לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
ההכרה הבלתי מוכרת והצורך בזולתעצמי מאשר שפיותההכרה הבלתי מוכרת והצורך בזולתעצמי מאשר שפיות

ההכרה הבלתי מוכרת והצורך בזולתעצמי מאשר שפיות

פרקים מספרים | 6/11/2022 | 2,988

באירועי משבר מתחוללים מצבים שבהם התנסותו האישית והנפרדת של המטופל זועקת להכרה, והוא זקוק למטפל שישהה את קיומו העצמאי והנפרד ויספק לו "זולתעצמי מאשר שפיות". המשך

 

ההכרה הבלתי מוכרת והצורך בזולתעצמי מאשר שפיות

מאת דוד קיטרון

 

פרק 7 מתוך הספר "משא הנפש: מסע במחוזות הפסיכותרפיה", בהוצאת רסלינג.

 

הקדמה - החוויה שהופקעה

פרק זה עוסק במצבי משבר, שבהם התנסותו האישית והנפרדת של המטופל — החוויה הסובייקטיבית שלו — זועקת להכרה. הצורך שלא נענֶה להכרה בחוויה הפנימית — "ההכרה הבלתי מוכרת" (unacknowledged knowledge) הוא מקור למצוקה קשה מנשוא המביאה את המטופל להטיל ספק בשפיות דעתו. למעשה, המטופל נאבק להשבת בעלותו על חלקים פנימיים, עמוקים, של העצמי שלו אשר הופקעו ממנו. לכך ניתן ביטוי בהעברה כאשר המטופל — כחלק ממאבקו זה — אינו יכול לאפשר מקום לקיום פסיכולוגי נפרד ועצמאי של המטפל. המטפל נדרש באופן זמני להשעות את הסובייקטיביות הנפרדת שלו ולוותר על מה שסימינגטון (1985) מכנה ה–"act of freedom" שלו: בדרך זו המטופל זוכה, זמנית, לקיום בלעדי של הסובייקטיביות שלו, דהיינו לדומיננטיות המוחלטת שלה על פני זו של המטפל. צורך קריטי זה בהכרה מוגדר כאן כצורך ב"זולתעצמי מאשר שפיות".

 

סקירה תאורטית

קוהוט, מייסדה של פסיכולוגיית העצמי, מדגיש בספרו האחרון (קוהוט 1984) כיצד העברת הזולתעצמי (selfobject) המתפתחת באופן ספונטני נידונה לשברים (disruptions) חוזרים ונשנים שמקורם ב"כשלים האמפאתיים הבלתי נמנעים, אך עם זאת חולפים ועל–כן לא–טראומתיים [של המטפל] — דהיינו ה'כשלים האופטימאליים' מצידו" (עמ' 66).

תפקידו של המטפל במקרי שבר כאלו הוא לתור אחר כל שגיאה אפשרית שלו ולבחון אותה. עם זיהויה של השגיאה ממליץ קוהוט, ככלל, להכיר בה באופן שאיננו הגנתי ורק אז להציע למטופל "פרשנות בלתי ביקורתית" של דינמיקת המשבר המתבטאת בריחוק שמפגין המטופל בעקבות אכזבתו. יתרה מזאת, קוהוט טוען שכשלים של המטפל הופכים לגרגרים עבור טחנת התהליך האנליטי אם הם מאפשרים גם את ניתוח דינמיקת ההעברה (המוגדרת כ"שלב ההבנה") וגם את שִחזור השורשים הגנטיים ("שלב ההסבר").


