מוסמך או מטעם עצמו?
מיתוג המטפל בתקשורת והתרופפות מושג העצמי במאה ה-21
מאת גדי און
שרון, דניאל ולאה (שמות בדויים) הם מטפלים שעוסקים בחשיבה חיובית, בריאות נפשית, התמודדות עם התמכרויות, יציאה ממשבר, ועוד. שרון מתאר את עצמו כ"מטפל רגשי ומורה רוחני להעצמה אישית ורגשית" וכ"מנחה סדנאות השראה ומשמעות", שמסייע למטופליו להמיר קשיים לעוצמות ולהתמודד עם כאב; לאה מגדירה את עצמה כ"מלווה תהליכי עומק לשינוי" ומציינת שהיא מעניקה טיפולים במישור הרגשי, המנטלי והרוחני; דניאל מתארת את עצמה כ"מאמנת אישית ומנחת סדנאות שמעניקה למטופליה "ליווי מכיל ומעצים". לכל אחד מהם יש קליניקה פרטית פעילה. לכל אחד מהם יש אלפי עוקבים ברשתות החברתיות – פייסבוק, אינסטגרם, טוויטר, טיקטוק. אפשר לראות אותם מתראיינים מדי פעם בתוכניות בוקר בטלוויזיה ולשמוע אותם מתארחים בפודקאסטים על משבצת ה"מומחה". הם מציגים את עצמם היטב ומדברים באופן שוטף וסמכותי על "הכלה", "התמודדות" ו"העצמה" – זאת למרות שלאיש מהם אין הכשרה או הסמכה קלינית. הם לא רשומים בפנקס הפסיכולוגים, או בעלי הרשאה טיפולית אחרת מוכרת. ואכן, הניתוח והפרשנות שהם מציעים נעדרים בסיס תיאורטי או אמפירי ממשי ומוצק. עוצמת השכנוע שלהם נובעת רק מההופעה התקשורתית המצוינת שלהם.
את שרון, דניאל לאה ודומיהם אפשר להגדיר כ"מטפלים מטעם עצמם" – מאמנים, מלווים, יועצים ומומחים שמציעים לציבור ייעוץ, תמיכה וסיוע נפשי ללא כל הכשרה מוכרת ומוסדרת בטיפול נפשי. מתוקף מה הם ודומיהם מבטיחים סעד ותמיכה נפשיים? מה הופך מטפלים מטעם עצמם למטפלים? כשרואים אותם בטלוויזיה וברשתות החברתיות קל לתייג אותם כשרלטנים, המוליכים שולל ציבור הנזקק לתמיכה נפשית. ואמנם, למי שעבר את מסלול הייסורים הכרוך בהכשרה קלינית קשה שלא לדאוג לרווחת מטופלים שעלולים ללכת שולל אחרי תארים ריקים, ושלא להתקומם מול מה שיכול להיתפס כ"קיצור דרך" אל היעד הנכסף של פרקטיקה פרטית, קטיפה קלה של פירות שמישהו אחר עמל קשה כדי לגדל, גזילה ישירה של פרנסה. אבל האם מטפלים מטעם עצמם הם אכן שרלטנים? מתי נאמר על מישהו שהוא שרלטן?
האם מטפלים מטעם עצמם הם שרלטנים?
השנה היא 1775. רופא גרמני צעיר וכריזמטי מצליח לשכנע רבים בכוחו לאבחן ולטפל בכוח המגנט: לזהות פיזור לא אחיד של השדה המגנטי בגופו של החולה ואז לרפא אותו באמצעות הנחת מגנטים מברזל במיקומים מסוימים על גופו. רוב הסימפטומים שבהם הוא מטפל קשורים להיסטריה (אובדן זיכרון, שיתוק בגפיים, הפרעות בדיבור ובראייה, הזיות ועוד). בתוך זמן קצר הוא מפרסם שמגנטים אינם נחוצים לו עוד כי הוא עצמו רכש את כוח המגנט וכל חפץ שיגע בו יהפוך למגנטי כל כך עד שישפיע על החולים בדיוק כמו המגנט עצמו.
