לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
שני סיפורים על התפכחות: בין ספר בראשית למלאני קלייןשני סיפורים על התפכחות: בין ספר בראשית למלאני קליין

שני סיפורים על התפכחות: התבוננות בסיפור הגירוש מגן עדן ובתיאוריית ההתפתחות של מלאני קליין

מאמרים | 1/6/2023 | 1,390

השוואה בין שני סיפורים, שבמרכזם עומדת התפכחות; סיפור הגירוש מגן העדן ותיאור התפתחות הילד של מלאני קליין. בשניהם, ההתפכחות מובנת כמעבר של מצב תודעתי אחד לאחר. המשך

 

שני סיפורים על התפכחות

התבוננות בסיפור הגירוש מגן עדן ובתיאוריית ההתפתחות של מלאני קליין

מאת חגי ניסני

 

 

 

המאמר הבא מבקש להשוות בין שני סיפורים, אשר במרכזו של כל אחד מהם עומדת התפכחות. הסיפור הראשון הוא סיפור הגירוש מגן העדן המופיע בפרק ב' בספר בראשית. הסיפור השני הינו התיאור של מלאני קליין על התפתחות הילד. אני רוצה לפרש את ההתפכחות כמעבר של מצב תודעתי אחד לאחר. בסיפור המקראי – האכילה מעץ הדעת פוקחת את עיניהם של אדם וחוה. לפי קליין, ההתפכחות היא המעבר בין העמדה הסיכזופרנואידית לעמדה הדיכאונית. המאמר מציע השוואה בין שני תהליכי התפכחות אלה: בשני הסיפורים – ערעור על מה שהיה ידוע קודם לכן, ובכתיבתה של קליין נוספת גם תחילתו של תהליך של פרשנות.

 

סיפור ההתפכחות בספר בראשית

סיפור ההתפכחות הראשון המופיע בתנ"ך הוא סיפור עץ הדעת, כפי שהוא מופיע בספר בראשית פרק ב'. סיפור זה עוסק ביחסים שבין האל לאדם, ובעיקר סביב יחסי האמון הקיימים בניהם:

וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים, אֶת-הָאָדָם; וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן, לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ. טז וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים, עַל-הָאָדָם לֵאמֹר: מִכֹּל עֵץ-הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל. יז וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע--לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ: כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ--מוֹת תָּמוּת.

האל מצווה את האדם לבל יאכל מעץ הדעת ואף מנמק זאת במוות אשר העץ מביא לאוכל אותו. זוהי אמירה פשוטה ומוחלטת; חסרת שינוי וחסרת תנאים.

הַנָּחָשׁ, הָיָה עָרוּם, מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה, אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהִים; וַיֹּאמֶר, אֶל-הָאִשָּׁה, אַף כִּי-אָמַר אֱלֹהִים, לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן. ב וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה, אֶל-הַנָּחָשׁ: מִפְּרִי עֵץ-הַגָּן, נֹאכֵל. ג וּמִפְּרִי הָעֵץ, אֲשֶׁר בְּתוֹךְ-הַגָּן--אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ, וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ: פֶּן-תְּמֻתוּן. ד וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ, אֶל-הָאִשָּׁה: לֹא-מוֹת, תְּמֻתוּן. ה כִּי, יֹדֵעַ אֱלֹהִים, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם, כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי, טוֹב וָרָע.


- פרסומת -

הנחש מביא עימו משבר אמוני. כך, הנחש טוען כי האל משקר, וכי העץ אינו טומן בחובו מוות. יתירה מכך, הנחש טוען כי האל מנסה להיות השליט היחיד על ידיעת הטוב והרע, ועל כן הוא מצווה אותם שלא לאכול. למעשה, אמירתו של הנחש קובעת שהאל משקר לאדם, ולא רק כך אלא שהאל עושה זאת על מנת לשמר מונופול על השליטה ולשמר את האדם בעמדה נחותה ממנו.

