לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
'לחוות את' במקום 'לדבר על': טיפול ACT באמצעים אמנותיים'לחוות את' במקום 'לדבר על': טיפול ACT באמצעים אמנותיים

'לחוות את' במקום 'לדבר על': טיפול ACT באמצעים אמנותיים

מאמרים | 27/6/2023 | 2,833

הצגת נקודות החיבור בין טיפול באמנות לבין תרפיית קבלה ומחויבות (ACT). החיבור בין השפה הטיפולית של ACT לבין כלים אמנותיים מודגם גם באמצעות תיאורי מקרה. המשך

 

'לחוות את' במקום 'לדבר על'

טיפול ACT באמצעים אמנותיים

מאת דנה שור

 

 

 

 

 

תרפיית קבלה ומחויבות: רקע

טיפול קבלה ומחויבות (ACT) הוא מודל מבוסס אמפירית של התערבות קלינית שבליבו התפיסה שהתמזגות המטופלים עם מחשבותיהם וכתוצאה מכך ניסיונותיהם לשלוט בחוויות פרטיות לא נוחות או מטרידות הם המקור לחלק גדול מהפסיכופתולוגיה. בגישת ACT שני התהליכים הללו, ותהליכים הנובעים מהם, מובילים לחוסר גמישות פסיכולוגית והיעדר פעולה אפקטיבית גלויה. במקום מיזוג קוגניטיבי והימנעות חווייתית, ACT חותרת לביסוס מיינדפולנס וקבלה, ובמקום נוקשות וחוסר פעילות, ACT דוגלת בשיתוף המטופלים בבירור מטרותיהם וערכיהם ובנקיטת פעולה התנהגותית גלויה התואמת אותם.

למרות ש-ACT צברה פופולריות לאחרונה כמודל התערבות, היא תוצאה של תוכנית בת כעשרים וחמש שנות מחקר ופיתוח, המשלבת מכלול נושאים פילוסופיים, תיאורטיים, תהליכיים ויישומיים. אחד היסודות הפילוסופיים העומדים בבסיסה של הגישה, תורת מסגור היחסים (RFT) הוא כי השפה המילולית ויכולתה ליצור רשת של הקשרים בין גירויים ואירועים הם המקור לקושי ופסיכופתולוגיה (Hayas et al., 2001). חיה לא אנושית יכולה ללמוד בקלות שמטבע של חמישה סנט גדול ממטבע של עשרה סנט; אבל אורגניזמים מילוליים יכולים גם ללמוד, על ידי ייחוס, שערכם של חמישה סנט קטן מזה של עשרה סנט. לפיכך, על פי RFT, מה שמיוחד בשפה האנושית הוא הבסיס הנלמד שלה בתגובה התייחסותית שהיא ישימה באופן שרירותי. לתהליך פסיכולוגי זה יש חשיבות מהותית להישרדותו של הפרט בסביבתו וכן להצלחתו האבולוציונית של המין האנושי בהשוואה לאורגניזמים אחרים. עם זאת, לתהליך זה יש השפעה נגדית של שמירה על נוכחות תמידית של חוויות פסיכולוגיות מטרידות ומסגרות יחסים נוקשות ומזיקות (Vilardaga et al., 2007).


- פרסומת -

לסיכום, ניתן להגדיר ACT כהתפתחות חדשה בתוך מסורת הטיפולים ההתנהגותיים והקוגניטיביים. זהו מודל מקיף, שבבסיסו תיאוריה, רציונל ומערכת של הנחות פילוסופיות שונות. מטרתו היא פיתוח גמישות פסיכולוגית באמצעות שישה תהליכי ליבה: קבלה, הפרדה קוגניטיבית, נוכחות בהווה, עצמי הקשרי, ערכים ופעולה מחויבת. על תהליכים אלה אפרט בהמשך.

 

טיפול באמנות: רקע

מראשית דרכו, טיפול באמנויות מכוון לאותם עקרונות שאליהם מכוון גם ACT: להיות עם המטופל, להעניק מקום לחוויה שלו, להתקרב אליה ולחקור אותה דרך שימוש בחומרים, מטאפורות, צלילים, צבעים, תמונות ודימויים, שהינם בעלי נוכחות וניתן לחוותם באופן ממשי, סנסורי, באמצעות החושים, ותוך כדי כך לזהות, להתקרב, להרגיש, לשנות עמדה ולייצר טרנספורמציה. אנו מגיבים לדימויים נפשיים, אשר באים לידי ביטוי בכל האופנים החושיים, כאילו הם מציאות (מלקיודי, 2011). תמונות ודימויים, הן דימויים מנטליים והן ציורים, הם חששובים בכל תרפיה באמנות, מכיוון שבאמצעות יצירת אמנות מטופלים מוזמנים למסגר מחדש את התחושות שלהם, להגיב לאירוע או לחוויה ולעבוד על שינוי רגשי והתנהגותי. תרפיה באמנות מאפשרת לאדם להתנסות ביצירת השינוי הרצוי באמצעים אמנותיים, כלומר לעבוד עם חפץ או דימוי מוחשי שניתן לשנותו פיזית, בשונה מדימוי מנטלי.

בטיפול באמנות שתי אסכולות מרכזיות: גישה מרכזית אחת פותחה בארצות הברית על ידי הפסיכולוגית מרגרט נאומברג (1966) שהגדירה טיפול באמנות כ-"Psychotherapy art". על פיה, מטפל באמנות צריך להיות פסיכותרפיסט בהכשרתו ולהשתמש באמנות כדי לקדם את הפסיכותרפיה המילולית (חזות, 2017). גישה נוספת פותחה בארצות הברית על ידי אדית קרמר (1980) שהייתה אמנית בעצמה, וראתה בתרפיה את מהות האמנות ("Art as therapy"). על פי גישה זו, האמנות היא לב התהליך הטיפולי, שיכול להיות גם לא־מילולי, והמטפל הוא אמן הרוכש ידע בפסיכותרפיה כדי להעמיק את הבנתו בתהליך הטיפולי.

מתוך גישת האמנות כתרפיה זו, התפתחה הפנומנולוגית בטיפול באמנות. גישה זו מתייחסת למפגש הטיפולי ב"כאן ועכשיו", דוגלת בראייה מקיפה של האדם כמכלול – גוף, רוח ונפש - ורואה במטפל אדם שתפקידו לסייע למטופל לחקור את עצמו, להבין, לפתח מודעות ולפרש את האופן שבו הוא תופס את חייו ואת תפקודו (רגב, 2000). זאת, במטרה לגלות את המשמעות המלאה של התופעות הנגלות לעין ולסייע לו לפתח ראייה מחודשת של עצמו במישור התוך־אישי והבין־אישי. מטרתה של ההתבוננות הפנומנולוגית היא לחדד את ההבנה של מרכיבי הסגנון האישי הייחודי של כל יוצר (חזות, 2000). מתוך כך ניתן לסייע למטופל לערוך היכרות מעמיקה וסובייקטיבית עם אישיותו, עם צרכיו, עם כוחותיו ועם קשייו, להתבונן בתוצרים באופן מכוון כדרך להרחיב את המודעות לקשר בין העולם הפנימי שמשקתף ביצירה לבין העולם החיצוני ולקדם גילוי עצמי. הטיפול מתמקד בחקירה ובהבנת תהליכי היצירה, אפיוניהם, מרכיביהם והיחסים ביניהם, ההתערבות הטיפולית נעשית באמצעות שפת היצירה ב"כאן ועכשיו" (רגב, 2000).