מצויד בכוח ה"מגנטיות החייתית" עובר הרופא השאפתן לפריז, שם מאיר לו המזל פנים והוא נהפך ליקיר החברה הגבוהה. למרות העלות הגבוהה של טיפוליו, חולים וסקרנים רבים נוהרים לקליניקה והוא נאלץ להתחיל לטפל בקבוצות: המשתתפים מוכנסים לחדר מקורה במראות ומכוסה בשטיח עבה, ריח פריחת תפוז ממלא את החלל. הם מצטופפים מסביב לאמבט גדול מלא בנוזל מגנטי ואוחזים במוטות ברזל שטבולים בו. מופע של תאורה ומוזיקה משמש כרקע ומביא אותם לידי אקסטזה. במפתיע, הרופא נכנס לבוש חלוק בצבע לילך ובידו שרביט. החולים חווים אקסטזה ובסופה הקלה גדולה (Hergenhahn & Henley, 2009).
לפחות לזמן מה, ד"ר פרנץ אנטון מסמר הוא הכוכב הבלתי מעורער של הרפואה באירופה. אבל טיפוליו הלא שגרתיים, שבכולם שיטת הטיפול ומטרתו ידועים מראש למטופלים, מעוררים בקהילה המדעית ביקורת רבה, שרק גוברת כאשר מתברר כי שיחה מודרכת עם החולה יעילה בהקלת מכאובי ההיסטריה ממש כמו המגנטיות החייתית של הרופא המטפל, שכן הרכיב הטיפולי בשתיהן הוא הסוגסטיה של המטופל. ביהירותו קורא מסמר לא פעם לקהילה המדעית להעמיד במבחן את שיטת המגנט. ועדה מדעית שמוקמת לבסוף ב-1784 שוללת מכול וכול הן את התוקף של הטיפול במגנט והן את קיומה של המגנטיות החייתית. מסמר נעלם במהרה מהעין הציבורית.
בהיסטוריה של הפסיכולוגיה הוא ייזכר כשרלטן: מי שטען בצורה כוזבת ברשותו ידע, מיומנות, או הכשרה ספציפיים. השרלטן מטיל צל על סמכות המטפל ועל תוקף שיטות הטיפול ועלול לערער את אמון המטופלים בתחום כולו. ובכל זאת, הוא מנסה לתת לשיטות שלו מראית עין מקצועית ומדעית. הוא רוצה להתקבל על ידי קהילת המטפלים הקיימת ובכך למעשה נותן תוקף לדמות המטפל כפי שהוא מוכר בתקופתו.
שרון, דניאל, לאה ודומיהם, לעומת זאת, אינם שרלטנים במובן שבו אפשר לדבר על מסמר כעל שרלטן. הם אינם טוענים שיש ברשותם ידע או הכשרה של פסיכולוגים קליניים, או של מטפלים מוסמכים אחרים, ולא מציגים חזות כוזבת כזו. הם גם לא מנסים להתקבל אל תוך קהילת הפסיכולוגים או קהילות אחרות של מטפלים מורשים. מנקודת מבטם, מה שהופך אותם למטפלים הוא סיפור החיים האישי שלהם, ידע שרכשו בעצמם, תובנות עמוקות לגבי החיים, אינטואיציה, תחושות בטן או אישיות טיפולית.
ועדיין, הקלות היחסית שבה הם מחליקים אל תוך התואר "מטפל" מערערת על ההנחה לפיה מה שהופך אדם למטפל נעוץ במסלול מוגדר של הכשרה והתמחות, ומבטאת את התרוקנות המושג "מטפל" מהתוכן המסורתי שלו. אולם התרוקנות זאת של המושג "מטפל" היא רק סימפטום לתהליך התרוקנות עמוק יותר המתרחש לאורך המאה ה-21 ומערער על הנחות היסוד הבסיסיות ביותר של הפסיכולוגיה: התרופפות מושג העצמי.
להיות מטפל ולהיות בעל "עצמי"
מי שרוצה להיות מטפל מוסמך נדרש לעבור תהליך מובנה של לימוד והכשרה. כך למשל, מספר מרכיבים בסיסיים משותפים לכל תוכניות ההכשרה של פסיכולוגים קליניים בארצות הברית: שלוש או ארבע שנים של למידת קורסים רלוונטיים – כמו תיאוריות אישיות, פסיכופתולוגיה, הערכה, מתודולוגיה, יסודות ביולוגיים וקוגניטיביים של התנהגות – ולאחר מכן מספר שנות התמחות שבהן מתנסים המתמחים בעבודה קלינית תחת השגחה ופיקוח צמודים (Pomerantz, 2019). גם בישראל תהליך ההכשרה של מטפלים כולל לימודים בצד התמחות מעשית.