וַתִּפָּקַחְנָה, עֵינֵי שְׁנֵיהֶם, וַיֵּדְעוּ, כִּי עֵירֻמִּם הֵם; וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת. ח וַיִּשְׁמְעוּ אֶת-קוֹל יְהוָה אֱלֹהִים, מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן--לְרוּחַ הַיּוֹם; וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ, מִפְּנֵי יְהוָה אֱלֹהִים, בְּתוֹךְ, עֵץ הַגָּן. ט וַיִּקְרָא יְהוָה אֱלֹהִים, אֶל-הָאָדָם; וַיֹּאמֶר לוֹ, אַיֶּכָּה. י וַיֹּאמֶר, אֶת-קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן; וָאִירָא כִּי-עֵירֹם אָנֹכִי, וָאֵחָבֵא. יא וַיֹּאמֶר--מִי הִגִּיד לְךָ, כִּי עֵירֹם אָתָּה; הֲמִן-הָעֵץ, אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל-מִמֶּנּוּ--אָכָלְתָּ. יב וַיֹּאמֶר, הָאָדָם: הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי, הִוא נָתְנָה-לִּי מִן-הָעֵץ וָאֹכֵל. יג וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים לָאִשָּׁה, מַה-זֹּאת עָשִׂית; וַתֹּאמֶר, הָאִשָּׁה, הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי, וָאֹכֵל. יד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶל-הַנָּחָשׁ, כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת, אָרוּר אַתָּה מִכָּל-הַבְּהֵמָה, וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה; עַל-גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ, וְעָפָר תֹּאכַל כָּל-יְמֵי חַיֶּיךָ. טו וְאֵיבָה אָשִׁית, בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה, וּבֵין זַרְעֲךָ, וּבֵין זַרְעָהּ: הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ, וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב. טז אֶל-הָאִשָּׁה אָמַר, הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ--בְּעֶצֶב, תֵּלְדִי בָנִים; וְאֶל-אִישֵׁךְ, תְּשׁוּקָתֵךְ, וְהוּא, יִמְשָׁל-בָּךְ. יז וּלְאָדָם אָמַר, כִּי-שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ, וַתֹּאכַל מִן-הָעֵץ, אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ--אֲרוּרָה הָאֲדָמָה, בַּעֲבוּרֶךָ, בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. יח וְקוֹץ וְדַרְדַּר, תַּצְמִיחַ לָךְ; וְאָכַלְתָּ, אֶת-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. יט בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ: כִּי-עָפָר אַתָּה, וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב.

אדם וחוה אוכלים מן העץ, ואכילה זו אכן פוקחת את עיניהם – הם מגלים כי הם עירומים. כאשר האל מגלה כי הם אכלו מעץ הדעת הוא מקלל אותם קללות שונות. אני רוצה לפרש את האכילה מעץ הדעת ואת פקיחת העיניים כמעבר של מצב תודעתי אחד לאחר, ואת הקללות – כתוצאה של היכולת לעבור בין המצבים הללו.

האדם מגלה כי התודעה שלו נתונה לשינוי (בניגוד לציווי המוחלט של האל, שהינו כאמור פשוט ולא מותנה בדבר). האמון שלו במבנה התודעה הקודמת מתערער. דו השיח עם הנחש מאפשר מצב של פרשנות. עץ הדעת, שעד עכשיו סימל באופן אבסולוטי את המוות מחד גיסא, ואת האמון באל מאידך גיסא, מעורער על ידי הנחש, המייצר מצב שבו דברי האל כבר אינם כאלה, אלא הם דברים אשר ניתן לבחון אותם ואף לעבור עליהם.

גילוי זה כולל גם אמירות על האל: הוא אינו שוחר רק את טובתו של האדם אלא אמירותיו נועדו דווקא לשמר את שליטתו על האדם. האל הכל יכול, אשר אמירותיו הן המציאות המוחלטת, מתחלף באל בר מרד, כזה המנסה לשמור, באמצעות פחד, את השליטה על הטוב והרע, ולא מוכן לחלוק אותה. (מעניין להשוות זאת לדו שיח בין אובריאן לסמית – גיבוריו של אורוול בספר '1984': "השליטה האמיתית, השליטה שעלינו להיאבק עליה יומם ולילה אינה השליטה על עצמים אלא על בני אדם... שליטה משמעה גרימת כאב והשפלה שליטה משמעה לקרוע לגזרים מוחות של בני אדם ולשוב ולאחותם בצורות חדשות על פי בחירתך" (עמ' 214, הדגשה שלי).

