לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
 הרהורים בעקבות משלחת הסיוע למוקד רעידת האדמה בטורקיה הרהורים בעקבות משלחת הסיוע למוקד רעידת האדמה בטורקיה

התערבות במשבר וטיפול מניעתי בעקבות אסונות טבע: הרהורים בעקבות משלחת הסיוע למוקד רעידת האדמה בטורקיה

מאמרים | 11/6/2023 | 1,270

מחשבות ראשוניות בעקבות השתתפות במשלחת של סיוע פסיכולוגי למוקד רעידת האדמה בטורקיה. המאמר מדגים כיצד ניתן ליישם עקרונות של התערבות במשבר ושל התערבות מניעתית. המשך

 

התערבות במשבר וטיפול מניעתי בעקבות אסונות טבע​​​​​​​1

 הרהורים בעקבות משלחת הסיוע למוקד רעידת האדמה בטורקיה

מאת עמיחי בן ארי

 

 

 

מאמר זה מסכם מחשבות ראשוניות שעלו בעקבות השתתפות במשלחת של סיוע פסיכולוגי למוקד רעידת האדמה בטורקיה. המאמר מדגים כיצד ניתן ליישם עקרונות של התערבות במשבר ושל התערבות מניעתית במצבים של אסון טבע. בנוסף, המאמר מדגיש את חשיבות המעורבות של אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש במאמצי הסיוע והשיקום לאחר אסון ובמתן תמיכה נאותה לאלה שנמצאים בחזית הסיוע.

בתאריך 6 בפברואר 2023 התרחשה רעידת אדמה בעוצמה של 7.8 בסולם ריכטר באזור גאייזנטפ שבדרום טורקיה, שבעקבותיה התרחשו סדרה של רעידות נוספות. אירועים אלו הביאו למותם של מעל ל-40,000 איש ולפציעה של מעל ל-100,000 אנשים. מאות אלפי אנשים איבדו את ביתם והפכו לפליטים ודווח על עשרות אלפי נעדרים. מספר ימים לאחר האסון יצאה משלחת של פסיכולוגים ואנשי טיפול נוספים מטעם הקואליציה הישראלית לטראומה (ITC) למקום האסון במטרה לחלוק עם אנשי המקצוע המקומיים ידע בתחום ההתערבות במשבר ולסייע בהיבטים אלו.

במאמר זה אנסה לתאר את החוויות שלנו מהנסיעה תוך התייחסות להיבטים הנוגעים לבריאות הנפש בהקשר של אסון בקנה מידה תנ"כי. בזמן שהגענו לאזור האסון צוותי החילוץ החלו להבין כי כבר אפסו הסיכויים למצוא אנשים חיים בהריסות והחלה לחלחל ההכרה בכך ששלב ההצלה הסתיים ושכעת יש להיערך לשלב השיקום. עם זאת, מוקד העיסוק של הרשויות ושל ארגוני הסיוע בשלב זה היה בתפעול האירוע והיה מעט קשב לחשיבה על ההיבטים הנפשיים (כמו שאמר גורם מהעירייה: "אנחנו קוברים אלף איש ביום; זה לא הזמן לעבודה פסיכולוגית").

המשלחת שלנו התבקשה לצאת לדרך בדחיפות, והיו לנו רק 48 שעות להתכונן. חברי המשלחת היו אילן נפתלי, שחר רענן, מזל עימנואל ואני. בזמן הקצר שהיה לנו להיערך לנסיעה ניסינו לאסוף מידע מהספרות המקצועית ומעמיתים שהתנסו במשלחות דומות בעבר על תגובות ואופן ההתמודדות האוכלוסייה באזור האסון, ולהתחיל ביצירת תשתית לקשרי עבודה ראשוניים לפעילות המשלחת בשטח, אל מול ארגונים רלוונטיים. בנוסף, התכוננו לתנאי השטח, כולל קור קיצוני, ורכשנו חומרים להדגמת טכניקות של הרגעה עצמית לילדים, כולל בלונים, בועות סבון, מדבקות, מדליות וכדורי סחיטה, שמצאנו כיעילים. הרגשתי שההכנות הללו מסייעות לי להרגיע את עצמי אל מול החששות שהתעוררו בדרך אל הלא נודע.


