות האישית, הזוגית ואף המשפחתית עם האובדן – וכך מרחיבה את סל המשאבים העומד לרשות המשתתפים.
יוסי, אב שכול, אמר ברעד בסוף מפגש קבוצתי: "לא הבנתי מה קורה לי, חשבתי שאני משתגע, שכל חיי יהיו הגיהנום הזה שאני חש. כעת אני יודע שזה נורמלי להרגיש ככה, שאני נורמלי".
אחת האימהות תיארה בקבוצה את חייה מאז אובדן בנה הבכור: "הייתי רוצה להצטרף אליו, אבל מה שמשאיר אותי פה זה הילדים שנשארו", בכך פתחה בשיח על משאלת המוות בחייה מאז האסון. אב אחר בקבוצה השיב לה בדמעות: "אני שומע אותך וכואב לי. אני לעומתך, בוחר לחיות ולהסתכל על חצי הכוס המלאה, אומנם הכוס מלאה בדמעות, אך עדיין אני בוחר לחיות בטוב וכל יום אני עובד בלחפש את הטוב בדברים הקטנים".
בריטריט ניתנת הזדמנות להתפתח ולגדול בתנועה מתמדת בין היות המשתתף חלק מקבוצה והיותו עם עצמו, תנועה של התפתחות רגשית ותבונית – מסע. המרחב הקבוצתי שנרקם משמש כ"מקום בטוח" (Levine, 1997), שבו נוצר אקלים של קבלה חסרת שיפוטיות, נוחות והגנה. המרחב הבטוח מהדהד ומופנם לתוך עולמם הפנימי של המשתתפים, כך שלאורך הריטריט מתאפשרים בו גם יחד היכולת לצחוק, לנוע, לשמוע מוזיקה וליהנות לרגעים – וגם תחושות של כאב, אשמה, כעס, חרטה ועוד. כך כפי שמתוארת במודל הדואלי להתמודדות עם אבל (Schut, 1999), נוצרת תנועת מטוטלת בין התמודדות עם הכאב והאובדן לבין התמקדות בבניית הזהות החדשה ובבחירה מחודשת בחיים.
על מנת להגביר אף יותר את תחושת השייכות בריטריט, חשוב להתאים את הריטריטים למאפיינים התרבותיים הייחודיים של קבוצות שונות כגון: חרדים, דרוזים, אתיופים, תוך התחשבות ברגישויות תרבותיות. בנוסף כדי להעמיק את תחושת השייכות ניתן להמשיך את הליווי לאחר סיום הריטריט באמצעות מפגשים קבוצתיים תקופתיים או קבוצות תמיכה מקוונות, שמאפשרות להמשיך את התהליך הקבוצתי שהחל בריטריט.
גוף ונפש
"זו פעם ראשונה מאז האסון שאני מרשה לעצמי לרקוד", סיפרה חגית. "לא האמנתי שאני מסוגלת ועד היום גם לא רציתי, אבל כששמעתי את המוזיקה וראיתי את האימהות האחרות רוקדות יחד, קמתי לרקוד מבלי לחשוב. אני מבינה שרק פה, ביחד עם כל שאר ההורים השכולים, הייתי מסוגלת לזה"
בעקבות טראומה, הנפש אינה יכולה להכיל אפס קצהו של העומס הרגשי הבלתי מובחן. לפיכך ישנה זליגה מן הנפש אל הגוף, שמספר את סיפורו בשלל סימפטומים גופניים: הפרעות שינה, חרדה, דיכאון, עייפות, מתח, עצבנות ומחלות (רוט, 2024). ואן דר קולק (2021) תיאר בספרו "נרשם בגוף" כיצד טראומה מאוחסנת בגוף. לפי ברינקמן (Brinkmann, 2018) האבל משפיע על הגוף ומושפע ממנו במעגל השפעה הדדי.