- פרסומת -

ארנסט וולף (Wolf 1993), מתלמידיו וממשיכי דרכו של קוהוט, מתייחס אף הוא למשברים בדינמיקת ההעברה כספונטניים ובלתי נמנעים, שכן אין מטפל המסוגל להיות קשוב ומכוון באופן מושלם לכל צורכי הזולתעצמי של המטופל (יתרה מזאת, הדבר אינו רצוי גם אילו ניתן). כשהמטופל חווה את המטפל כבלתי מכוונן (mal-attuned), הרי שחיוני תמיד להכיר בכשל לפני כל פרשנות של הדינמיקה שביסוד הדברים, "[...] על המטפל קודם כול להכיר בתפיסתו של המטופל את אי–המכווננות של המטפל כאמיתית, בין אם מקורה בעיוות מצד המטופל ובין אם לאו" (עמ' 686). אולם יש מצבים שבהם — מנקודת מבטו של המטופל — השאלה אם תפיסתו נכונה או שגויה עשויה להפוך למוקד האינטראקציה הטיפולית. מניסיוני הקליני, במצבים אלה ההכרה באכזבות המטופל איננה מספקת. המטופל דורש וזקוק ליותר מכך, דהיינו לאישור של חווייתו הסובייקטיבית. הימנעות המטפל ממתן אישור כזה נחווית כאי–הכרה, כביטול של תפיסת המציאות של המטופל ואף של עצם קיומו כסובייקט עצמאי ונפרד. עבור המטופל מדובר בחזרה על יחס מבטל של תפיסת המציאות הסובייקטיבית שלו, אשר הוצגה כבלתי תקֵפה או כחסרת משמעות, בין שהיה מדובר, כפי שיובהר ויודגם בהמשך, במציאות חיצונית, במציאות בין–אישית או במציאות תוך–נפשית (רגשות, מחשבות ותחושות גופניות). רקע טראומטי זה הופך את הצורך בקבלת הכרה בתפיסה הסובייקטיבית של המטופל לקריטי. אם הורה התייחס אל הילד כאל שלוחה שלו, כי אז החוויה הסובייקטיבית העצמאית שלו לא זכתה להכרה, אלא בתנאי שתאמה את זו של ההורה. המסר שעבר אל הילד ישירות או בעקיפין היה שההורה יודע הכול טוב יותר; לא רק מה טוב ונכון עבור הילד, אלא אפילו מה שהילד מרגיש או אמור להרגיש במצב נתון.

ניתן לראות זאת כאי–אספקת ה"חמצן" הפסיכולוגי מצד הורים מסוימים, על פי תיאורו של קוהוט (1996): "[...] קוהוט מציין כי הפסיכוזה החבויה של הדמות ההורית המתכחשת למציאות קיומו של הילד ומתייחסת אליו כאל חפץ או כאל שלוחה של עצמו/ה [...] יוצרת סביבה פסיכולוגית נטולת חמצן (אנארובית)" (עמ' 188).

מפרספקטיבה רחבה יותר, הבחנתו של ויניקוט (1971) בין "תפיסה" (perception) ל"התפסה" (apperception) בהקשר של פונקציית המראָה של האֵם ושל המשפחה רלוונטית אף היא לנושא. לטענתו של ויניקוט, כאשר הסביבה המוקדמת (האֵם) אינה מסוגלת למלא את פונקציית המראָה שלה, הרי התפיסה הקונקרטית תיקח אצל התינוק את מקומה של ההתפסה בעלת ממד העומק הפסיכולוגי והיצירתיות. בנסיבות טובות דיין התינוק מפתח אינטראקציה משמעותית ויצירתית עם העולם, שבה הוא חש עצמו רואה ונראה כאחד, ואז גם יפתח יכולת להתפסה. בנסיבות שאינן מספקות, לעומת זאת, כשהאֵם אינה מסוגלת להיענות לתינוק ולשקף אותו, לא נותרת לו ברירה אלא להסתמך על תפיסתו הנכונה של מראֶה פניה כדי לחזות ולהעריך את מצב רוחה. אז הופכת התפיסה לדומיננטית והדיוק בתפיסה הופך לקריטי. מכאן גם הצורך הנואש לאישור של נכונותה.

אוגדן (1989) מסביר שהורה עלול להתגונן בפני תחושת חוסר אונים בלתי נסבלת שהוא חש ביחס לילדו, באמצעות שִיוּם שגוי של רגשות הילד. בעקבות זאת הילד נקלע לבלבול, ובמצבים קיצוניים מגיע למצב שבו פוטנציאל יצירת המשמעות שלו — על ידי מחשבותיו, רגשותיו ותחושותיו — מוכחש ונמחק לחלוטין על ידי השליטה הרודפנית של ההורה. לעיתים ההורה אף מציע פרשנות מילולית, פסאודו–פסיכולוגית, של מצבי הרגש הבלתי מוכרים והבלתי מודעים של ילדו, ועלול להביא למצב שבו הילד יאבד כל מושג ביחס לרגשותיו האמיתיים ויפתח תלות בהורה שיקבע בעבורו מה הוא מרגיש. אוגדן מדגיש כי במצב שבו האדם נחשף לאי–הכרה (misrecognition), הוא עומד בפני סכנה של ניכור הן מעצמו והן מהאובייקט. כשהיכולת האינטרוספקטיבית של הסובייקט מופקעת על ידי הסביבה ההורית הראשונית, ניזוקים גם כישוריו האמפתיים. הטיפול, במקרים אלה, נדרש לאשר את שפיות הסובייקט, כדי לאפשר את בעלותו הלגיטימית והבלעדית על רגשותיו. בהקשר אחר, אוגדן (1994) מתייחס לתהליך של "השבת בעלות" על הסובייקטיביות של הפרט.

