לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
בעקבות התפרצות תוקפנית - על התקווה וביטויה המפוצל בהעברה נגדיתבעקבות התפרצות תוקפנית - על התקווה וביטויה המפוצל בהעברה נגדית
בעקבות התפרצות תוקפנית - על התקווה וביטויה המפוצל בהעברה הנגדית

בעקבות התפרצות תוקפנית - על התקווה וביטויה המפוצל בהעברה הנגדית

מאמרים | 9/3/2022 | 4,176

ההבנה של ויניקוט את התקווה הלא מודעת המקופלת בנטייה האנטי חברתית מהווה תרומה משמעותית להבנת ילדים ומתבגרים שזקוקים נואשות לאהבה, אך מעוררים בעקבות התפרצויות תוקפניות תחושות רתיעה, פחד ושנאה. שתי וינייטות שבהן תיאר ויניקוט את מסקנותיו מטיפולים בילדים אנטי חברתיים, והבנתו את חשיבות הטיפול המוסדי כטיפול לילדים כאלה היווה בסיס לדיון באירוע שהתרחש בהוסטל לנערות, כשפעילותה של קבוצת אפייה נהרסה עקב התפרצות תוקפנית של אחת הנערות. בישיבת צוות סוערת שהתקיימה לאחר מכן בא לידי ביטוי פיצול בהעברה הנגדית הצוותית. בעקבות המשגותיו של ויניקוט ניתן לבחון את ההתפרצות האנטי חברתית של הנערה דרך הפריזמה של התקווה המובעת בהם להשבת שני מרכיבים של נוכחות הורית מיטיבה שהילדה מחפשת: "מתיקות האם" ו"גבולות האב". הבנת התקווה עשויה לסייע לנו להבין את הפיצול המתרחש בנפש הילדה, בהעברה הנגדית של מטפליה ובהעברה הנגדית הצוותית.

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: תיאוריה והמשגות תיאורטיות, ילדים, ארגונים חינוכיים, טיפול בילדים, העברה והעברה נגדית, דונלד ויניקוט
אלה פוד
אלה פוד
עובדת סוציאלית
תל אביב והסביבה
רונית סיסו
רונית סיסו
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה
שובל רובינו
שובל רובינו
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
ד"ר ארז עיבל נווה
ד"ר ארז עיבל נווה
פסיכולוג
פרדס חנה והסביבה
חוה גולדברג
חוה גולדברג
עובדת סוציאלית
תל אביב והמרכז
חנה בסטיאנס
חנה בסטיאנס
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה

בעקבות התפרצות תוקפנית - על התקווה וביטויה המפוצל בהעברה הנגדית

מאת דני שראל

 

 

מבוא

המאמר נכתב בהשראת אירוע שהגיע לפתחי כשהעברתי סמינר קריאה בכתבי ויניקוט לקבוצת מטפלים בהוסטל לנערות, שבו תוארו קבוצת אפייה, שפעילותה נהרסה עקב התפרצות תוקפנית של אחת הנערות, וישיבת צוות סוערת שהתנהלה לאחר מכן. תרומותיו של ויניקוט להבנת תוקפנות ילדית "רגילה", הבנת התוקפנות שמפגינים ילדים אנטי חברתיים, והצורך בנוכחות רגישה ותקיפה, אוהבת ולעתים שונאת, שתתמודד באופן מותאם עם התוקפנות הזאת, יעמדו במוקד המאמר הנוכחי1.

יחסו של ויניקוט לתוקפנות

על פי ויניקוט גם ילדים "נורמלים" שגודלו באהבה וזכו להורות טובה דיה מתנהגים בתוקפנות שנראית אנטי חברתית (ויניקוט, 2014 [1946]), בוודאי כשהם מגיעים לגיל ההתבגרות. בריאות נפשית מתבטאת בין השאר ביכולת להרגיש זעם ולבטא תוקפנות. מגע עם תוקפנות חשוב ביותר להתפתחות התקינה בשלבי התפתחות שונים, כביטוי של חיות וחיוניות, כביטוי של אהבה פרימיטיבית, להשגת תחושת ממשות ואמיתיות, ובהמשך כאמצעי להשגת נפרדות, להכרה באחרות, לאפשרות להשתמש באובייקטים וכדי לאהוב בזכות יכולת ההישרדות של סביבה שהצליחה לשמור על עצמה (ויניקוט, 1995 [1968]ב). למעשה, גם ילדים "נורמלים" בודקים את אהבת הסביבה ואת יכולתה להעניק מרחב להתנסות בתוקפנות.

האתגר נעשה קשה במיוחד בגיל ההתבגרות. הפנטזיה ההתבגרותית הלא מודעת, על פי ויניקוט, היא לא פחות מרצח ההורה (ויניקוט, 1995 [1968]א), אך חשוב שהמתבגר יהיה מסוגל לחוות זעם ושנאה. הורה טוב דיו ייאלץ לפגוש, להתמודד ולשרוד גילויי תוקפנות שיעוררו את זעמו של ההורה. זוהי התמודדות חוזרת, אבל קשה הרבה יותר, בשלב המעבר הינקותי מ"התייחסות אובייקט" ל"שימוש באובייקט" (ויניקוט 1995, [1968]ב). ויניקוט סבור שתוקפנות והישרדות האובייקט מול התוקפנות הכרחית כדי להכיר בסובייקטיביות של האובייקט, בנפרדותו, באחרותו, דבר שיאפשר גם לאהוב אותו כמישהו נפרד. בזכות הישרדותו של האובייקט תוכל ההרסנות לעבור מביטוי ממשי לביטוי בעולם הפנטזיה.