ויניקוט (2015) מתייחס לפיצול בין הגוף לנפש, בין החוויה של הכאב הנפשי לכאב הפיזי. לטענתו, כאשר נוצר הפיצול בין הגוף לנפש, נשארים הרגשות והתחושות בגוף ומופקעת היכולת הנפשית לתת להם מילים. הזיכרונות הטראומטיים שאינם מוצאים דרכם לביטוי מילולי, עלולים להתבטא באופן סומטי בהופעות תסמיני כאב (Kelly, 2016).
במטא-אנליזה שבדקה יעילות של התערבויות גוף-נפש עם אנשים הסובלים מפוסט-טראומה, נמצאה הפחתה בסימפטומים של מתח, דיכאון וחרדה ושיפור ביכולת התמודדות ותחושת מסוגלות (Kim et al., 2013). בהתאם, על מנת לשקם את תחושת הביטחון ולעודד שינוי, בריטריט מושם דגש על תרפיה משולבת גוף, נפש, רוח, יצירה וקהילה. בריטריטים, עבודת הגוף משולבת הן במפגשי השיח והן בפעילויות הכלליות במגוון דרכים: ריקוד, צ'י קונג, עיסויים, יוגה, נשימה, פעילות במים, הליכה בטבע ועוד. הדרכים השונות מאפשרות למשתתפים להתקרב לעצמם, להיות בקשב לגוף ולרגשותיהם, להתחבר לטבע ולרוח.
כבר בהיכרותנו הראשונית עם משתתפי הריטריט, הבחנו במחירי הצער והיגון: מבע כבוי ונשימה קצרה. נראה שאנרגיה עצומה מושקעת בעצירת הדמעות, או כל תנועה שיכולה להסגיר את המצב הנפשי. באחד המפגשים ביקשנו מהמשתתפים לתאר היכן בגוף חשים את הכאב והגעגוע. בקבוצה התקבלה תמונה כללית של מחירי הצער שנרשמים בגוף של כל אחד ואחת: בכתפיים, בעורף, בבית החזה, בבטן, בגב התחתון, במפרקים, בלב ואף במשקל. מספר הורים שכולים תיארו עליה של קילוגרמים רבים במהלך מספר חודשים מצומצם. לאחר הזיהוי ותשומת הלב הכנסנו מגע, נשימה, תנועה והתכווננות לריפוי, לא רק דרך המילים, אלה דרך הגוף.
במפגש קבוצתי אחר, רונה, אחת המשתתפות, סיפרה: "בעודי צועדת, כחלק משגרת יומי, שמעתי בחדשות על אירוע שבו נהרגו חיילים. באותו הרגע התמוטטתי על הארץ, הבנתי באחת שבני איננו. מאז עברו חודשיים, והתנועה – שהייתה חלק בלתי נפרד מחיי – קפאה. גופי סירב לזוז, כאילו השרירים שכחו את תפקודם הבסיסי. בסדנת התנועה הרגשתי שאט אט אני מתחילה להפשיר, הדמעות התחילו לזלוג מעצמן בעוד גופי התחיל לנוע בגמלוניות של תינוק שעושה את צעדיו הראשונים. הגוף שלי נזכר, ולאחריו אני הצלחתי להיזכר שחיים עבורי הם תנועה, ובחירה בחיים פירושה לנוע".
פעמים רבות אנשים שחוו טראומה ואובדן חוששים ממגע עם עוצמת הרגשות הקשים ומהתפרקות, וכתוצאה מכך מפתחים הימנעויות שונות. הנחיה שמפנה את תשומת הלב לגוף מחברת את המשתתפים לעולמם הפנימי, למה שמתרחש בתוכם. מיקוד הקשב בתחושות הגוף מסייע בזיהוי הגאות והשפל של רגשותיהם, בתוך המרחב הטיפולי הבטוח והמוגן, מבלי לפחד לאבד שליטה.
