לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
גלגולי צרות העין ביחסי אם-בת: הבת האפלה מאת אלנה פרנטהגלגולי צרות העין ביחסי אם-בת: הבת האפלה מאת אלנה פרנטה

גלגולי צרות העין ביחסי אם-בת: הבת האפלה מאת אלנה פרנטה

סקירות ספרים | 16/5/2024 | 1,346

גלגולי צרות העין בקשר אם-בת, ובפוטנציאל הפסיכוטי הקשור בהחייאה של פנטזיות קדומות של ניכוס והשתלטות, כפי שהם באים לידי ביטוי ברומן "הבת האפלה" מאת אלנה פרנטה המשך

 

גלגולי צרות העין ביחסי אם-בת: הבת האפלה מאת אלנה פרנטה

דנה אמיר

 

 

הרומן "הבת האפלה" (Ferrante, 2008) עוסק, לכאורה, במעשה חריג: גיבורת הספר, לדה, גונבת בוקר אחד, ללא הסבר, בובה השייכת לילדה קטנה, ומחריבה במעשה הזה הן את יחסיה של הילדה עם אמה והן את חופשתה שלה. מוקד הפרק הנוכחי הוא גלגולי צרות העין בקשרי אמהות ובנות והפוטנציאל הפסיכוטי הקשור בהם, ומטרתו היא לעשות שימוש במקרה החריג הנוכחי, ובהתחקות אחר שורשיו המוקדמים, כדי לשפוך אור על ממדים מסוימים של יחסי אמהות ובנות בכלל.

לדה היא אם לשתי בנות בוגרות, בשנות העשרים המוקדמות שלהן, המתגוררות בטורונטו עם אביהן. היא מספרת שכשעזבו את הבית לא הרגישה דבר מלבד הקלה, מעין היחלצות מכלא שהייתה לכודה בתוכו שנים. תוך מספר חודשים השילה מעליה את השכבות שעטתה עליה האמהות והחזירה לעצמה את המראה שהיה לה בצעירותה. במצב זה, שהיא מגדירה כנינוחות יוצאת דופן, היא מחליטה לצאת לחופשה.

כבר בדרכה אל דירת הנופש ששכרה על חוף הים מתחילה החרדה להתפשט בתוכה שמא יתגלה הנופש כטעות. במשך שנים שמשו הבנות כצידוק לכל החופשות, ואחרי שבגרו והחלו לצאת לחופשות בעצמן – נשארה היא עצמה בבית כדי להיות זמינה בעת הצורך לכל בקשות העזרה שלהן. הזמינות המוחלטת הזו הסתירה למעשה את ההיפך הגמור ממנה: היא פחדה, כך היא מספרת, שיאשימו אותה במה שהייתה באמת - פזורת דעת, נעדרת, לכודה בתוך עצמה. ככל שהחופשה מתארכת היא שמה לב לכך שהיא יודעת הכל על בנותיה וכמעט מאומה על עצמה. על כל החוויות שלה היא מתבוננת דרך המסננת של עיניהן. אלא שההתבוננות דרך עיניהן אינה מעידה, כפי שמפתה היה אולי לחשוב, על קרבה אליהן: היא מעידה על הניכור שלה ביחס לעצמה. היא אמנם השתחררה מעולן, אך אין פירוש הדבר שהיא נמצאה לעצמה. למעשה היא ממוקמת ביחס לעצמה בדומה לחדר הנופש שלה – במין טריטוריה שאינה זרה ואינה מוכרת, אלביתית (Freud, 1919) במובן זה שהיא אוחזת בו זמנית את סביבת הילדות ושפת הילדות של לדה, כלומר, את שורשיה הקדומים ביותר – יחד עם הניכור שלה ביחס לשורשים האלה ולזיכרונות הקשורים בהם.


