לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
"המטפל הפצוע": הטיפול בקולגות במערכת בריאות הנפש"המטפל הפצוע": הטיפול בקולגות במערכת בריאות הנפש
"המטפל הפצוע": הטיפול בקולגות במערכת בריאות הנפש

"המטפל הפצוע": הטיפול בקולגות במערכת בריאות הנפש

מאמרים | 12/5/2022 | 7,123

הטיפול בקולגה – אדם העובד בתחום בריאות הנפש ומתמודד עם קשיים נפשיים – הוא נושא שכמעט לא מדובר, למרות השכיחות הגבוהה של הפרעות נפשיות ושל רמות מצוקה גבוהות בקרב קהילת המטפלים והמטפלות, ועל אף הארכיטיפ המוכר של "המטפל הפצוע" אשר מתאר את הדואליות של אדם שמטפל באחרים מתוך כאבו האישי. בטיפולים במטפלת-מתמודדת, הן המטפלת והן המטפלת-מתמודדת עומדות מול אתגרים ייחודיים ומורכבים במסגרת הטיפולית הבינאישית, כולל שאלות הנוגעות לזהותן המקצועית, לדילמות אתיות שונות, ולהיבטים מקצועיים נוספים. מטרתו של מאמר זה היא לבחון ולתאר את החסמים והאתגרים העומדים בפני אדם העוסק בבריאות הנפש אשר מחפש טיפול, את המורכבויות והאתגרים הכרוכים בטיפול בקולגה, ולספק הצעות והמלצות שעשויות לסייע למטופלים ומטפלים כאחד.

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: טיפול פסיכולוגי, יחסי מטפל מטופל, מזווית המטופל, אשפוז
ניסן שפי
ניסן שפי
פסיכולוג
שרון ושומרון, אונליין (טיפול מרחוק)
כרמל הראל
כרמל הראל
עובדת סוציאלית
שפלה, אונליין (טיפול מרחוק), חולון והסביבה
ליאורה רוזנברג
ליאורה רוזנברג
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה
מיכל וידן מהלמן
מיכל וידן מהלמן
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק), רמת גן והסביבה
יונתן מרטון מרום
יונתן מרטון מרום
עובד סוציאלי
תל אביב והסביבה, פתח תקוה והסביבה, רמת גן והסביבה
עינת דזנט
עינת דזנט
חברה ביה"ת
שרון ושומרון

"המטפל הפצוע": הטיפול בקולגות במערכת בריאות הנפש

מאת מרים גולדברג, רננה שטנגר-אלרן, יעל מאיר ועידו לוריא

 

הערה: כדי לשמור על גיוון מגדרי נעשה שימוש מתחלף בלשון רבים, רבות, ושילוב ביניהם. המחברות והמחבר מכירות בכך שקיימות דרכים נוספות לתת ביטוי למגוון מגדרי, אך בחרו בדרך זו כדי לאזן בין הצורך לתת ביטוי למגוון מגדרי בשפה לבין לשמירה על נגישות המאמר לקריאה לאוכלוסיות שונות.

מאמר זה מבוסס על הרצאה שניתנה בכנס החברה לבריאות הנפש בקהילה (2018) ועל מאמר שהתפרסם בירחון Academic Psychiatry. 

 

 

 

 

ארי (תיאור מקרה בדוי שסיפורו מבוסס על חוויות שחוו הכותבות כמטפלות)

אני מקבלת לטיפול את ארי, פסיכולוג מתמחה במרפאה פסיכיאטרית למבוגרים בבית חולים בצפון הארץ, כבן 35, למד באוניברסיטה שבה למדתי, במחזור של עשר שנים מתחתי. בקבלתו הוא משתף במשבר גירושים קשה שעובר עליו, שהוביל לדיכאון. הוא גם מרגיש מנותק לאחרונה כשמטפל. ״המטופלים לא מרגישים, אבל הם בטח בסוף ירגישו... ואולי זה בכלל לא הוגן לטפל בהם ככה?״ הוא תוהה באותה תקופה של הטיפול.

באחד המפגשים, ארי מגיע אלי עם אבחנה וגם עם המלצה למרשם, הוא איבחן בעצמו: ״אני סובל מאוד מהדיכאון והחרדה, אני נרדם רק עם כוס יין… הכי טוב שאתחיל לקחת ציפרלקס״. אני תוהה: האם האבחנה העצמית היא גם הגנה, כדי שלא יצטרך להיות במקום שקצת ״לא יודע״, מאבד שליטה? והאם הוא מספר לי הכל? אולי הוא מסתיר ממני מידע? כמטפל ארי יודע מה ״לא כדאי להגיד״. אולי הוא לא בטוח איך אחזיק את הצדדים השונים שלו; אולי הוא לא מאמין שאאפשר לו להיות חלש ושביר ולא מתפקד, ולצד זה אאמין בו שהוא יכול להמשיך לתפקד ואחזק אותו. ואולי יש בו גם כמיהה שאגיד לו ״די, אי-אפשר לעבוד ככה״, והוא יוכל להרפות ולנוח?