לאחר סשן נשימות קבוצתי שיתף תומר: "לא תאמינו לי, ואני עצמי לא מאמין. סיפרתי לכם על כאב הגב שמלווה אותי מאז האסון, כאב עמוק בין השכמות שאני לא מצליח להיפטר ממנו. דבר לא עוזר – תרופות, זריקות, עיסוי, דיקור. עכשיו אני שם לב שאני לא מרגיש את הכאב יותר, הכאב עבר". תומר המשיך ותיאר כיצד התחושה שהוא מסוגל לעזור לעצמו באמצעות הכלים שקיבל נותנת לו אמונה וכוח. מבחינתו הייתה זו הבנה משמעותית, לגלות ששינוי הוא אפשרי.
שפה
"עד כה בכיתי בלי מילים", שיתפה חווה למחרת המפגש הקבוצתי שעסק בכתיבה אינטואיטיבית, "פתאום ניצת אצלי משהו ושבו אליי המילים שפעם זרמו לי כמו מים. בלילה במחברת שחילקתם לנו, כתבתי חמישה עמודים בלי להרים את העט".
לאחר חוויה טראומטית ישנו מצב של "אלם" – אובדן מילים לתיאור החוויה. טראומה הכרוכה באובדן ושכול עלולה לפגוע בנרטיב שנבנה סביב סיפור המוות ולשבש את הנגישות לזיכרונות על חיי הנפטר ומערכת היחסים עימו (מלקינסון ואחרים, 2024).
במהלך הריטריט, אנשים מתחילים להבנות מחדש את הסיפור, לנוע לכיוון רציפות החיים שנקטעה ולמצוא חזרה את המילים. תהליך הדיבור והשיתוף בקבוצה מרפא, מאחר שהוא מייצר קהילה זמנית תומכת, שמאפשרת הענקת משמעות דרך יצירת שפה משותפת. בקבוצה מתרחש תהליך של בניית "שפה קבוצתית", שמסייעת בהבניה המחודשת של האירוע והחוויה באמצעות מושגים מילוליים ושיח. המפגשים בקבוצות קטנות או גדולות מסייעים לבנות נרטיב מיטיב לאירוע באמצעות שיח, יצירה, כתיבה וטקסים.
"את מרשה לי לקחת את המילים שלך?" שאל אבי את דורית בהתרגשות. "אני כל כך הרבה זמן מנסה להבין מה אני מרגיש ולא מצליח, והנה, דייקת את זה ברגע אחד".
בסדנת השירים התפתחה שיחה סביב צמד המילים "רגע בזמן". ההבנה שכל אחד מהמשתתפים מחזיק בזיכרון את הרגע שלו, שהפך את חייו ונצרב בו כתמונה קפואה, הפך לזרז טרנספורמטיבי שהפך את המשתתפים מקבוצה אקראית לקבוצה בעלת גורל משותף ושפה משותפת. כך הפך היחד לכוח שביכולתו להפיג את הבדידות, מקום מכיל ומבין בלי ועם מילים.
באחד המפגשים יוגב תיאר את יחסיו עם אביו המת באמצעות מטאפורה: "אני מדמיין את עצמי רוכב עם אבי על סוס, כשהוא יושב לפניי ואוחז במושכות. לפתע אבי נפל מהסוס ונותרתי לבד. הסוס החל בדהרה חסרת שליטה, ואני, מבוהל, חיפשתי מי יאחז במושכות. חסר אונים דמיינתי אנשים שונים בחיי, ואז הבנתי שאני הוא זה שצריך לקחת שליטה על חיי." דרך המטאפורה של הרכיבה על הסוס יוגב הצליח לגעת בפחד שלו מאיבוד שליטה ובכמיהה שלו לדמות אב שתוביל ותכוון אותו בחייו.