בעקבות נסיבות טראומטיות כאלו, המטופל עלול לחוות את המערך הטיפולי כמסוכן בשל הכוח, השליטה והידע שבידי המטפל — הוא עלול לחשוש פן המטפל יחשוף ויפרש את ה"אמת" הבלתי נודעת והמביישת על הרגשות והמחשבות הבלתי מודעים ה"אמיתיים" שלו. המטפל נחווה כמאיים — בידע הנסתר ובבעלות על ה"אמת" שבהם הוא מחזיק, כביכול — על הגיבוש האישיותי של המטופל.


- פרסומת -

בריטון (1998) מבטא גישה דומה, כשהוא דן במטופלים אשר חוששים כי נקודת השקפה "אובייקטיבית" (של גוף שלישי — על פי הגדרתו) תהיה הרסנית להשקפתם ה"סובייקטיבית" (של גוף ראשון — על פי הגדרתו): "[...] הפחד הבסיסי הוא מפני חוסר הבנה ממאיר [...] חוויה שמשמעה להיות כה בלתי–מובן, באופן כה יסודי ורב עוצמה, שחוויית העצמי של האדם תוכחד וכך תיהרס יכולתו של העצמי ליצור משמעות" (עמ' 54); "[...] כאשר אין ציפייה להבנה כי אז הצורך בהסכמה הוא אבסולוטי. באנליזות, באותם המקומות בהם הצורך בהסכמה נחווה כאבסולוטי וכראשון במעלה הוא ניתן להשגה רק באמצעות ציות לסמכות או רודנות, כי אז כניעות ('submission') ולא הבנה היא הנדרשת" (עמ' 57). לטענתו, הפחד להיות בלתי מובן יוצר צורך עיקש ונואש במסגרת הטיפול להסכמה ולאיון של כל חוסר הסכמה.

בדומה לכך, גם מרגוט וודל (Waddell 1998) מתייחסת למצבים שבהם הילד אינו זוכה לקבלת גרסה אמיתית על עצמו מצד האם המכילה. במקום זאת, האֵם פועלת על פי הנחות מוקדמות חרדתיות או אף על סמך חלקים קטועים של משהו שהיא התייחסה אליו כחוויה של הילד, אף שלמעשה מקורו בחוסר הסבלנות או בחרדה שלה. בדרך זו האם יוצרת גרסה מעוותת של החוויה הפנימית הרגשית של הילד. וודל מצטטת את ביוֹן (1962) כדי להדגיש: "המוקד הוא היכולת להבין (למצוא הגיון) את רגשותיך שלך, כתוצאה מכך שהם גם הובנו על–ידי אדם חושב אחר" (עמ' 199).

זווית שונה במקצת מוצעת על ידי קייסמנט (2002), המתייחס לתפיסה הנכונה של הסובייקט ביחס לאחר ולא ביחס לעצמו. קייסמנט מציין כי עבור מטופלים מסוימים מתן פרשנויות מצידם למטפל הוא בעל חשיבות קריטית, על רקע התנסותם הטראומטית בעבר, עת התובנות שלהם לא זכו כלל להערכה, "שכן קורה לעתים תכופות שהורים, כמו גם אנשים אחרים, חשו מאויימים על–ידי תפיסתו המסתורית (uncanny) של הילד את האמת האישית שלהם, אמת שמבוגרים אלה היו מעדיפים שלא תוכר על–ידי אחרים, או שתישאר בלתי נודעת אף לעצמם" (עמ' 532).

בדוגמאות שתובאנה בהמשך יומחש כיצד הביטול הטראומטי של התפיסה הסובייקטיבית משוחזר בתהליך ההעברה ומוליך לאווירה דחוסה ואינטנסיבית באופן שאין לטעות בו. המטופל חווה זאת כאיום, שלא ניתן לשאתו, על עצם הקיום הפסיכולוגי שלו. המצוקה שבה הוא מוצף, כתגובה על איום זה, מוליכה ללחץ קיצוני לא פחות על המטפל. מבחינתו של המטופל נוצר צורך מציל חיים בקבלת אישור לתפיסתו. צורך זה יוצר בהתאם מצב של חיים או מוות, הכול או לא כלום: או שהמטפל מקבל (נכנע ללא סייג וללא תנאי) את תפיסת המטופל, או שהמטופל חש כי עליו לעזוב את הטיפול כדי להציל עצמו מטראומה חוזרת.