- פרסומת -

ארי מתייעץ הרבה לגבי מטופלים ומטופלות שלו, מרגיש מוצף בהתמחות, המקרים קשים ומורכבים במרפאה שבה הוא מתמחה, וכוחותיו גם כך דלים. לאחרונה החל לפגוע בעצמו, בחתכים בפנים הזרועות, הוא מסתיר אותם עם שרווליו הארוכים. ארי חושש שיבחינו במרפאה – ומה יחשבו אז? אולי יבקשו שיעבור תפקיד לצד השני? שיתאשפז בעצמו? אני תוהה על החרדה שלו "לעבור צד" ובמקביל חושבת גם על הכמיהה שאולי יש בו – רצון שיראו את חתכיו ואת המצוקה בה הוא שרוי.

בהמשך, ארי החל להרגיש הרבה יותר טוב, למעשה - יותר מדי טוב. ניכר שיפור במצב הרוח ואנרגיה רבה. הוא יוצא הרבה מהבית, מבזבז סכומי כסף שאין לו, יוצא עם נשים לראשונה מאז הפרידה, בכל ערב עם אישה חדשה שהכיר באפליקציית הכרויות. הוא עד כדי כך מלא באנרגיה, שהוא מספיק המון. לאחרונה אף ביקש במרפאה לערוך מספר אבחונים חדשים במקביל, כדי להתקדם בדיאגנוסטיקה. הוא נהנה מאוד מכוחותיו המחודשים. באחד המפגשים הוא מספר שבסוף טיפול, כשהיה חשוך וגשום, הציע למטופלת טרמפ והסיע אותה ברכבו עד לביתה. ברכב הייתה להם "שיחה נחמדה", לדבריו: "זו הייתה הזדמנות טובה להכיר עוד צדדים שלה". ארי היה גאה שהוא מצליח לעזור לה גם בזה, מבלי להתייחס כלל לגבול שנפרץ, לעשיית מעשה אסור כמטפל.

אני כמובן נזעקת מהתיאור שלו. מודאגת מאד, חוששת שהתפרצו אצלו סימפטומים מאניפורמים שמשפיעים על השיפוט שלו, ותוהה גם איך לשמור עליו מעצמו ממהסיכון שמצבו. אני מודעת גם לחובת הדיווח הקיימת, ומרגישה שאני ניצבת בפני נקודת ארכימדית גם בטיפול עצמו: איך אחזיק יחד את שני חלקי הזהות האלה, את ארי המטפל ואת ארי המטופל? איך לא אאבד אף אחד משני החלקים, כך שגם הוא יישמר וגם המטופלים שלו? ואיך אעזור לארי לתת משמעות לחוויה שלו, לראות בה גם ערך, וליצור איזה שלם חדש מתוך השבר שהוא חווה?

נפגשנו לראשונה (מרים גולדברג, עידו לוריא) כמרצים אורחים בסמינר לעבודה סוציאלית שמטרתו הייתה לחשוף סטודנטים וסטודנטיות לתחום בריאות הנפש. בפעם השנייה נפגשנו במחלקת אשפוז פסיכיאטרי, כמטופלת (מרים) וכמנהל המחלקה (עידו). לאחר כשנה החלטנו, יחד עם עמיתותינו (רננה שטנגר-אלרן, יעל מאיר), לכלול את האינטראקציות בינינו, הפרספקטיבות שלנו, והידע האישי והמקצועי במאמר משותף בנושא טיפול בקולגות במסגרת מערכת בריאות הנפש.

הטיפול בקולגה – אדם העובד בתחום בריאות הנפש ומתמודד עם קשיים נפשיים – הוא נושא שכמעט ולא מדובר, למרות השכיחות הגבוהה של הפרעות נפשיות ושל רמות מצוקה גבוהות בקרב קהילת המטפלים והמטפלות (Dattilio, 2015; O’Connor et al., 2018). עצם הבחירה לעבוד בתחום בריאות הנפש עשויה להיות מושפעת ממשברים פסיכולוגיים, אובדן אישי וקשיים נפשיים, בין אם הם מיוחסים לאדם עצמו או לסביבתו הקרובה (Barnett, 2007; Farber et al., 2005). הארכיטיפ של "המטפל הפצוע" מתאר דואליות זו, לפיה מטפלים המתמודדים בעצמם עם קשיים נפשיים הופכים את כאבם האישי למקור כוח ויכולת לסייע לאחרים ואחרות (Zerubavel & Wright, 2012). במסגרת הטיפולית הבינאישית, הן המטפלת והן המטפלת-מתמודדת (מטפלת שהיא גם מטופלת, therapatient; Goldberg et al., 2015) עומדות מול אתגרים ייחודיים ומורכבים, כולל שאלות הנוגעות לזהותן המקצועית, לדילמות אתיות, ולהיבטים מקצועיים נוספים.

מטרתו של מאמר זה היא לבחון ולתאר את החסמים והאתגרים העומדים בפני אדם העוסק בבריאות הנפש אשר מחפש טיפול, את המורכבויות והאתגרים הכרוכים בטיפול בקולגה, ולספק הצעות והמלצות שעשויות לסייע למטופלים ומטפלים כאחד.