- פרסומת -

הדרך הארוכה והמפרכת לאזור האסון אפשרה להסתגל בהדרגה לעוצמות ההרס והחורבן שאנו עומדים לפגוש. כבר בשדה התעופה באיסטנבול אפשר היה לחוש את עוצמת האבל הלאומי. המקומיים עמדו מול הדלפקים בפנים המומות ומסכי הטלויזיה ששידרו בגל פתוח תמונות מאזור האסון. בהמשך, בנסיעה משדה התעופה בעיר אדנה לקהרמנמארש (עיר בת 1.3 מיליון תושבים שהיתה במוקד הרעש) הרגשנו שהקטסטרופה הולכת ונחשפת. לצד הדרכים המשובשות ראינו פליטים שהלכו על הכביש ובתים שקרסו באופן מלא או חלקי ולצידם אוהלים (בשל החשש מרעידות משנה המשפחות לא חזרו לישון בבתים, גם בכאלו שלא קרסו). ככל שהתקדמנו לכיוון מוקד הרעש הלכה והיכתה בנו עוצמת החוויה האפוקליפטית. לאורך הכביש ראינו כפרים שלמים חרבים ונטושים והתחושה היתה שזהו סוף העולם. קשה להכיל ולתאר את עוצמת ההרס והחורבן שהתגלו לנו וככל שהתקרבנו לעיר הפכו המראות לקשים יותר ויותר: בנייני ענק שקרסו ולצידם עשרות אנשים שסידרו לעצמם פינות ישיבה מול חורבות ביתם וצפו במנופי הענק ובבולדוזרים שמפנים את הריסות הבתים ובתוכם גם את גופות הנספים למשאיות, בתקווה שיצוץ שם איזה חפץ חשוב במיוחד או בעל ערך סנטימנטלי, בעודם מנסים להתחמם בקור העז עם מדורות שהבעירו משברי רהיטים . הרחובות היו מלאים במשפחות משוטטות, ועל אחד הספסלים ראינו משפחה ולידם עגלת סופר עם מה שנראה כמו כל רכושם ועל פניהם מבט של חוסר אונים שסיפר שאין להם מושג לאן להוליך את עצמם. בהמשך הגענו למחנות האוהלים שמוקמו בפארקים ובאצטדיוני כדורגל ובהם רוכזו רוב הפליטים. במחנות אלו ראינו תורים ארוכים ומייאשים של אנשים הממתינים לחלוקת מזון והתחושה הכללית הייתה של המולה וכאוס. בעודנו צועדים במחנה לעבר האוהל ששימש כמרפאה פסיכיאטרית הגיע בריצה ילד כבן ארבע שראה אותנו מתקרבים והעניק לאחד מחברי המשלחת חיבוק גדול. התמונה של הילד הצעיר ושל הנזקקות הרבה שלו נחרטה בזיכרוני, ואיתה המחשבות שנדדו לשאלה את מי הילד איבד והלב נשבר.

למרות הממדים וההיקף של ההרס, התרשמנו שביחס לכאוס שמאפיין בדרך כלל מצבי אסון האירוע נוהל על ידי הרשויות בצורה מרשימה. AFAD, ארגון החירום הלאומי הטורקי, פעל במהירות והחלוקה של האוהלים והציוד הבסיסי לתושבים והקמת מרכזי הפליטים באצטדיונים ובגנים העירוניים היתה מהירה ונעשתה בצורה מאורגנת. באופן כללי שררה תחושה של משילות ושל ניסיון להכניס סדר בתוך הבלאגן. הרחובות היו מלאים בשוטרים ואירועי הביזה שדווחו היו נדירים, בכל פינה היתה עמדה של חלוקת מזון, בתי מרקחת ניידים עשו מאמצים לספק תרופות למרפאות ולבתי החולים ותחנות הדלק שבו לפעילות במהירות מרשימה. נדמה היה שאמנם קרה אסון גדול אך כעת המצב בשליטה ויש מי שמנהל את העניינים, ואני חשבתי על ההשפעה של הסדר החיצוני על רמת ההתארגנות הפנימית במצבי משבר כגון אלה.

קרל יונג רואה בכאוס ובסדר כוחות יסוד ארכיטיפיים הקיימים בכל אחד מאיתנו ומעצבים את חיינו. הוא טוען שכאוס מייצג את הבלתי ידוע ויכול להתבטא בחיינו כפחד, חוסר ודאות וחוסר ביטחון. מצד שני, לדבריו הסדר מייצג את הידוע ואת ומה שניתן לחיזוי ולשליטה ותפקידו לסייע לנו להשיג תחושה של יציבות, מבנה וכיוון (Jung, 2014). יונג גם מדגיש את החשיבות של מציאת איזון בין השניים. אני חשבתי על הצורך האנושי להיאחז בסדר ובידיעה שמתגבר במצבי משבר שמערערים את האיזון הנ"ל, ועל ההשפעה של שוטרי התנועה הרבים שפזורים ברחובות על הצורך הנפשי בהחזרת האיזונים הפנימיים לאחר שהאסון המטלטל הציף את החוויה הכאוטית.