למעשה, המטופל נאבק להשבת הבעלות על חלקים של ההוויה הפנימית שלו. זה מאבק על מה שאני מכנה "ההכרה הבלתי מוכרת" (unacknowledged knowledge), וממנו נגזר הצורך ב"זולתעצמי מאשר–שפיות" (sanity-confirming selfobject). למטרה זו נדרש המטפל להשעות את המטריצה הפסיכולוגית האינדיבידואלית הנפרדת שלו ולהכפיף אותה, זמנית, לזו של המטופל. ניתן לתאר זאת כפינוי זמני של הבמה הבין–אישית במלואה למטריצה הפסיכולוגית הסובייקטיבית של המטופל, כך שהמרחב כולו הופך שלו, על תקן שחקן יחיד.

 

דוגמאות קליניות

שתי הדוגמאות שתובאנה להלן מתמקדות באינטראקציות טיפוליות הממחישות את המערבולת הרגשית שפורצת בעקבות תסכול סביב הצורך בהכרה. התקריות, המתרחשות באופן ספונטני במסגרת מטריצת ההעברה/העברה–נגדית, מאפשרות שִחזור של ההתנסויות הטראומטיות של המטופל — התייחסויות הקשורות באי–קבלת הכרה או בקבלת הכרה מעוותת.

דוגמה א: י', גבר בשנות השלושים לחייו, היה במשך חמש שנים בטיפול בתדירות של פעמיים עד שלוש בשבוע, ולאחרונה עבר לתדירות של פעם בשבוע. שינוי התדירות נידון בהרחבה בטיפול והיה מקובל על המטופל ועל המטפל כאחד. עם זאת, בסיומה של אחת הפגישות הסמוכות לשינוי התרחשה התקרית הבאה: המטופל הזכיר חלום שחלם, והמטפל התייחס לכך שלא יישאר די זמן לדון בחלום. המטופל חווה את הערת המטפל כעימות ביקורתי והגיב ברוגזה: הוא האשים את המטפל בניסיון לרמוז שהשינוי בתדירות הפגישות הוא הסיבה להיעדר זמן, ופירש זאת כמסר מרפה ידיים, שהקשה עליו את המעבר ההדרגתי לעצמאות רבה יותר. הוא מחה על כך באומרו שתהליך ה"גמילה" מעורר חרדה וקשה דיו בפני עצמו, ועל כן הערת המטפל לא הועילה כלל וכלל.


- פרסומת -

לאחר מחשבה הגיע המטפל למסקנה כי יש בוודאי מן האמת בהאשמה הזו, על רקע האמביוולנטיות הבלתי מודעת שלו ביחס לתהליך ה"גמילה" של המטופל ממנו; אמביוולנטיות שהתקיימה במטפל בד בבד עם ההסכמה והעידוד המודעים לשינוי.

הכרתו המפורשת של המטפל בסבירות של האשמות המטופל הייתה בעלת השפעה מרגיעה מיידית; חשדנותו התפוגגה והוכשרה הקרקע להעמקת ההבנה של אחד הביטויים החביבים עליו: "הקוזאקים עומדים תמיד בשער". ביטוי זה שיקף עמדה בסיסית חשדנית, שעל פיה מאחורי כל אינטראקציה אנושית, אשר ברושם הראשוני מבטאת רצון טוב, מסתתרת כוונה רעה. לכן הסיק שאין לבטוח באיש ושחיוני לעמוד תמיד על המשמר כדי למנוע חזרה טראומטית על אכזבה — בילדותו סבל תכופות מטראומות כאלו מצד הקרובים המשמעותיים לו.