תהליך ההכשרה אינו רק עניין טכני של תואר, רישוי או קבלה לאגודה מקצועית. מבחינה פסיכולוגית, בהכשרה שאורכת שנים מתעצב בהדרגה העצמי. ביסוד תהליך ההכשרה עומדת הנחה פסיכולוגית מושרשת היטב: ההכשרה מעצבת את החשיבה, את ראיית העולם, את האופן הסלקטיבי שבו מפנים קשב ומתייחסים לדברים – וכך מעצבת את הזהות האישית של האדם. זה נכון לא רק לגבי הכשרה קלינית, אלא לגבי כל תהליך הכשרה מעמיק וממושך. כפי שניסח זאת אחד מאבות הפסיכולוגיה של העצמי, ההרגל מעצב את האישיות:
כבר כשהוא בן עשרים וחמש אפשר לראות את הסגנון המקצועי קונה נחלה אצל הנוסע המסחרי, הרופא הצעיר, השר הצעיר, עורך הדין הצעיר. אפשר לראות את קווי ההבעה הקטנים מתהווים בדמות, את הרגלי המחשבה, את קווי האופי (James, 1890, pp. 64-65).
אם כן, מתחת לתפיסה זו של ההכשרה מונח רעיון עמוק אף יותר – הרעיון שלפיו קיים עצמי אמיתי, אותנטי וממשי כלשהו שעובר שינוי ומתעצב עם הזמן. מדובר במאפיין פסיכולוגי בסיסי של האדם: יש מהות ממשית שעומדת בבסיס האישיות, גרעין של האישיות שניתן לזיהוי על ידי הסביבה החברתית. יש מישהו שהוא "אתה". הנחה בסיסית זו משותפת לכל אחד מהזרמים התיאורטיים של הפסיכולוגיה וכמעט לכל תיאוריית אישיות בפסיכולוגיה במאה ה-20.
כך למשל, הוגים במסורת האנליטית והדינמית טענו לקיומו של כוח פנימי מרכזי המוביל למימוש הפוטנציאל הרגשי, אינטלקטואלי והיצירתי של הילד (מלאני קליין, אצל: Monte, 1987), או לקיומן של חוויות ילדות שמאפשרות לאדם קיום חי וספונטני שמעניק לו תחושת ממשות והמשכיות חיונית (ויניקוט, 2009); אחרים טענו כי משימותיו המרכזיות של האגו הן הכרה בהמשכיות הזהות העצמית בצד הכרה בכך שאחרים מזהים זהות המשכית זו (Erikson, 1968). בדומה, במסורת הפסיכולוגיה ההומניסטית והאקזיסטנציאליסטית ניתן מקום מרכזי לרעיון האותנטיות של העצמי, שקובע שהאדם עשוי להיות אמיתי או שקרי ביחס לעצמו (יאלום, 2011 [1980]), ולרעיון לפיו העצמי הוא תבנית מאורגנת ועקבית של אפיוני אני ויחסים בין האני לזולת (Rogers, 1959).
תפיסת העצמי של הגישות הדינמיות, ההומניסטיות והאקזיסטנציאליסטיות הושפעה מבחינה היסטורית בעיקר מהגישה הרומנטית (Hergenhahn & Henley, 2009). על פי גישה זאת, כל אדם ניחן במאפיינים של עומק אישי – נשמה, תשוקה, יצירתיות, שלד בסיסי של אמונות ודעות – ועליו לפתח עצמי ותחושת זהות כדי ליצור קשרים חברתיים משמעותיים ולהתחייב למטרות חיים ארוכות. לפי גישה זאת, מאפייניו המהותיים של העצמי ניתנים לגילוי רק באמצעות היכרות וניתוח מעמיקים וממושכים, לא בעזרת תצפית שטחית או היגיון פשוט.
מקורותיהן ההיסטוריים של הביהביוריזם והגישות הקוגניטיביות, שגם להם מקום מרכזי בתפיסות הפסיכולוגיות במאה ה-20, נעוצים בגישה אחרת, שההבדלים בינה לבין הגישה הרומנטית בולטים. השקפת העולם המודרנית מציעה אוצר מלים חלופי לתיאור העצמי, אך כמו הגישה הרומנטית היא מזהה מהות מוחשית של האישיות, שבכוחה של הסביבה החברתית לזהות. מאפייניו המהותיים של העצמי לפי הגישה המודרנית אינם נמצאים במעמקי הפנימיות, אלא ביכולת לחשוב בהיגיון ולהחזיק באופן עקבי במערך של כוונות, עמדות ואמונות. לפי גישה זאת, את המאפיינים המהותיים של העצמי אפשר לחשוף באמצעות תצפית ממוקדת והיגיון פשוט.