הספרות המקצועית מדברת על כך שבמצבי אסון ישנה תופעה של התחדדות מתחים חברתיים ותחושות קיפוח (Tierney, 2007; Goldmann et al., 2014). הסיבה לכך היא שאסונות עלולים לשבש מערכות חברתיות וכלכליות ולהוביל להתמוטטות ה סדר החברתי. הכאוס ואי הוודאות הנובעים מכך עלולים ליצור תחושת פחד וחרדה, מה שעלול להוביל להתגברות המתחים ולהיווצרות קונפליקטים בקרב האוכלוסייה. במפגש שלנו עם צוותי סיוע שעבדו עם האוכלוסייה הכורדית (מיעוט אתני שסבל מרדיפה לאורך ההיסטוריה) עלו קולות ששיקפו תחושה קשה של אפליה וקיפוח, כולל הטענה שהממשלה משקיעה את עיקר מאמצי החילוץ וההצלה באזורים שבהם מתגוררת אוכלוסייה טורקית ומזניחה את אוכלוסיית הכפרים הכורדית.


- פרסומת -

ההתרשמות שלי היתה שהנטייה הטבעית של ארגוני הסיוע בשלב הראשוני היא להישאב למשימת ההצלה ול-MODE של עשייה. אולם, נראה כי \דווקא במצבים אלו חשוב ליצור מרחב חשיבה שיאפשר תכנון של התערבות מניעתית; מרחב שבו יהיה מקום לחשוב גם על הצרכים של הצוותים ועל מניעת שחיקה בקרב המטפלים ואנשי הסיוע. מתוך הבנה זו פעלה המשלחת שלנו כדי לנסות להגיע לאחראים על ערי האוהלים ולנסות לעזור להם לראות מעבר לצרכים הדחופים של ניהול המחנה ושל בעיות שהצריכו להתנהל לפי אסטרטגיה של כיבוי שריפות, ולהקדיש מחשבה גם לצרכים נוספים של האוכלוסיה המקומית ושל אנשי הסיוע ולהיערך לשלב השיקום. במהלך שהותנו שם עלו מספר תובנות שיכולות להיות רלוונטיות עבור אנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש המגישים סיוע במצבי אסון, ואתאר אותן להלן.

אירוע טראומטי הוא אירוע שיש בו סכנת חיים ובעקבותיו מופיעה בדרך כלל תגובה פוסט טראומטית שכוללת תחושת בלבול, הצפה רגשית, חוסר בוויסות גופני, קשיים בתחום השינה והתיאבון, חוסר אונים וקושי בתפקוד (Zohar et al., 2022). כל הסימפטומים הללו מהווים תגובה נורמלית שאינה מעידה על פסיכופתולוגיה (מכיוון שטראומה היא תגובה טבעית לאירוע לא טבעי). עם זאת, לאחר מספר שבועות רוב הנפגעים חווים החלמה ספונטנית הנשענת על גורמי החוסן האישיים שלהם ועל תהליכים טבעיים ורק אצל חלק קטן יחסית תתפתח מצוקה כרונית שיכולה לקבל את האבחנה של PTSD. חשוב להבין זאת משום שיש חשיבות רבה להבחנה בין תגובת מצוקה לאחר אירוע אסוני (שהיא דבר צפוי ונורמטיבי) לבין התפתחות של PTSD (שמתפתחת רק אצל שיעורקטן מהנפגעים). בנוסף, תיווך של הידע הזה לנפגעים יכול לסייע להם להרגיש כי החוויה שלהם היא בעלת תוקף ולתת להם תקווה שבהמשך הם יחוו שיפור במצבם.