- פרסומת -

לפי ויניקוט, סביבה שורדת היא לא נקמנית, לא נוטשת, מתמודדת עם הרגשות הקשים שסביר מאד שיתעוררו בה. ואולם, היא גם ממשיכה לשמור על עצמה ועל מה שחשוב בעיניה. אין פירוש הדבר שמתעלמים מהתוקפנות או מבליגים על ביטוייה. על התגובה הבריאה של הסביבה ועל מה שהיא מאפשרת כותב ויניקוט את הדברים הבאים:

"שאיפתו של המתבגר [...] זקוקה שתינתן לה ממשות על-ידי פעולה של עימות. העימות חייב להיות אישי". [...] "העימות הוא מין הכלה, שאין בה השבת מידה כנגד מידה ואין בה נקמנות".

"הבנה הוחלפה בעימות. המילה עימות משמשת כדי לתאר אדם מבוגר, הקם וטוען לזכותו להיות בעל נקודת מבט משלו, נקודת מבט שעשויה לזכות בתמיכתם של מבוגרים אחרים." (ויניקוט, (1995 [1968]א, עמ' 62)

המתבגר זקוק לעימות הזה, ובזכות הישרדותה של הסביבה והפיכתה לנפרדת ובעלת סובייקטיביות לגיטימית משלה, יצמח גם הילד כאדם בריא, המאזן בין האינדיבידואליות שלו לבין הצורך להסתגל לעולם החברתי, כאדם אוהב ומאושר. נראה שחלק מהתקווה של ילדים רגילים כשהם נעשים תוקפניים היא לאפשר לעצמם מרחב המאפשר התנסות בתוקפנות שאינה הורסת:

"השטיחים מתלכלכים, את הקירות צריך לסייד מחדש, החלון נשבר פעם בפעם, אבל הבית בכל זאת מחזיק מעמד ומאחורי כל זה קיים אמונו של הילד ביחסים בין הוריו" (ויניקוט, 1995 [1967] עמ' 79).

ומה קורה כאשר הבית לא מחזיק מעמד, והאמון לא נוצר או שאבד? מבחינת הסביבה הילד מגלה בעיות הסתגלות ברמות שונות, החל מהמצב הפשוט שניתן להתמודד אתו בבית, ועד למצבים הקשים בהם יש לשלוח את הילד למוסד סגור לעבריינים. מה שמאפיין את הנטייה האנטי חברתית הוא שהיא "מאלצת את הסביבה להיות חשובה באמצעות דחפים לא מודעים, המטופל מאלץ מישהו אחר לדאוג לניהול חייו" ((ויניקוט, 2009 [1956])

ויניקוט מטפל בילדים אנטי חברתיים

בשתי וינייטות ויניקוט מתאר ניסיונות טיפוליים מאתגרים בילדים אנטי חברתיים, שהסתיימו בשליחת הילד למוסד. הראשונה מופיעה במאמר שלו על הנטייה האנטי חברתית (ויניקוט, 2009 [1956]). ויניקוט מספר על האנליזה הראשונה שלו בנער עבריין, שהתנהלה היטב למשך שנה במרפאה והופסקה לצערם של ויניקוט ושל הילד בעקבות התנהגויות אנטי חברתיות קיצוניות כמו נשיכות בישבנו של ויניקוט, עליה על הגג ומשם הצפת המרתף במים, ופריצה למכוניתו הנעולה של ויניקוט ונסיעה בה. המרפאה דרשה שהטיפול ייפסק למען שלום המטופלים האחרים והילד נשלח למוסד. למרות הצער שחש ויניקוט, הוא כותב בהמשך בכנות, שהעדיף להניח לחברה לשאת בעול ההחזקה הטיפולית של הילד, ומודה שאינו רוצה לדעת מה עלה בגורלו של אותו ילד, שמא יגלה שמדובר בפסיכופט. הוא מוסיף שהטיפול המתאים לילד כזה לא היה פסיכואנליזה אלא השמה2 . הוא לא שלל אנליזה בילד כזה אבל הכיר בכך שהיא תוכל להיות משמעותית לו נוספה לאחר השמה.

בעת קריאת הוינייטה מצאתי את עצמי מדמיין את ישיבות הצוות של המרפאה שבה התנהל הטיפול, ואת גלגולי ההעברה הנגדית של ויניקוט לאורך אותה שנה. דמיינתי כיצד ויניקוט, פסיכואנליטיקאי בראשית דרכו, בסיועה של אמונה יוקדת בעוצמתה המרפאת של הפסיכואנליזה (ויניקוט, 2014 [1970]), מפתח אמפתיה עמוקה כלפי הילד, מנסה להעניק לו "מושקעות אימהית ראשונית" (ויניקוט, 2009 [1956]), שאולי מעולם לא זכה לה, או שהייתה ונפסקה טרם זמנה. דמיינתי בהמשך כיצד הוא מתווכח עם אנשי הצוות האחרים שאולי מוכנים בהתחלה "להכיל" את התוקפנות הזאת, (לספוג בשתיקה רוטנת יהיה ביטוי ריאליסטי יותר), ובהדרגה מאבדים את הסבלנות, זועמים על הילד ועל ויניקוט ודורשים שהטיפול ייפסק.

הויכוח שהתנהל בדמיוני באותן ישיבות צוות נצבע בצבעי חוויותי מישיבות צוות והצגות מקרה בהן נטלתי חלק במשך השנים, כשמטופלים תוקפניים ורגרסיביים במיוחד עוררו העברה נגדית צוותית מפוצלת. חלק מהצוות הזדהה עם המצוקה שמאחרי התוקפנות וחלק אחר חוו את ההתנהגות כבלתי נסבלת וזעמו על המטופל, כפי שדמיינתי את צוות המרפאה בימי ויניקוט.


