לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
הצד האפל של ימי הולדת: מנקודת מבט טיפוליתהצד האפל של ימי הולדת: מנקודת מבט טיפולית
עבד של הזמן: הצד האפל של ימי הולדת

עבד של הזמן: הצד האפל של ימי הולדת

מאמרים | 14/8/2022 | 3,514

תאריך יום ההולדת של אדם מזמן לו מפגש חזיתי עם חלוף הזמן, שלעיתים עולה בטיפול בעוצמה. הזמן יכול לסייע לשים לב לגדילה והתפתחות, אך המפגש איתו מזכיר גם את מגבלות הזמן ואת סופם הידוע של החיים. חגיגת יום ההולדת מהווה לעיתים עטיפה הממתיקה את חלוף הזמן ומספקת תמיכה חברתית במפגש המאיים עם חרדות המוות וחרדות הזמן, אך לא פעם נלוות לימי הולדת עטיפות מיטיבות פחות, המסוות את החרדה הקיומית שבבסיס יום ההולדת באופן שדווקא מגביר את המצוקה. המאמר הנוכחי מציע לפתוח כמה עטיפות כאלו: העטיפה האובססיבית, שבה האדם עסוק באופן כפייתי בספירת הזמן; העטיפה הנרקיסיסטית, שבה האדם עסוק בבואתו החיצונית וההישגית כניצחון על הזמן; העטיפה החברתית, שבה האדם מתיק את זירת הקונפליקט הפנימי אל הקונפליקט סביב תשומת לב ומקום חברתי; והעטיפה המאגית, שבה האדם מנסח כללים וחוקים פנימיים וסודיים שיכולים להגן עליו מפני מגעו הבלתי מתפשר של הזמן. במאמר מוצגת התבוננות על העטיפות מנקודת מבט טיפולית, ומוצע כי התמודדות מיטיבה עם ימי הולדת מתבטאת בקבלת הזמן ובתנועה עם המציאות ולא נגדה.

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: חרדה, מצבי משבר ולחץ, פסיכותרפיה, מוות
טלי וולף
טלי וולף
עובדת סוציאלית
אונליין (טיפול מרחוק), פרדס חנה והסביבה
כרמל הראל
כרמל הראל
עובדת סוציאלית
רחובות והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
ד"ר רבקה בלאו
ד"ר רבקה בלאו
פסיכולוגית
רחובות והסביבה, מודיעין והסביבה
אליאנה פודה
אליאנה פודה
יועץ/ת חינוכי/ת
תל אביב והסביבה
נעמי גרשברג
נעמי גרשברג
פסיכולוג/ית
מודיעין והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק), בית שמש והסביבה
יניר מימון
יניר מימון
עובד סוציאלי
תל אביב והסביבה

עבד של הזמן: הצד האפל של ימי הולדת

מאת ד"ר שיר בר אמת

 

 

 

כחצי שנה לפני יום הולדת חמישים של יותם, נושא יום ההולדת החל לעלות בטיפול. בהתחלה בטפטוף, כאמירת אגב ("את יודעת שבמאי יש לי יום הולדת חמישים?"), אחר כך בחשש ("במאי אהיה כבר בן חמישים, לא נראה לי שאצליח לשנות משהו), ולבסוף בחרדה של ממש ("לא יודע מה להגיד לך לגבי המחשבות האלו. מחשבות ריקות, שחורות, מפחידות. לא מצליח לראות כלום, רק מרגיש פחד"). תוכן המחשבות היה צפוי והגיוני בהתחשב במצבו בחיים ובפערים בין מה שדמיין שיהיה בגיל חמישים למצבו כרגע, אך תכיפות המחשבות ועוצמת התחושה שהן רודפות אותו היו מפתיעות. בהתאם, עיבוד התוכן לא סייע בהפחתת עומס המחשבות. כמעט כל מחשבה תמימה שהתגנבה לראשו של יותם התקשרה איכשהו ליום הולדת חמישים הרודף אותו. "אי אפשר לעצור את הזמן", אמר לי מיואש, "מה שלא אעשה כבר הפסדתי".

אצל תמר הגיל היה דומיננטי לכל אורך הטיפול, אך העוצמה הלכה וגברה לקראת יום ההולדת: "עשרים ושלוש. אני הולכת להיות בת עשרים ושלוש. איזו עלובה אני. בנות אחרות בגיל שלי כבר עשו כל כך הרבה דברים, היו בכל כך הרבה מקומות, ואני – גם אם אתחיל עכשיו, גם אם אצליח להביא את עצמי לתכנן את הטיול הגדול שמעולם לא מימשתי, אני לעולם לא אסגור את הפער. תמיד אהיה מאחור".

יעל, אשר סבלה ממשברים אובדניים ואפיזודות דיכאוניות, נהגה לשים לעצמה "דד-ליינים", שאם דברים לא ישתנו עד אליהם היא תסיים את חייה. בתחילת השנה היה משהו מנחם במרחק מתאריך יום ההולדת, שנתן תקווה לאפשרות של עבודה רצינית במהלך השנה ושל שינוי בעקבותיה. אולם ככל שהתאריך התקרב היא החלה למנות את כישלונותיה, לספור את הימים באובססיביות, ולהיכנס לחרדה שהתאריך עומד להגיע והיא באותו מקום. "אצלי דד-ליין הוא באמת דד-ליין. לא סתם תאריך יעד, מדובר בתאריך מוות".


- פרסומת -

תומר אמר חצי בצחוק חצי ברצינות כי הוא לא מבין איך אפשר לחגוג ככה יום הולדת לבד בלי הכרה של המדינה. או שיהפכו את יום ההולדת שלו לחג לאומי, ואז כולם יהיו בחופש, או שהוא מתעלם מיום ההולדת וממשיך בחייו. לקחת רק הוא חופש ביום ההולדת שלו ולהפסיד על זה כסף היה נראה לו לא הוגן.