שנים קודם לכן, בחודשים הראשונים לטיפול, לאחר שהקשר הטיפולי החל מתהדק וההעברה למטפל כזולתעצמי החלה להתפתח, קרתה תקרית רבת–עוצמה הרבה יותר. המטופל, בפתיחת הפגישה, ציין כי הבחין במטפל עומד בחלון וצופה בו בהגיעו. המטפל, שהניח שהמטופל הבחין בצלליתו בעת שנע בחדר — בין הכורסה לשולחן הכתיבה — הכחיש, ספונטנית, שעמד וצפה מבעד לחלון. להפתעתו הגיב על כך המטופל בהתפרצות כעס, בהאשימו את המטפל בניסיון לשגע אותו. פגישות לא מעטות הוקדשו לבירור מעמיק של החוויה, אך בירור זה התאפשר באמת רק לאחר שהמטפל הכיר באפשרות שהמטופל אכן ראה אותו עומד בחלון, מבלי שהמטפל עצמו שם לב לכך. אישור זה, של תפיסתו הנכונה של המטופל, אִפשר את יצירת המרחב הנחוץ לדיון בכשל האמפתי כמו גם בשורשיו ההיסטוריים.

האסוציאציות של המטופל הובילו לאביו, והוא סיפר כיצד האב, במסגרת מילוי חובותיו האבהיות, נהג לקחת את המטופל בכל סוף שבוע לקולנוע, אולם כדי לא להקריב את מנוחת הצהריים שלו, הוא בחר ללכת עימו קודם למחצית השנייה של ההצגה היומית ואז להישאר למחצית הראשונה של הצגת הערב הראשונה, אגב מאמצי שכנוע שלסדר אין כל חשיבות ושמחאותיו של הילד הן קטנוניות ובלתי מוצדקות. הסוגסטיה של האב פעלה בעוצמה כזו שנזקה היה רב, עד כדי ערעור ביטחונו של הילד ביכולת השיפוט שלו. מכאן הבסיס לחשש להיות מרומה ולפחד, העמוק אף יותר, פן ישגעו אותו באמצעות לוגיקה מעוותת, סובייקטיבית ומניפולטיבית.

דוגמה ב: ג', מטופלת כבת ארבעים, באה לטיפול פעמיים בשבוע. בשנה השלישית לטיפול צלצל לפתע הטלפון באחת הפגישות והמטפלת הבינה מאוחר מדי ששכחה לנתקו. לאחר ארבעה צלצולים ארוכים ענה המשיבון. התגובה המיידית של ג' הייתה: "את שכחת!". בטון דיבורה הקשה ניכר הרוגז. מרגע זה ואילך התגלגלו העניינים במהירות ובעוצמה אדירות, שהמטפלת חוותה כמו תגובת שרשרת גרעינית. במבט לאחור ניתן לנסות ולנתח את מגוון התגובות ותגובות–הנגד במסגרת הדינמיקה הטעונה שנוצרה:

המטפלת השיבה שהיא אכן שכחה בשוגג לנתק את הטלפון ורצתה מייד לחקור עם ג' מה זה עורר. אלא שג', בחושיה החדים, הבחינה מייד שהיה גוון כעוס בטון הדיבור של המטפלת, ובתגובה על כך הרוגז שלה גבר עוד יותר. היא דרשה לדעת מדוע המטפלת הייתה כעוסה, בהדגישה שהיא יודעת שהיא יכולה לסמוך על תפיסתה המדויקת. המטפלת לא הגיבה מייד, שכן לא רק שותקה לרגע על ידי עוצמת הכעס, אלא גם נזקקה לשהות לבחון בינה לבינה אם אכן הייתה כעוסה.

ג' לא יכלה לאפשר למטפלת את הפנאי לבחינה עצמית כזו. היא הרימה קולה בייאוש ובצעקה מחתה שאיננה משוגעת, שקלטה נכונה את תגובת המטפלת ושהיא חשה שזו האחרונה לוכדת אותה ב"חור שחור ללא תחתית".

המטפלת, במה שניתן לייחס לתהליך של הזדהות–השלכתית, חשה אף היא לכודה בידי המטופלת. מחשבותיה שותקו וכך גם רגשותיה. מצד אחד חשה דחף להגן על "חופש החשיבה" (Symington 1985) שלה; מצד אחר חשה שג' נזקקה לכך שהיא תוותר דווקא, במידה מסוימת, על חופש זה, גם בלי לאבד אותו לחלוטין (מצב עניינים פרדוקסלי אשר יובהר בדיון). מכיוון שהמטפלת יכלה, אכן, לזהות מרכיב של כעס שהיה בתגובתה, היא אישרה זאת למטופלת באומרה שג' חשה נכונה ואף השכילה לזהות את מה שעבר בראשה של המטפלת עוד לפני שזו עצמה שמה לב לכך. אישור זה הרגיע את ג' מייד.

