לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
השירי בחדר: קריאה בשירי האנתולוגיה ״אנא״השירי בחדר: קריאה בשירי האנתולוגיה ״אנא״

השירי בחדר: קריאה בשירי האנתולוגיה ״אנא״

פרקים מספרים | 29/6/2022 | 2,204

מה בין שירה וטיפול? גיא עינת עוסק בקשר בין שירה וטיפול תוך קריאה בשירי האנתולוגיה 'אנא'. הופיע ב"אנא - אנתולוגיית טיפול" המשך

 

השירי בחדר: קריאה בשירי האנתולוגיה ״אנא״

מאת גיא עינת

 

מאמר זה מופיע בתוך האנתולוגיה "אנא", הוצאת קתרזיס, 2022.

 

רוֹעֵד אֶעֱמֹד בְּכוֹתֶרֶת הַדַּף וְאֶשְׁאַל / הַאִם שִׁירָה יְכוֹלָה לְהַצִּיל אֶת הָעוֹלָם? // אֲחַפֵּשׂ תְּשׁוּבָה מִבֵּין שׁוּרוֹתַי / בְּתוֹךְ מֵטָפוֹרָה אֶתְעַטֵּף / וְאַתְרִיס בְּהֶלְחֵמִילִים / (בֵּין סוֹגְרַיִם אֶמְצָא חֲצִי מַחְבּוֹא) / וְאֶתְגַּלֶּה מֵחָדָשׁ כְּדִמּוּי // אַךְ רַק בַּשּׁוּרָה הָאַחֲרוֹנָה אָעֵז: / לֹא. / שִׁירָה לֹא יְכוֹלָה לְהַצִּיל אֶת הָעוֹלָם / אֲבָל הִיא הִצִּילָה אוֹתִי (גיא עינת).

לאחרונה נדמה כי יותר ויותר נשות טיפול1 "יוצאות מהארון" ומפרסמות שירה. כמי שבעצמו איש טיפול ומשורר (בסדר הכרונולוגי הזה), נראה שהמבט שלי דומה לאישה בהיריון אשר לפתע רואה המון נשים הריוניות סביבה. יתכן שהדבר קשור בהתבססותה של המסורת הטיפולית ההתייחסותית2 אשר נותנת יותר מקום לסובייקטיביות של המטפלת ומאפשרת לדיאדה הטיפולית ליהנות מאותנטיות ומדרגות מסוימות של חשיפה והכרה הדדית (גם אם לא סימטרית). כפי ששורותיה של רוזי גולן מספרות לנו: "בֵּינֵיכֶם גֶּדֶר הַהַפְרָדָה. / בְּכָל זֹאת לֵךְ תֵּדַע / מִי יִרְצֶה לְהִסְתַּנֵּן לְמִי" (עמוד 20). אם תרצו, המטפלת כבר לא "לוח חלק", כי אם מחברת שירה. ואולי אל לנו להיות מופתעים מכך, שהרי פרויד עצמו כבר ציין כי: "המשוררים והפילוסופים גילו את הלא מודע לפניי".3

מה בין שירה וטיפול?

הפסיכותרפיה (הקלאסית) והשירה נשענות שתיהן על חיפוש משמעויות גלויות וחבויות באמצעות טקסט המכיל מילים, סמלים, דימויים וארכיטיפים. במפגש הטיפולי ניתן פשר ייחודי־אישי למטופלת על מנת שתגיע לריפוי הנפש – לחיבור בין חלקיה השונים. תהליך זה נעשה, בין השאר, על־ידי חיפוש לשוני מדוקדק המתנהל בתנאים סטריליים בין שני אנשים. התהליך מאפשר למטופלת לתת מקום ולקבל תוקף לחוויות ולאזורי נפש שהיו לעיתים קרובות מושתקים. מכיוון שחדר הטיפול מזמין להחיות ולשחזר חוויות רגשיות, אך לא לפעול אותן (לממש) – המילים (או היעדרן) הן הנושאות את הטיפול: "דִּבַּרְתִּי וּבָכִיתִי / וְאַתְּ הָיִית אִתִּי / וְלֹא דִּבַּרְתִּי עַל / וְלֹא דִּבַּרְתִּי עַל / וְלֹא דִּבַּרְתִּי עַל / וְלֹא דִּבַּרְתִּי עַל / וְאַתְּ הָיִית אִתִּי / וְחָשַׁבְתִּי וּבָכִיתִי / עַל וְעַל וְעַל וְעַל / וְלֹא דִּבַּרְתִּי עַל / (אוּלַי עַל חֵלֶק)/ וְאַתְּ הָיִית אִתִּי / דָּאַגְתְּ שֶׁדִּמְעוֹתַי יְתַחֲחוּ אֶת אַדְמַת / שִׁלְהֵי הַקַּיִץ הַקְּשׁוּחָה שֶׁבְּתוֹכִי / הָיִית אִתִּי" (יערה בר, עמוד 54).