ליטל הייתה נחושה שלא יכול להיות שיהיה יום טוב עבור עצמה, שיעבור בשלום בלי שיקרה בו משהו רע שיקלקל. "אני חייבת למצוא דרך לשמור על היום הזה, שלא יהיו לי הפתעות. פעם אחת שיהיה לי יום הולדת מוצלח בלי שמשהו רע יקרה בו". דרוכה ומתוסכלת הייתה מחכה כל שנה בציפייה ליום הולדת שלה: "מעניין מה ישתבש הפעם".

יואב, בלי להבין מדוע, הרגיש עצב עמוק בימים הסמוכים ליום הולדתו. "כולם סביבי מנסים לשמח אותי, לעיתים אפילו כועסים שאני מפריע להם לחגוג לי את היום הזה. וזה לא שאני רוצה להשבית את השמחה, פשוט מבפנים כל כך עצוב לי. ריק ועצוב".​​​​​​​

ציטוטים אלו, מתוך טיפולים פסיכולוגיים, הסבו את תשומת ליבי ליחסו האישי של אדם לתאריך יום הולדתו. אמנם, מתח ואי נוחות לקראת יום ההולדת, כמו גם אכזבה ותסכול הקשורים לאופן בו נחגג, הן חוויות אנושיות שכיחות. אך עבור מטופלים רבים שפגשתי יום ההולדת נחווה כיום טעון ומסוכן במיוחד. בימים שלפני יום ההולדת ניכר לחץ רב, החרפה ביחסים הבין אישיים ובסימפטומים, עד לכדי סיכון חיים של ממש. למעשה, אצל מטופלים אובדניים רבים שפגשתי, יום ההולדת היה טריגר משמעותי למחשבות האובדניות, והמחשבות עצמן סבבו לא פעם סביב שאלות של גיל, הישגים וחוסר אונים אל מול חלוף הזמן. כיצד מתרחש המעבר בין חגיגת ההתפתחות של הילדות לחרדת הרדיפה של הבגרות? מה יש באותו "יום מיוחד" שגורם לאנשים להגיב אליו בדרכים כל כך מגוונות? מתי הופכת ספירת השנים לאובססיה? ומדוע בכלל צריך לספור זמן?

במאמר זה אתאר את החוויה הפנימית אשר מתעוררת בעקבות יום ההולדת כקשורה לשני רכיבים יסודיים בטבע האנושי: תפיסת הזמן וחרדת המוות. בהמשך אתאר כיצד חגיגת יום ההולדת כטקס חברתי עוטפת חרדות קיומיות ביחס לזמן ולמוות בעטיפה חיובית ותומכת. אך העטיפה לא תמיד מחזיקה: פעמים רבות עטיפת המתנה מסביב לחרדות הקיומיות הופכת את היום הזה דווקא לטעון יותר מכל יום אחר. במאמר אבקש "לפתוח את העטיפות" השונות של התמודדות לא בהכרח מיטיבה עם חרדות הזמן, ואציע כי הדרך להתמודד טוב יותר עם יום ההולדת קשורה ליכולת לקבל את מגבלות המציאות.

 

הפסיכולוגיה של הזמן

מושג הזמן ומשמעותו הוא אחד המושגים שבני האדם התמודדו עם תפיסתו מאז ומעולם (Pollock, 1971). למושג זה היבטים פילוסופיים, תאולוגיים רוחניים ומעשיים. בחלקים הבאים אתייחס למשמעות הפסיכולוגית של זמן, ולאופן שבו נחווה כשונה מכל משאב אחר.

מבחינה פסיכולוגית, זמן הוא משאב שיש לו משמעות מורכבת: מצד אחד האדם יודע שזמנו מוגבל, אך מצד שני הוא לא יודע כמה זמן בדיוק יש לו. הוא יודע בוודאות שיגיע הסוף, ואינו יודע לעולם מתי יגיע הסוף הזה, ומה מצפה לו אחריו, אם בכלל. לכן בתפיסת הזמן יש משהו דואלי: עמום ובד בבד ברור, ודואליות זו מעוררת מתח ואי נוחות.

גם לקצב שבו הזמן חולף יש מאפיינים סובייקטיביים ואובייקטיבים. מצד אחד אנו חווים את מהירות חלוף הזמן כתלות במצב הרגשי שלנו: כשאנחנו נהנים הזמן עובר מהר, כשסובלים הזמן עובר לאט, וכדומה. מצד שני, השעון מראה לנו שהזמן עובר בדיוק באותו קצב, ושמהירותו אינה תלוי בחוויה שלנו, או בשום היבט אנושי אחר. הבדל זה כשלעצמו מדגיש את הפער בין מה שאנחנו תופסים, כלומר המציאות הפנימית, לבין מה שאנחנו יודעים, כלומר המציאות החיצונית.

בנוסף, בשונה מכל משאב אחר, הזמן תמיד נשאר מחוץ ליכולת ההשפעה שלנו. לבני האדם יש יכולת להשפיע על המשאבים שלהם – להשיג, לייצר, לקנות, לסחור, לתרום וכדומה – אך אף אחד עדיין לא הצליח להשיג לעצמו עוד זמן. האדם הפרטי יכול לחוות את שרירותיות הזמן כמעליבה, וכמקטינה את תחושת השליטה וההשפעה אל מול החיים. זה לכשעצמו עלול לעורר חרדה.

ביחס לתפיסת הזמן, על אף שלכאורה אנחנו עסוקים בעבר ובעתיד הרבה יותר מאשר בהווה, מבחינה פסיכולוגית הזמן היחיד הנגיש לתודעה שלנו הוא ההווה. גם כשאנו נזכרים בעבר, וגם כשאנו מפנטזים על העתיד, המחשבה הנגישה לתודעה שלנו היא כזו שנוצרה כרגע (Meyerhoff, 1960).