כאשר האל מגלה את מעשה האכילה מעץ הדעת הוא שואל את אדם מדוע אכל את הפרי. האדם מתאר כי האישה אמרה לו וכאשר חוה נשאלת מדוע אכלה, היא מתארת כי הנחש הוא זה אשר אמר לה. אני רוצה לפרש זאת לא כשיחה של האשמה, או של היתממות, אלא כמצב תודעתי של בלבול הכרתי כזה אשר רק עתה חווה משבר אמוני עמוק. נקודת הייחוס שהייתה האל איננה עוד, אבדה, ויש למצוא אחת חדשה. האדם מנסה להיאחז בנקודות ייחוס נוספות – האישה, הנחש.


- פרסומת -

הקללות הניתנות על ידי האל הן: נחיתות, מלחמה מתמדת, עצב, שליטה על ידי האחר (האדם, הגבר, האדמה), מוות וגירוש מגן העדן. תופעות אלו קשורות קשר הדוק לערעור האמונה ולמרחב הפרשני. ההתפכחות יצרה מצב שבו הדברים אינם אבסולוטיים (גירוש מגן העדן המסמל את חוסר היציבות בניגוד לאבסולוטיות של אמירת האל). כעת היחסיות היא המקיימת את התנאים הללו – בדומה להתפכחות, אשר מציגה מצבי תודעה מקבילים, שלכל אחד מהם יש אמת אחרת.

במצב זה של דיס-אינטגרציה, המלחמה, השליטה וחוסר השליטה הינם מצבי היום יום. נראה כי חיים כאלו, במצב הדיסוציאטיבי, הם נטולי נקודת ייחוס אבסולוטית, אלא הם מצב של שני יקומים מקבילים והפכפכים אשר מהם נוצרים מצבים שונים של סבל. אלו אמיתות אשר אינן נושאות שילוב ביניהן, וכל אחת נלחמת בשנייה. הסוף של האבסולוטיות של אמירות האל הוא גם הסוף של החיים, בכך שהמוות מסמן את זה שאין יותר שום מקום שהינו מוחלט. הביטחון שנעלם הוא בקרקע המציאות, שכן עכשיו ישנה גם מציאות אחרת – זו שבה האל משקר.

 

סיפור ההתפכחות לפי קליין ופרשניה

מלאני קליין מתארת את חייו הרגשיים של התינוק (ושל האדם בכלל) כמעברים בין העמדה הפרנואידית סכיזואידית לעמדה הדיכאונית, ולהיפך.

בעוד שפרויד תיאר את התפתחותו של האדם כדרך הנעה בין השלבים הפסיכו-סקסואליים, הנפרשים על פני רצף ההתבגרות, קליין הציעה התפתחות שהיא למעשה ארגון של החוויה הפנימית והחיצונית, ומתוכה יצירת עמדה אל מול פני העולם. לדידה, העולם השסוע לטוב ולרע אינו שלב שיש לעברו, אלא זו צורה יסודית של יצירת החוויה והאסטרטגיה של מיקום עצמי, וזוהי דרך לארגון החוויה בצורה ראשונית פשוטה וברורה – קליין גזרה את העמדה הפרנואידית סכיזואידית מן ההכרח הדחוף להגן מפני חרדות רודפניות שמקורן ביצר המוות (מיטשל ובלאק, 2006).

קליין טענה ש"יש אמת בהנחה לפיה כמה מהתפקודים המוכרים לנו מהאני המאוחר קיימים למן ההתחלה. הבולט מבין תפקודים אלה הוא ההתמודדות עם החרדה. החרדה מתעוררת כתוצאה מפעילותו של יצר המוות בתוך האורגניזם, נחווית כפחד מפני איון (מוות) ולובשת צורה של פחד רדיפה. דומה כי הפחד מפני הדחף ההרסני קושר את עצמו באופן מיידי לאובייקט, או לחליפין נחווה כפחד מפני אובייקט בלתי נשלט וחזק ביותר.