- פרסומת -

באופן דומה, שירה עשויה לחשוף מבנים נפשיים, גם את האסורים שבהם, ובכך לגבור על אזורי טאבו. שירה, כמו פרשנות המוצעת על ידי המטפלת, מאפשרת מפגש עם תוכן המודר מבחינה חברתית או נפשית באמצעות מנגנוני הדחקה או ניתוק.

במובן זה לשירה, כמו לטיפול, קיים תפקיד פוליטי־חברתי בהיותה חותרת תחת השתקה לשונית (על מה מותר לדבר?) או הדחקה נפשית (מה מותר להרגיש?) כלומר, הנפש מפציעה בחדר הטיפול או בשירה באמצעות השפה, אשר בתורה פועלת ומתפקדת בעולם האמיתי ולא רק מייצגת אותו; אדם נולד לתוך עולם לשוני, וכשהוא לומד לדבר הוא מתערה בסדר החברתי. טיפול מציע סדר נפשי חדש באמצעות העולם הלשוני: "לְמָוֶת אֵין צוּרַת רַבִּים. / מִגְּדַת הַכֻּרְסָה אַתְּ קוֹרֵאת לִי / וַאֲנִי רוֹאָה אֶת שְׂפָתַיִךְ נָעוֹת – / אַתְּ מַצִּיעָה לִי מִלִּים״ (שירי פריזנט־פסל, עמוד 60).

כוחן של השירה והפסיכותרפיה טמון ביכולתן לדייק חוויה רגשית – חושית או מחשבתית. כשאדם פוגש שורה משיר המדייקת את חווייתו, הוא מרגיש לרגע מובן. מובן לעצמו ומובן לעולם. כך הדבר כשמטופלת פוגשת פרשנות המדויקת לה שהוצעה על־ידי המטפלת. זאת לא תהיה הגזמה לטעון, שבאמצעות צירופים שונים של 22 אותיות וכמה סימני פיסוק, שירה יכולה להיות תרפויטית והשפעתה תגבר ככל שהתוכן יהיה ספציפי־אישי.

כך, מתקבל דמיון בין עריכת שיר ומפגש טיפולי אשר בו המטפלת והמטופלת עורכות יחד את הנרטיב הנפשי המפציע בחדר. לעיתים אותו שיר נערך שוב ושוב עד שמזדקקת ממנו האמת: "כָּל תּוֹכִי מֻגָּשׁ לְפָנֶיךָ / מַרְבָד סָבוּךְ שֶׁל מִלִּים. / [...] / הַמִּלָּה הִיא רַק רֶמֶז לְמִלָּה אַחֶרֶת שֶׁלֹּא נֶאֶמְרָה״ (חיה משב, עמוד 86). כך בטיפול, וכך בשירה. כשהעורך שליווה את עריכת ספרי האחרון הציע בתהליך עדין אך סיזיפי "להוריד את הפיגומים" ולהישאר עם החומר הגולמי – לא יכולתי שלא לחשוב על ההקבלה לחקירה התרפויטית בקליניקה אשר אף היא מבקשת להסיר הגנות (פיגומים) ולגלות את הגרעין הפנימי – הלא מודע.

בשני המקרים נראה כי תוצאות חיוביות תלויות באפשרות שהמילים שנערכו יחד בטיפול או בשיר ימצאו מקום, ויקבלו פשר. הרי פבלו נרודה4 גילה לנו שהשיר לעולם לא שייך לכותב, כי אם למי שזקוק לו, ואני חושב כי פרשנות טיפולית, כמו שיר, תפעל על מי שאוזניו קרויות לשמוע אותה: "יֵשׁ הַחוֹשְׁבִים שֶׁמְּטַפְּלִים יוֹדְעִים הַכֹּל / אַךְ הֵם אֵינָם יוֹדְעִים דָּבָר. / כְּמוֹ הַמְּשׁוֹרְרִים, / הֵם תְּלוּיִים בְּאָדָם אַחֵר, / אִם לֹא יִרְצֶה לָדַעַת / יִכְלוּ כּוֹחוֹתֵיהֶם" (גיא עינת).