השפה והמטאפורות ממלאות תפקיד מרכזי בעבודה עם טראומה ואובדן, בכך שהן מאפשרות למשתתפי הריטריט למצוא מילים ולשיים את הכאב ואת עולמם הפנימי באופן עקיף ובטוח. בסדנאות עולות שוב ושוב מטאפורות מתוך עולם המושגים של אנשים שחוו אובדן אדם קרוב, כגון: גלים בים, ארגז כלים, הר געש, רעידת אדמה, רכבת הרים, בורות ועוד. השימוש שנעשה במטאפורות מסייע לעקוף מחסומי שפה ולהתמודד עם חוויות קשות.
צור (1993) מציין שבעזרת המטאפורה המטופל מופנה לערוצי הבעה ופורקן אחרים מאלה שהוא מורגל בהם, ואלה מזמנים התנסות חדשה תוך שחרור מדפוסי חשיבה קבועים ונוקשים. ההתנסות הבלתי מוכרת עשויה לסייע בעקיפת מנגנוני ההגנה שניצבו עד כה כמחסומים, ולהעלות למודעות תחושות שקודם לכן לא היה מודע להן.
השפה החדשה, שמתרחבת במהלך הריטריט, מאפשרת להביט בקושי ממרחק, לגעת בו ולשחק בו בדרך חדשה שמניעה לעבר עיבוד רגשי, מציאת משמעות והבניית תקווה. דרך המילים, המשתתפים יוצאים למסע עם עצמם, במעבר גמיש ממצב למצב, מכאן לעכשיו – לאז ושם, וההיפך.
סיכום
"התהליך האישי שלי בהבנה את עצמי אחרי האובדן החל בריטריט", אמרה דנה, אם שכולה, שהשתתפה בריטריט בחו"ל חודשיים אחרי אובדן בנה. הקבוצה שנוצרה בריטריט ממשיכה מאז להיפגש אחת לחודש, ומהווה עבור דנה ושאר המשתתפים קבוצת השתייכות משמעותית.
בתקופת מלחמה, היציבות בחיים מתערערת וישנו עיסוק רב בחיפוש אחר משמעות ותקווה. אחרי אובדן, תהליכי מציאת משמעות לחיים ועדכון של תפיסות עולם שנופצו עשויים להקל על המצוקה הנפשית. תהליכים אלו עשויים אף להוביל לצמיחה פסיכולוגית חיובית, ולאינטגרציה מחודשת של הזהות שהשתנתה בעקבות האובדן.
במאמר זה הצגנו את מודל המפג"ש, המתמקד בהתערבויות טיפוליות באמצעות ריטריטים ייעודיים לאנשים שחוו אובדן ושכול של אדם יקר, במיוחד בהקשרים של אובדן קולקטיבי או לאומי. המודל נבנה מתוך הצורך לספק מענה קבוצתי הוליסטי ותומך בזמן ממוקד, המשלב בין טיפול רגשי, גופני, חברתי ורוחני.
משתתפי ריטרטים דיווחו באמצעות שאלוני סוף-ריטריט על שביעות רצון גבוהה מאד וחוויות משמעותיות רבות. בשנה הקרובה בכוונתנו להעביר את השאלונים בתחילת כל ריטריט ובסופו, על מנת לתקף את המודל באמצעות מחקר שיבחן את יעילותו ואת ההשפעות והשינוי בהתמודדות עם האובדן.
ניסיוננו העשיר בהעברת ריטריטים מלמד שהתובנות הגדולות נולדות לעתים במקומות ובמצבים לא צפויים, כאשר אנו יוצאים מאזורי הנוחות שלנו, מסביבת המחייה הטבעית, מעצמנו. בריטריט מתקיימת עצירה המאפשרת מפגש של קהילה בעלת מכנה משותף שמאפשר תהליך קולקטיבי של חיפוש משמעות, הדהוד רגשי, חשיפה לתכנים מקצועיים והתנסות בטכניקות טיפול שונות. כל אלו במטרה לסייע לפרט להתחבר למשאבים הפנימיים, לבחון מחדש את הנרטיב האישי ולהתחיל ליצור מסלול חיים חדש של התמודדות וצמיחה.