 

אינטגרציה

כמטפלת באמנות ומטפלת קבלה ומחויבות, אבקש לתאר את המאפיינים הבולטים של טיפול באמנות: טיפול מבוסס חוויה, טיפול עוקף שפה וטיפול המפיק תוצר חזותי המאפשר יצירת תיעוד מתמשך, עדות משותפת של המטפל והמטופל לדרך שעברו בטיפול. אמחיש להלן כיצד מאפיינים אלה באים לידי ביטוי גם ב-ACT, ואף תורמים לתהליכי הליבה המרכזיים ב-ACT.

בשל עבודתי הקלינית עם מטופלים מבוגרים באמצעים סימבוליים ומטאפוריים, החיבור בין השפה הטיפולית של ACT ומחויבות לכלים האמנותיים הינו טבעי עבורי. תיאור תהליכי הליבה המתרחשים בזמן ה-ACT מסביר את המתרחש בין כתלי חדר הטיפולים מבוסס האמנויות. השפה המשותפת העוברת כחוט השני בין שתי הגישות שתוארו מדגישה הימצאות משותפת בחוויה – ניסיון לחוות במקום "לדבר על":

  • להעניק מקום לכאב, להתקרב אליו ולחוש אותו, לחקור אותו בסקרנות.
  • לפגוש את ה"עצמיים" המרובים על מופעיהם השונים.
  • להיות נוכחים בחוויה החושית בהווה.
  • להתחבר למשמעות ולקול האישי על ידי ביטוי יצירתי.
  • להפריד את העצמי מהסיפורים ה"מודבקים" על ידי יצירת תוצר חזותי והתבוננות בו.
  • לעשות ניסויים התנהגותיים ויצירתיים מתוך חירות וגמישות.

נתחיל בטעימה קטנה, ג'1 הגיע אלי בעקבות התקפי פאניקה בעוצמה מאוד גבוהה, שהובילו להתקפי זעם בלתי נשלטים. לאחר עבודה על זיהוי אמונת הליבה המרכזית של ג' – "אני חסר אונים" – ויצירת מרחק בין מחשבה לרגש ולפעולה, עמדו בפנינו שתי אפשרויות. הגל השני של טיפול CBT מדבר על זיהוי עיוותי החשיבה ואתגור מחשבתי, דהיינו להפריך אמונות ומחשבות שליליות, ואכן זמן לא רב לאחר שהתחלנו את הטיפול, ג' היה מסוגל לעשות בעצמו עיבוד קוגניטיבי בסיטואציות שונות בחייו, ולהבין שמה שטעה לחשוב אינו מבוסס על המציאות. הוא אף הבחין שהמציאות בשטח מוכיחה לעיתים את ההפך הגמור. אבל, כיצד מתמודדים עם חוויות של חוסר אונים שאין אפשרות להפריכן? הגל השלישי מציע לקבל את אותו כאב בלתי נמנע שהינו חלק אינטגרלי מחיינו האנושיים, במקום להיאבק בו. בשלב זה, כאשר הברית הטיפולית בינינו הייתה מבוססת והקשר הטיפולי אפשר לנו להתבונן ביחד אל אותו כאב, שנובע מתחושת חוסר האונים האיומה והבלתי נסבלת. הצעתי לג' לקחת מצלמה ולצלם את אותה הרגשה. הוא צילם וכתב: "אני קטן, כמעט בלתי נראה, בתוך סביבה עצומה, הכל מתרחק ממני, אני רוצה אבל אני לא יכול להגיע לכלום, הרגליים שלי קטנות יותר מרגלי הכסא". חשבתי על אליס בארץ הפלאות, ועל היכולת שלה לגלות סקרנות בתוך החוויה החדשה הזאת של כיווץ. הודות לצילום, יכולתי להיות יחד עם ג' בחוויה שלו, להתבונן בתמונה שמשקפת את חווייתו הרגשית, ומשם המשכנו בחקירה סקרנית.


- פרסומת -

צילום בטיפול

וכמו שאמרה אליס "אם את לא יכולה לראות את הצד החיובי, אני אשב איתך בחשכה", לואיס קרול מתוך אליס בארץ הפלאות.

גישת ה-ACT, המדגישה את חשיבותה של פעולה על פני דיבור, בנויה על הרעיון ששפה אנושית מולידה הן הישגים אנושיים והן אומללות אנושית. אנשים בוגרים מפעילים מניפולציות באמצעות גירויים סמליים על מנת לתפקד בעולם, דבר אשר מקדם את המין האנושי ואת התפתחות הציביליזציה. יחד עם זאת, השפה יוצרת גם אתגר הבא לידי ביטוי בכאב פסיכולוגי משמעותי. באמצעות הסמלה בני אדם יכולים ליצור תחזיות, השוואות, פרשנויות והערכות שאינן מבוססות, וחוויות יכולות להיות מסווגות – דבר היוצר פוטנציאל למצוקה פסיכולוגית; המוח שלנו מתריע מפני איומים ואנו עסוקים בפתרון בעיות רגשיות באותו אופן שבו למדנו לשלוט בעולם החיצוני, בניסיון להרחיק כאב (הייז, 2011). טיפול באומנויות מציע מענה לבעיה זו באמצעות שימוש בחומרים ככלי ביטוי, שכן לחומרים אין מגבלות הנובעות מהסמלה סיווגית וממבנים נוקשים של שפה אנושית.

להלן אמחיש את האינטגרציה הטבעית בין ACT לטיפול באמנות באמצעות התמקדות בשלושה תהליכי ליבה מתוך ה"גמיש ה-ACT", המציג שישה תהליכי ליבה לפיתוח גמישות פסיכולוגית. אציע כיצד ניתן לתרגם את התהליכים הללו לפעולה במסגרת טיפול באמנות. תהליכי הליבה שבהם אתמקד הם קשיבות, קבלה ועצמי גמיש.

1. נוכחות קשובה

הבהרת המושג ב-ACT: הגישה מקדמת מגע מתמשך לא שיפוטי עם אירועים פסיכולוגיים ואירועים חיצוניים בעת התרחשותם. המטרה היא לגרום למטופלים לחוות את העולם באופן ישיר כך שהתנהגותם תהיה גמישה יותר ותאפשר פעולות שהן תואמות יותר לערכים שבהם הם מחזיקים. באופן זה, מעודדים תחושת עצמי הנקראת "עצמי כתהליך", כלומר תיאור מתמשך ובלתי שיפוטי של מחשבות, רגשות ואירועים פרטיים אחרים (הייז ואחרים, 2006).

הרעיון, כפי שמשתמע משם ספרו של הייז Get Out of Your Mind and into Your life ,(2006), הוא להשתחרר מהסיפורם שנכתבים בראשינו ולחוות את המציאות הפיזית והחושית בהווה, ותוך כדי כך לפתח יכולת להתבונן בתוכן שמגיע מהתודעה, על מנת לאפשר המשך בניית עצמי תהליכי ומתמשך.