- פרסומת -

הפסיכואנליזה ייחסה לרסיסים של עבר השפעה לא מודעת על ההווה, ובהתאם ראתה את מטרות הטיפול כהעלאה של חומרים מודחקים, השייכים להיסטוריה האישית, מהלא מודע למודע, כדי לשחרר את ההווה מכאבי העבר (מיטשל ובלאק, 2006 [1995]). תיאורטיקנים אקזיסטנציאליסטיים ראו בעיסוק האישי בזמן ביטוי למאבקים קיומיים של האדם עם מגבלות הקיום והטבע, וסברו כי חרדות מהעתיד, ובעיקר מהמוות, מהוות חלק ניכר מהסבל בהווה וכי כדי להתפתח יש לשאתן טוב יותר (יאלום, 2011 [1980]). מלאני קליין (2013 [1948]) הוסיפה למודל הדחפי של פרויד ממד קיומי, בכך שראתה את החרדה הנובעת מדחף המוות כחרדה הבסיסית ביותר בנפש ותיארה את המאבק הפנימי בין הכוחות ההורסים לכוחות הבונים בנפש האנושית ואת החרדות שנגזרות ממנו.

 

מדוע בכלל לספור זמן?

בשביל שהתודעה שלנו תצליח לתפוס זמן, היא צריכה לתחום אותו. לנפש האנושית קשה להכיל מושג אין סופי. כדי שאפשר יהיה לתחום חייב להיות גבול, סוף; מכאן שכדי שנוכל לתפוס את מושג החיים עלינו לקבל את סופם, דהיינו את המוות. הפילוסוף מרטין היידגר האמין שעל מנת להעניק משמעות לזמן האדם חייב לחבר אותו למוות, דהיינו זמן יכול להיות מובן רק מנקודת המבט של סוף החיים, כלומר של המוות (Heidegger, 2002 [1927]; Alweiss, 2002). בהתאם לכך, כדי לחקור את חוויית החיים, האדם צריך לקבל את מגבלות הקיום, דהיינו את סופו (Cohn,1997). גם שעונים ולוחות שנה מאפשרים לנו לגשר בין תפיסות אובייקטיביות לתפיסות סובייקטיביות של זמן. נקודת ייחוס חיצונית ומשותפת מאפשרת לאדם להתייחס לזמן בצורה יותר מציאותית (Pollock, 1971).

אם כך, תחימת הזמן נותנת לו משמעות ומאפשרת לנו לחוות אותו ביחד ולבד. דרך תשומת לב לזמן אפשר לתפוס שינויים והתפתחות, ליהנות מגדילה והישגים, ולחוש את משמעות החיים. עם זאת, כיוון שתחימת הזמן נעשית באמצעות סופם של החיים, הרי שתשומת לב לזמן שחלף מעוררת את חרדת המוות: מתוך הכרה במוגבלותם של החיים נוצרת ההכרה שזמננו כאן הוא לא אין סופי, ועולה חרדה מכך שנמות לפני שהספקנו להשלים את רצונותינו ומשימותינו. במובן זה החרדה היא בו זמנית מכך שנמות, ומכך שייגמר לנו הזמן. על אף שחרדת המוות וחרדת הזמן אינן חופפות לגמרי, המושגים הללו קשורים זה לזה.

 

מושג הזמן ודחף המוות

בחיבורו "מעבר לעיקרון העונג" תיאר פרויד (1988 [1920]) כיצד דחף המוות, במקביל לדחפי החיים, מהווה כוח מניע באישיות. לדבריו, באורגניזם יש כוחות המובילים לבנייה (חיים) וכוחות המובילים להרס (מוות), ולכל יצור חי יש כוח שמושך אותו למצבו הקדום, הדומם, לטרום החיים. המשיכה הגדולה של האדם למוות היא למצב שבו כל הדחפים מסופקים ולשלווה הטמונה במנוחה השלֵמה שאין בה חוסר (פרויד, 1988 [1920]). נראה כי דחפים מנוגדים אלו משתקפים ביחס האנושי לחלוף הזמן. התשוקה והרצון לחיות עוד ועוד דוחפת אותנו לנוע קדימה ולחכות לרגע הבא. כך אנו מוצאים את עצמנו סופרים את השעות, את הימים, את השבועות, את השנים, ומחכים שהזמן יעבור עם תקווה כמוסה שבעתיד יהיה טוב יותר, קל יותר, נוח יותר. מצד שני, בזמן שאנחנו מחכים שהזמן יעבור – אנחנו למעשה מבזבזים את הזמן שיש לנו. אנו יודעים שזה לא הגיוני לחכות לסוף היום, כי כל יום שעובר מקרב אותנו לסוף.

קליין (2013 [1948]) הוסיפה ותיארה את חרדת המוות כחרדה ראשונית ובסיסית. לדבריה, בשכבות העמוקות ביותר של הנפש התגובה ליצר המוות מקבלת צורה של פחד מפני חדלון החיים. מכיוון והמאבק בין יצר החיים ליצר המוות נמשך כל החיים, מקור זה של חרדה לעולם אינו מוכחד, והוא חודר כגורם קבוע לכל מצבי החרדה באשר הם.

מחיבור התפיסה הקלייניאנית והפילוסופיה האקסיסטנציאליסטית עולה תמונה של אדם החרד מהדחפים ההרסניים שלו עצמו (מבפנים) ומכוחות הטבע והחברה הפועלים עליו (מבחוץ). כך או כך, חרדת המוות מודחקת רוב הזמן, ואירועים שמדגישים את הזמן – כמו ימי הולדת וראש השנה – מפרים את ההדחקה ומדגישים את הזמן שחולף. אפשר להוסיף לכך כי הלחצים הרגשיים מחרדת המוות פועלים הן באופן סובייקטיבי והן באופן אובייקטיבי: ברמה הסובייקטיבית, אנשים הורסים לא פעם את חייהם מבפנים על ידי מנגנונים הרסניים ומכאיבים; ברמה האובייקטיבית, על כולנו להתמודד עם הזדקנות ביולוגית ועם כוחות חיצוניים כמו מלחמות, אסונות, תאונות וכדומה. בהתאם לכך, בהתמודדות עם הזמן יש רכיבים קבוצתיים ואישיים כאחת: קבוצתיים, שכן כולנו מתמודדים עם גורל דומה, ואישיים, שהרי איש איש ונסיבות חייו והאופן שבו הצליח לחיות אותם.