מצוקה רגשית ותחלואה פסיכיאטרית בקרב מטפלים ומטפלות בתחום בריאות הנפש

אף אדם אינו מחוסן כנגד הפרעות נפשיות. למעשה, אנשים העוסקים במקצועות רפואיים – בכל שלב בהכשרתם – נמצאים בדרגת סיכון גבוהה יותר לשחיקה (burnout), מתח נפשי, והפרעות פסיכיאטריות, עקב גורמי סיכון מקצועיים (Kottsieper, 2010; Sherring, 2019). במחקר שנערך באנגליה בארבעה מרכזי בריאות שונים (N=2,073), בהם 65% מן הצוות עבדו במקצועות הבריאות והרווחה, 48% הצהירו שהם התמודדו בעבר עם הפרעה נפשית (Sherring, 2019). בנוסף, 20% הצהירו שהתמודדו עם הפרעה נפשית בזמן שנערך המחקר. ההפרעות הנפשיות המדווחות ביותר היו דיכאון (n=632, 49%), חרדה (n=461, 35.7%), PTSD (n=47, 3.6%), OCD (n=39, 3.02%), והפרעות פסיכוטיות והפרעות אישיות (n=25, 1.94% לשני סוגי ההפרעות) (Sherring, 2019).


- פרסומת -

בסקירה שיטתית וניתוח-על (מטא-אנליזה) של שחיקה ומצוקה נפשית בקרב מטפלים ומטפלות בתחום בריאות הנפש (33 מחקרים, N=9,409), נמצאו סימני שחיקה (תשישות רגשית, דפרסונליזציה, תחושת מסוגלות נמוכה) בקרב 20-40% מהמשתתפים (O’Connor et al., 2018). נמצא כי אחד מגורמי הסיכון האישיים לתשישות הינו גיל מבוגר; עם זאת, נראה שיש קשר בין גיל מבוגר לתחושת סיפוק אישית, שמהווה גם גורם מגן. גורמי הסיכון הקשורים לסביבת העבודה כוללים עומס עבודה, העדר הדרכה, וקונפליקט תפקידים (Roles conflict). גורמים מגנים בסביבת העבודה כוללים בהירות תפקידים, תחושת אוטונומיה מקצועית ואפשרות להשפיע על החלטות, יחס הוגן, תחושת תמיכה מקולגות וממנהלים, קבלת תגמול הוגן בתמורה לעבודה, וגישה קבועה להכשרה קלינית. הסיכון לשחיקה היה גבוה יותר בקרב אנשי ונשות מקצוע העובדים בצוותים בקהילה ביחס למחלקות אשפוז (O’Connor et al., 2018).

בהקשר של פסיכיאטריה, נמצא כי שיעור האובדנות בקרב רופאות ורופאים בארה"ב הינו בין 28-40 לכל 100,000 – כפול משיעור האובדנות בקרב האוכלוסייה הכללית (Anderson, 2018). בניתוח-על שבחן סיכון לאובדנות בקרב רופאים ורופאות נמצא כי ישנו סיכון מוגבר לאובדנות בקרב אוכלוסייה זו, וכ- 17% סבלו ממחשבות אובדניות. עוד נמצא כי הסיכון גבוה יותר בקרב נשים (1.9) ביחס לגברים, וכי הסיכון גבוה במיוחד בקרב פסיכיאטרים (Dutheil et al., 2020).

חסמים בפניה לטיפול בקרב מטפלים ומטפלות בתחום בריאות הנפש

מטפלים ומטפלות בתחום בריאות הנפש מתמודדים עם חסמים ייחודיים בפניה לטיפול. במחקר שנערך בקרב 260 חברים בארגון הפסיכולוגיה האמריקאי (American Psychologist Association, APA), כ-86% דיווחו כי טופלו בפסיכותרפיה בשלב מסוים בחייהם, וכי חלפו בממוצע 12.7 שנים (סטיית תקן – 11.2) מאז פגישת הטיפול האחרונה שלהם. באופן מדאיג, 60% מהמשתתפים דיווחו כי היה שלב בחייהם בו חשו שיכלו להפיק תועלת מפסיכותרפיה אך לא פנו לטיפול (Bearse et al, 2013).

מחקרים מצביעים על מספר גורמים העשויים להשפיע על בחירתם של מטפלים ומטפלות בתחום בריאות הנפש להימנע מטיפול נפשי. ראשית, ישנו החשש שמא עמיתיהם יגלו על קיומה של הפרעתם הנפשית, והרצון לא לחשוף את הנושא. מדובר במידת מה בחשש ריאליסטי הנוגע להשלכות ההפרעה הנפשית על העבודה המקצועית (כך לדוגמא, קיומה של דרישה חוקית לדיווח על סיכון פוטנציאלי למטופלים), ואף על עתיד הקריירה שלהם. עקב סטיגמות חברתיות ועצמיות (Nemec et al., 2015), הפניה לטיפול עשויה להיתפס כסימן לחולשה וחוסר-תפקוד. ייתכן שתפיסה זו קשורה להנחה הסמויה כי העבודה במקצועות טיפוליים מעניקה חסינות נגד הפרעות נפשיות (Sherman, 1996; Tillett, 2003). ברמה הפרקטית, מטפלים ומטפלות מתקשים למצוא מטפל או מטפלת, במיוחד כאשר הם חברים בקהילות מקצועיות קטנות בתחום בריאות הנפש. לבסוף, מטפלים מתקשים לעיתים למצוא זמן לטיפול עקב עומס עבודה גבוה והתמקדות נמוכה בטיפול עצמי אישי (Bearse et al., 2015; Edwards & Crisp, 2017).