מקורות חשובים אחרים לחרדה ראשונית הם טראומת הלידה (חרדת פרידה) ותסכולם של צרכים גופניים, הנתפסים למן ההתחלה כנגרמים על ידי אובייקטים. גם אם האובייקטים אלה נתפסים כחיצוניים, הם הופכים באמצעות תהליך של הפנמה לרודפים פנימיים, ובכך מחזקים את הפחד מפני הדחף ההרסני הפנימי. ההכרח להתמודד עם חרדה מאלץ את האני המוקדם לפתח מנגנונים והגנות בסיסיים. הדחף ההרסני מושלך בחלקו החוצה (הסטת יצר המוות) ואף קושר את עצמו לאובייקט החיצוני הראשון, הווי אומר שד האם" ('כתבים', עמוד 181).

קליין טוענת כי על מנת להתמודד עם החרדות הללו, הארגון החווייתי נעשה בצורה הבאה: "האובייקט הראשון הוא שד האם שהופך מפוצל עבור התינוק לשד טוב (מספק) ושד רע (מתסכל). פיצול זה יוצר נתק בין אהבה לשנאה (שתואר כשלב רודפני)" (עמ' 177-178). קליין מתארת כי על מנת להתמודד עם החוויה העוצמתית שמביאה עימה החרדה, על האדם לפצל את האובייקטים החיצוניים, אשר כל אחד מהם יישא תפקיד אחר. היות שהנפש לא מסוגלת להכיל את העובדה כי העולם הוא מקום מורכב המביא איתו גם טוב וגם רע, הוא חייב לפצל אותו לשניים.

קליין המחישה זאת על ידי הפיצול של ה"שד הטוב" אל מול "השד הרע". אף שהאם נושאת את שני שדיה באופן שווה, התינוק עושה את הפיצול כאילו מדובר בשני אובייקטים שונים לחלוטין שאין קשר ביניהם. כך על פי קליין מצליח התינוק להתמודד עם החרדה.

אוגדן (2005) מתאר את העמדה הסכיזופרנואידית הקלייניינית כעמדה שאין בה סובייקט מפרש המתווך בין תפיסת הסכנה לתגובה לה. העובדה שזוהי פסיכולוגיה ללא סובייקט היא הפרדוקס הבסיסי של העמדה הפרנואידית סכיזואידית. חוויה זו קיימת כשלעצמה, אך לא בעבור העצמי.


- פרסומת -

יש לזכור כי לדידם של המטופלים הפועלים בעיקר מעמדה זו, מחשבות ורגשות הם אובייקטים, כוחות מוחשיים המופיעים ונעלמים, מזוהמים, מתמירים, הורסים, מצילים וכן הלאה. מי שפועל באופן הזה עלול לנענע את ראשו על מנת להיפטר מרגשות מייסרים. לשים את מחשבותיו במכתב ולשגר את המכתב לאדם האמור להחזיק במחשבות אלו. האדם הפועל באופן זה מבטל את הסמליות שבמעשים שלו ומתייחס אליהם כאל המציאות עצמה.

התיאורים הללו מייצרים ארגון חוויה חד ממדי – החוויה מאורגנת באופן אבסולוטי, מפוצלת באופן מוחלט. ארגון חוויה באופן זה אינו מאפשר מרחב תמרון, קרי: אפשרות לרפלקציה, וכמובן שלא לפרשנות.

על רקע אלה, הייתי רוצה להתבונן על העמדה הדיכאונית ככזו שבה החוויה המרכזית היא של התפכחות.