יישום באמנות: כפי שמציינת אורבך, המילה "חומר" מתייחסת לעולם הגשמי המקיף אותנו (אורבך, 2003). חומרים נקלטים באמצעות החושים, ולכל חומר גשמי איכויות פיזיקליות וכימיות ייחודיות. לחומרי היצירה מאפיינים חומריים כצליל, ריח, מרקם, טמפרטורה, נפח, גודל, צבע ומראה חזותי, ועל כן הם מזמינים אותנו לשים לב ברוב קשב לצלילים, לצבעים ולמרקמים. חדר הטיפול מציע אפשרות לעבוד עם חומרים מגוונים על פי העדפתו של המטופל: חומרים רכים, קשים, רטובים, שבירים, פיסולים; חומרי קדם-אמנות. לכל חומר איכויות חושיות, שאותן המטפל והמטופל חווים יחד הלכה למעשה תוך כדי פיתוח קשיבות.


- פרסומת -

באמצעות חומרי היצירה המונגשים למטופל במסגרת טיפול באמנות, מתרגם המטופל את הסיטואציה הרגשית שחווה עד כה אל ההווה באופן מוחשי, דרך פעולה של הבעה יצירתית. בנוסף, באמצעות מעשה היצירה, המטופל הופך לשחקן פעיל בהווה, העובד בעצמו באמצעות החומרים, בזמן שהמטפל עומד לצדו (רגב, 2000).

בפגישה הטיפולית, במקום לדבר על תכנים מילוליים מתוך הרשת הנוקשה של מסגרות יחסים שטיפול ה-ACT שואף להגמיש, המטפל והמטופל חווים את האיכויות התהליכיות והמשתנות ללא הרף של הכאן ועכשיו.

לורי רפפורט, היתה מראשוני המטפלים באמנויות אשר הציעו טיפול באמנות מבוססת מיינדפולנס (MBAT) כשיטה לשילוב הגישות הפילוסופיות שבבסיסן של פרקטיקות מיינדפולנס עם המסגרת הקיימת לטיפול באמנות (רפפורט, 2009). בעוד שהפחתת מתח מבוססת מיינדפולנס שימשה זה מכבר כדי לעזור למטופלים לגשת לעצמם ולעולם הסובב אותם בחשיבה פתוחה ומקבלת ומתוך מודעות, טיפול באמנות מבוסס מיינדפולנס שואף לכלול את התהליך היצירתי של יצירת אמנות בחקירה עצמית זו. הרעיון המרכזי ב-MBAT הוא שלמטופל יש יכולת להתחבר להתחבר לאני הפנימי שלו, ה-"felt sense", מושג הלקוח מתוך גישת ההתמקדות אשר פותחה על ידי יוג'ין ג'נדלין בתחילת שנות השמונים (Gendlin, 1982). ג'נדלין פיתח את שיטת ההתמקדות לאחר שגילה שהמטופלים שהראו את מרבית סימני ההצלחה בטיפול היו אלה שהצליחו להתחבר לחוויתם הגופנית. השיטה עודדה מטופלים לעשות זאת על ידי סדרה של צעדים שניתן לבצע כדי לחוש את התחושה הגופנית, ולהיות מסוגלים לזהות ולתקשר אותה. כאשר לורי רפפורט אימצה את הרעיונות הללו כדי ליצור תרגול של תרפיה באמנות מבוססת מיינדפולנס, היא הניחה כי פרקטיקות מיינדפולנס יכולות "להוסיף מימד של חיבור התחום הדמיוני עם החוויה המורגשת הגופנית", כלומר פעולת היצירה יכולה להיות אמצעי להביע את התחושה הפנימית כאשר הביטוי המילולי מתברר כבלתי מספק (רפפורט, 2009).

רפפורט המחישה את הרעיון הזה באמצעות מספר מקרי מבחן, בהם מטופלת בשנות ה-50 לחייה, המתמודדת עם דיכאון. באמצעות MBAT, המטופלת הצליחה להבין בצורה מלאה את המקור לרגשותיה וכיצד להתמודד איתם. היא נעה הלוך ושוב בין התמקדות בתחושת הלב שלה לבין הבעת מה שגילתה בפסטלי שמן, והצליחה לשחזר את התחושות שחוותה בגופה ולפרש אותן. בעוד שבתחילת הטיפול היא לא הייתה מודעת לרגש המסוים הזה, היא הבינה שמתחת לדאגה לבעלה החולה, ישנו כעס רב על כך שאינה מסוגלת לתת מענה לצרכיה שלה. תחושת המחסור הזו נקברה עמוק כל כך תחת מחשבותיה, דאגותיה וחובותיה כבת זוג, שרק דרך התבוננות בגופה ויצירתה היא הייתה יכולה להיות מודעת לכך. על ידי מתן אפשרות לרגשות פיזיים מופשטים אלה להתבטא בחופשיות באמצעות האמנות, בניגוד לתרגומם לתקשורת מילולית, המטופלת הצליחה להישאר נאמנה לתחושות הגוף שלה ככל האפשר, תוך כדי ביטוי מדויק של המתחולל בנפשה ובגופה (Rappaport, 2009).

כל צורת אמנות מציעה הזדמנויות לגשת לעדות פנימית ולהיקלט לחלוטין בחוויה של ההווה. במהלך המפגש המטופלים שקועים בתהליך, ויש תחושה של שקט נפשי, תחושת אחדות עם החוויה האמנותית העוסקת ברגע הנוכחי וכמו היעדר זמן. בשלב מסוים, היוצר מתרחק מהיצירה כדי להתבונן בה: הצעד אחורה מפעיל את העד הפנימי שמתבונן ביצירת האמנות. תהליך זה של מעורבות בחוויה וגישה לעד פנימי, כלומר היכולת להיות בו זמנית בתוך החוויה ומחוצה, טבועה בכל האומנויות (רפפורט, 2014).

2. קבלה: להתקרב לחוויה 

הבהרת המושג ב-ACT: ראשית, חשוב להסביר כי הימנעות חווייתית היא תופעה פסיכולוגית שמצויה בליבת התהליכים הפסיכופתולוגיים לשיטתה של ACT. מטרה מרכזית בטיפול היא לצמצם הימנעות חווייתית, שהיא ניסיון מכוון לשנות או להפחית מחשבות, רגשות, זיכרונות או תחושות קשות. מנקודת מבט של RFT, הימנעות חוויתית היא תוצאה של יכולת טבעית של היכולת הנלמדת לקשר בין אירועים באופן שרירותי. המשמעות היא שלא ניתן עוד להימנע מכאב על ידי הימנעות מהמצבים שמייצרים אותו, כיוון שכאב יכול להופיע תמיד, כפי שמראה פרח יפהפה יכול לגרום לאדם לבכות מפני שהוא מעלה בו מחשבה על אדם אהוב שאבד ושאינו שם כדי לראות אותו. כתוצאה מחוסר היכולת לשלוט במצבים חיצוניים שיכולים לעורר כאב, אנשים נוטים לנסות לשלוט בכאב ישירות על ידי שימוש בכללים מילוליים שמטרתם להדוף את הכאב, לברוח או להימנע ממנו. כלומר הימנעות חווייתית היא כל האסטרטגיות שאנו מפעילים במטרה לשלוט בכאב, להעלים או לדכא אותו. תהליכים אלה עלולים לגרום דווקא לכאב נוסף. אי לכך, ACT שואפת לטפל במעמד הפונקציונלי של הימנעות חווייתית ולא בקטגוריות אבחון ספציפיות. כלומר, לא מטפלים בפוביה מכלב או ממעלית, אלא בתחושה שמתעוררת במטופל במפגש עם הרגש האותנטי – פחד מכך ש"יראו לי", פחד להיכשל, להינטש, להתאכזב ולאכזב, לפגוע ולהיפגע, להיות חשוף ו"חלש".