במהלך עיבוד האינטראקציה שהתאפשר עתה, הוליכו האסוציאציות של ג' לאימהּ: כשלא יכלה להיענות לצורכי בתה, נהגה האם להאשים אותה בתובענות ובחוסר התחשבות. ג' סיפרה על זיכרונות מאינטראקציות יום–יומיות שבהן, כילדה קטנה, ביקשה מהאם בקשות בסיסיות כגון לעזור לה בשיעורי הבית, להסיע אותה לחברות וכיו"ב. כשבקשותיה אלו לא נענו, זו הייתה האם דווקא, ולא ג', שהגיבה בכעס או בהתרחקות. בסופו של דבר הגיעה ג' למסקנה הכאובה שהאם "לא יכלה לשאת את המחשבה שהיא 'אימא רעה' ולכן היא הפכה אותי ל'ילדה רעה'". אומנם כבר כילדה קטנה היא ידעה לזהות את הקושי של האם פשוט לומר "לא" לבקשותיה, כשזה לא התאים לה, אלא שידיעה זו נותרה בגדר "הכרה בלתי מוכרת". ניתן לראות זאת כווריאציה ספציפית של מה שבולאס ([2000]1987) מכנה "הידוע הלא נחשב" (the unthought known).


- פרסומת -

המטופלת, מתוך מנגנון של הזדהות עם התוקפן (ראו פרנצי [(2003)1931] ואנה פרויד [1936]), הפנימה את האשמה והשתכנעה שהיא אכן ילדה תובענית ובלתי מתחשבת.

השחזור של תכנים אלה, במסגרת דינמיקת ההעברה, אִפשר את פתרון הדפוס הממלכד, מתוך הבנת היפוך התפקידים, שבו הועמדה המטפלת בלחץ ההאשמה המשתקת. ניתן היה לנתח ולהגיע להבנה שהפחד העמוק של ג' היה מפני שיתוק רגשי והפקעת הבעלות על עולמה הפנימי בידי הזולת המשתמש בכוחו לרעה. במילותיה שלה, חוסר ההכרה בתפיסתה כנכונה נחווה כבלתי נסבל, משום שהחזיר אותה לתחושת חוסר האונים שלה כילדה קטנה אל מול דמות אם המדכאת את מחשבותיה ואת הרגשותיה, מדכאת אותן ומוחקת את צורכי העצמאות הרגשית, הביטוי החופשי והשליטה של הילדה.

 

דיון

שתי הדוגמאות הקליניות ממחישות כיצד מטופלים עשויים להיות זקוקים וכמהים באופן נואש להכרה. במקרים כאלה, כשהמטפל אינו מספֵּק את ההכרה הנחוצה, המטופל עלול לחוות אותו כמטיל ספק בנכונות התפיסות שלו, בין שביחס לעצמו ובין שביחס לזולת (המטפל, בדינמיקת ההעברה). מצב זה נתפס כאיום המעורר חרדה מרובה, ולעיתים הוא אף נחווה כהתקפה מכוונת על שפיות המטופל. בעקבות זאת המטופל נאבק לקבלת ההכרה, תוך הפעלת לחץ על המטפל שיצהיר ברורות ומפורשות שהצדק עם המטופל ושזה האחרון תפס את הדברים נכונה. אם המטפל אינו נענה לדרישה זו, המטופל עלול לחוות זאת כחזרה שלא ניתן לשאתה על טראומות מוקדמות.

מבחינת המטפל, המטופל נחווה כמי שמטיל מצור ומכשיל את חופש החשיבה שלו (x phenomenon או act of freedom, המתואר על ידי סימינגטון). סימינגטון טוען, באופן משכנע, שתפקידו של המטפל דווקא לא להיכנע ולא לאבד את החופש הפנימי שלו תחת לחץ. באופן עקרוני אני מסכים לכך, אלא שלדעתי ישנם מקרים, כמו אלה המתוארים כאן, שבהם נדרשת דווקא גמישות מן המטפל. מדובר במצבים שבהם על המטפל להתאים עצמו לצורכי המטופל ולוותר באופן מבוקר על החופש הפנימי שלו, גם אם איננו מאבד אותו באופן מוחלט. במערך פרדוקסלי זה מתקיימים השעיה זמנית של חופש החשיבה של המטפל ופינוי מוחלט של הבמה לטובת המטופל.