- פרסומת -

לתוך הטריטוריה הזאת פולשות אם צעירה ובתה, המהוות חלק ממשפחה נפוליטנית גדולה השוהה על החוף בקרבתה. משפחה שמזכירה לה במובנים רבים את משפחתה שלה: אותן בדיחות, אותה מתקתקות דביקה, אותם כעסים. האם הצעירה היא לא יותר מבת עשרים, ולעיניה של לדה נדמות היא ובתה כחיות בתוך עולם מושלם משלהן. קנאה מתעוררת בה לנוכח האימהות השלווה של האם (נינה) והבת (אלנה), הן בהשוואה לאם שלדה עצמה הייתה לבנותיה, והן בהשוואה לאמה שלה בילדותה, שהפגינה כלפיה שילוב של אלימות והיעדר. משחק האם והבת סובב סביב הבובה, נאני, ששמה דומה לא במקרה לשם האם, נינה. ניתן להבין שהבובה משמשת לילדה כחפץ מעבר (Winnicott, 1951[1982]), וטעונה באיכויות האם עבור הילדה, אך גם באיכויות הילדה עבור האם. המשחק בבובה מגלם אזור משותף של טיפול, של דאגה, של חיבור גופני בין האם והבת, ששתיהן מתייחסות אליה כאל תינוקת משותפת. לדה מעבירה שעות בצפייה במשחקיהן ובקרבה הגדולה, ועם זאת נטולת המאמץ, ביניהן. כעבור יום מתרחש הקלקול: כל מה שביום הקודם נראה מפתה ומושך, נחווה כעת כמוגזם. המשחק של נינה ואלנה נראה לה מלאכותי, הקול הכפול שהן נותנות לבובה – שילוב של הקול הכאילו בוגר של הילדה והכאילו ילדותי של האם – מוציא אותה מדעתה. החל מן הרגעים האלה פושט בלדה הדחף לקלקל, להרעיל את האווירה, לכער את מה שנדמה שלם. האימהוּת שלה לבנותיה, שהיא מתארת כהשתלה של חרק ארסי בתוך הווריד, כתהליך איטי של הפקעה שלה מנפשה, מגופה, ובסופו של דבר גם מבנותיה שהעדיפו את אביהן על פניה – קמה עליה מתוכה מול תצוגת התכלית של החיבור המושלם בין נינה ואלנה והופכת למועקה שקשה לשאתה.

לתוך המרקם הפנימי הצפוף, הנפיץ הזה, פולש אירוע ההליכה לאיבוד של הילדה. לדה אמנם מוצאת אותה ומשיבה אותה לזרועות אמה וגיסתה, אך הילדה ממאנת להירגע משום שאיבדה את הבובה שלה. רק מאוחר יותר מתברר שלדה מצאה את הבובה, החביאה אותה בתיקה ולקחה אותה. המעשה האכזרי והמופרך הזה, מעשה שהיא עצמה איננה יודעת להסבירו לעצמה, הוא טבורו של הסיפור כולו.

בלילה שבו לדה גונבת את הבובה היא נזכרת בבובה אחרת, שהייתה שייכת לה בילדותה. חלק מאהבתה לבובה ההיא היה קשור בכך שהיוותה תחליף לגופה של אמה, שלא הניחה לה "לשחק" בה ונרתעה מן הצורך שלה בקרבה גופנית איתה. לכן כשנולדה ביאנקה, בתה הגדולה של לדה, התמסרה לדה לתפקיד "הבובה" והניחה לילדה לעשות בה כרצונה, מתוך תקווה להעניק לה את מה שהיא עצמה כה כמהה לו. אולם הקרבה התובענית, חסרת הגבול, המתמדת, התישה אותה. יום אחד החליטה לתת לביאנקה את בובת הילדות שלה כדי שתשמש עבורה, בדומה לבובה שלה עצמה מילדותה, כתחליף שישחרר אותה ממנה. הילדה, בניגוד לציפיותיה של לדה, לא התפעלה מן הבובה כלל, והעדיפה על פניה בובה שנתן לה אביה. לדה מתארת אותה ישובה על הבובה כעל כר, כלומר, מתייחסת אליה כאל חפץ דומם ולא כאל יצור שהיא מאצילה עליו תכונות אנושיות, תוך שהיא מטפלת דווקא בבובה שקנה לה אביה במלוא הדאגה. כשלדה מבקשת מביאנקה לקום ומחלצת מתחתיה את הבובה – היא מגלה שביאנקה השחיתה את הבובה כשקשקשה עליה מכף רגל ועד ראש. לדה משליכה את הבובה מן המרפסת, ומביטה במשך זמן רב, יחד עם בתה, במכוניות הדורסות אותה.