- פרסומת -

 

זמן אישי מול זמן קבוצתי

בדרך כלל, אנשים השייכים לחברה ותרבות מסוימת סופרים את הזמן ביחד, בהתאם ללוחות השנה שלהם, חגים מיוחדים שלהם, וכדומה. טקסים חברתיים הקשורים לימים מיוחדים בלוח השנה מאפשרים לנו כקבוצה להתבונן בחלוף הזמן, לעצור ולעשות חשבון נפש, וכן לציין "התחלה חדשה" המזמנת תיקון ותקווה, עם כניסתה של שנה חדשה. אופני מדידת זמן, כמו שעונים ולוחות שנה, קשורים בדרך כלל במקורם לשינויים בטבע. לקציר ולזריעה, לזריחה ולשקיעה, להתחדשות ולחזרה. שינויי מזג האוויר מדגישים לנו את חלוף הזמן ומחזוריות הזמן.

לעומת ציוני הזמן הקבוצתיים, האדם הפרטי – בתרבויות מערביות ואחרות – סופר את ימיו בהתאם ליום הולדתו בתאריך מסוים. לכל אדם יש את היום בו נולד, ויום זה מסמן את תחילת החיים. לכאורה, ספירת הזמן האישי (גיל בהתאם ליום ההולדת) דומה לספירת הזמן הקבוצתי (מניין השנים לספירה). אך ישנו הבדל בולט: האדם הפרטי יודע שימיו ספורים, ושתהליכי ההתחדשות והצמיחה אינם פועלים עליו באופן מעגלי אלא באופן לינארי. בעוד שהטבע והעולם מסביבנו מתאפיינים במחזוריות ואין סופיות, גופנו האנושי מתכלה ומשתנה עם הזמן.

בילדות השינויים שהזמן מביא איתם מסמנים לרוב עלייה ביכולות, התפתחות, גדילה פיזית ומנטלית, ועל כן הם מרגשים ומפעימים. עם זאת, בתום השלבים הראשונים של ההתפתחות והגדילה הגופנית, השינויים שהגיל מביא איתם הם מורכבים יותר, ומערבים תהליכים של גדילה, שינוי וצמיחת יכולות עם תהליכים של קמילה, קיפאון ואובדן יכולות. אמנם, כל עוד יש חיים יש תנועה, וכל עוד יש תנועה יש שינוי, אך בשל המורכבות שצוינה לעיל אנשים חוששים משינויי הזמן ולאו דווקא חוגגים אותם.

הבדל נוסף בין הזמן האישי לזמן הקבוצתי הוא שבספירת הזמן הקבוצתית אנשים נמצאים יחד, וחוגגים יחד את כניסתה של השנה החדשה ואת יציאתה של הקודמת, את בואו של האביב ותחילתו של הסתיו. ביום ההולדת, לעומת זאת, אדם פוגש לבדו את עובדות הקיום וחלוף הזמן. בהתאם לכך המפגש אישי עם הזמן הוא טעון יותר, ולא נכלל תחת "צרת רבים" כמו חגים וימים משותפים.

 

חגיגת יום ההולדת כטקס חברתי – עטיפה מיטיבה

המבנה החברתי המקובל של חגיגות יום ההולדת מעניק לפרט כמה סיבות לשמוח. ראשית, ניתן לו יום מיוחד משלו. כשם שכל אדם הוא שונה מאחרים, כל אדם נולד ביום אחר, וכך תאריך לידתו מסמן את היום המיוחד שבו הגיע לעולם. שנית, ניתנת לו לגיטימציה חברתית להטריח אחרים. בעוד שברוב ימי השנה האדם מכפיף את עצמו לסדר היום החברתי ולצרכים של אחרים, ביום ההולדת ניתנה לו רשות לשים את עצמו במרכז, להיות מיוחד, ולקבל מאחרים יותר מאשר בדרך כלל. בהתאם, אפשר להסתכל על חגיגת יום ההולדת, בין אם נעשית באופן פרטי או קבוצתי, כעטיפה מיטיבה שממתיקה חרדות קיומיות באמצעות תשומת לב ואהבה. כך תומך הטקס החברתי במשבר הקיומי.

בנוסף, העצירה שיום ההולדת מביא איתה מסייעת לאנשים לשים לב לזמן, להתפתחותם, ליהנות מהישגים של גדילה וסיפוק, וכן לשים לב למקומות שבהם אינם שבעי רצון, ולחפש כיצד לשפר אותם לקראת השנה הבאה. במובנים אלו, יום ההולדת עוזר לפרט לעצור את מרוץ חייו, לשים לב לזמן שחולף, לתת לו משמעות ולעשות חשבון נפש.

למרות זאת, מטופלים רבים לימדו אותי כי העטיפה החיובית לא תמיד אפשרית ולא תמיד מחזיקה. למעשה, רבים פוגשים את החרדות הקיומיות שיום ההולדת שלהם מעורר ארוזות בעטיפות לא מיטיבות, שמעוררות קושי ומצוקה. בחלק הבא אציג עטיפות לא מיטיבות לחרדות יום ההולדת: עטיפה אובססיבית, עטיפה נרקיסיסטית, עטיפה חברתית ועטיפה מאגית. המשותף לכל העטיפות הלא מיטיבות הוא שהן מסוות את החרדות המרכזיות שיום ההולדת מעורר: חרדות הזמן וחרדת המוות. ההסוואה נעשית באמצעות תכנים אחרים, בדרך כלל שליליים ומייסרים, המצביעים על החוסר הבולט באותה נקודת זמן בחייו של האדם. לקראת יום ההולדת האדם עסוק במה שחסר לו, במה שאינו שבע רצון ממנו; אך עוצמת המצוקה, ותחושת הסכנה שלא פעם מלווה אותה, מקורן בחרדות עמוקות יותר, שהעיסוק ברובד הגלוי חוסם את היכולת להיות איתן במגע. בהמשך המאמר אנסה "לפתוח את העטיפות" ואראה כיצד אלו מסוות את החרדה הקיומית שבבסיס יום ההולדת, באופן שדווקא מגביר את המצוקה ולא מיטיב עימה.