אם כך, חיבור בין שירה וטיפול נראה טבעי ועשוי להסביר את ריבוי המשוררות בקרב נשות הטיפול. אך כמעשה הפסיכותרפיה, לא נסתפק בהסבר המתבקש, ונעמיק אל מתחת למודע. אומנם המשוררת והמטפלת שתיהן עסוקות בניסוח פשר באמצעות שפה טיפולית־שירית המפיקה חומרי נפש והתרחשויות ממעיינות עמוקים של התודעה, אולם בזאת תם הדמיון בין השתיים. השירה היא אמצעי לביטוי הנפש, אך הטיפול שואף לא רק לביטוי, כי אם להבנה ולשינוי מנגנונים נפשיים. ביחסים הטיפוליים, המטפלת מיילדת נרטיב עם המטופלת, ועבורה. המטפלת מציעה מילים, מציעה פשר – אך הוא נותר עקר, לולא המטופלת שתסכים לאמץ אותו אליה. מנגד, המשוררת מבקשת לפרסם את עדותה האישית ולפזרה ברבים. אלו תנועות הפוכות במהות של מטרתן. המשוררת, כמו המטפלת, מנסחת פשר, אך זקוקה להדהוד של הקורא כדי שהיא עצמה תוכל לחוות התרה. בכך הקורא בורא את המשוררת ואילו האחרונה משתמשת בקורא לצרכיה הרגשיים הראשוניים. לרגעים נדמה כי זהו צעד מקביל לאנליזה ההדדית5 (ניסוי כושל שקוטלג בשוליים הביזאריים של הפסיכואנליזה) שבה המטפלת והמטופלת שוות ומטפלות זו בזו. מתוך האתיקה הטיפולית העכשווית, אנו נמנעים ממצב דומה, ועל המטפלת להשאיל עצמה לצרכיה הרגשיים של המטופלת ולהיזהר מ״שימוש״ במטופלת לצרכיה שלה. יחד עם זאת, יותר ויותר ברור לנו היום כי גם המטפלת זקוקה למטופלת על מנת לברוא אותה. כפי שג'סיקה בנג'מין לימדה אותנו שהאם זקוקה להכרה הדדית6 מהתינוק הנולד: "שׁוּב הָיִיתִי רְאִי לֹא מֻצְלָח. / שׁוּב הֶחְזַרְתִּי לָךְ אוֹתִי / כְּשֶׁאַתְּ בִּקַּשְׁתְּ אוֹתָךְ" (מיטל חודורקובסקי, עמוד 149).


- פרסומת -

ואולי ההסבר לריבוי המשוררות המטפלות טמון בהבנה כי המטפלת גם היא סובייקט השואף להכרה. מטפלות משאילות את עצמן ליצירת סיפורים עבור אחרים, מהדהדות רגעים מכוננים לטוב ולרע, מלקטות מפגשים מעוררי השראה (ולצידם מפגשים המתקרבים אל תהום הייאוש), יושבות שעה אחר שעה, במשך שנים, ומיילדות מילים ופשר, משאילות את עצמן למען טיפול באחר, וכשהוא עוזב מגיעה מטופלת נוספת: "בְּסוֹף הַפְּגִישָׁה אָמַר: / אוּלַי תִּצְטָרֵף אֵלַי אֶל מִחוּץ לַחֶדֶר / וְתִהְיֶה הַמּוֹנִיטוֹר שֶׁלִּי? / וְאִלּוּ הִכִּיר בְּנִסְּיוֹנִי / לִהְיוֹת עֲבוּרוֹ הַמּוֹנִיטוֹר / בְּרִיטוּאָל טְרָגִי / פְּגִישָׁה אַחַר פְּגִישָׁה / לִבְלֹם בְּיָדַיִם חֲשׂוּפוֹת אֶת הַמָּסָךְ / לְהַצִּיל מֵהַגִּלְיוֹטִינָה / רֶגַע אֶחָד שֶׁל רֶגֶשׁ / לַחְווֹת אוֹתוֹ מִבְּלִי לִבְרֹחַ / מִבְּלִי לְהִתְנַתֵּק / עָדִיף לִכְאֹב / עָדִיף לִכְאֹב / רַק לֹא קַו רָצִיף" (גיא עינת).7

וכך, לאחר כתיבת שירת חייהם של אחרים בין ארבע קירות, ותוך שמירת סודיות, יתכן שמטפלות חותרות לכתוב את שירתן, ויותר מכך – הן זקוקות לאחר שיכיר בשירה זו באופן פומבי.