- פרסומת -

דמיינתי את מפח הנפש שעבר על ויניקוט כשהעברתו הנגדית המסורה, התחלפה לפחות לרגעים לזעם או לשנאה כלפי הילד (שהרי קשה לדמיין אפילו את ויניקוט אוהב את הילד בשעה שהוא ננשך בישבנו...), עד שקיבל בצער אך בהקלה, את עמדותיהם של חברי הצוות האחרים, שהטיפול מסוכן ויש להפסיקו. יכולתי להזדהות עם ההכרה הכואבת שהתפתחה אצלו במגבלות יכולתו לעזור. ואפילו הבנתי את המשאלה לא לדעת, אולי מתוך אשמה, מה עלה בגורלו של אותו ילד שנשלח למוסד.

הוינייטה השנייה מופיעה במאמרו "שנאה בהעברה נגדית" (ויניקוט, 2009 [1947]), ובו הוא מספר על הילד בן התשע, שהוא ואשתו לקחו בזמן המלחמה לביתם. אחרי פרק קצר של הסתגלות לכאורה למקום החדש החל הילד לתקוף את פנים הבית והפך את החיים אתו לגיהינום. הניסיון של ויניקוט ושל אשתו להעניק לו בית, להתמודד עם התקפות של הרס וטירוף ולפרש כל הזמן את ההתנהגות כאילו מדובר בפסיכואנליזה לא צלחו. לדבריו הילד העריך יותר מכל את הפירושים, אבל אפשר לתהות האם זה אמנם היה כך. וויניקוט מעיד על עצמו בערוב ימיו, שבשנותיו הראשונות הוא היה "מטפל מנופח" שהאמין באופן מוגזם בכוחה המרפא של הפסיכואנליזה, תוך התעלמות מהמחיר שמשלמת הסביבה (ויניקוט, 2014 [1970])3. הניסיון הנדיב הזה הסתיים לאחר שלושה חודשים והילד הועבר למוסד.

ויניקוט לא מסתפק בהבעת צער על הפסקת הטיפול ובאמירה מעודנת על העדפתו שאחרים יטפלו בילד. הוא כותב שם במפורש על שנאה בהעברה הנגדית. הוא לא נוקט מילים קלות יותר לעיכול כמו תסכול, כעס או זעם, שהיו מאפשרות לנו לטשטש את עוצמת הרגשות השליליים המתעוררים, אלא משתמש במלה קשה: שנאה. כך הוא כותב:

"תהיה אהבתו למטופלים שלו רבה ככל שתהיה, אין הוא יכול להימנע מלשנוא אותם ולפחד מהם, וככל שייטיב לדעת זאת כך יפחת משקלם של השנאה והפחד כמניעים הקובעים מה הוא עושה למטופליו" (ויניקוט, 2009 [1947], עמ' 66).

באותו מאמר מופיעה התובנה שהילד הזה, שבלי ספק היה זקוק לאהבה, וגם עורר בזמנים שונים אהבה, עורר בהתנהגותו דחף להכותו, ונראה שהוא חיפש שנאה דווקא. ויניקוט מתאר בגילוי לב, איך בעקבות התקפי הטירוף ההרסניים של הילד הוא היה מוציא אותו מחוץ לדלת ביתו, בכל מזג אויר, ואומר לו שמה שעשה גרם לו לשנוא אותו, כאשר רק אחרי שהילד היה נרגע הוא היה מאפשר לו להיכנס פנימה.

חיפוש השנאה הובן כצורך לבדוק את יכולתו של ויניקוט (כמטפל, כאב אלטרנטיבי) להגן על פנים הבית, לשרוד את ההרסנות בהעברה, ולשרוד את השנאה הבלתי נמנעת שהוא עורר בהעברה הנגדית. ויניקוט כותב את המשפט הפרדוקסאלי:

"הילד מחפש הוכחה ליכולתם של אפוטרופסיו לשנוא באופן אובייקטיבי. נראה שהוא יוכל להאמין שהוא אהוב רק לאחר שהוא מגיע להיותו שנוא." (שם, עמ' 71).

ויניקוט המשיג את השנאה כאובייקטיבית, שכן זו תגובתו הטבעית של אדם סביר לנוכח התנהגות הרסנית. בכך, אני מבין שויניקוט אומר לנו משהו נוסף: הילד מעורר שנאה, כי הוא זקוק לאובייקט ששונא, כזה שאהבתו תשרוד את שנאת הילד ותבטא את עמידותו. שנאה בהעברה נגדית היא "אהבה הבאה בשנאה". זו שנאה שאינה הרסנית, שנאה נענית, שנאה זמנית על מצע של הכרה באנושיותו של המטפל ביחד עם הבנה אמפתית עמוקה לצורך של המטופל להרגיש שנוא כדי להאמין שיוכל להרגיש אהוב.

אני משער שויניקוט הגיע להמשגה הפרדוקסאלית הזאת דרך מה שהוא מכנה "הזדהות צולבת", (ויניקוט, 2014 [1970]) דהיינו כניסה לנעליו של הילד כדי להרגיש את עצמו מתוכו, ואפילו מתוך הלא מודע של הילד.4 הזדהות צולבת כזאת היא הגרסה הבוגרת יותר של מושקעות אימהית ראשונית (ויניקוט, 2009 [1956]), אף על פי שהיא נראית כהיפוכה של שנאה.