- פרסומת -

 

עטיפה אובססיבית

התייחסות אובססיבית לתאריך יום ההולדת הופכת את הספירה ממאפיין נלווה למאפיין עיקרי. האדם האובססיבי עסוק בספירת הזמן באופן כפייתי, שמקשה עליו להשתמש בזמן וליהנות ממנו. כמו בהפרעות אובססיביות אחרות של ספירה (ספירת משקל, מידות, אחוזונים, ציונים וכדומה) המספר עצמו נהיה חשוב יותר מהמהות שאותה הוא בא לייצג: המספר המייצג את הגיל הופך חשוב יותר מהחוויה הפנימית. לא פעם נוצר מצב אבסורדי שבו אדם יכול לחוש טוב עם עצמו וחייו, עד לרגע שבו הוא מתבונן על המספר שמגדיר אותם, ואז לחוש מדוכא מהמספר עצמו.

דרך הספירה האדם מנסה להשיג שליטה במקום שבו אין לו שליטה – חלוף הזמן. בדומה לאובססיות אחרות, דגש כפייתי על ספירה הזמן מבטא ניסיון לשמור על שליטה, שלא פעם יוצא משליטה, אל מול החרדה הקיומית. למעשה, איש לא יודע, וגם לא יוכל לדעת, כמה זמן יש לו, כמה זמן נשאר.

פרויד (1988 [1916-7]) ראה בסימפטום האובססיבי סימפטום דו-משמעי, שמאפשר גילוי והסתרה בו בזמן. כך, בצד הגלוי, המטופל עסוק כל הזמן בשאלת הגיל; אך העיסוק הטורדני בגיל יכול לבטא משאלה לא מודעת שמקורה בדחף המוות, ובצד ההסתרה הוא שומר על המשאלה ההרסנית מחוץ למודעות. בדרך כלל כשהמטופלים עסוקים בגיל, זהו קצה קרחון של תוכן אחר, שלוחץ על הנפש ורוצה לפרוץ החוצה (Pollock, 1971). האובססיה היא הדרך לשמור עליו בלא מודע ולהתעסק בו במקביל.

בטיפול, כשההתייחסות ליום ההולדת המתקרב נהיית אינטנסיבית בצורה שמצביעה על אובססיה, הדבר המרכזי שלומדים מכך הוא על חרדה עזה. ככל שהעיסוק הטורדני בשאלת הזמן גובר, כך באופן אירוני לאדם יש פחות יכולת להשתמש בזמן ולנצל אותו להתפתחות. הוא עסוק ללא הרף בחרדה שהזמן ייגמר לו, ולא יהיה לו מספיק.

"החרדה מכך שלא יהיה לך מספיק גורמת לזה שלא יהיה לך בכלל", אמרתי ליותם באחת הפגישות שעסקו בחרדות הגיל שלו. אצל יותם, האובססיה סביב הגיל, דבר שאין לו שליטה עליו, כיסתה על שתי חרדות מרכזיות שקשורות בחוויות של חוסר שליטה ובחוויות של חוסר יכולת. המפגש שהוא ניסה להימנע ממנו היה עם חוויית כישלון, ונראה ששלושת הדברים יחד הצטברו לעיסה שהיה קשה לפרק אותה. באופן מודע, יותם לא רצה לעסוק במשמעויות הכישלון עבורו, בזיכרונות מכאיבים ומשפילים של כישלון בעבר ובכישלונות חוזרים בחיי היום יום שלו. על כן חזר לדבר ולחשוב על גילו, תוך הבעת חרדה וחוסר אונים אל מול זמנו המתקצר. מציאת דרך לפתוח את הלא מודע ולהרפות מאחיזת הגיל איפשרה לעבד את התכנים הלא מודעים שהגיל מייצג, ובכך להקטין את חוסר האונים הכרוך בחלוף הזמן.

 

עטיפה נרקיסיסטית

בעטיפה הנרקיסיסטית, חרדות המוות והגיל עוברות התמרה לעיסוק בנראות ובהישגים. הפנטזיה היא להיראות מוצלח ומצליח, צעיר ומושך, ובכך להשיג כוח ושליטה במקום חוויה של חולשה וחוסר אונים. כאילו שאם אצליח לנצח את סימני הגיל, להיראות צעירה יותר ויפה יותר, הרי שהצלחתי לנצח את הבלתי מנוצח, דהיינו את הזמן. בהתאם, הדגש הוא על איך הדברים נראים כלפי חוץ, ועל ניסיון לצבור הישגים והצלחות כדי להצליח לנצח את הזמן ולעצור את השעון.

העטיפה הנרקיסיסטית עוטפת את חרדות הזמן באשליה שהאדם מיוחד ויוצא דופן: אם אחיה את חיי באופן חד פעמי, לא כמו אחרים ולא כמו כולם, אולי החוקים שחלים על כל בני האדם והתמותה לא יחולו עליי ובכך אמלט מהגורל העלוב שבמוות. כאשר העטיפה הנרקיסיסטית יעילה, והאדם מצליח להרגיש מיוחד, מצליח ומושך, היא עשויה להגן עליו מפני החרדות הקיומיות, גם אם במחיר של עיסוק מוגבר בנראות. עם זאת, סדקים בעטיפה הזו עשויים להוביל למשברים גדולים, שכן היא דורשת תחזוקה ומאמץ רב.

ליואב, מטופל שליוויתי תקופה ממושכת, הייתה מילדות תחושה שהוא לא כמו כולם, שהוא שווה יותר, מוצלח יותר, ואהוב יותר על אימו. כבן לאם לשמונה ילדים, התחושה שהוא יוצא דופן ומיוחד חיזקה אותו ונתנה לו משמעות. עם זאת, לקראת יום הולדתו העשרים וחמש, בעקבות חוויות קשות של השפלה וכישלון, עטיפה זו נקרעה, והחרדה פרצה החוצה במלוא עוזה. יואב חשש שהוא לא יצליח לסגור את הפער, מה שלא יעשה; שרואים עליו, שהוא עלוב, שהוא מביך, מעורר רחמים. תחושת הגאווה התחלפה בחוויות של בושה ונחיתות. לקראת יום ההולדת שלו, התחושה שרואים את הכישלון שלו ולועגים לו לעיני כל התגברה. בהתאם הוא עסק בניסיונות הסתרה והסוואה לא מועילים. רק כשהצלחנו בפגישות להזיז את המראה המעליבה שהגיל הציב בפניו, ולאפשר לו להסתכל על חייו מבפנים החוצה, ולא מבחוץ פנימה, הצליח בהדרגה להרפות.