אולם בתחילת המאה ה-21 אפשר לזהות היחלשות בכוחן של הגישה הרומנטית והגישה המודרנית, ובמקומן מגיחה הגישה הפוסט-מודרנית. בניגוד לקודמותיה, הגישה הפוסט-מודרנית לא מציעה פרספקטיבה חדשה או שפה חדשה של מאפיינים לתיאור העצמי. ההשפעה שלה אינה בונה אלא מפרקת: עצם הרעיון שקיימת מהות אישיותית מתחיל להיות מוטל בספק (Gergen, 1991), והנחת היסוד שלפיה בבסיס האישיות קיים עצמי אמיתי מתערערת. כתוצאה מכך, מספר שאלות מפסיקות להיות רלוונטיות: האם מאפייני העצמי נמצאים בעומק האישיות או גלויים מבחוץ? האם ניתן להכיר את האדם באמצעות ניתוח מעמיק או בתצפית פשוטה? האם עלינו לחשוב על האדם כניחן בתשוקה יצירתית או בשיפוט רציונלי? בהעדר עצמי ממשי ואמיתי התשובה לשאלות אלה הופכת להיות "גם וגם" ו"לא ולא". כל האפשרויות השונות מתקיימות, או לא מתקיימות, במקביל. האדם הופך להיות "כל אחד" ובעת ובעונה אחת "אף אחד".
שרון, דניאל, לאה ודומיהם נולדו אל תוך המאה ה-21. לא זו בלבד שהם רואים את עצמם כמטפלים ללא תהליך ההכשרה הרשמי; האתגר שהם מציבים לשדה הפסיכולוגיה הוא עמוק יותר: הקלות היחסית שבה הם עוטים את דמות המטפל מתכחשת לרעיון לפיו קיים עצמי ממשי בגרעין האישיות, ומהווה עדות לכך שאחיזתו בציבור מתערערת. יתכן שהרעיון שהיווה במשך דורות בסיס לחשיבה הפסיכולוגית – קיומו של עצמי ממשי ואמיתי – אינו מתאים עוד לרוח המאה ה-21. ואם כך, הפסיכולוגיה כולה בבעיה קשה.
דימויים ותדמיות של העצמי ושל המטפל
מספר תהליכים הובילו לאובדן האמונה בעצמי מהותי וממשי (Gergen, 1991). שניים מתוכם נראים רלוונטיים במיוחד לשינוי בדימוי המטפל בטלוויזיה וברשתות החברתיות: חשיפה למגוון גדול של פרספקטיבות מגוונות וסותרות, וכן השתרשות המניפולציה על דימויים בהצגת העצמי.
כיום, יותר מאשר אי פעם בעבר, הטלוויזיה והרשתות החברתיות חושפות את הצופה לטווח עצום של אנשים, סגנונות חיים, נסיבות ייחודיות וסיפורי חיים: שפות רבות שבהן אנשים מציגים את עצמם ומתארים את עצמם ומגוון רחב של קולות שמתיימרים לייצג את המציאות, את האמת, את מה שחשוב בחיים. חברי משפחה, רבנים, מורים רוחניים, פרסומות, מאסטרים של יוגה ומדיטציה, תיאוריות קונספירציה, פסיכולוגים קליניים ופסיכיאטרים מציעים את נקודת המבט המסוימת שלהם אשר לה ערכים, סגנון חיים, ותפיסה ייחודית של העצמי. אפילו שוטטות קצרה ברשתות החברתיות ובערוצי הטלוויזיה תמטיר על המשוטט מבול של קריטריונים סותרים לעצמי: האם אתה מספיק אמיץ, וותרן, עקשן, הרפתקני, רוחני, קורא, מעוגן, מודע, מיומן, ידידותי, דואג לעצמך, בעל אוריינטציה חברתית? האם עליך להקשיב למומחים או לסמוך רק על עצמך?