במאמר נפרשו הרכיבים השונים של הריטריט לפי מודל המפג"ש, ובראשם ההחזקה הרגשית והפיזית של המנחים והיצירה של תחושת ביטחון פסיכולוגית. רכיב נוסף שהודגש הוא רכיב המרחב והזמן: מרחב הריטריט מאפשר מעין חממה מוגנת ושקטה, שבה מתקיימים תהליכי אבל ושכול במעטפת הוליסטית מותאמת פיזית, רגשית, חברתית ומקצועית. המעטפת ההוליסטית מסייעת בהחזרת תחושת החיבור לחיים, קבלה, פיתוח חמלה עצמית ועיבוד רגשות מורכבים.
תהליך הריטריט כולל עבודה על החיבור בין גוף ונפש, התנסות רגשית דרך אינטראקציות חברתיות, הזדמנות להתנסות בפרקטיקות שונות המתאימות לצורכי המשתתפים והעצמת השפה הפנימית והחיצונית להתמודדות עם הטראומה. הרכיבים השונים של המודל – החזקה, מרחב וזמן, פעילות קבוצתית, גוף-נפש, ושפה – מתחברים ביחד בראשי התיבות של שם המודל – המפג"ש.
הריטריט אינו רק התערבות טיפולית – הוא מרחב טרנספורמטיבי, המאפשר תנועה רגשית, קיומית ונרטיבית בתוך מציאות חיים שהתערערה. במרחב המוגן, הקשוב והחומל שנוצר, מתחילה עבודת עיבוד עמוקה של השבר: עיבוד שאינו מבקש למחוק את האובדן, אלא לשאת אותו – ולהמשיך לנוע איתו.
הריטריט הוא יותר מאירוע טיפולי – הוא מרחב של חיים. בתוך הזמן השבור, נפתח צוהר לרגעים של ריפוי, של חיבור ושל משמעות מחודשת. משתתפים נכנסים אליו עם כאב שאין לו מילים, ויוצאים ממנו כשמשהו בתוכם מתחיל לנוע – לאו דווקא אל פתרון, אלא אל אפשרות.
מודל המפג"ש לא מציע תיקון לאובדן – הוא מציע מרחב להחזיק אותו יחד. בתוך החממה הזו נרקמים חוטים עדינים של קהילה, של שפה חדשה, של גוף שמותר לו להרגיש, ושל נשימה שאינה בורחת מהכאב – אלא פוגשת אותו באומץ. מודל המפג"ש שם דגש על יצירת מרחב בטוח שבו מתאפשרת השתנות הדרגתית של העצמי – מהתפוררות הזהות בעקבות השכול, לעבר אינטגרציה מחודשת של העצמי עם הזהות האבלה. בתוך התהליך נוצרות דרכים חדשות לשאת את הכאב, להמשיך את הקשר עם האדם שאיננו עוד, ולמצוא בתוכו לא רק זיכרון – אלא גם מקור להשראה, לחמלה, ולחיים בעלי משמעות.
הריטריט מזמן בחירה – לא אחת, אלא שוב ושוב – לבחור בחיים תוך הכרה בכאב. לבחור בתקווה שאינה מבטיחה פתרונות, אלא מאפשרת תנועה. לבחור להוסיף פרק חדש לנרטיב שנשבר, מבלי למחוק את הפרקים שקדמו לו.
וכך, דווקא מתוך האובדן – מתוך המקום שבו הכול השתנה – נפתחת לעיתים האפשרות להתחיל להשתנות בעצמנו. זו לא חזרה למה שהיה – אלא תנועה עדינה, עמוקה ומורכבת, לעבר מה שיכול עוד להיות.
הריטריט אינו פתרון – הוא הזמנה. הזמנה לפגוש את האובדן מבלי להיאחז בו; ללכת איתו דרך, אך לא לאבד את הדרך. עבור משתתפים רבים, זהו רגע ראשון שבו העצב לא נדרש להסתתר, והלב מוצא לו עדות.