מושקעות אימהית ראשונית היא עמדה אימהית המופיעה בסוף תקופת ההיריון ובחודשי החיים הראשונים. העמדה מתאפיינת במסירות גבוהה במיוחד לצרכי התינוק והתכווננות טוטאלית אליו, כמעט עד רמה של ביטול עצמי וסיכון שפיותה של האם. מתוך ההתכווננות הזו יכולה האם "להרגיש את עצמה אל תוך מקומו של התינוק שלה, וכך לענות על צורכי התינוק. בתחילה אלה צורכי הגוף ובהדרגה הם נעשים צורכי אני, כאשר פסיכולוגיה מגיחה מתוך העיבוד בדמיון של החוויה הגופנית". והוא מוסיף: "אשה צריכה להיות מספיק בריאה, גם כדי לפתח מצב כזה וגם כדי להחלים ממנו." (שם, עמ' 151)5.

קריאה בכתבי ויניקוט מעוררת לא פעם השתאות והתפעלות לנוכח האומץ שלו לפגוש צדדים פרימיטיביים של עצמו, שיאפשרו לו "להרגיש עצמו אל תוך מקומם של מטופלים ברגרסיה", להיענות להם באופן שמטיל עומס כבד ביותר על המטפל, אולי עד רמה של חולי, אך גם להחלים מהמצב הזה. אני משער שהזדהות כזאת אפשרה לו להעניק מרחב לתוקפנותם של אותם ילדים שנזקקו להביע אותה ולהבין את הזדקקותם לדמות שתגיב אליהם בשנאה, גם אם לא הכיר במידת המורכבות של המשימה שלקח על עצמו.


- פרסומת -

נראה שויניקוט ניסה להעניק לילדים שפגש מרחב כזה בו יוכלו לבטא תוקפנות, אבל העוצמה של התוקפנות הייתה הרבה מעבר ללכלוך שטיחים ושבירת חלון, היא נשמעת מאיימת מדי מבחינת ההרס שבה, ואולי בלתי ניתנת להכלה מבחינת הרגשות שהיא עוררה אפילו במטפל אמפתי במיוחד שמוכן להרחיק לכת במסירותו כמו ויניקוט . בעקבות זאת הכיר ויניקוט בצורך במסגרת מחזיקה בהרבה מזו שהייתה במרפאה או בביתו, והוא למד להכיר במגבלות של טיפול אישי, מסור ככל שיהיה, במקרה שבו אין מסגרת נאותה.

כשאנו קוראים על הסובלנות של ויניקוט לתוקפנותם של הילדים עד שהופנו למוסד אפשר כמובן להתפעל מעומק המסירות וההזדהות, אך קשה שלא לתהות: האם לפנינו טיפולים הרואיים? מזוכיסטים? מגלומנים? מכחישי מציאות עד כדי סכנה? אולי יש צורך בחלוצים כמו ויניקוט ובהיכרות שלנו אותו כבעל יכולות אמפתיה ומסירות יוצאי דופן, כדי שתינתן הכרה מלאה במגבלותיה של המסירות הזאת, כדי לתת לגיטימציה לחוש את מלוא הקושי מול התובענות הזאת. מה שחשוב לא פחות הוא ההבנה שהכישלון של טיפול אישי, מסור ככל שיהיה, היווה תחנה בדרך להבנת בקשתם המובלעת של הילדים ל"זרועות אב" רחבות יותר, אולי גם נוקשות יותר, שויניקוט הבין שלא יוכל לספק. במקרה כזה מציאת מסגרת מתאימה והשמה מחדש מהוות פתרון מתאים, גם אם העברה למוסד כשלעצמה אינה ערובה לשינוי המיוחל.

ויניקוט למד מאותם ניסיונות טיפוליים בילדים שמתנהגים באופן הרסני, וגם חווה תהליכי דה-אידאליזציה ביחס לפסיכואנליזה פרשנית כטיפול מתאים במצבים כאלה. כל אלה הובילו להמשגותיו של ויניקוט על הנטייה האנטי חברתית. יש לציין שההמשגות האלו, בניגוד למצופה, לא הובילו לייאוש, אלא דווקא לתקווה, ואפילו לניסוח הפרדוקסאלי כשם אחד ממאמריו: "עבריינות כסימן לתקווה" (ויניקוט, (1995 [1967] ).

הנטייה האנטי חברתית כסימן לתקווה

ויניקוט תופס את המעשה האנטי חברתי, שבדרך כלל אנחנו נחרדים, מתאכזבים, מתייאשים או שונאים בעקבותיו כנובע מחסך, שמוביל את הילד לחיפוש לא מודע אחרי סביבה שתספק את צרכיו ההתפתחותיים. אם הוא מוצא סביבה שנראית כזאת ומתעוררת בו תקווה, הוא לא ייענה לה בפשטות. בשלביו הראשונים של הקשר עם הסביבה החדשה, אחרי התאקלמות ראשונית תקינה, הוא צפוי לבדוק את מה שמוצע לו: את טיב האהבה שניתנת לו ואת עמידותה\שרידותה של הסביבה כשתי מגמות משלימות של נוכחות הורית חיה ונוכחת שאבדה. אפשר לומר שהילד האנטי חברתי בודק את יכולת הסביבה לאהוב ולשנוא, והוא זקוק לשתי היכולות.