 

עטיפה חברתית

בעטיפה החברתית, החרדה הקיומית העולה בעקבות המגע עם הזמן שעובר וחרדות המוות עוברת התקה לזירה החברתית. היות שיום הולדת במהותו הוא אירוע פרטי, שאינו חלק מסדר היום החברתי, לא נדיר לחוות בדידות וקושי לשתף אחרים ביום זה. למעשה, ביום ההולדת אדם פוגש לבדו את עובדות הקיום וחלוף הזמן. בהתאם, זהו מפגש אישי וטעון יותר. בהתאם עולה משאלה לתמיכה חברתית אל מול המפגש המאיים עם הזמן.


- פרסומת -

בעוד שבילדות המבנה החברתי המקובל של יום ההולדת הוא יחסית ברור ואחיד, מגיל ההתבגרות ואילך האדם נדרש לבחור בעצמו כיצד הוא מציין את יום ההולדת שלו, ועד כמה הוא מערב את הסביבה החברתית שלו ביום זה. בהתאם, אחת השאלות שהאדם מתעסק בהן לקראת יום ההולדת היא שאלה חברתית: מי יזכור את יום ההולדת שלו, מה הוא יקבל ממי, כמה אנשים יבואו למסיבה שלו, מי הוא רוצה שיהיה שם, וכדומה. תחושת הבדידות אל מול חלוף הזמן מתחלפת בחרדה מחוסר אהבה, או חוסר התייחסות חברתית, והאשליה היא שאם נהיה ביחד, בלתי נפרדים, נהיה מוגנים ממגעו הבלתי מתפשר של הזמן.

הצורך בתמיכה חברתית והחשש שצורך זה ייתקל בדחייה מתבטאים גם בקונפליקט כלפי חשיפה עצמית ולקיחת מקום. בדרך כלל לאדם יש יחס מורכב כלפי חשיפה: יש בו חלק שרוצה להיות במרכז, לקבל הרבה תשומת לב ואהבה, וחלק אחר שרוצה שלא להימצא, שיניחו לו להיות מוגן בבדידותו (ארון, 2013 [1996]). בהתאם לכך, הבקשה החברתית היא אמביוולנטית, והעיסוק בשאלה כיצד לחגוג את יום ההולדת הוא חסר מנוחה. כמו כן, פעמים רבות ישנו פער בין הציפייה והנורמה החברתית סביב ימי הולדת לבין הרצון להימנע מחשיפה, שמעורר מתח נוסף.

ענבר, לדוגמה, סחבה איתה מרירות וטינה ארוכת שנים סביב ימי ההולדת שלה. היא השקיעה רבות בימי הולדת של אחרים, ואילו כשהגיע תורה הרגישה שאף אחד לא עוצר את מרוץ חייו כדי לשמח אותה. בהתאם הייתה בעמדה תלותית ופסיבית לגבי היום עצמו, וחודשים לפניו עסקה בניחושים: מי יזכור להתקשר אליה ומי ישכח גם השנה. בטיפול ניסינו לחבר את שני חלקי הפאזל: החלק שמתעסק המון בימי הולדת של אחרים, ובכך מתמודד עם חלוף הזמן – אך לא באופן אישי וישיר אלא בחסות אנשים אחרים שהזמן נוגע בהם – ואת החלק שחושש לתפוס מקום ולבקש מאחרים את אותה תמיכה שהיא מעניקה להם. הביישנות של ענבר, ההימנעות שלה וחששה מדחייה היו ניגשים ומודעים לה בעבר; אולם חוסר הרצון להתמודד בעצמה עם חלוף הזמן והמוות, והתחושה שהיא חלשה מכדי לפגוש אותם לבדה, התבררה כשיכולנו לפתוח את העטיפה החברתית סביב יום הולדתה.

 

העטיפה המאגית

בעטיפה המאגית, החרדות הקיומיות סביב יום ההולדת מתבטאות בחרדה שמשהו רע יקרה ביום החגיגי. כפי שתואר למעלה, חוויית הזמן היא מורכבת ואמביוולנטית, מעוררת חרדות ותחושת חוסר אונים וחוסר שליטה: האדם יודע שזמנו קצוב אך אינו יודע כמה זמן יש לו, הוא חש תשוקה להתקדם קדימה אך יודע שבכך מתקצרים חייו, וכדומה. לפיכך, טבעי שתתעורר אצל האדם משאלה להגנה, כך שיוכל לנוח מהאמביוולנטיות לפחות ליום אחד וליהנות מיום שלם שכולו טוב. יום שבו תהיה שמחה בלי תקלות ותאונות, יום שבו דברים לא ישתבשו ולא ייצאו משליטה, יום אחד שהוא רק עבורו.

כדי לקבל יום כזה, יש צורך להגן על הטוב מפני הרע, ולמצוא דרך להשאיר יום שמח אחד בלי שהמציאות החיצונית תקלקל אותו. בהקשר זה החרדה היא אפוא מכך שהרע יקלקל את הטוב, והניסיון הוא למצוא דרך לשמור על "יום הולדת שמח" בלי שהמציאות החיצונית תקלקל את היום הזה. הלחץ הוא מכך שזה לא יצליח, ומכך שלא יכול להיות יום שלם שיעבור ללא תקלות. לכן, לקראת יום ההולדת האדם חש מתח ודריכות ביחס לשאלה מה יתקלקל הפעם, לצד כעס על כך שאנשים אחרים בסביבתו לא שומרים על היום המיוחד שלו כפי שהיה מצפה מהם. מכיוון שאי אפשר לשלוט באמת בזמן ובעתיד להיות, מתוך חוסר האונים מתפתחים לעיתים טקסים פנימיים ואמונות אישיות סביב יום ההולדת, במטרה לשמור על כך שיום מיוחד זה יעבור בשלום.