מורכבויות ואתגרים: נקודת המבט של המטפל או המטפלת בקולגה

בהתבסס על החוויות והתצפיות המקצועיות שלנו, הטיפול בקולגה עשוי לזמן מצבים מאתגרים עבור מי שמטפל בהם. המסגרת הטיפולית היא יוצאת דופן: המטפלת מבינה שמקבל השירות הוא קולגה המכיר את הז'רגון המקצועי, ועקב אי נעימויות, בושה וחוסר רצון לערוך תשאול מקיף (למשל, בנוגע לטראומה מינית, שימוש בחומרים פסיכואקטיביים, סימפטומים פסיכוטיים ועוד), היא עלולה לנהל ראיון חסר, שאין בו הזמנה לפתיחות מלאה. נסיבות אלה עשויות להוביל לאבחון לקוי ולטיפול חלקי או מוטעה. בנוסף, מתוך אמפתיה ודאגה, הטיפול יכול להוביל להזדהות-יתר של המטפל עם המטפל-מתמודד, להערכת-יתר של חוזקות ומשאבים, להתעלמות מתסמינים מקדימים, ולמניעת טיפול מדויק ובזמן הנכון.

יתר על כן, המטפלת-מתמודדת עשויה לעבור תקופות של החמרות במצב נפשי, אובדנות, ופגיעה בתפקוד ובשיפוט, שעלולים לאתגר את המטפל או המטפלת מבחינת נאמנות מקצועית, שיקול דעת, ואף את החיסיון הרפואי כאשר עולים מצבים של סיכון מטופלים. על המטפלת להעריך את יכולתה של המטופלת-מתמודדת להמשיך ולעסוק במקצוע: היא מחויבת לדווח במקרה של סיכון למטופלים, מה שעשוי לפגוע באוטונומיה של המטפל-מתמודד. המטפל-מתמודד עשויי להיות מודע מאוד לתפקידים השונים של המטפלת ולאחריות זו, ולכן עלול להסתיר מידע חשוב הנוגע להיבטים של תפקוד לקוי.

הטיפול במטפל-מתמודד עלול לגרום לטשטוש גבולות, כגון אי-בהירות בין טיפול, הדרכה ותעסוקה. מחוץ למסגרת הטיפולית, עלולים להתרחש מצבים של פגישות מקצועיות, לעיתים לא מתוכננות (כגון כנסים, השתלמויות והרצאות), העלולים לגרום למבוכה, לאי-נעימות ולכניסתם של "רעשי רקע" לטיפול.


- פרסומת -

מורכבויות ואתגרים: נקודת מבטה של המטפלת-מתמודדת

"מחלה היא קוטב-הלילה של החיים, אזרחות מעיקה. כל מי שנולד אוחז בידו אזרחות כפולה, בממלכת הבריאים ובממלכת החולים. ולמרות שכולנו מעדיפים להשתמש רק בדרכון הטוב מבין השניים, במוקדם או במאוחר כל אחד מאתנו נאלץ, לעיתים רק לפרק זמן קצר, לזהות את עצמו כאזרח של אותו מקום אחר." (סוזן סונטאג, המחלה כמטאפורה; סונטאג, 1980).

החוויה של מטפלת-מתמודדת היא אתגר מבחינת הזהות וההזדהות. דיגן (Deegan, 1988) התייחסה לתפיסה מקובלת של "אנחנו", אנשי ונשות המקצוע, לעומת "הם", המאובחנים כסובלים מהפרעה נפשית. הפרדה דיכוטומית זו מאפשרת ליצור מציאות מלאכותית של עולם בריא ונורמלי אל מול עולם לא-נורמלי וחולה. גישה זו עדיין קיימת בתחום בריאות הנפש, ומבדילה בין "אנחנו" – אנשי ונשות מקצוע בתחום הבריאות, שנתפסים כבריאים, בעלי יכולת ותפקוד גבוה, לעומת "הם" – המטופלים, המתוארים כחולים, נזקקים, וחלשים. דוגמה מוחשית ל"קיר הזכוכית" הסמלי היא תחנת האחים והאחיות במחלקות פסיכיאטריות רבות, המוקפת בקיר זכוכית מוחשי, המכונה על ידי החולים "האקווריום". המטפלת-מתמודדת מערערת דיכוטומיה זו ועל כן פעמים רבות נאלצת להיאבק למען לגיטימציה לעסוק במקצועות בריאות הנפש ולהיות בעלת "אזרחות" בהם (Bulk et al., 2017; Easterbrook et al., 2015).