מגמה אנטי חברתית אחת, שהחיבור שלה לתקווה מובן יותר, מיוצגת על ידי גניבות. היא מבטאת את החיפוש אחרי מתיקות האם שאבדה, מתוך תקווה למצוא אותה במקום אחר. המגמה השנייה מובנת פחות, היא הרסנות, שמבטאת את החיפוש אחר יציבות שתעמוד בלחץ התנהגותו האימפולסיבית. זהו חיפוש אחר גבולות האב, שיגנו על האם ועל הילד עצמו מפני הרס של המסגרת, אך גם יאפשרו לו להתחבר לאנרגיית החיים, להתרגשות וליצריות, שמצויות בשורש התוקפנות6.

ויניקוט ער לכך שהמגמה השנייה של ההתנהגות האנטי חברתית מעוררת תגובות סביבתיות טוטאליות, "כאילו חיפש הילד אחר מסגרת הולכת ומתרחבת תמיד" (ויניקוט, 2009[1956] , עמ' 160). אפשר לומר שויניקוט רואה בעוצמת ההעברה הנגדית כלפי הילד ההרסני ביטוי לעוצמת ההכלה שהוא זקוק לה. באופן בלתי מודע הוא מפנה אל הסביבה סדרת בקשות או תביעות שהן חיוניות עבורו. ההרס הוא דרכו להוות מטרד עבור הסביבה כדי שתבחן את עצמה ותנסה להבין למה הוא זקוק.

הילד האנטי חברתי היה רוצה שנבין את ההרסנות כביטוי למצוקה וכקריאה לעזרה, שנבין שמדובר בחסך ובאובדן: משהו שהיה שלו, שמגיע לו, (אהבה, ביטחון) אבד. הסביבה שהייתה לו טיפלה בו כראוי עד זמן מסוים, ואז מבחינתו כשלה. הילד מקווה שנקבל את חוויית העוול שהוא חש שנעשה לו, ונשיב לו את מה שאבד. ההתנהגות האנטי חברתית היא במובן מסוים עוד צורה של רגרסיה אל חוויית התמוטטות לתוך יאוש שהתרחש בעבר, עקב אהבה או החזקה שנפסקו. הרגרסיה הזאת מוזנת על ידי התקווה שהמטרד שהוא גורם יניע את הסביבה לתת לו את מה שנלקח. וכך, למרות שעל פניו הילד מיואש ועסוק בהרס ופגיעה, בתוך תוכו הוא מבקש שלא נלך שולל אחרי היאוש שהוא מרגיש ושהוא מעורר, והוא דווקא מאותת על התקווה שהתעוררה בו לאהבה מתקנת והחזקה מתקנת.


- פרסומת -

ובמילותיו של ויניקוט:

"מהנטייה האנטי-חברתית משתמעת תקווה. חוסר תקווה הוא התכונה הבסיסית של הילד הסובל מחסך, שכמובן איננו תמיד אנטי חברתי. בתקופת התקווה הילד מגלה נטייה אנטי חברתית..." (ויניקוט, 2009 [1956] עמ' 159).

אחרי שהוא כותב על מבוכה ואי נוחות הנגרמת לחברה הוא מוסיף בהומור: "וגם לך אם האופניים שלך הם אלה שנגנבו". בהמשך הוא כותב :

"הבנת המעשה האנטי חברתי כביטוי של תקווה חיונית לטיפול בילדים המגלים נטייה אנטי חברתית. שוב ושוב אנו רואים כיצד רגע התקווה מתבזבז, או קמל, בשל ניהול לקוי או חוסר סובלנות. הטיפול בנטייה האנטי חברתית איננו בפסיכואנליזה אלא בניהול, ביציאה לפגוש את רגע התקווה במטרה לפגוש בו באופן מותאם..." (שם, עמ' 159).

מי שידע לעשות זאת, ויהיה מוכן ליצור עם הילד תקשורת עמוקה ובטוחה כדי לפגוש את הילד במקומות הללו יעניק לו את מה שהוא כל כך זקוק לו ומייחל לו בעומק לבו. זה לא יוכל להיעשות ללא ניהול, ללא שמירה על הסדר הכללי, על הסביבה המטפלת, על יציבותה ועל שרידותה. ויניקוט חושב שפסיכואנליזה אולי תוכל לספק את ההבנה, את ההזדהות או האמפתיה ואת הסובלנות שהילד מחפש, אבל היא לא תוכל לספק את הניהול והגבולות שנדרשים לקיומו של מרחב בטוח להתנסויות ובדיקות, ושתי הוינייטות שתוארו מדגימות זאת היטב, לשם כך יש צורך בהשמה מתאימה (placement).

החזקה טיפולית מוסדית

במאמר שכתב עם מי שתהיה אשתו השניה, קליר בריטון, על החזקה טיפולית מוסדית כטיפול לילדים קשים (ויניקוט, 2014 [1947]), הם כותבים שסביבה טיפולית מוסדית עשויה להיות לכשעצמה טיפול נפשי. הם מציינים שהדבר הראשון שיעשו ילדים אלו כשהתקווה מתחילה לפעום בהם הוא "להתנחל בליבו של מישהו". ועוד הם כותבים:

"כמעט כל ילד עובר תקופה קצרה של התנהגות טובה כשהוא מגיע לראשונה לפנימיה... במוקדם או במאוחר נכנס הילד לשלב השני שבו הוא יעמיד את הסביבה הפיזית והאנושית במבחן - הילד יבקש לדעת כמה נזק הוא יכול לגרום מבלי להיענש".

"...רק אם הפנימייה מנוהלת היטב ותעמוד במבחן הזה יוכל הילד להיכנס לשלב השלישי שבו יוכל "להירגע באנחת רווחה ולהצטרף לחיי הקבוצה כחבר מן המניין." (שם, עמ' 162).