אפשר להבין את הסצנה הזו באופנים רבים: הבובה, הניתנת לביאנקה כתחליף לקרבה האימהית שהיא מבקשת, מעוררת בה בדיוק משום כך שנאה. היא מתייחסת אליה כאל חפץ המרוקן מתכונות אנושיות באופן דומה לאופן שבו היא מתייחסת לאמה – כאל אובייקט ולא כאל סובייקט, כאל פונקציה ולא כאל יצור אנושי. אך היא מתייחסת אליה כך משום שכך ניתנה לה: כתחליף לאהבת האם שאינה יכולה להינתן לה. בשונה מן הבובה נאני, שמשמשת כמעין מרחב מעברי, משחקי, המוטען בקרבת האם (נינה) והבת (אלנה) אך גם מאפשר מרחק מסוים ביניהן (שכן היא ממוקמת ביניהן כסוג של "שלישי" שעה ששתיהן מטפלות בה) – בובת הילדות של לדה מוטענת בשנאת האם (לדה) והבת (ביאנקה) ולא באהבתן, ולכן היא מושחתת ע"י שתיהן. היא התשליל של הבובה נאני כשם שיחסי לדה וביאנקה הם התשליל של יחסי נינה ואלנה.

במונחיה של קליין (Klein, 1957) אפשר לחשוב על המעשה של גניבת הבובה כעל מעשה של צרות עין: לקיחתה מן הילדה אינה קשורה בתשוקה לבובה עצמה, אלא במשאלה לקלקל את החיבור שהבובה מסמלת (ומאפשרת) בין האם והילדה. הגזלה שלה אכן הופכת את הקרבה ביניהן, שעד אותו רגע אופיינה בשיווי משקל עדין, לבלתי נסבלת. היעדר הבובה מעמת את הילדה והאם כאחד עם עוצמות של תובענות ותלות המאיימות להחריב את החיבור ביניהן. מה שנחשף כתוצאה מן המעשה הזה הוא לא רק שנאתה של לדה – אלא גם שנאתה של נינה, ההופכת, באחת, מן האידיאל האימהי המושלם – לתשליל העגום שלו. ככל שהסיפור מתקדם, כך נפרשת בפני הקורא שושלת עגומה של יחסי אימהות ובנות: בתוך התיאטרון הפנימי הצפוף של לדה משמשות בנותיה גם כעדות לכישלונה לתקן באמצעותן את מה שהתקלקל בינה לבין אמה, וגם כגלגול של יחס הדחיה של אמה כלפיה, שכן גם הן דוחות אותה בסופו של דבר ומבכרות את אביהן על פניה. מעשה גניבת הבובה גם הוא חלק מן הגלגול הזה: באמצעותו נוקמת לדה באופן סאדיסטי גם באלנה, המייצגת את כל הבנות, גם בנינה, המייצגת את כל האמהות (אך בהיותה בת גילה של בתה הצעירה של לדה – מייצגת גם את בנותיה), ולצד זה נוקמת באופן מזוכיסטי בעצמה, ההופכת באמצעות המעשה הזה לפיה הרעה מאגדות הילדים, זו הנושאת אל לב השמחה את בשורת המוות.