ליטל, למשל, הייתה במתח בתקופה שלקראת יום ההולדת שלה מכך שתהיה חולה ביום ההולדת ולא תוכל ליהנות מכל מה שתכננה. החלום שלה היה לחגוג בגדול, כמו שהיא חשבה שמגיע לה, אך המחשבה על הדברים שיכולים להשתבש הייתה כה מאיימת עבורה, שפעמים רבות לא תכננה דבר. לקראת יום ההולדת התפתחו טקסים ואמונות תפלות שנתנו לה תחושה שהיא מוגנת, אך בפועל דרשו יותר ויותר אנרגיה כדי לקיים אותן ועוררו בה עייפות רבה ורצון שיום מתוח זה יעבור.

בפגישותינו הסמוכות ליום ההולדת העלתה זיכרונות קוטביים של חוויות ילדות מימי הולדת, אשר ברובם נקשרו למצב רוחה של אימה, שעליו לא הייתה לה שליטה. "כשהיא הרגישה טוב, כל הבית היה בטוב, וכשהיה רע, היה נורא". הטקסים והאמונות התפלות נתנו לה משענת חיצונית ואשליה של ביטחון. בעבודתנו המשותפת ליטל הצליחה לראות כיצד היא ממשיכה לחוש חסרת אונים אל מול יום ההולדת, וכיצד הטקסים נותנים לה אשליה של הגנה – אך בעצם מעמיסים ומכבידים עליה. עם התקדמות הטיפול יכלה להרפות מהמשענת המאגית ולקבל סוגים שונים של ימי הולדת, מוצלחים יותר ופחות, בלי להימנע ולוותר מראש.

 

כיצד ניתן לעזור? זמן לפתוח את העטיפות

כפי שראינו, עטיפות לא מיטיבות עוטפות את חרדות הזמן שיום ההולדת מעורר, ומבטאות אצל כל אחד משאלה אחרת, בהתאם ל"חוסר" הדומיננטי שלו: העטיפה האובססיבית מבטאת משאלה לשליטה, העטיפה הנרקיסיסטית מבטאת משאלה לכוח, העטיפה החברתית מבטאת משאלה לתמיכה והעטיפה המאגית מבטאת משאלה להגנה. אולם בכל מקרה, על מנת להיות במגע עם התוכן הדומיננטי יש לחלץ אותו מהמטען החרדתי העודף שמעוררות חרדות הזמן. במילים אחרות, הדבר שמפריע לאדם באותה נקודה הוא אמיתי, וחשוב להסתכל עליו ולהצביע על החוסר דרך העטיפות השונות (כפי שהודגם לעיל). עם זאת, כאשר העוצמה שבה המטופל עסוק באותו החוסר גוברת בסמוך ליום ההולדת, אפשר להבינה כקשורה לחרדה הבסיסית שיום זה מעורר – חרדה מפני חלוף הזמן.


- פרסומת -

כיוון שמתחת לכל החרדות שמתכסות בעטיפות שונות ניצבת חרדה מחלוף הזמן ומהמוות, המשימה הטיפולית במקרים אלו היא להתבונן בחרדה הזו ולהתקרב אליה. לכן אין טיפול ספציפי לכל עטיפה ועטיפה, שכן אלו הן רק עטיפות שמתחתיהן מסתתר אותו הדבר – חרדות הזמן וחרדת המוות.

טיפול פסיכולוגי יכול להיות מרחב הולם לעיבוד החרדות הקשורות בזמן. המסגרת התחומה של השעה הטיפולית יכולה לשמש כחלון הצצה לאופן שבו מטופל מתמודד עם מגבלות הזמן. כיוון שזמן הטיפול הוא על פי רוב קצוב, מוגבל ונקבע באופן שרירותי בלי קשר לצורך הפרטי של המטופל ברגע נתון, הרי שתחושות העלבון, חוסר השליטה, והחרדה שהזמן ייגמר לפני תחושת מיצוי מתבטאות בשעה הטיפולית באופן חי ונגיש. בהתאם, מטופלים עסוקים במהלך הפגישה בשאלות כמו כמה זמן נשאר להם, כמה זמן יש להם, כמה זמן יהיה להם.

העיסוק בזמן במהלך הפגישה מרמז שהשעה הטיפולית היא ייצוג של היבטים אחרים של זמן בחייו של המטופל, ובהתאם – של החרדה שיהיה להם מספיק, שלא יחסר. סטיבן מיטשל (2003 [1993]) ראה בזמן הפגישה – כמו בכל מאפיין של המסגרת הטיפולית – ייצוג של המציאות בטיפול. על כן, האופן שבו המטופל מתייחס לזמן הפגישה, ולשרירותיות של חלוף הזמן ביחס למשאלות ליבו וצרכיו, מהווה חומר טיפולי (שם).

קורה לא פעם שמטופל חיכה כל כך לפגישה עד כדי כך שהוא דרוך לאורכה מכך שתסתיים לפני שיקבל את מה שחיכה לו. לעיתים ציפייה זו מעוררת חרדה כה עזה, שבאופן פרדוקסלי המטופל לא פנוי להיות בפגישה, כי הוא עסוק בחרדה שהיא תסתיים לו והוא ירגיש נורא. כך או כך, כאשר החרדה מחלוף הזמן מועברת למסגרת הטיפולית ישנה הזדמנות משותפת לבחון אותה יחד. כיוון שקונפליקט אפשרי זה, בין עוצמת הצורך לבין מגבלות הזמן, יכול להתממש כל פגישה מחדש, ולא מוגבל לימי הולדת, הרי שניתן להתמודד עם חרדות הזמן ומגבלות המציאות גם במהלך השנה ולספק מרחב גדול יותר לעיבוד החרדה והחוסר העכשווי כאשר יום ההולדת מתקרב.