משבר לרוב בא על פתרונו בתוך 8-4 שבועות (France, 2015). לאחר שהמשבר מוציא את האדם מאיזון ומערער את תחושת ההומיאוסטאזיס, מתעורר צורך לשקם את האיזון (Cummins et al., 2014) . במצבים אלו מטרתנו לדאוג למערכת תמיכה הולמת ולעודד את המטופל להשתמש במנגנוני ההתמודדות שלו. הנחות היסוד הבסיסיות של התערבות במשבר הן כי משבר לא קשור בהכרח לפסיכופתולוגיה ונוצר גם אצל אנשים בריאים מבחינה נפשית; במהלך המשבר גדלה יכולת הלמידה ונרכשים דפוסי התמודדות חדשים עקב המוטיבציה לקבל עזרה; ובמהלך המשבר מעט סיוע עשוי להביא לשינוי (Robertset et al., 2005). להד פיתח את מודל BASIC PH שמסייע לאנשים החווים לחץ, משבר, אי ודאות וחרדות להתמודד עם תחושות קשות (Lahad, 2017). המודל מבוסס על שישה מרכיבים (משאבים או עוגנים) שנועדו לעזור לאדם החווה קושי או משבר להתמודד בדרכו הייחודית עם תחושת איום במצבי דחק שונים. מתוך הבנה כי החלמה ספונטנית ממצבי אסון היא תהליך טבעי ומתוך אמונה כי לכל אדם יש גורמי חוסן ומשאבי התמודדות שיכולים לסייע לו בזמנים קשים, שלושת המטרות העיקריות שהצבנו לעצמנו היו לסייע לגורמים המקצועיים, לעודד החלמה טבעית, להסיר גורמים שמעכבים החלמה זו ולזהות את אלו שנמצאים בסיכון להתפתחות של מצוקה כרונית.

 

1. עידוד החלמה טבעית למניעת חוסר אונים נרכש

לעיתים קרובות, בתגובה לאסון מתפתחת עמדה של חוסר אונים ובעקבותיה מופיעים דפוסים של פסיביות. בשל כך, אחד מהעקרונות החשובים של התערבות במשבר הוא לנסות להפעיל את המטופל, לסייע לו להתחבר לכוחות שלו ולהחזיר לו את תחושת המסוגלות. כדי לקדם תהליך זה חשוב לעודד את האחראים על המחנות לשתף את האוכלוסייה המקומית בתפעול המחנה. הנטייה הטבעית של משלחות סיוע והצלה היא לעזור ולפעול למען הנפגעים ולכן פעמים רבות ההתייחסות לנפגעים היא כאל חלשים וחסרי יכולת שיש לדאוג להם ולפעול עבורם (לדוגמה, בהכנה וחלוקה של המזון, בשמירה על הניקיון וכולי). דפוס זה עלול להביא לפיתוח תלות של התושבים בגורמי הסיוע וליצור רווחים משניים בעלי השלכות שליליות לטווח הארוך. שימור התלות של הנפגעים בארגוני הסיוע עלול לעכב את תהליכי ההחלמה והשיקום ולגרום לכך שיישארו במחנות הפליטים מעבר לתקופת הזמן ההכרחית. לכן, עדיף שלא לפעול במקום אנשי הקהילה ולתת להם עזרה על ידי אנשי סיוע שבאים מבחוץ, אלא לשאוף לפעול עם גורמי הקהילה הקיימים, וזאת כדי להחזיר אותם לתפקוד וכדי להפחית תחושה של חוסר אונים. מעבר לכך, ייתכן שהגורמים המקומיים יודעים יותר טוב מהם הצרכים של האנשים במקום.


- פרסומת -

כדי להדגים כיצד גורמי חוסן יכולים לסייע לקדם החלמה טבעית, אתאר רגע אחד בעת שהותי במרכז הפליטים בקהרמנמארש. במקום זה, בתוך הצפיפות, הרעש וההמולה, שמנו לב למשפחה של זוג הורים ושני ילדים צעירים שהגיעה למרכז לאחר שביתה נחרב. בני המשפחה ישבו יחד ובנו בית בובות מקרטון ולאחר מכן קישטו אותו בצבעי גואש. כשהבטתי בהם, חשבתי על המרחב המעברי של ויניקוט Winnicott, 1953)) ועל היכולת של ההורים הללו ליצור עבור משפחתם מקום שכזה בתוך מציאות הזויה, לאפשר לילדים לעבד את החוויה הטראומטית באמצעות משחקיות ולהביע את עצמם בתוך סביבה בטוחה. בנוסף, חשבתי על כך שזו דרכה של המשפחה לשקם את תחושת העשייה המשפחתית המשותפת ואת תחושת ה'ביחד' שיכולה להוות גורם חוסן משמעותי בעיתות משבר.

 

2. עיקרון הרצף

ג'ודית הרמן, בספרה "טראומה והחלמה", מסבירה שטראומה קוטעת את מהלך החיים התקין בכך שהיא משבשת את תחושת הביטחון והקוהרנטיות של האדם בעולם ואת הרצף התקין של אירועי החיים ומובילה לתחושת פיצול וניתוק מהחוויה הפנימית .(Herman, 2015)לדברי הרמן, החלמה מטראומה כרוכה בשיקום תחושת ההמשכיות והיא מדגישה את הצורך בהתערבויות התומכות בתהליך ההחלמה וההשתלבות מחדש. במפגשים עם פסיכולוגים ופסיכיאטרים באזורי האסון ניסינו לסייע להם להיעזר ברעיונות אלו על מנת לעודד תהליכים טבעיים שיחזירו לנפגעים את תחושת הרצף. למשל, באמצעות תהליכים כמו חיבור מחדש למעגלי התמיכה החברתיים, החזרת תחושת הסוכנות העצמית וחווית השליטה.