להתבונן לתוך חדר הטיפול הסגור

באנתולוגיה המונחת לפנינו ישנה הזדמנות ייחודית להתבונן אל תוך חדר הטיפול הסגור, כבמעשה מציצני – כמעט פרוורטי, לחדור אל הסטינג המקודש ולהיחשף לנימים העדינים של היחסים הטיפוליים. הצצה זו עשויה להתגלות כמאוד מתגמלת. השירים מפגישים אותנו עם מופע קלאסי של התיאוריה הקליינינית8 על אודות השַׁד הטוב והשַׁד הרע: "אֲנִי אֹכַל מִכַּף יָדֵךְ אֶת כָּל מַה שֶּׁתַּגִּישִׁי. גַּם אִם אַחַר כָּךְ אָקִיא" (מאיה ויינברג, עמוד 50). בקריאת השירים מתגלה בפנינו האמביוולנטיות של הקשר הטיפולי – הפוטנציאל המרפא לצד אזורי סכנה של מפגש כמעט אפל המשחזר פגיעוּת טראומטית. המטופלות מאפשרות לקוראים להתחבר לחרדת הנטישה שלהן, לתלות, לאידיאליזציה (לעיתים ארוטית) המושלכת על המטפלת, להזדקקות הנואשת לחום ולמגע: "וַאֲפִלּוּ שֶׁאַתְּ מְבֻגֶּרֶת וַאֲפִלּוּ שֶׁהַשָּׁעָה נְמַסָּה וְנִשְׁפֶּכֶת וַאֲפִלּוּ שֶׁאֵינִי בִּתֵּךְ וְאֵינֵךְ אִמִּי וַאֲפִלּוּ שֶׁכָּל // מַעֲרֶכֶת יְחָסֵינוּ הַשְׁלַכְתִּית וַאֲפִלּוּ שֶׁאִם אָמוּת אַתְּ תַּמְשִׁיכִי וְגַם לְהֶפֶךְ, אָנָּא אַל תִּתְּנִי לִי לָלֶכֶת". (מאיה ויינברג, עמוד 70).

אך גם הרצון להרוס את המטפלת, ללעוג לחולשתה, להישמר מפניה ולשלוט בה, נוכחים בשירי המטופלות: "וְאַתְּ זֹאת שֶׁאוֹמֶרֶת אֶת הַמִּלִּים הָאֵלּוּ וַעֲדַיִן אַתְּ שׁוֹנֵאת אוֹתָהּ עַל כָּל הִנְהוּן" (נעה וגנר, עמוד 9), "אֲנִי רוֹצָה אֶת הֶעָשָׁן שֶׁאַתְּ חוֹשֶׁבֶת שֶׁנִּקִּית מֵהָרֵאוֹת שֶׁלָּךְ. / (אֲבָל אֲנִי שׁוֹמַעַת, הוּא פּוֹרֵט עַל מֵיתְרֵי הַקּוֹל שֶׁלָּךְ)" (אורית נוימאיר פושטניק, עמוד 79), "מַעֲרֶכֶת הַהַפְעָלָה שֶׁלָּךְ גְּלוּיָה / פִּיקְסֶלִים נִדְלָקִים וְכָבִים לָךְ בָּעֵינַיִם / הַמְּעַבֵּד עוֹבֵד קָשֶׁה אֲבָל / לֹא מַסְפִּיק מַהֵר. / אֲנִי רוֹאָה אֶת הַקִּדּוּד / שֶׁמֵּאֲחוֹרֵי הַתֹּאַר בִּקְלִינִית" (מיכל גונן, עמוד 102). קנאה ואפילו משאלות סדיסטיות כלפי המטפלת מתגלות בין השורות, הרבה פעמים בדימויים של שבירת הסטינג הטיפולי – כמו עישון בעת פגישה: "וּבִזְמַן שֶׁרִסַּסְתְּ בֹּשֶׂם בְּנִיחוֹחַ פְּרָחִים / אֲנִי חִיַּכְתִּי בְּעֹנֶג רַב / לָקַחְתִּי שָׁאכְטָה / וּפִזַּרְתִּי עֲנָנִים" (עדן שפילמן, עמוד 97) או גלישה מעבר לזמן הקצוב: "הִנֵּה: נְקֻדַּת מִפְנֶה. אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁאֲנִי אַחֲרוֹנָה / אַתְּ מִתְפַּתָּה. נִצַּחְתִּי. אֶת הַשָּׁעוֹן הַבֵּנְזוֹנָה" (אורית נוימאיר פוטשניק, עמוד 79).


- פרסומת -

נושא התשלום גם הוא עולה כמרחב שאליו מושלכים קונפליקטים של תחרות, שליטה וקנאה: "בִּקֵּשׁ שְׁלּוֹשְׁמוֹת חֲמִשִּׁים / אָמַרְתִּי מָאתַיִם חֲמִשִּׁים / כְּמוֹ פַּעַם קוֹדֶמֶת שֶׁהָיִיתִי אֶצְלְךָ בְּדִכָּאוֹן" (נאור יצהרי, עמוד 72). האם הכותב רומז שהטיפול הקודם נכשל ועל כן המחיר צריך להיות נמוך? או: "אַתְּ מְשַׁלֶּמֶת עַל כֹּל מִלָּה בִּמְזֻמָּן וְיוֹצֵאת אֶל הָרְחוֹב / עֵסֶק מְפֻקְפָּק, אַתְּ חוֹשֶׁבֶת / וְשׁוּב חוֹזֶרֶת" (רוזי גולן, עמוד 20).