- פרסומת -

ב-ACT, הימנעות חוויתית מטופלת על ידי אימון במיומנויות קבלה. המטופלים מתבקשים לנסות לקבל בפתיחות רגשות קשים וחוויות אחרות ולהרגיש אותם במלואם, ללא הגנה, כפי שהם נחווים באופן ישיר (Vilardaga et al., 2007). במקום לעבוד כדי לשנות קוגניציות או להפחית את עוצמת הרגש, ACT מזמינה את המטופל לחוות ישירות רגשות מכל סוג ולשנות את היחס לרגשות, כדי להגיע למצב שבו רגשות לא נעימים אינם מהווים עוד מחסום.

תהליכי קבלה נועדו לפתח מיומנויות המסייעות לשנות את מערכת היחסים של אדם עם מחשבותיו ורגשותיו הכואבים, ובכך להפחית את ההשפעה של תכנים פסיכולוגיים לא רצויים או לא מועילים על ההתנהגות. במסגרת הטיפול נעשה ניסיון להשתחרר מהנטייה לשלוט במחשבות וברגשות, שנתפסת כרצויה, ובמקום זאת לאפשר ולהכיר באירועים פנימיים לא רצויים ולתת להם מקום, להבהיר מה באמת חשוב ולהתחייב לשינויים התנהגותיים משמעותיים (Harris, 2009). במילים אחרות, תהליכי קבלה מכוונים להסכמה להפסיק את המאבק המיותר בתחושות, רגשות ומכאובים שאינם בשליטתנו, לטובת קבלתם כמצב נתון. זאת, במקביל למאמץ לחיות חיים בעלי ערך לצד הכאב הבלתי נמנע.

טיפול ACT הוא ביסודו טיפול התנהגותי, אשר מכוון לשינוי ועושה שימוש בהתערבויות התנהגותיות. וילסון (Wilson, 1997) דיבר על הימנעות חוויתית כמעין "פוביית חוויה", ומתוך כך ה"מרשם" ההתנהגותי לפוביה הוא חשיפה. היישומים הקליניים של טיפול ACT חוויתיים ביסודם, ובאים לידי ביטוי בקשר הטיפולי, במפגש, בהתערבויות התנהגותיות כחשיפות ובשימוש במטפורות ככלי טיפולי.

יישום באמנות: טיפול באמנויות הינו חוויתי ביסודו. העבודה עם חומרים מפגישה את המטופל עם עולמו הרגשי באופן בלתי אמצעי, ולמעשה כך מתרחשת חשיפה אותנטית של חומרי הנפש, אשר מקבלים ביטוי חיצוני וחושי. המטפל הוא עד מתקף לרגשות ולמחשבות אשר קורמים עור וגידים אל מול עיניו, ושותף פעיל ומתבונן בתהליך החשיפה. המטפל "רואה למטופל" כחלק מובנה בתהליך הטיפולי. במסגרת העבודה האמנותית, המטופל מניח על הדף את הכאב כך שאפשר להתבונן בו ביחד: יש לו צבע, גודל, צורה, ריח. זה לא "דיבור על" אלא הנכחה פיזית-תחושתית של רגשות, קשיים ומכאובים, שהמטפל והמטופל חווים יחד.

הכלים היצירתיים מאפשרים מגוון רחב של אופני ביטוי, מילוליים ובלתי מילוליים. אדגים את ההתקרבות לחוויית הכאב באמצעות שימוש בכלי מבוסס ביבליותרפיה. ענבל1, מטופלת בשנות ה-30 לחייה, אמא לשני ילדים בגיל הרך, הגיעה לטיפול עקב חרדות וקושי להתמודד עם העומס הפיזי והרגשי שבגידול שני לידיה הצעירים. כאשר הקשר הטיפולי בינינו אפשר זאת, נתתי לה את תרגיל הכתיבה הבא:

הכאב הוא דמות או דימוי מוחשי שאפשר ממש לראות, לשמוע, להריח, להרגיש. הוא רק הגיע לאוויר העולם. תארי אותו וכתבי מגרונו – מה הקול שהוא רוצה להשמיע, מה המסר שלו, מה הוא מגלה מהזווית שלו, מה הוא רואה, שומע, חושב. לאחר מכן, נסי להתקרב אליו ולהתבונן בו בסקרנות, מתוך עמדה של חוקרת, ולבדוק כמה את יכולה להתקרב ומה את מרגישה בכל צעד.

היא כתבה: "אני רפויה, אבל לא כמו בהרפיות שרוצים שהגוף יהיה נעים ונינוח, יותר רופסת בעצם זו המילה, הולכת הלוך ושוב ללא מוצא, בבגדיי הבלויים והמוכתמים מסתובבת אנה ואנה, ללא מוצא, מסתכלת על עצמי ולא מאמינה, כמה חלולות העיניים שלי, כמה טיפשי מבטי, עיגולים שחורים מעידים על לילות ללא שינה. מנגבת את הזיעה בשולי שמלתי המטונפת, מלאה באבק ונושאת עיניים מלאות קנאה וזעם בכל המוצלחות יותר סביבי. "לכלוכית", זהו שמי. מכירים אותי? אישה שקופה ובינונית. הרי ידעתי כבר מגיל צעיר שלא אגיע רחוק. אמרו לי, 'אל תוותרי', אבל תמיד התחשק לי לברוח, לעשות להם דווקא, דמיינתי איך אני חומקת מבית הספר לים, או אפילו גורמת נזק לאחיותיי המוצלחות, מגיע לי!!! משתגעת עם עצמי בתוך המעגל הזה, מה חשבתי לעצמי כשניסיתי לצאת? שואלת את עצמי ונוחתת באפיסת כוחות לתוך אפר ואבק, המקום הטבעי שלי... מרכינה ראש שעוד לא יראו אותי ככה בטעות, מספיק בושות הבאתי למשפחה שלי, מה נהיה ממני, יצור שפל ומדוכא. שוב נתקלת בקיר, זה כמו מבוך אינסופי, הולכת סחור סחור ומכל עבר קיר. איך יוצאים מפה???"