בנוסף, המטפלת-מתמודדת נאלצת להתמודד עם מעברים בין מרחבים שונים: אישיים, טיפוליים, וקולגיאליים. כך לדוגמא, סוגיות העולות בטיפול עשויות להתייחס לאתגרים אישיים, אך גם לנושאים מקצועיים, כמו התנסויות עם מטופלים. בכך מיטשטשת ההבחנה בין טיפול אישי, לנושאים מקצועיים הקשורים לעבודה. המטפלת-מתמודדת צריכה להרגיש חופשיה לבטא צרכים רגשיים או חלקים לא מתפקדים של העצמי במסגרת הטיפול מבלי להרגיש שהמטפלת שיפוטית כלפיה.

אתגר נוסף הוא גיבוש זהות מקצועית, הכולל את האופן בו המטפל-מתמודד משלב את תפקידי הזהות השונים - הן כנותן שירות והן כמקבל שירות. המטפל-מתמודד מושפע מהדרכים בהן הזהות הקשורה להפרעה נפשית מגבשת או מסבכת את הזהות המקצועית, הן בראייה סובייקטיבית והן באופן אובייקטיבי. בעיות נוספות עשויות להתעורר במקרים בהם הטיפול נמצא במרפאה ציבורית או במחלקה פסיכיאטרית, מה שגורם לתחושה של "חשיפה כפויה" או "הוצאה מהארון".

הצעות להתמודדות עם האתגרים העולים במסגרת טיפול במטפלת -מתמודדת

מקטע זה אינו כולל קווים-מנחים מוחלטים, אלא הצעות שגיבשנו על סמך תצפיותינו ודיון בינינו, בין מטפלים למטפלים-מתמודדים, מתוך רצון להרחיב את השיח. באופן כללי, מומלץ שיהיה מקום לדיון באתגרים המתעוררים הקשורים למפגש הייחודי (למשל, חשש שמא הכשירות המקצועית תוטל בספק; השלכות הנובעות מסטיגמה וסטיגמה עצמית; חשיפה כפויה). להלן מספר מחשבות על היבטים מרכזיים בעבודת המטפלת בטיפול במטפלת-מתמודדת:

הצורך לסייע בגיבוש זהות מורכבת ורבת פנים ובהתמודדות עם תהליכי חשיפה עצמית

הצורך בהבהרת רגשות וחששות הנוגעים לזהות המרובדת של המטפל-מתמודד הינו חשוב ביותר. כיוון שחשיפה עצמית היא תהליך מתמשך ודינמי, המטפלת יכולה לעודד מטפלות-מתמודדות לבחון את ההקשרים השונים ואת האסטרטגיות המתאימות לחלוק את התמודדותן הנפשית בדרכים המועילות לרווחתן ולגיבוש זהותן (Bulk et al., 2020). תהליך זה כרוך בהבנת ההשלכות העשויות לנבוע מחשיפה עצמית, כולל ניהול סיכונים, בקשת התאמות במקום העבודה, דיון בפחד מסטיגמה, דה-לגיטימציה מקצועית, וכן התנסויות עם מנהלים ומנהלות, קולגות ומטופלים.

המטפל יכול לעזור למטפלת-מתמודדת לבחור את מידת החשיפה הרצויה בהתאם לאישיותה, השלב בו נמצאת בחייה, דרכי ההתמודדות האישיות עם המצב הנפשי, וההתפתחות המקצועית. מומלץ לבחון כיצד חוויות חיים שנרכשו דרך התמודדות עם הפרעה נפשית מוסיפות ומעשירות את הזהות המקצועית, או מקשות על הטיפול באחרים (למשל, הזדהות יתר עם מטופלים, התמודדות עם טריגרים רגשיים במקום העבודה) (Goldberg et al., 2015; Mayer et al., 2019). המטרה היא לעזור למטפלת-מתמודדת בתהליך מציאת הקול האישי והעמדה האישית והמקצועית הייחודית, תוך גיבוש הדרגתי של תחושת בטחון ביכולת לחשוף את המצב הנפשי במקומות ובמצבים המתאימים.


- פרסומת -

אבטחת דיסקרטיות ותחושת מוגנות מעבר לסודיות רפואית

לעיתים יש צורך בתשומת לב קפדנית לנושא הדיסקרטיות, מעבר לסודיות הרפואית הברורה מאליה. חשוב לקיים דיון מקדים כחלק מבניית המסגרת הטיפולית, ולתאם מראש כיצד לנהל מצבים "רגישים" (למשל, מפגש בנסיבות קולגיאליות, החמרה במצב הנפשי). ישנן מטפלות-מתמודדות שיעדיפו שלא להזדהות כמטופלות. במקרה כזה, אף על פי שלא ניתן להימנע מפתיחת תיק רשמי בקליניקה ציבורית, ניתן לקיים את הפגישות בשעות מסוימות בהן יש סיכוי מופחת לפגוש אנשי ונשות צוות או מטופלים ומטופלות אחרים. המטפלת והמטפלת-מתמודדת יכולות ליצור סיפורי כיסוי המסבירים את מטרת הפגישה לאנשי ונשות צוות אחרים (למשל, הכשרה, פרויקט משותף, מחקר) בכדי לסייע לשמור על סודיות הטיפול, במידה והמטפלת-מתמודדת מביעה עניין או צורך בכך. המטרה אינה לעודד סטיגמה והסתרה, אלא להבטיח את תחושת המוגנות של מטפלים-מתמודדים אשר לעיתים נאלצים לקבל טיפול במסגרת ציבורית שבה עשויים להרגיש חשופים או לא מוגנים בגלל כפל הזהויות.