- פרסומת -

לפי פיירה אולאניה (Aulagnier, 2001), הילד בעל הפוטנציאל הפסיכוטי נולד לתוך מצב של "אי-איווי" של האם לילד. לעיתים מדובר באי-איווי מודע, ולעיתים באי-איווי המסווה את עצמו ומתגלה רק דרך התנהגויות אלימות למיניהן. מקור האי-איווי של האם לילד הוא באיווי מיוחד במינו: האיווי של האם לחזור על עונג לידתה שלה, כלומר להיוולד מחדש בעצמה באמצעות, ולמעשה בִּמְקוֹם, הילד שהיא יולדת. מבחינה זו, טוענת אולאניה, הרך הנולד הוא פרי יחסי גילוי עריות סמויים של האם עם אמה שלה, לה היא רוצה להעניק את התינוק שהוא למעשה היא עצמה. משאלת הלידה של האם את עצמה היא משאלת מוות המופנית כלפי הרך הנולד, מפני שהאיווי של האם איננו ללידתו כסובייקט בעל חיים משלו ועתיד משלו – אלא ללידת אובייקט שבאמצעותו תשחזר היא את עברה (Aulagnier, 2001).

האימהות של לדה לבנותיה אכן נושאת בתוכה איווי מוות מן הסוג שאולאניה מדברת עליו. לא משום שהיא מבקשת להעניק את בנותיה לאמה (באופן מודע היא דווקא מבקשת להרחיקן מאמה, שמסמלת בעיניה את כל מה שביקשה למלט את עצמה ממנו, אך באופן לא מודע היא בכל זאת מעניקה לה אותן כשהיא נוטשת לשלוש שנים ואמה מטפלת בהן במקומה) – אלא משום שהיא מבקשת להיוולד באמצעותן, או להינתן לעצמה באמצעותן. תחת זאת, היא נגזלת על ידיהן שוב ושוב מעצמה ומחייה: התיקון האפשרי הופך לחזרה על הקלקול. הבובה היא המטאפורה לערבוב הזה של התיקון והקלקול: הגניבה שלה ע"י לדה היא ניכוס בעל גוון פסיכוטי, המגלם ניסיון להשתלט בעולם הקונקרטי על הייצוגים השליליים המופנמים ועל האובייקטים השליליים המופנמים. בו זמנית, גניבת הבובה היא גם גילום חמדני של הפנטזיה הלא מודעת על מילוי, על תיקון, על איחוד שאין בו חסר. במובן זה לדה מממשת במעשה הזה שתי פנטזיות לא מודעות: האחת היא הפנטזיה צרת העין לקלקל את האימהות הטובה של נינה, והאחרת היא הפנטזיה החמדנית לנכס את האימהות הזו לעצמה. כשלדה פוגשת את נינה בחנות הצעצועים היא מתוודה בפניה על כך שנטשה את בנותיה הקטנות למשך שלוש שנים בילדותן. גם הווידוי הזה, בדומה למעשה גניבת הבובה, הוא אקט מעורב של נקמה סאדו-מזוכיסטית: בכך שהוא חושף באופן מזוכיסטי את לדה, שהייתה עד כה דמות נערצת בעיני נינה, כאם הרעה – הוא מזמן ומתיר את תוקפנותה של נינה, המזדהה כאמור עם לדה, כלפי בתה, וכך מקלקל גם את האימהות הטובה שלה (זה החלק הסאדיסטי). אפשר לחשוב גם על הרגע שבו מתוודה לדה בפני נינה על גניבת הבובה כעל רגע מעורב מן הסוג הזה: נינה מציבה את לדה כמודל להזדהות, אופק של היחלצות מן הביצה המשפחתית ומכלא האימהות. כשלדה מתוודה על גניבת הבובה היא שוללת ממנה את ההזדהות הזו. אך יחד עם זאת היא משיבה לה, בדיוק באמצעות השלילה הזאת, את האחריות על עצמה ועל חייה.