מוסד כזה אמור להעניק לילד סביבה כמו משפחתית, שתתן מענה לצרכים הבסיסים שלו, הפיזיים והנפשיים, להזדקקותו לאהבה ולמרחב התנסות בתוקפנות בסביבה שתדע להציב גבולות שישרדו את השנאה שהילד צפוי לעורר. המאמר מתאר בפירוט ומתוך אמפתיה את הקשיים העצומים שעומדים בפני צוות שפוגש ילדים כאלה. השילוב ההכרחי בין הענקת אהבה לבין עמידה תקיפה לנוכח התנהגויות בלתי נסבלות קשה מאד ליישום, כפי שידגים האירוע ששימש השראה לכתיבת המאמר.

מעשה בילדה, בזוג מנחות, במתכון שכשל ובצוות מפוצל

דבריו והמשגותיו של ויניקוט חזרו והדהדו בעוצמה כאשר נחשפתי לאירוע שיתואר, כשהעברתי סמינר על כתבי ויניקוט בהוסטל לנערות שהוצאו מהבית בצו בית משפט (חלק מהפרטים שונו עקב שמירה על פרטיותם של המעורבים):

דנה ומרים הן עובדות סוציאליות צעירות, נלהבות, מלאות רצון טוב העובדות בהוסטל לנערות שהוצאו מהבית בצו בית משפט. הן החלו לא מכבר בהעברת קבוצת אפיה לנערות, מתוך מחשבה לקיים פעילות חברתית מעצימה משותפת, כשנושא הזנה מיטיבה ברקע, ולעבוד על פיתוח וטיפוח מיומנויות חברתיות. המפגשים הקבוצתיים הראשונים עבדו מאד יפה. הן ידעו כמובן שמדובר בהוסטל לבנות עם הסטוריה משפחתית טראומטית, ושקשיים שונים יתעוררו מן הסתם בקבוצה, אך למה שהתרחש במפגש שיתואר הן לא ציפו.

למפגש הקבוצתי הן הביאו מתכון פשוט לעוגה, הבנות שתפו פעולה והאווירה הייתה נעימה ומלאת חיים. אחת הבנות בקבוצה היא גילה, נערה בת 12 שהגיעה להוסטל כמה שבועות קודם לכן. היא ילדה דחויה מאד במשפחתה, והיא נחשפה לאורך ילדותה לאלימות רבה עד שהוצאה מהבית. להרגשת הצוות היא נקלטה יפה בהוסטל, עמדה בכללים הנהוגים בו ותפקדה יפה גם בבית ספר. גם בפעילות האפייה השתלבה גילה, ונראה היה שהיא נהנית מהמתרחש, עד שבשלב מסוים היא העירה שהמתכון דומה למה שאמא שלה מבשלת... דנה אמרה לה: "יופי, זה ממש נחמד..." אחרי כמה דקות אמרה הילדה: "אבל זה לא בדיוק, כי אצל אמא שלי שמים בעוגה סוכר וניל ולא סתם סוכר, וזה ממש חשוב, זה משנה את הטעם, וככה צריך...". דנה העירה שיש באמת כל מיני אפשרויות, "אבל אנחנו היום נעבוד לפי המתכון שהבאנו, וגם אין לנו סוכר וניל". בתגובה סיננה גילה בזעם ש"זה חרא של מתכון, המתכון הנכון זה עם סוכר וניל!". התגובה הדהימה בעוצמתה, ומרים, שניסתה להרגיע את גילה הוסיפה משהו על כך ש"אין נכון ולא נכון, יש אפשרויות שונות, והיום ננסה ככה וכד'", אבל הזעם של גילה רק התגבר: "לא ככה צריך!" והיא התחילה לצרוח: "זה חרא של מתכון!". צמד העו"סיות הרגישו משותקות, עד שאחת הבנות בקבוצה צעקה: "זה לא חרא! את חרא!!" ומכאן התפתחה מהומת אלוהים, שגלשה לאלימות, וגילה הפכה בזעם את השולחן עם כל מה שעליו, הרסה את כל מה שעשו הבנות, והתחילה להשתולל. מדריך שהגיע מחדר סמוך נאלץ להחזיק אותה בכוח. הוא הרחיק אותה מהפעילות ולקח אותה לחדרה להירגע. עכשיו אף אחת מהבנות לא הייתה מוכנה להמשיך, וגם לא לעזור לנקות, הן זעמו ודרשו שגילה שהרסה היא שתנקה, והוסיפו כמה קללות עסיסיות לכיוונה של גילה. פעולה שהתחילה כל כך יפה ועם הרבה אהבה והשקעה מצד דנה ומרים למען נערות שכל כך זקוקות לאהבה והבנה הסתיימה בתחושה כבדה ומערערת, שהורגשה כהרס וכהשפלה, כשהן נאלצות לנקות בעצמן את מה שנשאר על הרצפה.


- פרסומת -

הן חוו מספר תחושות מציפות ומערערות – שיתוק, חרדה, חוסר אונים, אשמה ובושה. אחת מהן חשה שהייתה משותקת מעוצמת הזעם שעלה בה, בליווי חשש שהיא עומדת לאבד שליטה ולהתפרץ, אצל השנייה התעורר פחד שמא "תתפרק ותפרוץ בבכי", שיחשוף אותה כילדה קטנה וחלשה. המילה הרס שבה וחזרה בתיאורים שלהן והחשש שמא איבדו את הסמכות שהייתה להן כלפי גילה וכלפי הבנות עם אמירה שאי אפשר לעבור על כך לסדר היום. הרגשות הללו שבו והדהדו גם בישיבת הצוות.