נושאים הקשורים במה שאנו מכנים "הסטינג הטיפולי" הכוללים את זמן הפגישה והתשלום תופסים מקום נרחב בשירי האנתולוגיה שלפנינו – מה שיכול להעיד דווקא על חשיבותם הרבה בהבנת האופי הייחודי של המפגש הדיאדי הטיפולי, אשר יש בו לעיתים אינטימיות רבה מחד, אולם מוגבלת מאידך. בסך הכול, איתרתי כ־35 אזכורים לזמן המפגש הטיפולי – "זְמַן כְּאֵב" במילותיה של רוית גרוסמן־דוד (עמוד 44), "יש שָׁעוֹן חֲסַר סֶנְטִימֶנְטִים / שֶׁדּוֹחֵק בִּי לָקוּם" (עידית יוגב אשכנזי, עמוד 29). השעון שב ומופיע כגליוטינה החותכת את הסשן באופן קונקרטי, ובה בעת, באופן סימבולי, את מהות הקשר הטיפולי – מוגבל בזמן ובמקום ותלוי תשלום. לנושא האחרון מצאתי עשרה אזכורים: "יוֹצֵאת מֵחַדְרֵךְ / לִפְנֵי רֶגַע הִנַּחְתִּי לְפָנַיִךְ / תּוּגָה /.../ עַכְשָׁו כַּף יָדֵךְ פְּשׁוּטָה / אוֹחֶזֶת שְׁטָר" (ענת לבני, עמוד 103). כמה כאב יש בשורות אלו אשר יוצרות את הדימוי של התוגה כמוצר אשר נשיאתו דורשת תשלום. גם תיאור חדר הטיפול קיבל מקום נרחב, ובעיקר ייצוג הכורסה אשר הפציע בכ־26 מופעים. מה יש בה בכורסה שהופך אותה לדימוי ארכיטיפי? הלא מדובר בפריט ריהוט בסיסי הנמצא כמעט בכל בית? מדוע גם המטפלות וגם המטופלות נאחזות ברהיט זה? "מָה אֲנִי / בִּכְלָל יוֹדַעַת / בִּשְׁבִיל לָשֶׁבֶת בַּצַּד הַזֶּה / שֶׁל הַכֻּרְסָה" (רז נובע, עמוד 148). תשובה אפשרית היא שהכורסה היא מרחב מעברי המייצג את המיכל הטיפולי באופן קונקרטי. הכורסה (והכריות אם ישנן) היא לרוב הפריט היחידי שנמצא במגע פיזי עם המטופלת (והמטפלת) ואולי היא מתקיימת בתור תזכורת לממשות הגוף ולמעשה משמשת כמעין מנגנון קרקוע: "מַגַּע הַכֻּרְסָה תַּחְתַּי מְסַפֵּר לִי / אֶת הִשְׁתַּבְלְלוּת הַגּוּף" (תמרה חלוצי, עמוד 75).

נראה כי הן המטופלות והן הקהל הרחב יכולים למצוא ערך רב במפגש עם עולמן הסובייקטיבי של המטפלות כפי שהוא מתגלה באנתולוגיה זו, אולי לראשונה באופן כה מרוכז וחשוף. פרק שלם מוקדש לחולשת המטפלות אשר כפי שציינתי בראשית הטקסט, נעות מעמדת ״הלוח החלק״ ומאפשרות חשיפה אל תוך עולמן הפנימי: "הָעֵינַיִם שֶׁלִּי בּוֹרְקוֹת / וַאֲנִי מַרְשָׁה שֶׁתִּרְאֶה / שֶׁגַּם לִי שׂוֹרֵט שֶׁנִּגְמַר" (רז נובע, עמוד 154). הגישה ההתייחסותית רואה בחשיפה אישית של המטפלת (כאשר היא מבוקרת ובעלת גבולות) ככלי אשר עשוי לשרת את צרכי המטופלת ולקדם את הטיפול.9 שינוי בתפיסת מעורבות המטפלת החל כשמטפלות הבינו שמאפייני האישיות שלהן, הקונפליקטים שלהן, הם חלק מהתהליך הטיפולי: "לֹא יוֹדֵעַ שֶׁגַּם אֶצְלִי / כּוֹחוֹת הַטֶּבַע מִשְׁתַּלְּטִים לְלֹא הַתְרָעָה מֻקְדֶּמֶת" (מור סולומון, עמוד 166). בהשאלה מגישתן של דייויס ופראולי10 המציעות למטפלות לנוע בדיאדה הטיפולית מעמדת המצילה לעמדת המזניחה, המפתה והקורבן כבתוך מטריצה של יחסי העברה המשחזרים פרגמנטים ממערכות יחסים ממשיות של המטופלת – ניתן לפגוש ייצוגים אלו בשירת המטפלות. בחלקה, שירת המטפלות היא הרחבה של אזורי הזדהות ואמפתיה, וכך היא עדיין משמרת פוזיציה טיפולית אסופה ומוגנת המחזיקה את המטפלת בעמדת האם הטובה־מצילה.