במהלך קריאה משותפת בטקסט של ענבל, חשבנו שתינו על "לכלוכית"; יכולנו לראות אותה לנגד עינינו ולהיזכר בסיפור האגדה:

"אין אגדה המיטיבה כל כך לתאר את החוויות הפנימיות של ילד קטן, הלכוד בייסורים של קנאת אחים, כאשר הוא חש את עצמו נחות לעומת אחיו ואחיותיו, כמו סיפורי "לכלוכית". אחיותיה משפילות ומדכאות אותה, אימה החורגת מקריבה את טובתה למען טובתן, מצפים ממנה כי תעשה את העבודות המזוהמות ביותר, ולמרות שהיא מבצעת אותן היטב, אין היא זוכה בשום שבח... מזדהה כל ילד עם לכלוכית, שמשלחים אותה לשבת באפר, מאחר שיש לילד משאלות כמה "מזוהמות", הרי שם גם מקומו, ואילו ידעו הוריו על משאלותיו, שם גם יהיה סופו. כדי שיוכל להתמודד עם רגשות הדכדוך ותחושת חוסר הערך המתעוררים בקרבו, הוא זקוק בצורה נואשת להבנה, ולו גם מועטת, של מהות רגשות האשם והחרדה הללו... שנותיה של לכלוכית באפר, מספרות כי איש אינו יכול להתחמק מכך. לפעמים נדמה, כאילו קיימים רק כוחות עוינים, כאילו אין בנמצא כוחות מיטיבים." (בטלהיים, 2002).


- פרסומת -

בדוגמה אחרת, חגית1 אשר סובלת מדיכאון מג'ורי, ציירה את כאבה על דף. היא בחרה מתוך החומרים המוצעים דף עבה בגודל A4 וטושים דקים. חגית הסכימה לצייר מבלי לתכנן מראש ורק לאפשר ליד שלה להוביל את התנועה על הדף, היא לא ידעה מה היא רוצה לצייר והסכימה להתמסר לחוסר הוודאות. אפשרתי לה ליצור ללא שיפוטיות, בעוד שאני נמצאת לצידה על יד שולחן העבודה. חגית אחזה בטוש מלמעלה, דבר אשר אפשר מגע עדין על הדף בקווים דקים וקלים. היא השתמשה בטוש שחור. הדף הלך והתמלא וחגית עבדה בריכוז ובמרץ; גופה היה מכווץ ודרוך רוב הזמן. כאשר סיימה, פרצה בבכי. כמטפלת הייתה לי אפשרות להיות נוכחת בתהליך ולחוות את האופן שבו החוויה הסובייקטיבית של חגית השתקפה בגופה – באופן שבו אחזה את הטוש, בתנועות, בקצב. ולבסוף, שתינו יכולנו להתבונן יחד בציור, בדימוי אשר קיבל ממשות חומרית ופיזית.

כשהבטנו בציור של חגית, שמתי לב לדמיון בינו לבין ציורו של מונק "הצעקה", והראיתי לחגית את הציור, על מנת לתקף לה את רגשותיה. על ידי הדהוד יצירות מוכרות ניתן לתקף את חווית המטופל ולחזק את התחושה שישנה חוויה אנושית משתופת – ההבנה שיש אדם נוסף בעולם שהרגיש כמוני מעניקה תוקף ומקום לחוויה הסובייקטיבית.

בשתי הדוגמאות הללו ניתן להבחין כי העקרונות של טיפול באמנות, שאותם ציינתי מעלה – טיפול מבוסס חוויה, עוקף שפה ובעל תוצר חזותי המאפשר יצירת תיעוד מתמשך ונוכחות משותפת של המטפל והמטופל – אפשרו לקדם מטרות -ACTיות: כך, השימוש באמצעים עוקפי שפה אפשר למטופלות להעניק מקום לכאב שהיה מודחק במשך שנים כה רבות. המטופלות חוו חשיפה חוויתית משמעותית על ידי חיבור ישיר לכאבן; חיבור שהועצם על ידי היכולת לחוש את הכאב מתוך כך שלבש דמות חזותית או מטאפורית. כמו כן, התוצר – ציור או סיפור – היה נגיש למטופלת ולמטפלת, והדבר אפשר למטפלת לשמש עדה מתקפת לכאבה של המטופלת ואף לטפח בה חמלה עצמית.

ציור בטיפול

כדי שתהליכי קבלה יתאפשרו ביתר שאת, טיפול קבלה ומחויבות משלב גם עבודה על חמלה עצמית. לעיתים המפגש עם הכאב מעורר רגשות קשים שלעיתים הודחקו במשך שנים. ענבל, למשל, המופיעה בדוגמה שהובאה מעלה, חוותה במהלך הטיפול קנאה, תחושת עליבות וחוסר ערך, כעס ואשמה.

לפי נף, מרכיבים חשובים של חמלה הם מודעות ופתיחות לסבל שלך, כלומר היכולת להיות ידידותי ולא שיפוטי כלפי כאביך, ומודע לכך שגם אחרים סובלים כאבים דומים (Neff, 2003).

מאחר שפיתוח היבטים אלה אינו בא באופן טבעי לכלום, הפסיכולוג הקליני והפרופסור פול גילברט פיתח טיפול ממוקד חמלה (CFT) שנועד לקדם מטרה זו (Gilbert, 2009). חמלה מתפתחת תוך כדי יצירת איזון וויסות רגשי בין שלוש מערכות: מערכת ההגנה, מערכת ההנעה ומערכת ההרגעה והשיוך. מטרת הטיפול להפחית ביקורת ושיפוטיות עצמית, להגביר יכולת מנטליזציה ותובנה לגבי עצמי ואחרים, להתנסות יותר בהתנהגות חדשה ובחקירת רגשות, תוך כדי אימון המטופל לחוות את רגשותיו במלואם ברגע הנוכחי, ולמקד את תשומת לבו ברגשותיו, פעולותיו ומחשבותיו. אימון נפש חומל מטפח שינוי בחוויה של האדם את עצמו ומטפח חום פנימי, ביטחון והרגעה באמצעות חמלה (Gilbert, 2009).

טיפוח חמלה עצמית מתאפשר באופנים שונים במסגרת טיפול באמנות. מושג מרכזי בטיפול באמנות, אשר מגלם מטרה זו באופן ישיר, הוא מושג ה"מיכל": חדר הטיפול באמנות, הקשר הטיפולי והמטפל מהווים מיכל בטוח עבור המטופל, המאפשר לנו לחוות, להתנסות ולהיות יצירתיים. זהו מרחב המאפשר לחוות את החופש להיות ולהתוות באופן מכיל ומקבל. יהודית הולר כותבת על כך: "המכל הפוטנציאלי שהתפתח ונבנה במרחב האמנותי, ניחן הן באיכויות ההכלה המתוארות על ידי ביון (1967), בתכונותיו של האובייקט המתמיר של בולס (1987) ובאיכויותיו של המרחב הפוטנציאל של ויניקוט (1995)" (הולר, 2011).

כמו טיפול באמנות, גם טיפול CFT מתמקד בחוויה חושית ישירה. באמצעות חיבור בין שני סוגי הטיפול, על ידי הדמיה של תכנים נפשיים פנימיים בצורה מוחשית, תהליך המנטליזציה המפורשת מואט והופך למנוהל. הדימויים שעולים בטיפול ממוקד חמלה מייצרים תמונות אשר נשארות בדמיון ומעניקים לחוויה צורה קונקרטית, ולאחר שהסבל גלוי על הנייר ניתן לווסת אותו. לביטוי היצירתי יכולת עוצמתית להעמיק אינטגרציה ולעודד קבלה עצמית מלאת חמלה (Williams, P.R, 2008).