ישיבת הצוות

בישיבת הצוות הסוערת שהתנהלה בעקבות אותו אירוע ניתן היה להבחין בשני "מחנות" שהתווכחו בלהט: את האחד אכנה "המחנה האמפתי", שהמשתייכים אליו ניסו "להיכנס לנעליה" של גילה ולהבין אותה ואת התנהגותה מתוך עולמה ומתוך צרכיה, ואת השני אכנה "מחנה החוק וסדר", שהמשתייכים אליו הזדהו יותר עם אלו שספגו את התוקפנות. משתתפים אלה הצביעו על חשיבות הגבולות, על הצורך לשמור על החוקים והמסגרת, ועל הצורך להעניש את גילה, כמסר שמגן על הצוות ועל הבנות שנפגעו מהתנהגותה. אני משער שהקורא לא יתקשה לראות את הדמיון בין ישיבת הצוות הזאת לזו שדמיינתי שהתרחשה במרפאה של ויניקוט.

החלוקה למחנות

לאורך השנים שבהם ליוויתי צוותים של הוסטלים פגשתי דיונים רבים סביב מעשים אנטי חברתיים של נערים ונערות, חלקם חמורים בהרבה, שפיצול כזה חזר והופיע בהם. אלו אינם מחנות קבועים - ההזדהות עם אחד הצדדים קשורה כמובן לחומרת האקט האנטי חברתי: התגובות להתנהגויות בריוניות ככיבוי סיגריות על ילד אחר, אלימות כלפי איש צוות, הטרדה מינית בתוך המוסד או מחוצה לו, שימוש או מכירת סמים שונות מהתגובות להרס חוג אפייה. ואולם, גם חוג אפייה שנהרס עלול להוביל לתגובות רגשיות עוצמתיות ושונות זו מזו. אלו שיש להם קשר רגשי עמוק יותר עם הנערה, ייטו יותר לכיוון המחנה האמפתי, לעומת חברי צוות שפחות קשורים אליה, שמזדהים יותר עם אלו שנפגעו מהנערה או חשים לא מוגנים בעצמם.

יש כמובן גם הבדלים אישיותיים בין חברי הצוות, שמחברים אותם למחנה כזה או אחר. במקרים רבים, פסיכולוגיות ועו"סיות (בעיקר אם הן מושפעות מפסיכולוגית העצמי ומויניקוט) והמטפל האישי עצמו מייצגים את עמדות המחנה האמפתי, ואילו רכזים, מדריכים ומורים נוטים יותר לכיוון "מחנה החוק וסדר", כאשר מעבר לכך עולים ויכוחים בתוך צוותים שמושפעים מהדינמיקה הצוותית שאינה קשורים לאירוע שהתרחש, אלא ליחסים בתוך הצוות.

האופן שבו ויכוחים כאלה נוטים להתלהט מספר על נוכחותם ופעולתם של תהליכים עוצמתיים של העברה נגדית ושל הזדהות השלכתית מפוצלת, כאשר לצד הזדהות עמוקה של מחנה עם צד מסוים ישנה גם נטייה לשלול לחלוטין את החוויה של המחנה השני. לעיתים הדיון מגיע לכדי שיתוק, או להתפרצויות רגשיות. שמעתי האשמות ב"רפיסות מסוכנת המעודדת תוקפנות" מצד אחד ושמעתי גם: "זו אטימות רגשית של צוות ששכח את ההבדל בין מוסד טיפולי לבית סוהר". כשהויכוח מתלהט הצוות כמסגרת מחזיקה מתקשה לראות עד כמה שתי העמדות עשויות להשלים זו את זו, להעשיר זו את זו ולאפשר זו את זו, להבין שאלו הם שני פניה של התקווה. בעקבות זאת אנו עלולים להחמיץ את התקווה הגלומה באקט האנטי חברתי.

מעבר לכך יש לציין, שאפשר להסתיר קושי להציב גבולות וצורך להיות "אובייקט טוב בכל מחיר" בטענה שמדובר באמפתיה והכלה, וכך להכחיש את השנאה בהעברה הנגדית. מנגד, אפשר להסתיר העברה נגדית שונאת ושוחרת נקם שנובעת מחוסר אונים ופגיעות עמוקה בטיעונים על חשיבותם של גבולות. שום המשגה תיאורטית לא תוכל לעקוף את הצורך להיות במגע עם מה שבאמת מרגישים...

למה גילה מקווה?

אם נתבונן באירוע דרך הפריזמה של המשגותיו של ויניקוט את הסיבות העמוקות להתנהגות אנטי חברתית הרסנית נוכל להתייחס להתפרצות של גילה לא כהרס סתמי, כדחף תוקפני שחיפש פורקן, או כסוג של פרגמנטציה שיסודה ביאוש. בנוסף לתסכול שמן הסתם חשה גילה בעקבות כשל אמפתי שאכן היה שם, עשויה ההתפרצות להעיד על תקווה שהתעוררה בגילה עם המעבר להוסטל, והסיכוי להתחלה חדשה.


- פרסומת -

גילה הגיעה להוסטל מבית הרוס ואלים בצו בית משפט שנועד להגן עליה, בתקווה שתוכל ליהנות מסביבה מיטיבה ומגדלת. הכניסה שלה להוסטל החלה בטוב, ויש לשער שהתעוררה בגילה תקווה שהיא "מתחילה להתנחל בלבו של מישהו", שהיא מצאה סביבה מזינה ומגוננת, שאולי אפשר לסמוך עליה שתהיה מהימנה, שתהיה לה כאם טובה דיה, ותשלים פערים שנוצרו עקב כישלונות קודמים בהסתגלות אליה. כמובן שתהיה זו תמימות גדולה לחשוב שגילה פשוט תתמסר לחוויה הטובה, ושהקשר הטוב וההסתגלות היפה לחיים בהוסטל יימשכו לאורך זמן ללא תקלות. אנו נצפה שהתקווה המתעוררת תהיה מלווה בבדיקות דרך התנהגויות אנטי חברתיות, שיבחנו את עמידותה ויציבותה של הסביבה החדשה. קבוצת האפייה, שמסמלת את האופי המזין של ההוסטל, החלה גם היא בטוב, ואולי התקווה שהתעוררה הובילה "לבחור" בקבוצה כמרחב שבודק את עמידותו של ההוסטל.