עצם ריבוי הקולות יוצר ביניהן שוויון מעמדי וערכי. כל הפרספקטיבות שוות, זו שמדגישה את חשיבות הידע, ההשכלה וההכשרה המקצועית של המטפל, ולא פחות מכך – זו שמצהירה ש"נמאס ממומחים" וש"הכול קונספירציה". כל אמונה פתוחה לביקורת וללעג. כאשר הצופה בטלוויזיה או בתכנים המופיעים ברשתות החברתיות ינסה לגבש לעצמו מחויבות בסיסית לרעיון מסדר כלשהו ביחס לטבע האדם, מיד יערערו אותו קולות שמושכים לכיוונים מנוגדים. הצופה סופג את הקולות, ובהדרגה הופך מושג העצמי שלו לשעטנז של גישות שונות והשקפות שונות ובחלקן סותרות. הרעיון של עצמי אמיתי או אותנטי בעל מאפיינים שהסביבה החברתית יכולה להכיר ולזהות נכנע לבליל הקולות המערער. בעולם הפוסט-מודרני, להיות מישהו זה להיות אף אחד וכל אחד, אפילו מטפל.
כחלק מתהליך זה נפרם גם הדימוי האחיד וההומוגני של "המטפל". בטלוויזיה, באמצעי התקשורת השונים ובמיוחד ברשתות החברתיות, "המטפל" מופיע כאוסף של דימויים נפרדים, מגוונים ובחלקם סותרים. שעטנז שחלקו הגיע מדימוי המטפל במאה ה-20 וחלקו ממקורות אחרים: דת, תיאוריות המזרח, רעיונות של ניו-אייג', העולם העסקי.
תהליך נוסף שמשפיע על האופן שבו נתפסים מטפלים מקבל ביטוי ב"פרופילים" של שרון, לאה ודניאלה ברשתות החברתיות: בסטורי של לאה היא מרימה כוס יין על שפת הים. אור השמש עוטף את שערה וחודר ברכות דרך המשקה. על אף שהמצלמה פונה אל השמש, כל הפרטים נראים בבירור. מקצועי מאוד. הכיתוב קורא: "איך תתגברי על דאגות שלא מפסיקות להטריד אותך ותתחילי לחיות בשלווה?". והנה היא פוסעת על שפת הים: "חופש הבחירה הוא לחיות בחופש אמיתי". שרון מעלה תמונות של לחמניות וחצילים שצילם בשוק, כותב: "הכי אמיתי זה הכי מדויק, בלי פוזות. נקי, אנשים!" דמותו הצלולה על גבי הרקע הגועש והמטושטש מקנים מיקוד מיוחד למבטו. משכנע מאוד. דניאל פוסעת על שפת הים, החול הרך גואה דרך אצבעות כף רגלה: "מה האמונות שהולכות איתך כבר שנים והאם הן משרתות אותך או מעכבות וחוסמות?" והנה היא שותה קפה של בוקר: "סוף שבוע נפלא לכולם".
התכנים בטלוויזיה, ויותר מכך ברשתות החברתיות, הם תוצרי תעשייה של מניפולציה על דימויים, חלומות ואשליות. המניפולציה דומה לאופן שבו פוליטיקאים פועלים במישור הפוליטי: אירועים מבוימים למטרות צריכה ציבורית, ליצירת רושם שמשהו חשוב או דרמטי מתרחש. פרסומים מכוונים מתוזמרים כדי ללכוד קשב ולגייס תמיכה ברעיון כלשהו. המירוץ להיראות חשוב, לתפוס תשומת לב ולהגיע לסטטוס של ידוען הופך את השאלה מיהו האדם שעומד מאחורי הדימוי למשנית. מי שכמו שרון לאה ודניאלה גדל אל תוך תעשיית המניפולציה עשוי לקבל את החלפת האמיתי במדומה כמובנת מאליה, מבלי לתהות על ההשלכות שלה. אך כאשר החתירה אל האמת מוחלפת בחתירה אל הדימוי, העצמי מחליק מתחום הממשי אל תחום הייצוג והמיתוג:
הזהות שלך היא המיתוג והדימוי שלך. פופולריות היא הכול, ומיתוג הוא הכרטיס שלך לראש הטבלה. הזהות שלך היא האופן שבו אתה מציג את עצמך לקהל היעד: איך אתה נראה, איך אתה נשמע, אילו רגשות אתה מעורר אצל הקהל שלך. היא זהות המותג שהוא אתה. (Hammond, 2008)
- פרסומת -
זו, בקצרה, האמת של העצמי במאה ה-21.