על בסיס זה פותחו מספר מודלים, כגון CFAT – טיפול באמנות ממוקדת חמלה (H. aeyan, 2002), אשר יעילותו הוכחה מחקרית בעבודה עם מטופלים המאובחנים עם הפרעות אישיות. מטרת הטיפול היא לחזק את מיומנויות החמלה ולהשיג ויסות רגשות אדפטיבי יותר. הייתה זו הפעם הראשונה שהעבודה ממוקדת החמלה של גילברט תורגמה לתכנית טיפול באמנות. מודל אחר המשלב בין חמלה לטיפול באמנות נקרא ONEBird. מודל זה מיושם בטיפול קבוצתי שנפתח בדיון במושגים הקשורים לחמלה עצמית, ואחריו חוויה ישירה של תרגול – פעילות יצירתית המבוססת על מרכיב חוויתי. המודל מבוסס על המסורת הבודהיסטית, הרואה מינדפולנס וחמלה כשתי כנפי ציפור. מודל זה מרחיב את המטפורה על ידי הוספת יצירתיות כאלמנט השלישי – הלב הסמלי של הציפור.


- פרסומת -

3. עצמי גמיש

הבהרת המושג ב-ACT: כתוצאה ממסגרת יחסים מילוליות כגון: "אני" מול "אתה", "עכשיו" מול "אז" ו"כאן" לעומת "שם", השפה האנושית מובילה את בני האדם לחוות את העצמי כמקום או פרספקטיבה ומספקת להם חיבור לעצמי רוחני. רעיון זה היה אחד הזרעים שמהם צמחו הגישות שהוזכרו – ACT וכן RFT. בקצרה, הרעיון הוא שה"אני" מופיע בדוגמאות רבות של יחסי פרספקטיבה; תחשות העצמי מתפתחת בהקשר לידע מילולי, אבל איננה התוכן של הידיעה הזו. פיתוח העצמי כהקשר חשוב בין השאר משום שמנקודת מבט זו, אדם יכול להיות מודע לזרימת החוויות של עצמו מבלי להיקשר אליהן בנוקשות. ב-ACT מטפחים את תפיסת העצמי כהקשר על ידי תרגילי מינדפולנס, מטאפורות ותהליכים חוויתיים (הייז ושות', 2006).

יישום באמנות:

טיפולים באמנויות, אשר עוקפים את מכשולי השפה, יכולים לתת ביטוי לחוויות העצמי הגמיש באופנים שונים. העצמי למעשה משמש כ"חומר גלם" גמיש מיסודו בטיפולים באומנויות. באמצעות יצירת דיוקן עצמי המטופל משפר את יכולת ההתבוננות שלו, דרך הצגת מספר היבטים של האדם. ניתן לצפות בתהליך ההשתנות, בגודל, בקו, ברקע, בצבע, בפרטים ועוד, ולשאוף להגדיל את מידת הגמישות ולטפח את היכלות של המטופל לראות את עצמו כמתהווה באופן תמידי.

דיוקן עצמי הוא ייצוג דמותו של האמן דרך צילום, פיסול, ציור או טכניקה אמנותית אחרת, שיוצר האמן. יצירת דיוקן עצמי היא חוויה המזמנת את חקירת העצמי בשפה חושית, ויזואלית ותנועתית ויכולה ללוות את תהליך ההתהוות וההתפתחות של העצמי. דיוקנאות עצמאיים דרך ציור או צילום מזמנים לאמנים רבים אפשרות לבטא את חוויתם הסובייקטיבית וסוללים להם דרך לחקר אישי של זהותם (בת אור, 2018). עבודה יצירתית, מכיוון שהיא טומנת בחובה אפשרויות רבות, מאפשרת חקירה והתבוננות עצמית בטכניקות שונות, הרהור וערעור על כל מרכיבי התוכן המוכרים.

לאורך השנים בהיסטוריה של האמנות, אמנים יצרו דיוקנאות עצמיים ככלי להבין את עצמם. דיוקנאות עצמיים יכולים לאפשר לאמן להיות פתוח וקשוב לעצמו. חלק מהאמנים יוצרים דיוקנאות עצמיים כדי לתאר חלק רוחני, רגשי או פיזי של העצמי בצורה משמעותית. דיוקנאות עצמאיים יכולים להיות כלי שיעזור לאמן להתבונן בחוויה ולהרהר בה מתוך ריחוק מסוים (Muri, 2007).

ממחקר איכותני של בת אור וצמח על יצירת דיוקן עצמי בטכניקת פוטומונטאז' עולה כי היצירה סללה את הדרך לתהליכים עמוקים יותר של התמודדות עם חלוף הזמן, עם השפעתו על העצמי ועם האפשרות להגיע להשלמה עם סימני הזמן, ההתבגרות, הצלקות שנותרו, ההזדקנות ועובדת סופיות החיים (בת אור וצמח, 2018). תהליך יצירת דיוקן עצמי בפוטומונטאז', המפגיש את היחיד עם היבטים וייצוגים שונים של העצמי מזמנים שונים, יכול להתניע תהליך אינטגרטיבי של היחיד עם תקופות חייו על ידי איסוף היבטי עצמי, זיכרונות ויחסים עם אחרים בתקופות שונות. הייצוגים תיארו לעיתים זיכרונות מן העבר ולעיתים – משאלות לעתיד. אפשר לדון בייצוגים העתידיים כ"עצמיים אפשריים". אלו כוללים את הרעיונות שיש לאינדיבידואל לגבי עצמו; למה הוא יכול להפוך, למה היה רוצה להפוך, ולחילופין, למה אינו רוצה להפוך. המשחקיות עם צילומים וחומרים המייצגים היבטי עצמי שונים התבטאו במרחב הביניים של תהליכי היצירה (בת אור וצמח, 2018).

גמישות פסיכולוגית על פי בונד, הייז ושות' (2006), היא היכולת להתייחס אל העצמי כנקודת מבט, להרחיב את המשמעות של מודעות עצמית מנקודת מבט אנליטית התנהגותית, תוך כדי מגע עם תחושת עצמי טרנסצנדנטית. אירועי החיים משתנים כל הזמן; רק נקודת המבט אינה משתנה. העקביות בין המילה "אני" או "אתה" היא באשר לנקודת המבט. לפיכך, "אני" או "אתה" הוא הפרספקטיבה. תחושת עצמי בטוחה מושגת על ידי יצירת קשר במודע עם הפרספקטיבה של הרגע הנוכחי. תחושת העצמי הזו חשובה, מכיוון שזו פרספקטיבה יציבה ויציבות וביטחון כאלה יכולים לעזור לאנשים לחוות תוכן קוגניטיבי קשה ואי נוחות באופן גמיש יותר ופחות מאיים. תחושת העצמי היציבה הזו יכולה להיחוות כ"טרנסצנדנטית" או "רוחנית". לפיכך, בכוחה לייצר גמישות פסיכולוגית. לעומת זאת, חוסר גמישות מטופחת על ידי התקשרות לתפיסה נוקשה של עצמי – רשת נוקשה, הנובעת מתיאורים מילוליים הנוגעים לאינדיבידואל (בונד, הייז ושות', 2006).