קליין מתארת כי "כאשר היכולת לשאת חרדה גוברת, מתאפשרת גם התפתחותה של העמדה הדיכאונית... ההזדהות עימה מתחזקת כשהתינוק מסוגל לתפוס ולהפנים את האם כאדם (או במילים אחרות כאובייקט שלם)... היבטיו השונים של האובייקט – אהוב ושנוא, טוב ורע – מתקרבים יותר זה לזה, ואובייקטים אלה הם כעת אנשים שלמים.... כל התהליכים הללו של גיבוש ומיזוג גורמים לקונפליקט בין אהבה לשנאה לפרוץ במלוא עוצמתו, כתוצאה מכך החרדה הדיכאונית ותחושת האשמה משתנות לא רק בכמותן אלא גם באיכותן....האם הטובה והרעה אינם יכולים להיות מופרדים זה מזה בדומה לכשהיו בשלב המוקדם יותר.... החרדה ביחס לאם המופנמת הנחווית כפצועה, סובלת וכמי שנשקפת לה סכנת איון, או כמי שכבר אוינה ואבדה לתמיד, גורמת להזדהות חזקה יותר עם האובייקט הפצוע. הזדהות זו מחזקת הן את הדחף לעשות תיקון והן את ניסיונות האני לעכב דחפים הרסניים" (עמ', 181-182).

אוגדן (2005) מתאר כי בעמדה הדיכאונית ישנה התפתחות של הסובייקט ושל היכולת הפרשנית במקביל להתפתחות הקוגניטיבית, וכי התינוק יכול להבחין את עצמו מן האובייקט. בעמדה זו השליטה על האובייקט כבר לא קיימת, והאובייקט מקבל אוטונומיה משלו – אך גם משחרר מאחריות את הסובייקט.

התיאורים הללו מציירים תמונה שבה האדם (התינוק) מגיע לתובנה כי האויב הגדול ביותר שלו, השד הרע, הוא למעשה גם השד הטוב – וכי הפיצול הזה, שעד כה הוא היה סמוך ובטוח כי אכן קיים במציאות – נופל, וכי למעשה מדובר באותו שד. ההתפכחות הזו וההבנה כי למעשה כל אותו הזמן היה זה אותו שד, גורמת לכך שהתינוק חש כעת אשמה עצומה על מה שהזיק, והוא מנסה (בפנטזיה) לתקן את אשר עיוות.

הזעזוע והפחד ממה שנעשה בעמדה הסכיזופרנואידית עדיין קיים, חי ופועל. ההתפכחות מביאה איתה עולם עשיר יותר, ובו יש עומק רב יותר בכל דמות. עם זאת, התינוק מבין כי הוא נתון למצב שבו השליטה שלו אינה מוחלטת: בתחושתו הוא היה מסוגל להזיק לדבר האהוב ביותר עליו, וכי הוא אינו יכול להיות בטוח את מי הוא יכול לשנוא בצורה מוחלטת. עליו לנקוט זהירות רבה על מנת שלא להזיק לאובייקט באופן שבו הוא היה שבוי כאשר היה בעמדה הסכיזופרנואידית.

העמדה הדיכאונית למעשה שואבת את התוכן שלה מן העמדה הסכיזופרנואידית, ועליה ישנה רפלקציה באופן מתמיד.

נראה כי ההתפכחות אצל קליין כוללת גם אשמה, עצב ואף יכולת לשימוש בהגנות שונות על מנת שלא לחוש את הרגשות הללו. אך האדם "מרוויח" מצבי תודעה עשירים יותר ואף ניתנת לו ההזדמנות לתקן ולאהוב.

קליין טוענת עוד כי "החוויה המתמשכת של התמודדות עם המציאות הנפשית כפי שמשתמע מעיבוד העמדה הדיכאונית, מגבירה את ההבנה ביחס לעולם החיצוני. בהתאם לכך, תמונת הוריו שהייתה בתחילה מעוותת והציגה אותם כדמויות אידיאליות ומבעיתות הולכת ומתקרבת למציאות" (עמ' 218). לשיטתה, ישנה מציאות אל מול עולם דמיוני המושלך ומופנם ללא הרף.

המציאות היא זו הנמצאת בעיבוד של החוויה הדיכאונית. נראה כי קליין רואה ב"מציאות" נקודת ייחוס מוחלטת, אבסולוטית. קליין אינה רואה בעצם היכולת להתפכח ככזו אשר החוויה הדיכאונית נובעת ממנה, אלא מן התוכן הטמון בעמדה הסכיזופרנואידית – הסיכון כלפי האובייקט הוא זה אשר יכול לייצר את הקושי ואת החרדה הדיכאונית.