הספר הזה מציב בפני הקורא שושלת של נשים שכל אחת מהן מייצגת ממד אחר של נשיות: החל מרוזאריה, גיסתה ההרה של נינה, הנושאת את הריונה ככוח, כנשק, כסוג של עליונות – וכלה בנינה השברירית, הקלה להשפעה, הנעה בין ההשתקעות המושלמת באימהות שלה לבתה לבין הכמיהה להימלט מגן העדן המדומה שהיא מספקת לה. צרות העין המתעוררת בלדה כלפי נינה היא גלגול של צרות העין שעוררו בה גם בנותיה שלה: היא קשורה בתחושה עמוקה של הפקעה שלה מעצמה, המעוררת בה את הדחף להפקיע הפקעה שכנגד, את עצמה משליטתן של בנותיה, את הבובה משליטתה של נינה, את נינה משליטתה שלה. המסלול שפיירה אולאניה מתווה בדרך להתהוות הפסיכוטית חושף במובן מסוים ממד הקיים אולי בכל אימהות באשר היא. זהו הממד הקשור בפער בין האיווי לילד שאפשר לטפל בו, לטפח אותו, להתמסר לו באופן מוחלט – לבין הפנטזיה הלא מודעת המסתתרת מאחורי האיווי הגלוי הזה, היא הפנטזיה של האם הצעירה להיות, היא עצמה, הילד הזה, כלומר לזכות בעצמה בטיפול שהיא מטפלת בו. צרות העין של האם, אולי של כל אם, מכוונת אפוא במובן מסוים כלפי ההתמסרות שלה עצמה, התמסרות הגוזלת ממנה לא רק זמן וכוח אלא גם את האשליה שהיא תהיה הנמענת שלה. בכך שהיא מעניקה לילדה את מה שהיא כמהה לו – היא לא רק מעניקה לעצמה את מה שנגזל ממנה כילדה, אלא גם גוזלת אותו מעצמה בשנית. אפשר לחשוב על הדחף של לדה לקלקל את עצמה בעיני נינה גם כגילום של הדחף צר העין לקלקל את עצמה כדבר יקר ערך שהיא נותנת לאחרת. באמצעות קלקול זה היא מחזירה את עצמה לעצמה בדרך היחידה שהיא מכירה: באמצעות הפגימה שלה בעצמה. רק דרך הקלקול שלה את עצמה היא יכולה להיחלץ מכפיית ההתמסרות. הטרגדיה שחושף הספר הזה קשורה כמובן בכך שהשחרור מכפיית ההתמסרות אינו משחרר אותה מכפיית החזרה. אדרבא: הוא שולח אותה עמוק לזרועותיה.


- פרסומת -

 

מקורות

Aulagnier, P. (2001). The Violence of Interpretation, (Trans: Alan Sheridan). London: Routledge.

Ferrante, E, (2008). The Lost Daughter (trans: Ann Goldstein). New-York: Europa Editions.

Freud, S. (1919). ‘The uncanny’. The Standard Edition of the Complete Psychological Works of Sigmund Freud,17, p. 217-256.

Klein, M. (1957). ‘Envy and gratitude’. In M. Klein (Ed.), Envy and gratitude and other works: 1946-1963. New York: Delta, pp. 176-235.

Winnicott, D.W. (1951) ‘Transitional objects and transitional phenomena’. In Through Paediatrics to Psychoanalysis. London: Hogarth Press,1982.

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: ספרים, אמהות
אנה וייסמן
אנה וייסמן
עובדת סוציאלית
כרמיאל והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק), עכו והסביבה
לואי בשארה
לואי בשארה
פסיכולוג
כרמיאל והסביבה, נצרת והסביבה, עכו והסביבה
עינת פיידר
עינת פיידר
מוסמכת (M.A) בטיפול באמצעות אמנויות
אונליין (טיפול מרחוק), פתח תקוה והסביבה, רמת גן והסביבה
ארנון נחמיאס
ארנון נחמיאס
עובד סוציאלי
מטפל זוגי ומשפחתי
רחובות והסביבה, מודיעין והסביבה
אולגה וישניה
אולגה וישניה
פסיכולוגית
כרמיאל והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
טלי פרנקל-הוכמן
טלי פרנקל-הוכמן
פסיכולוגית
מודיעין והסביבה

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.