הערות
- מניסיוננו עולה כי קבוצות רבות ממשיכות את הקשר בקבוצת הווטסאפ הייעודית למסע. כמו כן יש קבוצות שממשיכות להיפגש אחת לתקופה לאחר סיום הריטריט.
מקורות
Brinkmann, S. (2019). The body in grief. Mortality, 24(3), 290-303.
Carter, C. S. (2017). The oxytocin-vasopressin pathway in the context of love and fear. Frontiers in Endocrinology, 8, 356.
Edmondson, A. (1999). Psychological safety and learning behavior in work teams. Administrative science quarterly, 44(2), 350-383.
Foulkes, S. H. (1964). Therapeutic Group. Analysis. Georg Allen & Unwin.
Godfrey-Faussett, K. (2016). A counselling psychology approach to reconnecting with urban nature for personal and societal wellbeing. Unpublished Doctoral thesis, City, University of London.
Gray, M. J., Litz, B. T., Hsu, J. L., & Lombardo, T. W. (2004). Psychometric Properties of the Life Events Checklist. Assessment, 11(4), 330-341.
Kelly, J. (2016). How does grief cause physical pain. BBC News Magazine.
Kim, S.H.; Schneider, S.M.; Kravitz, L.; Mermier, C.; Burge, M.R. (2013) Mind-body practices for posttraumatic stress disorder. J. Investig.Med. 61, 827–834.
Levine, P. A. (1997). Waking the tiger: Healing trauma: The innate capacity to transform overwhelming experiences. North Atlantic Books.
Murphy, S. A., Clark Johnson, L., & Lohan, J. (2003). Finding Meaning in a Child's Violent Death: A Five-Year Prospective Analysis Of Parents' personal Narratives And Empirical Data. Death Studies, 27(5), 381-404.
Pike, G. R., Loew, L., Leyva, A., Adams, J. S., & Williamson, R. (2022). A holistic, integrative approach to trauma recovery: Lessons from an intensive retreat program. Trauma Care, 2(4), 630–648.
Sanders, C. M. (1988). Risk factors in bereavement outcome. Journal of Social Issues, 44(3), 97-111.
Schut, M. S. H. (1999). The dual process model of coping with bereavement: Rationale and description. Death studies, 23(3), 197-224.
Shear, M. K., & Mulhare, E. (2008). Complicated grief. Psychiatric annals, 38(10).
Siegel, D. J. (2020). The developing mind: How relationships and the brain interact to shape who we are. Guilford Publications.
Turner, V., Abrahams, R., & Harris, A. (2017). The ritual process: Structure and anti-structure: Routledge.
בלז, י. (2024). "פרויד היה מתהפך בקברו? קריאה למנהיגות פסיכולוגית בימי משבר". בטיפולנט. https://www.betipulnet....in_his_grave
דורון, מ' (2016). טראומה והטיפול בה. בית עלים.
ואן דר קולק, ב' (2021). נרשם בגוף: מוח, נפש וגוף בריפוי בטראומה. פרדס.
ויניקוט, ד"ו (1996). משחק ומציאות. עם עובד.
ויניקוט, ד"ו (2015). עצמי אמיתי, עצמי כוזב. עם עובד.
להד, מ' ודורון, מ' (2015). SEE FAR CBT: מעבר לטיפול קוגניטיבי התנהגותי. משאבים.
מלקינסון, ר', ויצטום, א', רובין, ש', ומנביץ, א' (2024). התערבות אינטגרטיבית וקצרת-מועד בשכול טראומטי לאחר אירועי ה-7 באוקטובר. פסיכולוגיה עברית https://www.hebpsy.net/....asp?id=4712
צור, ע' (1993). שילוב דמיון מודרך ומטאפורות בתהליכי הדרכה. שיחות, 8(1), 15–28.
.רוט, מ'. (2024). מבט אישי-טיפולי בחלוף שנה מהשבעה באוקטובר. בטיפולנט https://www.betipulnet....e_merav_roth