גבולות לעומת גמישות

בטיפול בקולגה מתקיימים יחסי גומלין עדינים בין גבולות לגמישות. לעתים קיים צורך ביתר גמישות, למשל בקביעת שעות הפגישה, או בבחירת מקום הטיפול. עם זאת חשוב גם לשמור על גבולותיה של הסביבה הטיפולית, למשל, באמצעות הימנעות מ"רפואת מסדרון" על מנת לשמור על גבולות הטיפול ובטיחותו.

בחינת הנסיבות המקדימות לפני הטיפול

לפני תחילת הטיפול, על שני הצדדים לבחון האם קיימים מעגלים חברתיים-קולגיאליים חופפים העלולים לפגוע בטיפול. ניתן לעודד שיח שבו המטפל-מתמודד יבחר בחירה מושכלת של מטפל או מטפלת, ואם יש חפיפה רבה מדי במעגלים - ניתן להימנע מראש מטיפול על-ידי מטפל מסוים.

שקיפות ושיתוף

חשוב לתת מקום לצדדים המקצועיים של המטפלת-מתמודדת ולדון בדילמות המתעוררות באופן המכבד את החלקים התפקודיים והחזקים שלה, מבלי להמעיט במידת הקושי המלווה את האתגרים הנפשיים.

עידוד שמירה עצמית ואחריות אישית ומקצועית

יש לשים לב גם להחזרת האחריות לידי המטפל-מתמודד, בכדי לאפשר לו להסתמך על משאבים פנימיים קיימים. כמו כן, מומלץ לעזור למטפל-מתמודד להפנות את משאביו האישיים הקיימים לטיפול ולשמירה עצמית. ניתן לבנות ולשלב תכנית לטיפול עצמי בחיי המקצוע העמוסים במטרה למנוע שחיקה. לדוגמה, ניתן לסייע למטפלת-מתמודדת לחשוב מה סוג המקרים המתאימים לה לטיפול, באופן שמעורר פחות קושי ומאפשר שמירה עצמית. כמו כן, ניתן לסייע בחשיבה על בניית רכיבי העבודה, כמות המטופלים והמטופלות, זיהוי טריגרים פוטנציאליים, הצורך בהדרכה והכשרה מקצועית אשר מונעים שחיקה, וריווח הטיפולים באופן מתאים שמאפשר גם מנוחה והתאוששות.

יש לעודד את המטפלת-מתמודדת לחשוב על מחויבות ואחריות אישית לטיפול בעצמה, שכן טיפול זה הינו קריטי לשמירה על יכולת ההכלה, החשיבה והטיפול באחרים, ולמעשה הטיפול העצמי מהווה חלק מאחריותה המקצועית (Goldberg et al., 2015). עידוד הטיפול העצמי יכול לסייע גם בהגנה על יכולתה של מטפלת-מתמודדת לפקח על יכולת המשך העבודה, כך שפיקוח על יכולת מקצועית לא יינתן לגורמים חיצוניים, כמו ועדות רפואיות, אלא יהפוך לאחריות אישית של המטפלת-מתמודדת.

מצבים מורכבים במיוחד מתעוררים, כאשר בטיפול עולה חשש לגבי אי-כשירות של המטפלת-מתמודדת הפוגעת ביכולת המקצועית לטפל. גם במצבים מורכבים מעין אלה, ניתן לספק מרחב שבו מטפלות-מתמודדות יוכלו לבחון בעצמם את מידת הכשירות שלהן, לחשוב באיזה תנאים ניתן יהיה להמשיך לעבוד, כמו גם לסמן צורך בהדרכה ותמיכה בחזרה לעבודה לאחר סיום המשבר. חשוב שהתהליך ייעשה בזהירות, ברגישות ובדיאלוג שיתופי, תוך שימת דגש על הסוכנות האישית של המטפלת-מתמודדת, ועידוד להחליט מתוך אוטונומיה ובחירה ככל שאפשר.