- פרסומת -

השימוש בסמלים, חומרים וייצוגים סימבוליים ומטאפוריים "מפרק" את הרשת המילולית הנוקשה על ידי אפשרויות הביטוי הסובייקטיבי האינסופיות והיכולת המשחקית שאינה כובלת לייצוגים שפתיים מומשגים. העצמי הוא תהליכי ומתהווה תוך כדי תנועה. משחר ההיסטוריה אמנים עסקו בשאלת העצמי ויצירותיהם משקפות התבוננות ב"עצמיים" מומשגים שונים המדגימים גמישות מחשבתית: ואן גוך, אולי המפורסם מבין ציירי הפורטרט, השתמש בדיוקנאות עצמיים על מנת לבסס את זהותו כאמן בפני עצמו, כמו גם בפני משפחתו ורופאיו, ותקשר דרכם. גם פרידה קאלו (1907-1954), שציירה דיוקנאות עצמיים כאמצעי להתמודדות עם מחלותיה הגופניות, עסקה למעשה בהשתנות של הגוף, מתוך נקודת מבט חקרנית וגמישה. תהליך העיבוד לשינויים הגופניים הקשים שעברה קאלו בחייה, שמשתקפים בציוריה, התאפשר הודות להרחבת נקודת המבט שלה על עצמה וחיבור לעצמי הרוחני. סטדמן דנה בכך שרבים מהפורטרטים העצמיים של קאלו מראים כי היא התמודדה עם קונפליקט בין רוח ונשמה (Steadman, 1996). בציוריה היא מציגה את עצמה באופנים שונים: בחלקם קאלו לבושה, בציור אחר העורקים והאיברים הפנימיים שלה גלויים לצופה, ולעיתים היא מציירת טבע דומם כדיוקן עצמי באופן שמצהיר על הפרדת גוף-נפש; אך פרידה קאלו היא תמיד הדמות הראשית בתיאטרון של עצמה (Steadman, 1996). ובדיוק כפי שציטטתי את הייז (2006) מעלה – "תחושת העצמי הזו חשובה, מכיוון שזו פרספקטיבה יציבה, ויציבות וביטחון יכולים לעזור לאנשים לחוות תוכן קוגניטיבי קשה. תחושת העצמי היציבה הזו יכולה להיחוות כ"טרנסצנדנטית" או "רוחנית" מכיוון שלא ניתן להגביל את גבולותיו".

אמן נוסף שממחיש זאת היטב הוא גרגורי גילספי (1936-2000), צייר אמריקאי אשר מצא גם הוא את הדיוקן העצמי ככלי להתבוננות פנימית. הוא השתמש בדיוקן עצמי ככלי המאפשר ליצור דיאלוג עם העצמי וכאמצעי המבסס ומשקף תהליך התהוות של תחושת עצמי מתמשכת. גילספי כתב שתפקידו כאמן היה להתבונן בעצמו ולרשום הערות על עצמו: "ככל שאני מצייר יותר, כך אני פחות סוטה ממה שאני רואה." למרות שגילספי השתמש בדיוקן עצמי כתרגיל קיומי, הוא חש שדיוקן עצמי הוא דיאלוג עם העצמי (Muri S.A, 2007). מהתבוננות בעבודותיו עולה כי הוא לא חש מחויבות לשום הגדרה מושגית וגם ביטוייו האמנותיים היו מגוונים.

אם כן, גישות פוסט-מודרניסטיות, אשר בבסיסן שוללות את קיומה של ודאות ומשמעות יציבה ומבטאות ספקנות ודחייה של קטלוג בינארי ויציב של המציאות, מתבטאות בעבודותיהם של אמנים רבים. הגישה הפוסט-מודרנית בטיפול באמנות מעודדת מטופלים ליצור דיוקנאות עצמיים בסגנון לא ריאליסטי המשקף את תפיסת העצמי שלהם, ודוגלת בשילוב משחקי תפקידים, תוך כדי שימוש במגוון טכניקות אמנותיות, כדי לאפשר להם לראות את עצמם באופנים חדשים ומגוונים.

 

סיכום

תוך כדי כתיבת המאמר והחקירה האישית וההתנסותית שעברתי בקליניקה עם מטופלים, ובאמצעות רפלקציה והתנסות אישית, נוכחתי לגלות עד כמה התהליכים היצירתיים באמנות משלימים את העבודה הטיפולית על קבלה ומחויבות. השימושים האומנותיים זמינים באופנים שונים עבור מטופלים ומטפלים, הן כיוצרים והן כמתבוננים, כלומר כבני אדם אשר צורכים אמנות. האמנות מזמינה אותנו להתבוננות מנקודת מבט סקרנית וחקרנית, שגורמת לערעור מבנים נוקשים והרהור בכל מה שמובן מאליו; היא מזמינה אותנו לשאול שאלות - ובכך טמון כוחה. זכורה לי היטב התערוכה "אוברדוז" אשר הוצגה בשנה החולפת במוזיאון העיצוב בחולון והותירה עליי רושם רב, וכך נכתב עליה באתר של מוזיאון העיצוב בחולון:

"התערוכה אוברדוז העלתה סימני שאלה לגבי מהות הדברים הפשוטים, אהל שאי אפשר להבחין בהם אבל גם לא לחיות בלעדיהם. החפצים השימושיים יישארו מובנים מאליהם כל עוד לא נעשה בהם שינוי. מכיוון שאנו מורגלים להתעלם מנוכחותם, באופן פרדוקסלי אנו מאוד רגישים לשינויים מזעריים בצורתם או בכושרם לתפקד. רבים מ ן היוצרים שהציגו בתערוכה שינו והרחיבו את הפונקציה המקורית של החפץ. נקודת המבט הביקורתית והפואטית הזו על המוכר מאפשרת לשהות במרחב ראשוני, ילדי, משחקי ונטול דעות קדומות."

כיוצרים, העיסוק האמנותי מזמין אותנו לשחק, לפרק, להתרחק, להתקרב, להגדיר ולהקטין, להרגיש וליצור טרנספורמציה. בכוחה של האמנות להתגבר על המכשול המרכזי אשר ACT התריע מפניו וצמח בגללו, והוא "מלכודת השפה", אשר לוכדת אותנו ברעיונות נוקשים אודות עצמנו והעולם.

 

 

הערות

  1. הפרטים אודות המטופל\ת שונו לצורך שמירה על פרטיותו\ה והשמות המוצגים בדויים.

 

מקורות

אורבך, נ' (2003). מלון כיס – עבודות על נייר: להוציא רוח מהחומר – מסה על טיפול באמנות. קריית ביאליק: אח.

בטלהיים, ב' (2002). קסמן של אגדות ותרומתן להתפתחותו הנפשית של הילד. פסיכה – ספרייה פסיכולוגית. הוצאת בן שמן: מודן.