ניתן לתאר זאת במילותיו של בולאס: "לאפשר למטופל לתפעל אותנו באמצעות ההעברה לכלל זהות אובייקט. אם אנו בטוחים דיינו בתחושת הזהות שלנו, כי אז איבודה במסגרת המרחב הקליני חיוני לצורך הגילוי העצמי של המטופל" (1987: 203; תרגום שלי).

ברוח דברים אלה, ההשעיה העצמית, שבה אני תומך כאן, היא זמנית וחלקית בלבד וככזו אינה מחייבת הקרבה מוחלטת של העצמיות הסובייקטיבית של המטפל. במובן מסוים הדבר אנלוגי להיותו של המטפל שקוע בתהליך של הזדהות השלכתית: "ניתן לחשוב על הזדהות השלכתית בתהליך בו מתקיים פרדוקס מרכזי: הפרטים המעורבים בדרך התייחסות זו מכפיפים עצמם לשלישי האינטר–סובייקטיבי (סובייקט ההזדהות ההשלכתית) לטובת המטרה של שחרור עצמם מגבולות מה שהיו עד לאותה נקודה" (אוגדן 1994: 101). עם זאת, הדגש במאמרי איננו על יצירת השלישי האינטר–סובייקטיבי המשותף, שעליו מדבר אוגדן, אלא על מטרה צנועה, ולחלופין פרימיטיבית יותר — הגיבוש או האמנציפציה של 'הראשון הסובייקטיבי' של המטופל באמצעות הוויתור של המטפל, שמכפיף עצמו למטופל. לדעתי, רק בשלב מאוחר יותר, כשהראשון הסובייקטיבי של המטופל יתגבש, הוא יוכל להרשות לעצמו מפגש אינטר–סובייקטיבי אמיתי, שממנו יכול להיווצר "השלישי האנליטי" שעליו אוגדן מדבר.

גנט (1993) משתמש במושג surrender, שמקובל לתרגמו לעברית כ"התמסרות", לעומת "כניעות מזוכיסטית" (masochistic submission). הוא רואה בהתמסרות צורך חיוני, שאם הסביבה איננה מאפשרת אותו — משום שאיננה טובה דיה — כי אז נפגעת ההתפתחות התקינה. מכך נוכל להסיק שמי שלא התאפשר לו להתמסר באופן שפיר יזדקק להכנעה ממאירה של האחר. לחלופין, ההתמסרות תתערבב אצלו עם כניעות. רק דרך חוויה של היפוך תפקידים, שבו המטפל מאפשר לעצמו את ההתמסרות למטופל, יוכל גם האחרון להסתכן בהתמסרות מקדמת–עצמי כזו.

נוכל לקשר זאת גם למושגיו של פיל מולון (Mollon 2001) המתייחס ל"זהות נכפית" (imposed identity) ול"אימפריאליזם קוגניטיבי", מושגים הממחישים את ההשלטה התוקפנית והמדכאת של פרספקטיבה, תאוריה או מערכת אמונות ודעות של האחד על האחר. בהבנתו של מולון, ניתן לראות חלק גדול מעבודתו של קוהוט כשיקום של הפגיעה ההתפתחותית (בעצמי), הנגרמת על ידי אימפריאליזם קוגניטיבי כזה ומתבטאת בהתגבשותו של עצמי כוזב. עמדת האימפריאליזם הקוגניטיבי/הזהות הנכפית היא היפוך של העמדה האמפתית החיונית להתפתחות תקינה, או במילים אחרות, לשגשוגו של עצמי אמיתי. ברוח מאמר זה, מולון אף טוען כי יש לאפשר למטופל מרחב של אימפריאליזם קוגניטיבי משלו וכי, באופן פרדוקסלי, רק אם נאפשר זאת יוכל המטופל, בסופו של תהליך, לוותר על הצורך לשלוט בתפיסת המטפל.


- פרסומת -

 

סיכום ומסקנות

מאמר זה מתמקד במצבים טראומטיים, שבעקבותיהם החוויה האותנטית של המטופל — הן האופן שבו הוא חווה את עצמו והן האופן שבו הוא חווה את הזולת — לא זכתה להכרה. מטופלים שחוו השתלטות פסיכולוגית כופה ומבטלת כזו מפתחים תמונת עולם של "או–או" — דהיינו שבכל מפגש בין שתי ישויות סובייקטיביות רק אחת יכולה להתקיים על חשבון האחרת, נוסח "משחק שסכומו אפס". רק לאחר גיבוש של הכרה בטוחה דיה במטריצה הפסיכולוגית הסובייקטיבית שלו, המטופל יכול לוותר על קיומה הבלעדי ולאפשר מפגש אינטר–סובייקטיבי הדדי.