לומר דבר עמוק בצורה פשוטה
"גאונות היא היכולת לומר דבר עמוק בצורה פשוטה". צ'רלס בוקובסקי
ייצוג ומיתוג הם חלק מהשפה התקשורתית של הטלוויזיה והרשתות החברתיות. אך למעשה, כיום הם אינם נחלתם של "מטפלים מטעם עצמם" בלבד. רבים מדברים בשפה הזו. מטפלים מוסמכים, ופסיכולוגים בכללם, גם אם הם בעלי תעודות שמעידות על השכלה, מיומנות והתמחות, אינם יוצאים מהכלל. חלק מהם עושה זאת היטב, "עובר מסך" בצורה מקצועית ומצליח להישמע סמכותי:
יונתן, פסיכולוג קליני, מופיע באחד הערוצים בטלוויזיה. הנה הוא מקבל דיווח על מצב מערכת היחסים משני בני זוג שיושבים מולו. אורך הדיווח שלושים שניות. לאחריו שקט קצר. המצלמה סוגרת על מבטו העמוק והמהורהר. חולפות חמש שניות נוספות של שקט מתוח. יונתן מתחיל בניתוח ובפרשנות שלו. אורך הניתוח עשרים שניות. משפטים קליטים ומושחזים – אך שטחיים, ללא מונחים פסיכולוגיים וללא ניסיון לעגן את הנאמר בבסיס תיאורטי או אמפירי. המצלמה חותכת ממנו אל בני הזוג. הבעת הפנים שלהם אומרת: הבנו, הפנמנו. התוכנית עוברת הלאה לעניין הבא. האם ה"פּוּלסים" הקצרים האלה מהווים ניתוח פסיכולוגי? טיפול זוגי?
כאשר הן מטפלים מוסמכים והן מטפלים מטעם עצמם דוברים אותה שפה ייצוגית וממותגת, ההבדל ביניהם אינו עומד עוד על עומק הניתוח, אלא על הכוח המיתוגי: איכות הצילום, התאורה והסאונד, שטף הדיבור, הקופירייטינג. אין דרך לדעת מה טבעו האמיתי של האדם הממותג, "המטפל". כאשר ההפקה ברמה גבוהה מספיק, כל אחד נראה סמכותי במידה שווה. האם מתחת לשכבות המיתוג יש "עצמי" ממשי כלשהו? השאלה כבר אינה רלוונטית. האם אנו אכן יודעים מהי האמת מאחורי המניעים והכוונות של האדם שמולנו? האם אנו יודעים מהי דאגה, שלווה, בחירה או חופש? איך אפשר להיות נקי בלי פוזה? מהו "סוף שבוע נפלא"?
כל עוד פסיכולוגים ומטפלים מוסמכים ממשיכים לקחת חלק במגמה של אמירת דברים שטחיים בשפה קליטה, הם תורמים את חלקם לערעור האמונה בעצמי ממשי ואמיתי, ומשתתפים באופן פעיל בתהליך ערפול דמות המטפל. אם לא ניזהר, נאבד את קולנו הייחודי ונהפוך לעוד פרצוף ממותג בשורה של מטפלים-מטעם-עצמם. לצופה לא תהיה שום דרך לזהות את חשיבות ההשכלה, המיומנות וההתמחות הפסיכולוגית. כדי לשמור על עצמנו, ועל הפסיכולוגיה, חשוב לעשות מאמץ לומר דבר פסיכולוגי עמוק בצורה פשוטה ולהציג עצמי מקצועי המביא לידי ביטוי השכלה, מיומנות והתמחות.
מקורות
ויניקוט, ד"ו (2009). עצמי אמיתי, עצמי כוזב (תרגום: א' אראל, נ' בן־חיים, א' זילברשטיין, מ' נוה וצ' רמון). עם עובד.
יאלום, א' (2011 [1980]). פסיכותרפיה אקזיסטנציאלית (תרגום: מרים שפס). מאגנס וכנרת.
Erikson, E. H. (1968). Identity, Youth, and Crisis. Norton.
Gergen, K. J. (1991). The saturated self: Dilemmas of identity in contemporary life. Basic Books.
Hammond, J. (2008). Branding your business: Promoting your business, attracting customers and standing out in the market place. Kogan Page.
Hergenhahn, B. R. & Henley T. B. (2009). An Introduction to the History of Psychology (7th ed.). Cengage Learning.
James, W. (1890). The Principles of Psychology. H. Holt.
Monte, C. F. (1987). Beneath the Mask: An Introduction to Theories of Personality. Holt, Rinehart & Winston.
Pomerantz A. M. (2019). Clinical psychology: science, practice and culture (Fifth edition). SAGE Publications.
Rogers, C. R. (1959). A theory of therapy, personality, and interpersonal relationships, as developed in the client-centered framework. In S. Koch (Ed.), Psychology: A Study of a Science Vol. 3 (pp. 184-256). McGraw-Hill.