בר אור, מ', וצמח, ר' (2018). על יצירת דיוקן עצמי בעבודה קבוצתית. בין המילים, 14.

גרוס שטרית, ש' (2012). כחומר ביד היוצר – שימוש בחומרים בטיפול באמנות כביטוי וחיבור למצב רגשי. בין המילים, גיליון 6.

הולר, י' (2011). הטיפול באמנות כ"מכל פוטנציאלי". בין המילים, 4.

חזות, ת' (2014). מרחב הדף כמרחב החיים: "גישת חיפה" לטיפול באמנות חזותית. עיונים בחינוך: כתב עת למחקר בחינוך. 340-367.

מלקיודי, ק' (2011). טיפול בהבעה ויצירה. קרית ביאליק, הוצאת אח.

קרמר, א' (1980). אמנות כתרפיה לילדים. תל אביב: דביר.

רגב, ד' (2000). התאוריה הפנומנולוגית בטיפול באמצעות אמנות: חלק א'. נפש 5, 46-56.

Bond, F. W., Hayes, S. C., & Barnes-Holmes, D. (2006). Psychological flexibility, ACT, and organizational behavior. Journal of Organizational Behavior Management, 26(1-2), 25-54.

Caroline Peterson (2015). "Walkabout: Looking in, Looking out": A mindfulness-Based Art Therapy Program. Art Therapy, 32:2, 78-82.

Cleveland, E. (1997). Drawing and Coloring for Your Life: The Life and Art of Elizabeth "Grandma". Layton.

Gendlin, E.T. (1982). Focusing. Bantam.

Gilbert, P. (2009). Introducing Compassion-Focused Therapy. Advances in Psychiatric Treatment, 15(3), 199-208.

Gilbert, P. (2010). Compassion-Focused Therapy. New York, NY: Routledge.

Hayyen, S., Heijman, J. (2000). Compassion Focused Art Therapy for People Diagnosed with a Cluster B/C Personality Disorder: An Intervention Mapping Studying. The Arts in Psychotherapy, 69, 101663.

Hayes, S.C., Strosahl, K.D., Bunting, K., Twohig, M., & Wilson K.G. (2004). What is Accaptance and Commitment Therapy? In A practical Guide to Accaptance and Commitment Theraphy (pp. 3-29). Springer, Boston, MA.

Hayes, S.C., Luoma, J.B., Bond, F.W., Masuda, A., & Lillis, J. (2006). Accaptance and Commitment Therapy: Model, Process and Outcomes. Behaviora Research and Therapy, 44(1), 1-25.

Hayes, S. (2009). Get Out of Your Mind and Into Your Life: Easyread Comfort Edition. ReadHowYouWant.com

Hayes, S.C, Stroshal, K.D., & Wilson, K.G. (2011). Accaptance and Commitment Therapy: The process and Practice of Mindful Change. Guilford Press.

Harris, R. (2009). Act Made Simple: An Easy-to-Read Primer on Acceptance and Commitment Therapy. Oakland, CA: New Harbinger Publications.

Hinchey, L.M. (2018). Mindfulness-Based Art Therapy: a Review of the Literature. Inquires Journal, 10(05).

Kabat-Zinn, J. (2009). Full Catastrophic Living: Using the Wisdom of Your Body and Mind to Face Stress, Pain and Illness. New York, NY: Delta. Malchiodi, C.A. (ED). (2011) Handbook of ar therapy. Guilford Press.

Monti, D. A., & Peterson, C. (2003). Mindfulness-based art therapy (MBAT). Integrative cancer therapies, 2(1), 81-83.

McNiff, S. (2004). Art heals: How creativity cures the soul. Boston, MA: Shambhala Publications.

Monti, D. A., Peterson, C., Kunkel, E. J. S., Hauck, W. W., Pequignot, E., Rhodes, L., & Brainard, G. C. (2006). A randomized, controlled trial of mindfulness‐based art therapy (MBAT) for women with cancer. Psycho‐Oncology: Journal of the Psychological, Social and Behavioral Dimensions of Cancer, 15(5), 363-373.

Muri, S. A. (2007). Beyond the face: Art therapy and self-portraiture. The Arts in Psychotherapy, 34(4), 331-339.

Neff, K. (2003). Self-compassion: An alternative conceptualization of a healthy attitude toward oneself. Self and identity, 2(2), 85-101.

Peterson, C. (2015). “Walkabout: Looking in, looking out”: A mindfulness-based art therapy program. Art Therapy, 32(2), 78-82.

Wardley, M. N., Flaxman, P. E., Willig, C., & Gillanders, D. (2016). ‘Feel the Feeling’: Psychological practitioners’ experience of acceptance and commitment therapy well-being training in the workplace. Journal of health psychology, 21(8), 1536-1547.

Williams, P. R. (2018). ONEBird: Integrating Mindfulness, Self-Compassion, and Art Therapy (ONEBird: intégration de la pleine conscience, de l'autocompassion et de l'art-thérapie). Canadian Art Therapy Association Journal, 31(1), 23-32.

Wilson K, DuFrene T (2009) Mindfulness for Two: An Acceptance and Commitment Therapy Approach to Mindfulness in Psychotherapy. Oakland, CA: New Harbinger.

Wilson, K. G., & Roberts, M. (2002). Core principles in Acceptance and Commitment Therapy: An application to anorexia. Cognitive and Behavioral Practice, 9(3), 237-243.Wilson, K. G. (1997). Science and treatment development: Lessons from the history of behavior therapy. Behavior Therapy, 28(4), 547-558.

Rappaport, L. (2009). Focusing-oriented art therapy: Accessing the body’s wisdom and creative intelligence. London: Jessica Kingsley Publishers.

Rappaport, L. (2014). Mindfulness-based art therapy. mindefulness and the art therapies: overview and roots, 24-38.

Smalley, S. L. & Winston, D. (2010). Fully present: The science, art, and practice of mindfulness. United States of America: De Capo Press.

Steadman, K. (1996). Frida Kahlo. School Arts, 9(5), 23.

Vilardaga, R., Hayes, S. C., & Schelin, L. (2007). Philosophical, theoretical and empirical foundations of acceptance and commitment Therapy. Anuario de psicología/The UB Journal of psychology, 117-128.https://www.dmh.org.il/...ons/overdose/

 

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: טיפול בהבעה ויצירה, תרפיית קבלה ומחויבות ACT
ד"ר יונתן דוידוב
ד"ר יונתן דוידוב
עובד סוציאלי
חיפה והכרמל, אונליין (טיפול מרחוק)
סבינה קאופמן
סבינה קאופמן
פסיכולוגית
רחובות והסביבה, חולון והסביבה, רמת גן והסביבה
גלעד חי
גלעד חי
מוסמך (M.A) בטיפול באמצעות אמנויות
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
יאיר גבע
יאיר גבע
עובד סוציאלי
טבריה והסביבה, עפולה והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
שרה שולומון
שרה שולומון
פסיכולוגית
כפר סבא והסביבה
יהודית וינשטיין
יהודית וינשטיין
עובדת סוציאלית
רמת הגולן, אונליין (טיפול מרחוק), קרית שמונה והסביבה

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.