פיתוחו של מרחב משחק, שבו שלישי אינטר–סובייקטיבי יכול להיווצר בסופו של תהליך, מחייבת את המטפל "לסור הצידה" ולהשעות באופן זמני את הסובייקטיביות שלו.

בעקבות חוויות טראומטיות, מפגש אינטר–סובייקטיבי הדדי איננו אפשרי עדיין למטופל, הזקוק תחילה לגיבוש של המטריצה הסובייקטיבית האינדיבידואלית שלו בתנאים חד–צדדיים. מהות הטראומה היא כזו שכל מפגש בין שתי ישויות סובייקטיביות משמעו שהאחת בהכרח משתלטת על האחרת ומשתקת אותה, כלומר מבטלת את זכות הקיום שלה. לכן רק בשלב מאוחר יותר יכול המטופל להרגיש בטוח דיו לשאת את קיומו המקביל של סובייקט אחר לצידו.

בשתי הדוגמאות הקליניות לא היה הכשל המקורי (הכחשת העמידה בחלון בדוגמה הראשונה וצלצול הטלפון בשנייה) זה אשר בו נעוצה הטראומה. זו הייתה ההכרה הבלתי מוכרת של המטופל ביחס לאותנטיות של התפיסה, או של החוויה שלו ביחס לעצמו או לאובייקט. כאשר הכרה כזו ניתנת במסגרת יחסי ההעברה/העברה–נגדית, מתבססת חוויה חדשה (חוויה מתקנת במובן העמוק של המושג), וכך מושג האפקט המרפא. מטופל שאינו מוצא עצמו יותר תחת לחץ להתאים את עצמו ולקבל על עצמו אי–הכרה, עיוות או שיום שגוי של חווייתו, מסוגל בדרך זו להשיב את בעלותו הנגזלת על המטריצה הפסיכולוגית הסובייקטיבית שלו. ההשפעה המחזקת של הזולתעצמי מאשר–השפיות משחררת אותו מההכרח להיאבק על שפיותו באמצעות מחיקת הסובייקטיביות של האחר. בדרך זו מתאפשרת באופן הדרגתי הכרה הדדית בזכות ההגדרה העצמית ובזכות ההתקיימות, זו לצד זו, של שתי ישויות סובייקטיביות נפרדות, עצמאיות, שאינן מוציאות זו את זו.

השבת הבעלות על המטריצה הסובייקטיבית מושגת באמצעות חוויות זולתעצמי מאשר–שפיות ועיבוד הכשלים האמפתיים הלא טראומטיים במסגרת האינטראקציה הטיפולית. כך ישתחרר המטופל מצילו המשתלט והמדכא של האובייקט, אשר כפה עליו זהות לא שלו ויחווה בעלות מחודשת על הסובייקטיביות שהופקעה ממנו, ושיכולה עתה לצאת אל האור.

האימפקט המשחרר של חוויות אישור–שפיות כאלו סולל את הדרך, בסופו של תהליך, להכרה הדדית ב"זכות ההגדרה העצמית" ובקבלה הדדית של שתי ישויות סובייקטיביות שיכולות להתקיים זו לצד זו ולהיפגש זו עם זו מבלי לאיים להשתלט זו על זו.

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: טיפול פסיכולוגי, מצבי משבר ולחץ, פסיכולוגיית העצמי, היינץ קוהוט
ספירה לרר-שפירא
ספירה לרר-שפירא
פסיכולוגית
חיפה והכרמל, אונליין (טיפול מרחוק)
עמית אייזיק
עמית אייזיק
פסיכולוג
תל אביב והסביבה
תמר דוד כהן
תמר דוד כהן
פסיכולוגית
ירושלים וסביבותיה
סיגל גוטרזון
סיגל גוטרזון
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
קורל לרין
קורל לרין
מוסמכת (M.A) בטיפול באמצעות אמנויות
תל אביב והסביבה
ליבנה כץ
ליבנה כץ
פסיכולוגית
מורשה לעסוק בהיפנוזה
חיפה והכרמל, אונליין (טיפול מרחוק)

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.