 

הוספת המציאות המוחלטת

לאור אלה, אני סבור שדווקא הסיפור התנ"כי מציג תמונה מורכבת יותר. בעוד שאצל קליין העמדה הסכיזופרנואידית היא פרימיטיבית יותר והעמדה הדיכאונית מתקדמת יותר, בסיפור התנ"כי אין יתרון לאף אחד מן הסיפורים. גם האל וגם הנחש לא אומרים את כל האמת (וכאן קרקע "המציאות" של קליין נשמטת), ולפיכך הן לדברי האל והן לדברי הנחש יש משקל שווה. אך ורק ההתנסות היא זו המאפשרת לאדם ולחוה לטעום מהי אותה מציאות מורכבת ומקוללת – זו אשר אין בה אבסולוטיות ואין בה שליט בלעדי.


- פרסומת -

העמדה הזו, שבה אין נקודת ייחוס, מוצגת בסיפור התנ"כי כעמדה היכולה ליצור סבל רב – בניגוד לעמדתה של קליין לפיה ההתפכחות מובילה גם לרווח: האפשרות למרחב פרשני.

בסיפור התנ"כי השסע בין מצבי התודעה הינו אם כל חטאת – קץ האוטופיה. התובנה שאינני מכיר את עצמי וכי יש בי חלקים נסתרים היא מזעזעת – זוהי חוויה של איבוד שליטה מוחלט על האני, אשר לא יכול לדעת אילו עוד התגלויות יהיו בו. האדם לא יכול לנוח ולחשוב שהגיע ליעדו, שהוא כבר מכיר במציאות באופן אבסולוטי. חוויה זו יכולה להפעיל מנגנוני הגנה רבים, אך גם לקרוא לאדם לצאת למסע היכרות עם אותם חלקים שבהם הוא פגש: "נע ונד היית בארץ".

ניתן גם לחשוב על יישומים קליניים למציאות האבסולוטית הקלייניינית. המטפל, המתבונן מבחוץ, יכול להיות זה המייצג את המציאות הזו. לכן דבריו של המטפל וכך גם הפרשנות שלו צריכים להילקח כמי שמשקפים נכונה את המציאות. לצד זאת, בסיפור התנ"כי אין עדיפות לפרשנות מסוימת. הייצוג של המטפל יכול להיות כיועץ וכפרשן, אך גם לו אין אחיזה מוחלטת על הפרשנות. תפקידו יהיה להעיר ולהאיר נקודות נוספות, והוא יכול להיות חבר למסע החקירה שהמטופל מבקש לצעוד בו.

 

 

מקורות

אוגדן. ת. (2003) מצע הנפש. ת"א: תולעת ספרים.

מיטשל, ס. א. ובלאק, מ. ג. (2006). פרויד ומעבר לו. (תרגום ע. פכלר). ישראל. תולעת ספרים. (החיבור המקורי פורסם ב-1995).

קליין, מ. (2003). כתבים נבחרים. (תרגום א. זילברשטיין). תל אביב: תולעת ספרים. (החיבור המקורי פורסם ב-1957).

 

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: דת ואמונה, מלאני קליין
עדינה פרצובסקי
עדינה פרצובסקי
עובדת סוציאלית
חיפה והכרמל, רמת גן והסביבה
ד"ר יהונתן פימיאנטה
ד"ר יהונתן פימיאנטה
עובד סוציאלי
טבריה והסביבה, עפולה והסביבה, צפת והסביבה
אליוט גרהם
אליוט גרהם
פסיכולוג
ירושלים וסביבותיה, אונליין (טיפול מרחוק)
דניאל חשאי
דניאל חשאי
עובד סוציאלי
אונליין (טיפול מרחוק)
אליה אביקסיס
אליה אביקסיס
פסיכולוג
ירושלים וסביבותיה, אונליין (טיפול מרחוק)
מיכאל אמיר
מיכאל אמיר
עובד סוציאלי
תל אביב והסביבה

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.