אולם ישנו גם ייצוג נרחב להתפרקות הדמות הטיפולית, וכך, באופן סימבולי חותרת אנתולוגיה זו תחת ההיררכיה שביחסים הטיפוליים. מתקיימים באנתולוגיה כמה רגעים מזהירים ועוצמתיים של חשיפת עולמה השביר או הפגוע של המטפלת: "הַיּוֹם אֲנִי הוֹלֶכֶת לְטַפֵּל בְּאִשָּׁה / שֶׁכַּנִּרְאֶה יוֹתֵר רַע לָהּ / מִלִּי" (משי פרץ דרור, עמוד 176). רגעים אלו חשובים לאין ערוך, ומקבלים משמעות מכופלת לאור תיאורי הדמות המטפלת שבשירים, העושה זאת פעמים רבות כקוסמת, מצילה, חמצן, אלוהים, בעלת עיני רנטגן וכוחות על. המטופלות יכולות להיחשף לראשונה לקנאתן של המטפלות: "אֲנִי הוֹלֶכֶת לְטִפּוּל, / לַעֲבֹד עַל קִנְאַת הַיְּצִירָה" (ענת איתן עין־דור, עמוד 157), ואף לתשוקתה של מטפלת אל מטופל: "מִשְׁתַּהָה מוּל / שְׂפַת הַיָּם / הַנִּשְׁקָף מֵעֵינֶיךָ. // בֵּין יָרֹק / לְכָחֹל צָלוּל" (רז נובע, עמוד 155).


- פרסומת -

מעניין לציין כי חלק משירי המטופלות נכתבו על־ידי מי שהן בעצמן מטפלות – כאילו כדי להזכיר לנו שכל הורה הוא תמיד ילד וכל מטפלת היא סובייקט עם צרכים, קונפליקטים ובעיות ממשיות. והינה שוב מיתוס המטפלת המצילה נסדק. זהו שלב חשוב בהתפתחות הדיאדה הטיפולית והוא מונח לפנינו בין דפי הספר כהזדמנות פז ובתור הזמנה לאינטגרציה בין הפנטזיה למציאות, בין המשאלה לדמות אידילית מצילה לבין ההכרה בסובייקטיביות של המטפלת / האם / האחר בחיינו. בטיפול, ההגעה לשלב זה עשויה לקחת זמן רב וכרוכה בתהליכי אבל, ולעיתים ברגעי משבר של הברית הטיפולית – אשר לעיתים לא מצליחה להתרפא ואז הטיפול מסתיים בטרם עת.

גבולות הקשר הטיפולי נבחנים שוב ושוב בשירים שלפנינו (כמו במציאות) ונראה כי גם המטופלות וגם המטפלות עסוקות במרחב העמום שבין הקשר הסימבולי לממשי. המטופלת שואלת: "אֵיפֹה אַתְּ שָׂמָה אוֹתִי / כְּשֶׁאָנִי לֹא אִיתָךְ?" (יפעת הראבן, עמוד 114), תוהה אם תקבל מתנה לאחר חופשת המטפלת: "אַתְּ תָּבִיאִי לִי מַתָּנָה מִלּוֹנְדוֹן / אִם הָיִית שָׁם. / דֻּבּוֹן שֶׁיְּחַבֵּק אוֹתִי בִּמְקוֹמֵךְ" ( נגה ספיר שצברג, עמוד 125), ומבקשת להפוך את הקשר לקונקרטי: "תָּהִית בֵּינֵךְ לְבֵינֵךְ / לוּ רַק הָיָה זֶה אֶפְשָׁרִי / שֶׁתָּבוֹא לְבֵיתֵךְ וְתָלוּן לְצִדֵּךְ" (עטרה אגמי בייסרמן, עמוד 91). ואילו המטפלות, אף הן עוסקות בגבולות הקשר ובסכנה הטמונה בהפרתם: "מִמֶּרְחַק נְשִׁיקָה / בִּתְנוּעָה זְהִירָה / שׁוֹמֶרֶת בִּפְנִּים / עַל הַגְּבוּל" (רז נובע, עמוד 154).