תפקיד האקדמיה וההכשרה המקצועית

לאקדמיה ולהכשרה המקצועית יש תפקיד חשוב בקידום המודעות והידע על היתרונות והמורכבויות הכרוכים במצבן של מטפלות-מתמודדות בבריאות הנפש, כמו גם על הדילמות המתעוררות בעת טיפול במטופלים ומטופלות אלה. תוכניות הלימודים בתחום הבריאות צריכות לכלול התייחסויות למגוון הידע ההולך וגדל ולמחקר הנוגע לחייהם ולחוויותיהם של המתמודדים והמתמודדות עם הפרעות נפשיות. באופן ספציפי, סטודנטים וסטודנטיות צריכים להיחשף לסיפורים האישיים של מטפלים בתחום בריאות הנפש המתמודדים עם הפרעות נפשיות, וללמוד מהידע החוויתי העשיר והייחודי שלהם (Kraus & Moran, 2019). החשיפה לנושאים אלו עשויה לתרום למודעות העצמית וללגיטימציה של מטפלים ומטפלות בשלבי ההכשרה בנוגע לקשיים שלהם, ולאופן שבו קשיים אלה מעשירים את הידע המקצועי ולאו דווקא פוגעים בו (Weerman & Abma, 2018), לדוגמה בעזרת היכולת לחוש אמפתיה רבה יותר, וההכרות עם מערכת בריאות הנפש כלקוחות. כמו כן, שיח מסוג זה עשוי לסייע במאבק נגד סטיגמה חברתית ועצמית בקרב מטפלים ומטפלות בתחום בריאות הנפש, ואף לספק לגיטימציה לפנייה לטיפול ותמיכה רגשית לאורך שלבי ההתלמדות השונים. לבסוף, שיח שכזה ממוסס את ההגדרות הבינאריות, המפצלות בין תפיסות של בריאות וחולי, ומאפשר להם להימצא ולהשתלב במרחב אחד. כך, באופן כללי, ניתן לעודד תפיסות מורכבות ועשירות יותר של התמודדות עם מצבים נפשיים.


- פרסומת -

לסיכום

מטפלים ומטפלות-מתמודדים מצויים בעמדה חברתית ייחודית שבה הם יכולים להתבונן הן כמטפלים והן כמטופלים על חוויות של בריאות וחולי המהוות חלק ממעגל החיים של כל אדם, על תהליכי טיפול ועל מערכת בריאות הנפש. הם מחזיקים בידע מקצועי ייחודי שקשור בניסיון האישי. הארכיטיפ היונגיאני של "המטפל הפצוע" מכיר בכך שמטפלות-מתמודדות יכולות לתרום תרומות חשובות וייחודיות לתחום בריאות הנפש. בשל הידע והניסיון החוויתי, יש ביכולתם של מטפלים-מתמודדים להשפיע משמעותית על שיפור איכות הטיפול במערכות בריאות הנפש. בנוסף, עבודתם עשויה לסייע בפריצת "קיר הזכוכית" בין "אנחנו" ו-"הם", ולאזן את יחסי הכוח הקיימים במערכות בריאות תוך קידום דיאלוג פתוח יותר שיכול להתקיים רק כאשר קיים שוויון בין הצדדים. לבסוף, מטפלים-מתמודדים יכולים לשמש מודל חשוב להתמודדות, החלמה ותקווה עבור מטופליהם ועמיתיהם גם יחד.

 

אפילוג

" זה אף פעם לא נהיה יותר קל להסתובב בפיג'מה של בי"ח פסיכיאטרי ולשמוע קול שואל מאחורי, "את היית העובדת הסוציאלית שלי בעבר נכון?". ולקחת נשימה עמוקה, ולנסות לשים את המבוכה וההתמודדות האישית רגע בצד בשביל לענות בפשטות, בלי לגמגם, שכן, ושעברתי איזשהו משבר והגעתי לכאן לקבל עזרה ולחזור לעצמי. ולהוסיף שכל אחד צריך לדעת לפנות לעזרה כשצריך, גם אם הוא איש מקצוע. וזה בסדר.

אז אני מנסה לזכור (ולהזכיר) לעצמי שזה שאני עכשיו מתמודדת עם משבר נפשי לא מעיד על רמת המקצועית והמסוגלות שלי כעובדת סוציאלית, אלא האופן בו אני בוחרת להתמודד ולנהל את המשבר. ואני מקווה שהצלחתי להעביר את המסר הזה גם אליו, למרות הסיטואציה המורכבת.

כי כל אחד נע בזמנים שונים של החיים בין זהות של מטפל לזהות של מטופל, לא רק בהקשר של בריאות הנפש. זה לא איזה משהו סטטי. זה פשוט חלק מהיותנו, קודם כל ולפני הכל, בני אדם.

(מרים גולדברג)

 

 

 

הערות

  1. בשאלות ופניות לגבי המאמר ניתן לפנות למרים גולדברג, miriamgold1@gmail.com

 

מקורות

סונטאג, ס'. (1980). המחלה כמטאפורה. עם עובד.

Anderson, P. (2018). Physicians Experience Highest Suicide Rate of Any Profession. Medscape. https://www.medscape.co...ticle/896257

Barnett, M. (2007). What brings you here? An exploration of the unconscious motivations of those who choose to train and work as psychotherapists and counsellors. Psychodynamic Practice, 13(3), 257–274. https://doi.org/10.1080...630701455796

Bearse, J. L., McMinn, M. R., Seegobin, W., & Free, K. (2013). Barriers to psychologists seeking mental health care. Professional Psychology: Research and Practice, 44(3), 150–157. https://doi.org/10.1037/a0031182

Bulk, L. Y., Easterbrook, A., Roberts, E., Groening, M., Murphy, S., Lee, M., Ghanouni, P., Gagnon, J., & Jarus, T. (2017). “We are not anything alike”: marginalization of health professionals with disabilities. Disability & Society, 32(5), 615–634. https://doi.org/10.1080...2017.1308247