 

סיכום

יום ההולדת הוא תאריך אישי שבו אדם ממקם את עצמו על רצף הזמן. עצירה זו מובילה אותו לעיתים לתחושות גאווה וסיפוק בשל התפתחות, צמיחה, והשגת מטרות התפתחותיות. עם זאת, העצירה עלולה לעורר חרדה אל מול הזמן המתקצר, ותחושת חוסר אונים הנובעת מהמפגש עם מגבלות החיים. את חגיגת יום ההולדת המקובלת תרבותית אפשר לראות כטקס חברתי תומך ומיטיב שמאפשר לעטוף חרדות קיומיות אלו ולהתמקד בהיבטים החיוביים. עם זאת, כפי שתיארתי במאמר זה, לא פעם החרדה הקיומית מאיימת לפרוץ מבעד למעטפת החיובית, ובשל כך נעטפת בעטיפות אחרות, שאינן מיטיבות. במאמר תוארו סוגי עטיפות כאלה: עטיפה אובססיבית, עטיפה נרקיסיסטית, עטיפה חברתית ועטיפה מאגית. ההבחנה בין העטיפות השונות היא לצורך הסבר, שכן במציאות הן פעמים רבות שלובות זו בזו. למשל, העטיפה האובססיבית היא פעמים רבות בעלת תוכן חברתי או נרקיסיסטי, ועטיפה חברתית עשויה להיות בעלת תוכן נרקיסיסטי וכן הלאה; אך בכולן אפשר לומר שהעיסוק בזמן החולף, במרוץ הפנימי אל מול תקתוק השעון, לעיתים "מדכא את העיקר", במילותיה של ריטה בשירה "עבד של הזמן".

כדי לפתוח עטיפות לא מיטיבות אלו ולהתמודד עם חרדות המוות יש לקבל את מגבלות הזמן. השלמה עם מגבלות הזמן מאפשרת לתכנן את העתיד, ולמעשה היא הבסיס לשינוי והתפתחות (Pollock, 1971). מוכנות לקבל היבטים מכאיבים של המציאות ושל הקיום מרחיבה ומעשירה את הנפש (קליין, 2013 [1948]). באופן פרדוקסלי, על מנת לאפשר שינוי צריך לקבל את מה שלא יכול להשתנות, לנוע עם המציאות ולא נגדה. כדי לקבל את מגבלות הזמן האדם צריך לנוע עם הטבע, לקבל את השינויים שהזמן מביא איתו, ואף למצוא בהם נחמה.

*

...פתאום הבנתי, אומרת יעל רגע לפני שנגמר לנו הזמן בפגישה שעסקה ביום הולדתה המתקרב, "שזה הזמן שלי לנוח. שזה בסדר להעביר את הלפיד לילדים, לפנות להם את הדרך להסתער על החיים וללוות אותם במבטי. שאני שמחה להיות קצת ברקע, ולא כל הזמן במרכז, שהתנועה הזו הצידה משחררת אותי. כשחשבתי את זה, בפעם הראשונה בחיי, אני חושבת, הבנתי לְמה אנשים מתכוונים כשהם אומרים "לחיות את הרגע".

 

 

לזכרו של א.

תודות: ברצוני להודות לד"ר פולינה ויקסמן על תרומתה העמוקה לגיבוש מאמר זה, למיכל גליק על קריאה אוהדת וביקורתית, ולד"ר אפרת אבן צור על עריכה מוקפדת.


- פרסומת -

 

 

מקורות

Alweiss, L. (2002). Heidegger and the concept of time'. History of the human sciences, 15(3): 117-132.‏

Cohn, H. (1997). Existential Thought and Therapeutic Practice. Sage.

Heidegger, M. (2002 [1927]). On time and being. University of Chicago Press.‏

Meyerhoff, H. (1960). Time in literature. Univ of California Press.‏

Pollock, G. H. (1971). On time, death, and immortality. The Psychoanalytic Quarterly, 40(3), 435-446.‏

ארון, ל' (2013 [1996]). להכיר ולהיות מוכר: שיקולים תיאורטיים וטכניים ביחס לחשיפה עצמית. בתוך: המפגש (עמ' 260-294). עם עובד.

יאלום, א' (2011 [1980]). פסיכותרפיה אקזיסטנציאליסטית. כנרת.

מיטשל, ס' (2003 [1993]). משאלות, צרכים, ומשא-ומתן בין-אישי. בתוך: תקווה ופחד בפסיכואנליזה (עמ' 229-260). תולעת ספרים.

מיטשל, ס' ובלאק, מ' (2006 [1995]). פרויד ומעבר לו. תולעת ספרים.

פרויד, ז' (1988 [1916-7]). התנגדות והדחקה. בתוך: מבוא לפסיכואנליזה (עמ' 196-207). דביר.

פרויד, ז. (1988 [1920]) מעבר לעקרון העונג. בתוך: מעבר לעקרון העונג ומסות אחרות (עמ' 95-137). דביר.

קליין, מ' (2013 [1948]). על התיאוריה של חרדה ואשמה. בתוך: כתבים נבחרים ב' (עמ' 169-187). תולעת ספרים.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

בר-אמת, ש. (2022). עבד של הזמן: הצד האפל של ימי הולדת. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=4457


תבנית לציטוט ויקיפדיה:

* {{פסיכולוגיה עברית|בר-אמת, ש.|עבד של הזמן: הצד האפל של ימי הולדת|4457|2022}}

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אפרת רחמים-אייכבאוםאפרת רחמים-אייכבאום4/9/2022

מאמר נהדר!.

דבורה רחמנידבורה רחמני21/8/2022

עבדי זמן. תודה שיר על המאמר שמאוד רלוונטי לי מהרבה הבטים. הוא לקח אותי לשיר של ריה'ל
עַבְדֵי זְמָן / ר’ יהודה הלוי
עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם / עֶבֶד אֲדֹנָי הוּא לְבַד חָפְשִׁי:
עַל כֵּן בְבַקֵּשׁ כָּל-אֱנוֹשׁ חֶלְקוֹ / “חֶלְקִי אֲדֹנָי!” אָמְרָה נַפְשִׁי.