בימים הראשונים שלאחר האסון בטורקיה מאמצי הסיוע התמקדו בהצלה של הלכודים שנותרו בחיים והיערכות לטיפול בצרכים הראשוניים. רק לאחר מכן ניתן היה לחשוב על החזרה הדרגתית של מערכת החינוך לפעילות, מהלך שאפשר לילדים להיות בקרב בני גילם ולחוות סוג של שגרה ואפשר להורים לנסות לטפל בדברים דחופים (בירוקרטיה, עניינים בריאותיים, חיפוש אחר נעדרים, וכולי) ובהמשך גם לחזור לעבוד כדי לדאוג לפרנסה וכצעד נוסף לעבר חזרה לשגרה. בשלב הראשוני נפתחו מרחבי משחק לילדים בניהול של מתנדבים ודובר על כך שבהמשך כדאי לשקול גם לפתוח בית ספר זמני כפתרון ביניים, תוך כדי היעזרות באנשי חינוך מקומיים - מהלך שיאפשר להם לחזור למעגל התעסוקה ובכך גם להעלות את תחושת הנחיצות והערך העצמי שלהם.

היבט נוסף שקשור לתחושת ההמשכיות הוא נושא חלוקת המזון המרוכזת במחנות. פתרון זה הוא פשוט ונוח מבחינה ארגונית ויש לו יתרונות ברורים. עם זאת, מתוך הכרה בחשיבות של החזרה לתפקוד של המערכת המשפחתית, חשוב לשקול מהו הזמן הנכון להפסיק בהדרגה את חלוקת האוכל ולעבור למודל של חלוקת מצרכים ועידוד הפליטים לבשל במטבחים קטנים הפזורים במתחם. הפורום של משפחה שאוכלת יחד מהווה גורם חוסן חשוב ומפחית את תחושת התלישות והפרת השגרה. מחקרים מצאו שארוחות משפחתיות מספקות הזדמנות להורים ולילדים להתחבר ולתקשר ועשויות לעזור לקדם תחושת שייכות, תמיכה וביטחון רגשי ולהגדיל את תחושת החוסן המשפחתי (Shay et al., 2019; Black et al., 2008). בהקשר לכך, כפי שנמצא במחקר של עלאוויה, חשוב גם לפתוח בתי תפילה שכן עבור קהילות מסוימות הם יכולים להוות מקור תמיכה חשוב המספק משמעות ותחושת קהילה ושייכות ולמלא תפקיד בתהליך ההחלמה שלהן, ובכך לאפשר לדיירי המחנה חוויה המשכית גם במישור הדתי (Alawiyah et al., 2011).

 

3. שימור עצמי

לעיתים קרובות במצבי משבר אנשי טיפול מופעלים רגשית מכך שמדובר במצב חירום ומתמסרים לעזרה לאחרים תוך כדי הקרבה עצמית, על חשבון דאגה לצרכים שלהם. הצוותים הטורקים שפגשנו הפגינו את ההתנהגות הזו ועבדו ללא לאות מסביב לשעון מתוך תחושה של אחריות כלפי הנפגעים. בחלק מהמקומות הם גם עסקו במשימות הלוגיסטיות הרבות (בישול, נקיון, חלוקת מצרכים, שטיפת כלים וכולי). עומס זה גרם לשחיקה בקרב חלק מהאנשים שהגיעו בהתנדבות כדי לסייע לנפגעים, ולאחר מספר ימים עזבו וחזרו לביתם לאחר שהגיעו לאפיסת כוחות. כתוצאה מכך גדל העומס על אלו שנותרו בשטח. נראה כי חלק מדפוסי התנהגות אלו נובעים ממקור הגנתי, כלומר מצורך להימנע ממגע עם רגשות ככאב וחוסר אונים. כדי לטפל בבעיה זו, חיוני לספק לצוותים מרחב שבו תהיה להם לגיטימציה לחלוק את חוויותיהם ותחושותיהם. פורומים קבועים לעיבוד ושיתוף יכולים לסייע בבניית סדר יום ברור שנותן מענה לצרכים אדמיניסטרטיביים, ארגוניים, מקצועיים ותכנוניים. כמו כן, חשוב להכיר בכך שמאמצי הסיוע באסון דורשים התגייסות לטווח ארוך, ועל כן יש צורך בשימור כוח והימנעות משחיקה. בנוסף לאמצעים אלו, יש חשיבות מכרעת לדאגה לצרכים הבסיסיים של הצוות, כמו אספקת מזון, חימום ומנוחה. יצירת מרחב אישי, גם אם מינימלי, כמו אזור ייעודי שבו יוכלו חברי הצוות להוריד את אפודי הזיהוי שלהם ו"לעזוב את העבודה" לכמה דקות, יכולה גם היא לסייע בהפגת מתחים ומניעת שחיקה.