כצפוי, הקשר הטיפולי מקבל פעמים רבות קונוטציה של הורות. בין השירים מצאתי יותר מעשרים דימויים המשקפים את תצורות ההיקשרות השונות של אם־ילדה: "עָלַי לְפוֹרֵר אוֹתָךְ עַכְשָׁו / בַּחֲזָרָה לְאַבְקָה / לְתַחֲלִיף אֵם / מָהוּל בְּמַיִם" (אורין רוזנר, עמוד 207). לעיתים המטפלת משחזרת את תפקיד האם הנוטשת: "הִיא פּוֹנָה לִבְנוֹתֶיהָ / אֲנִי שׁוּב /יְתוֹמָה" (תמר לזר, עמוד 85) ולעיתים היא עשויה להיות האם הוויניקוטיאנית – טובה דיה : "הַהַבְחָנָה בְּרוּרָה וְחַדָּה – / הָאַחַת הוֹלִידָה אוֹתָךְ / וְעָשְׂתָה מָה שֶׁעָשְׂתָה / (הַכַּוָּנָה תָּמִיד הָיְתָה טוֹבָה) / וְהַשְּׁנִיָּה מְנַסָּה לְתַקֵּן / אֶת מָה שֶׁהָרִאשׁוֹנָה עָשְׂתָה" (קרן קולטון, עמוד 83). מעניין כי העיסוק בהורות החסרה מפציע גם בביוגרפיה של המטפלות עצמן: "וְדָבָר לֹא הֵכִין אוֹתִי / לִהְיוֹת מְטַפֵּל בְּלִי אִמָּא / שֶׁמַּקְשִׁיב לַמְּטֻפָּל / עִם" (אהוד עינת, עמוד 137). כשיר מראה כותבת קרן להמן: "אֲנִי דּוֹמַעַת וּמְקַנַּחַת / בְּהֵעָדֵר אֵם / וְשׁוֹמַעַת אֶת אִמָּא שֶׁלָּהּ / מְשַׂחֶקֶת בַּקּוֹמָה מֵעַל" (עמוד 123). וכך, שוב אנתולוגיה זו מטשטשת את ההפרדה וחותרת תחת ההיררכיה שבין המטפל והמטופלת חסרי האם.

כשהמטפל נוטה למות, כבר אין היררכיה כלל: "כָּל הָעוֹלָם שְׁבָרִים וְכֻלָּנוּ הַסְוָאָה / יֶלֶד מְחֻפָּשׂ לִמְטַפֵּל" (עדי פלד שריג, עמוד 133). הטשטוש שבתוך הדיאדה הטיפולית שב גם בשירי המטפלות מספר פעמים, הן באופן קונקרטי: "בַּסּוֹף עוֹד נִפָּגֵשׁ בַּתּוֹר לְמָמוֹגְרַפְיָה / בַּתּוֹר לַאֲסֵפַת הוֹרִים / בְּתוֹר הַמְּאַחֲרִים לַתֵּאַטְרוֹן" (יעל קידר, עמוד 160), אולם הוא מעמיק וחודר אל הצרכים הרגשיים של המטפלת: "בְּלִי שֶׁהִיא יוֹדַעַת / גַּם הִיא מְטַפֶּלֶת בִּי" (נטע־לי משיח, עמוד 175). בשירה של יעל צבעוני, תיאור המטפלת מפציע באופן המעורר אי־נוחות כאשר היא מתגלה חשופה וחלשה עד שנתפסת כלא יעילה: "עִזְבִי אוֹתָנוּ, תִּכָּנְסִי תַּחַת אֵיזוֹ שְׂמִיכָה וְכַסִּי אֶת כָּל עֵינַיִךְ, אֲנַחְנוּ נִהְיֶה בְּסֵדֶר. אֲבָל אֲנַחְנוּ, כְּהֶרְגֵּלֵנוּ בְּשָׁעָה זוֹ, הָיִינוּ עֲסוּקִים בַּאֲנַחְנוּ" (עמוד 132).

אני רוצה לחשוב על קריאת השירה הייחודית באנתולוגיה זו כחשיפה למרחב שמתקיים בין הפגישות הטיפוליות. דיאלוג פואטי בין המטפלות והמטופלות, היכול להכיל את מה שלא הגיע עדיין לחדר הטיפול: משאלות, פנטזיות, מה שאסור לומר זו לזו, להרגיש או לחשוב. האנתולוגיה מאפשרת מרחב שירי שיש לו קיום בנוסף לדיאדה הטיפולית, מעין "שלישי אנליטי"12. במונח זה, הפסיכואנליטיקאי אוגדן התייחס לכך שלצד המפגש שבין סובייקטיביות המטפלת לזו של המטופלת אשר נוצר במפגש הטיפולי, נוצרת גם "ישות" שלישית המבוססת על האינטראקציה הייחודית שבין סובייקטיביות המטפלת לזו של המטופלת. כך, כפי ש"השלישי בחדר" מאפשר דיאלוג עם הלא־מודע, אנתולוגיה זו היא בבחינת "השירי בחדר" ומאפשרת התבוננות נוספת ביחסים הטיפוליים הרגישים. אני מתפתה לדמיין שאנתולוגיה זו יצרה חיבור בין מטפלות ומטופלות אשר כתבו זו על זו. האם יתכן כי בין דפים אלו מתחבא צמד של מטופלת־מטפלת שתפגושנה לראשונה דברים שלא נאמרו בתוך החדר? האם הפסיכולוגית יעל משירה של אורין רוזנר כתבה אף היא שיר למענה ושלחה לקול הקורא של אנתולוגיה זו? האם הפסיכולוג א' משירו של אבישי חורי (עמוד 15) קרא את שורותיו? אולי הן הוקראו לו בחדר הטיפול? אולי ניתנו לו במפגש הפרידה? ואם לא – אולי יקרא אותן כאן לראשונה?