Bulk, L. Y., Tikhonova, J., Gagnon, J. M., Battalova, A., Mayer, Y., Krupa, T., Lee, M., Nimmon, L., & Jarus, T. (2019). Disabled healthcare professionals’ diverse, embodied, and socially embedded experiences. Advances in Health Sciences Education, 25(1), 111–129. https://doi.org/10.1007...-019-09912-6

Dattilio, F. M. (2015). The Self-Care of Psychologists and Mental Health Professionals: A Review and Practitioner Guide. Australian Psychologist, 50(6), 393–399. https://doi.org/10.1111/ap.12157

Deegan, P. E. (1988). Recovery: The lived experience of rehabilitation. Psychosocial Rehabilitation Journal, 11(4), 11–19. https://doi.org/10.1037/h0099565

Dutheil, F., Aubert, C., Pereira, B., Dambrun, M., Moustafa, F., Mermillod, M., Baker, J. S., Trousselard, M., Lesage, F.-X., & Navel, V. (2019). Suicide Among Physicians and Health-Care Workers: A Systematic Review and Meta-Analysis. PLoS ONE 14(12): e0226361. https://doi.org/10.2139/ssrn.3397193

Easterbrook, A., Bulk, L., Ghanouni, P., Lee, M., Opini, B., Roberts, E., Parhar, G., & Jarus, T. (2015). The legitimization process of students with disabilities in Health and Human Service educational programs in Canada. Disability & Society, 30(10), 1505–1520. https://doi.org/10.1080...2015.1108183


- פרסומת -

Edwards, J. L., & Crisp, D. A. (2016). Seeking help for psychological distress: Barriers for mental health professionals. Australian Journal of Psychology, 69(3), 218–225. https://doi.org/10.1111/ajpy.12146

Farber, B. A., Manevich, I., Metzger, J., & Saypol, E. (2005). Choosing psychotherapy as a career: Why did we cross that road? Journal of Clinical Psychology, 61(8), 1009–1031. https://doi.org/10.1002/jclp.20174

Goldberg, M., Hadas-Lidor, N., & Karnieli-Miller, O. (2015). From Patient to Therapatient. Qualitative Health Research, 25(7), 887–898. https://doi.org/10.1177/1049732314553990

Kottsieper, P. (2010). Wounded healers need not apply. In P. Swarbrick & L. T. Schmidt (Eds.), People in recovery as providers of psychiatric rehabilitation: Building on the wisdom of experience. United States Psychiatric Rehabilitation Association.

Kraus, E., & Moran, G. S. (2019). When social work students meet workers with mental-health lived-experience: a case study. Social Work Education, 38(7), 861–874. https://doi.org/10.1080...2019.1593354

Mayer, Y., Jarus, T., Gross, E., Bulk, L., Nimmon, L., Krupa, T., Murphy, S., Shalev, M., Battalova, A., Lee, M., Copland, A., Khairati, F., & Parhar, G. (2019). Disabled and competent: Professional Identity formation processes of healthcare students and clinicians with disabilities. CHES (Centre for Health Education Scholarship) Celebration of Scholarship Conference. https://med-fom-osot-in...y-poster.pdf

Nemec, P. B., Swarbrick, M., & Legere, L. (2015). Prejudice and discrimination from mental health service providers. Psychiatric Rehabilitation Journal, 38(2), 203–206. https://doi.org/10.1037/prj0000148

O’Connor, K., Muller Neff, D., & Pitman, S. (2018). Burnout in mental health professionals: A systematic review and meta-analysis of prevalence and determinants. European Psychiatry, 53, 74–99. https://doi.org/10.1016....2018.06.003

Sherman, M. (1996). Distress and professional impairment due to mental health problems among psychotherapists. Clinical Psychology Review, 16(4), 299–315. https://doi.org/10.1016...8(96)00016-5

Sherring, S. (2019). Mental illness among NHS health care workers: a survey. British Journal of Mental Health Nursing, 8(3), 129–135. https://doi.org/10.12968/bjmh.2018.0022

Tillett, R. (2003). The patient within — psychopathology in the helping professions. Advances in Psychiatric Treatment, 9(4), 272–279. https://doi.org/10.1192/apt.9.4.272

Weerman, A., & Abma, T. (2018). Social work students learning to use their experiential knowledge of recovery. An existential and emancipatory perspective. Social Work Education, 38(4), 453–469. https://doi.org/10.1080...2018.1538335

Zerubavel, N., & Wright, M. O. (2012). The dilemma of the wounded healer. Psychotherapy, 49(4), 482–491. https://doi.org/10.1037/a0027824

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

, , , גולדברג, מ. שטנגר אלרן, ר. מאיר, י. לוריא, ע. (2022). "המטפל הפצוע": הטיפול בקולגות במערכת בריאות הנפש. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=4401


תבנית לציטוט ויקיפדיה:

* {{פסיכולוגיה עברית|גולדברג, מ. שטנגר אלרן, ר. מאיר, י. לוריא, ע.|"המטפל הפצוע": הטיפול בקולגות במערכת בריאות הנפש|4401|2022}}

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.