- פרסומת -

 

4. הסרת גורמים שמעכבים החלמה טבעית

ההתרשמות שלנו היתה כי תחושת חוסר האונים מדבקת ושכאשר המטפלים חווים את חוסר האונים של המטופלים זה משפיע גם על תפיסת המסוגלות שלהם לסייע ולעזור. רבים מהפסיכיאטרים שפגשנו סיפרו כי הם פוגשים עשרות מטופלים ביום שרובם סובלים ממצוקה קשה: רוב הפונים הם בעלי רקע נפשי פרה-מורבידי - אנשים שסובלים מאוטיזם, פיגור, חוסר תפקוד משפחתי, מחלות נפש, או מכורים לסמים שכרגע נמצאים בקריז בשל הגמילה שנכפתה עליהם מכוח הנסיבות. המטפלים סיפרו שהם חשים אשמה על כך שאין בידם לסייע לנפגעים בצורה מקצועית כפי שהיו רוצים ושבעקבות זאת הם חווים הצפה רגשית ותסמינים של טראומה משנית. המענה הבסיסי לקושי זה היה תיקוף של התחושות הללו והכרה בכך שהמצב שנוצר בעקבות האסון לא מאפשר טיפול מיטבי. בהמשך ניסינו לסייע למטפלים להבחין בין מה שנמצא בשליטתם לדברים שאינם בשליטתם ולנסות להתמקד בדברים שביכולתם לעשות עבור המטופלים. הזכרנו למטפלים כי בעיתות משבר מעט סיוע יכול להיות מאוד משמעותי וראינו שהדברים הללו מחלחלים. לאחר שתיקפנו את תחושת האשמה וחוסר האונים ניסינו להראות למטפלים כי כאשר אנחנו מתמקדים בתחושות אלו לא נשארים לנו כוחות כדי להקשיב למטופלים ולסייע להם.

בנוסף, דיברנו עם המטפלים על פונקציית העדות שמהווה היבט מרכזי בטיפול בטראומה (Herman, 2015). החשיבות של מתן אפשרות לנפגעי טראומה לחלוק את חוויותיהם ולהשמיע את קולם בסביבה תומכת ומאמתת גדולה מאד כי טראומה יכולה להיות חוויה מבודדת והשורדים עשויים להיאבק למצוא דרך להבין מה קרה להם. על ידי שיתוף חוויותיהם, הניצולים יכולים להתחיל לעבד את הטראומה שלהם, לחוש שהם מקבלים תיקוף ותמיכה מסביבתם ולהתחיל להתקדם לעבר ריפוי והחלמה.

המפגש עם תחושת חוסר האונים של צוותי המטפלים וההבנה כי מה שמאפשר תהליכי צמיחה והתמודדות עם טראומה ואובדן אל מול מציאות נוראית הוא הנכונות של אדם לחשוב, לחוות ולהרגיש את מה שמתרחש הזכירה לי את דמותה מעוררת ההשראה של אתי הילסום. הילסום הייתה יהודייה שחיה בהולנד בזמן הכיבוש הנאצי בתקופת מלחמת העולם השנייה. היא ניהלה יומן שתיעד את מסעה הרוחני ואת חוויותיה במלחמה, כולל גירושה בסופו של דבר לאושוויץ, שם נרצחה ב-1943. ביומן היא מתארת את אימי השואה ואת המסע הנפשי והרוחני שהיא עוברת. כל הוויתה של הילסום הייתה תנועת הנפש נגד כוח הכובד של הייאוש, כמו גם מחויבות לצמיחה אישית ורוחנית. כך היא כתבה ביומנה: ״הייתי שוכבת בלילות על דרגשי בין נשים ונערות. נוחרות קלות, חולמות בקול, בוכות בלחש. נשים שבשעות היום היו אומרות: ׳אני לא רוצה לחשוב, אני לא רוצה לחוש, אני עוד אשתגע'. בלילות האלה היה לפעמים ממלא אותי רוך עצום והייתי שוכבת ערה ואומרת בלבי: 'מי יתן ואהיה הלב החושב של המחנה. הלב החושב של מחנה ריכוז שלם'. בהמשך היא חותמת את יומנה בתפילה "הייתי רוצה להיות רטייה על פצעים רבים״ .