- פרסומת -

ישראל אלירז כתב: "כָּל הָעוֹסֵק בְּשִׁירָה, אִם אָדָם חָפְשִׁי הוּא, הֲרֵי הוּא עוֹסֵק בַּחַיִּים".13 ואולי, אולי כל מי שנמצא בחדר הטיפול, אם אדם חופשי הוא, עוסק בשירה?

 

 

הערות

  1. הכוונה כמובן גם לגברים אנשי טיפול ולמי שמזהים עצמם א־מגדריים, אך לאורך הטקסט אשתמש בלשון נקבה באופן קוהרנטי לחלוקה המגדרית של הלוקחות חלק במקצועות הטיפול – כפי שגם משתקף ברוב שירי האנתולוגיה.
  2. הגישה ההתייחסותית היא אסכולה בת זמננו בפסיכואנליזה, המדגישה את תפקיד מערכות היחסים בנפש האדם. לואיס ארון (2013). המפגש, הדדיות ואינטרסובייקטיביות בפסיכואנליזה, הוצאת עם עובד. עורך: עמנואל ברמן.
  3. ציטוט זה מופיע לראשונה במאמר בכתב־עת מאת Philip R. Lehrman משנת 1940. לאורך השנים עבר עיוותים והיום מוכר בנוסח: “Everywhere I go I find a poet has been there before me"
  4. משורר צ'יליאני, חתן פרס נובל לספרות לשנת 1971.
  5. אנליזה הדדית הוא רעיון שאותו הגה הפסיכואנליטיקאי ההונגרי שאנדור פרנצי. בוקנובסקי, ט. (1999). שנדור פרנצי. תל־אביב: תולעת ספרים.
  6. מושג שטבעה האנליטיקאית ג'סיקה בנג'מין. בכבלי האהבה, הוצאת דביר, 2005.
  7. מתוך הספר ״רק לא קו רציף: פואטיקה של טראומה״, אינדיבוק, 2018.
  8. מלאני רייצס קליין הייתה פסיכואנליטיקאית ופסיכותרפיסטית אוסטרית־יהודיה.
  9. ארון, ל. (2013), המפגש: הדדיות ואינטר־סובייקטיביות בפסיכואנליזה. עורך: עמנואל ברמן, תרגום מאנגלית: יפעת איתן־פרסיקו, הוצאת עם עובד, סדרת פסיכואנליזה.
  10. Treating the Adult Survivor of Childhood Sexual Abuse. (1994). Jody Messler Davies & Mary Gail Frawley, chapter nine, P. 167-185. BasicBooks, A Division of Harper Collins Publishers.
  11. מושג שאותו טבע הפסיכואנליטיקאי האנגלי דונלד ויניקוט. ויניקוט, ד. ו. (2004). משחק ומציאות. תל־אביב: עם עובד.
  12. אוגדן, ת.ה. (1994). השלישי האנליטי. בתוך: על אי היכולת לחלום, בעריכת עמנואל ברמן הוצאת עם עובד, סדרת פסיכואנליזה 2011.
  13. מתוך מור סלע, ת. (2018). שיחה עם ישראל אלירז, הוצאת לוקוס.

 

 

 

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: טיפול פסיכולוגי, ספרים, תרבות ואמנות, פסיכולוגיה התייחסותית
אורלי צרפתי פרידמן
אורלי צרפתי פרידמן
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, רמת גן והסביבה
גלי ברמן בר-און
גלי ברמן בר-און
פסיכולוגית
שרון ושומרון, אונליין (טיפול מרחוק)
עינת מזרחי
עינת מזרחי
עובדת סוציאלית
תל אביב והסביבה, שרון ושומרון, אונליין (טיפול מרחוק)
ד"ר דוד אלון
ד"ר דוד אלון
פסיכיאטר
כרמיאל והסביבה, עכו והסביבה, צפת והסביבה
תמר דוד כהן
תמר דוד כהן
פסיכולוגית
ירושלים וסביבותיה
יעל קרן-צבי
יעל קרן-צבי
עובדת סוציאלית
תל אביב והסביבה, ירושלים וסביבותיה, אונליין (טיפול מרחוק)

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.