 

5. זיהוי מוקדם של נפגעים הנמצאים בסיכון להתפתחות של מצוקה כרונית

זיהוי מוקדם של אוכלוסייה הנמצאת בסיכון מוגבר להתפתחות PTSD הוא חשוב מכיוון שהוא מאפשר להפנותה לטיפול מניעתי. ישנה הסכמה רחבה בספרות המקצועית כי טראומה היא זיכרון שלא עבר עיבוד (Van der Kolk, 2022) וכי במהלך התקופה הסמוכה לאיורוע מתרחש תהליך ההתגבשות של הזיכרון. בשל כך בתקופה זו ישנה אפקטיביות להתערבות מניעתית שיכולה להפחית את שיעורי ה-PTSD בהמשך.

מאחר שבאירועים של אסון טבע המוני המשאבים המוגבלים לא מאפשרים לסייע לכל האוכלוסייה, הזיהוי המוקדם של אוכלוסייה זו חשוב מאוד כי הוא מאפשר למקד את המאמצים של אנשי בריאות הנפש באנשים שנמצאים בסיכון, לספק להם תמיכה רגשית, לספק להם מידע מדויק על PTSD כולל סימפטומים ואפשרויות טיפול (ובכך לעזור להם להבין מה הם חווים ולדעת שהם לא לבד), לעודד אותם לפנות לקבלת עזרה מקצועית ולהזמין אותם למפגש מעקב בהמשך. זיהוי מוקדם של אנשים הנמצאים בסיכון לפתח PTSD בעקבות רעידת אדמה הוא מאתגר מכיוון שהוא תלוי במגוון גורמים, כולל מצב בריאות הנפש של הפרט, חשיפה קודמת לטראומה, רמת החשיפה לרעידת האדמה ותוצאותיה ורמת התמיכה החברתית. חשוב שאנשי המקצוע יכירו את גורמי הסיכון המרכזיים שכדאי לקחת בחשבון בתהליך ההערכה:

טראומה קודמת: אדם שחווה אירוע טראומטי, כגון התעללות פיזית או מינית, תאונת דרכים קשה או כל אירוע טראומטי אחר, נמצא בסיכון מוגבר לפתח PTSD.


- פרסומת -

חומרת החשיפה: אדם שאיבד בני משפחה או אדם שחווה פציעות פיזיות משמעותיות נמצא בסיכון מוגבר לפתח PTSD. האופי הטראומטי של האירוע עלול להגביר את הסיכוי שלו לפתח סימפטומים טראומטיים (בדגש על סימפטומים חודרניים).

חוסר תמיכה חברתית: אדם שיש לו גישה מוגבלת לתמיכה חברתית נמצא בסיכון מוגבר לפתח PTSD. אדם שנמצא במחנה פליטים ואין לו חברים או משפחה בקרבת מקום עלול להרגיש מבודד ולהתקשות להתמודד עם המצב.

מגדר: נשים נמצאות בסיכון גבוה יותר לפתח PTSD בעקבות רעידת אדמה בשל מגוון גורמים, כולל נורמות חברתיות ותרבותיות שיכולות להגביל את הגישה שלהן למשאבים ולהגביר את הסיכוי שיחוו אלימות וטראומה.

 

סיכום

מאמר זה מסכם מחשבות ראשוניות ממשלחת הסיוע לאיזורי האסון שהיו במוקד רעידת האדמה בטורקיה. הנסיעה התקיימה כשבוע לאחר האסון, כאשר האוכלוסייה המקומית שנותרה בשטח התמודדה עם רעידות המשנה. התחושה במקום היתה כי מדובר באירוע מתמשך וכי הטראומה עדיין בעיצומה והמשבר עוד לא הסתיים. המפגש עם הצוותים המקומיים חידד את ההבנה כי ישנה חשיבות רבה לכך שאנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש יכירו את העקרונות של התערבות במשבר ושל התערבות מניעתית, וידעו לזהות את גורמי סיכון להתפתחות מצוקה כרונית במטרה לזהות את אלה שנמצאים בסיכון לפתח PTSD. בנוסף, במהלך שהותנו שם התחדדה ההבנה שלנו כי בשלבים הראשונים לאחר אסון יש חשיבות ליצירת מרחב חשיבה עבור המטפלים, שיאפשר תכנון של התערבויות מניעתיות. חשוב גם לתמוך במטפלים המתמודדים עם תחושות של הצפה רגשית וחוסר אונים כדי למנוע שחיקה והתפתחות טראומה משנית. מאמר זה מדגיש את חשיבות המעורבות של אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש במאמצי הסיוע והשיקום לאחר אסון ובמתן תמיכה נאותה לאלה שנמצאים בחזית הסיוע.

 

 

הערות

  1. אני מבקש להודות לשותפיי לנסיעה, אילן נפתלי, שחר רענן ומזל עימנואל, שסייעו בכתיבת המאמר ובגיבושו.

 

מקורות

Alawiyah, T., Bell, H., Pyles, L., & Runnels, R. C. (2011). Spirituality and Faith-Based Interventions: Pathways to Disaster Reilience for African American Hurricane Katrina Survivors. Journal of Religion & Spirituality in Social Work: Social Thought, 30(3), 294-319.‏

Black, K., & Lobo, M. (2008). A Conceptual Review of Family Resilience Factors. Journal of family nursing, 14(1), 33-55.‏

Cummins, R. A., & Wooden, M. (2014). Personal Resilience in Times of Crisis: The implications of SWB homeostasis and set-points. Journal of happiness studies, 15, 223-235.‏

France, K. (2015). Crisis Intervention: A Handbook of Immediate Person-To-Person Help. Charles C. Thomas Publisher, Ltd., Springfield, Illinois‏

Goldmann, E., & Galea, S. (2014). Mental Health Consequences of Disasters. Annual review of public health, 35, 169-183.‏

Herman, J. L. (2015). Trauma and recovery: The Aftermath of Violence--From Domestic Abuse to Political Terror. Hachette. New York. .‏

Jung, C. G. (2014). The Archetypes and The Collective Unconscious. Routledge. London .

NY: Cambridge University Press New York, 175-200.‏

Lahad, M. (2017). From Victim to Victor: The Development of The BASIC PH Model of Coping and Resiliency. Traumatology, 23(1), 27.‏

Pai, A., Suris, A. M., & North, C. S. (2017). Posttraumatic Stress Disorder in The DSM-5: Controversy, Change, and Conceptual Considerations. Behavioral sciences, 7(1), 7.‏

Roberts, A. R., & Ottens, A. J. (2005). The Seven-Stage Crisis Intervention Model: A Road Map to Goal Attainment, Problem Solving, and Crisis Resolution. Brief Treatment and Crisis Intervention, 5(4), 329.‏

Shaw, R. J., Currie, D. B., Smith, G. S., Brown, J., Smith, D. J., & Inchley, J. C. (2019). Do Social Support and Eating Family Meals Together Play a Role in Promoting Resilience To Bullying And Cyberbullying in Scottish School Children?. SSM-population health, 9, 100485.‏

Tierney, K. J. (2007). From The Margins to The Mainstream? Disaster Research at The Crossroads. Annu. Rev. Sociol., 33, 503-525.

‏Van der Kolk, B. (2022). Posttraumatic Stress Disorder and The Nature of Trauma. Dialogues in clinical neuroscience. 2(1): 7–22. ‏

Winnicott, D. W. (1953). Transitional Objects and Transitional Phenomena—A Study of the First Not-Me Possession. International Journal of Psychoanalysis, 34:89-97.

Zohar, J., Juven-Wetzler, A., Sonnino, R., Cwikel-Hamzany, S., Balaban, E., & Cohen, H. (2022). New Insights Into Secondary Prevention in Post-Traumatic Stress Disorder. Dialogues in clinical neuroscience. 13(3):301-9

 

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: ארגונים ועמותות, מצבי משבר ולחץ, טראומה, פוסט טראומה
מוחמד עבאס
מוחמד עבאס
פסיכולוג
באר שבע והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק), עכו והסביבה
ארנון נחמיאס
ארנון נחמיאס
עובד סוציאלי
מטפל זוגי ומשפחתי
רחובות והסביבה, מודיעין והסביבה
תרצה רובינשטוק
תרצה רובינשטוק
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, שרון ושומרון
יסכה גואטה
יסכה גואטה
עובדת סוציאלית
חיפה והכרמל, אונליין (טיפול מרחוק), פתח תקוה והסביבה
תמר אדם רביב
תמר אדם רביב
עובדת סוציאלית
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
אלי ססובר
אלי ססובר
פסיכולוג
רמת גן והסביבה

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.