נוכל לשער שהתקווה של גילה היא לבדוק את שני פניה של הורות מיטיבה: זו האוהבת וזו המסוגלת לשנוא, זו של ה"מושקעות האימהית הראשונית", שמנסה להבין את הילד ואת הצורך שלו להיות תוקפני מבפנים, מתוכו, תוך השהייה גמורה לעתים של צורכי הסביבה, וזו של "השנאה האובייקטיבית" בהעברה הנגדית", שמנסה להבין את האם מבפנים ולא מטשטשת את העובדה שטיפול בילדים תובעני ביותר ולעתים קרובות כפוי טובה. גילה מקווה לסביבה שתהיה במגע גם עם הזעם והשנאה המתעוררים בה וכלפיה עקב כך ותישאר חיה ואותנטית.

את שני סוגי ההורות המיטיבה אנו יכולים לפגוש דרך ההעברות הנגדיות שהתעוררו במנחות הקבוצה ושיתקו אותן, ובהמשך דרך שני המחנות בצוות, שכל אחד מהם הגיב לפן אחר של התקווה. אלו שני פניה של התקווה שמובלעת בנטייה האנטי חברתית.

ישנן התנהגויות אנטי חברתיות שמתבצעות מחוץ לסביבה שהובילה להן מלכתחילה. בעקבות כישלונות חוזרים של הסביבה (המקורית וגם החדשה) לזהות את התקווה הגלומה בהן, ובעקבות רווחים משניים, ילדים משקרים, גונבים או הורסים מחוץ למעגל המשפחתי. במקרה שלפנינו החיפוש של גילה "אחרי מתיקות האם" בחוג האפייה אינו המשגה תיאורטית, אלא בא לידי ביטוי מאד קונקרטי ומפורש בהיאחזותה של גילה במתיקות העוגה הביתית הזכורה לה. את הזעם הנרקיסיסטי אפשר להבין כנובע מכך שהסביבה החדשה לא הכירה בתקוותה של גילה להעניק משהו מתוק משל עצמה, שאותו קיבלה מאמא.

את ההתפרצות האלימה ניתן לפרש כפשוטה, כאילו היא רק תגובה לעלבון שהפנו כלפי גילה ובמשתמע כלפי אמה, סביב דחיית המתכון מהבית. ואולם, גם בעקבות הרקע התאורטי ניתן לשער, שהגבול שגילה מקווה לו בעומק לבה, גם אם אינה מצפה לו לאור ההיסטוריה המוכרת לה, הוא גבול לא אלים, אלא גבול מיטיב. אפשר לדמות גבול כזה לחיבוק מחזיק שהורה נותן לילד משתולל (לעומת הכאתו של הילד), או לעונש שיכול להיות קשוח, אבל הוגן וענייני. ילדים ומתבגרים עדיין מתקוממים נגד גבולות, אך הם זקוקים להם ולעיתים בסתר לבם גם כמהים להם, (ראה גם casement, 1990 בפרק הדן על תקווה לא מודעת).

גילה היא בתחילת גיל ההתבגרות שלה, ואולי היא מייחלת בעומק לבה שהתנהגויות משניאות ומקוממות שלה לא ייתקלו בהבנה ובהבלגה, אלא שיהיה שם מישהו שיהיה מוכן להתעמת אתה, לא כדי להביס אותה, אלא כדי להכיל אותה. החיפוש אחר זרועות האב הוא לכוחו ולעוצמתו המחזיקה ולא ליכולתו להפגין את כוחו העודף באלימות. זוהי המשאלה להישרדות שאינה נוטשת ומוותרת על מאבק מצד אחד ואינה נוקמת ומתפרצת באלימות מצד שני. זו תקווה למישהו שלא יתכחש לזעם שמתעורר בו ולאפשרות לבטא אותו, אך מכפיפה אותו לעמדה מיטיבה. ברוח ניסוחיו הפרדוקסאלים של ויניקוט הייתי אומר שהתקווה היא לאהבה הבאה בשנאה ולשנאה הבאה על מצע של אהבה. אם תקווה זו תתממש תוכל גילה להרגיש שההתנחלות בלב התבססה ושהיא תוכל "להירגע באנחת רווחה ולהצטרף לחיי הקבוצה".

כמובן שאי אפשר לצפות מגילה לדעת את כל זה ולהעביר את המסר המורכב הזה. המסר הועבר דרך הזדהויות השלכתיות, והוא בא לידי ביטוי בהעברות הנגדיות של שני המחנות, כשכל מחנה הזדהה עם אחד מחלקי התקווה בעוצמה. מבחנו של הצוות יהיה ביכולתו שלא להכריע בין העמדות, אלא לראותן קודם כל כהעברות נגדיות שקלטו את הפן התקשורתי של ההזדהות ההשלכתית. כל אחד מהמחנות מוזמן ברוח ויניקוט לשאול את עצמו: למה גילה מקווה כשהיא גורמת לי להרגיש את מה שאני מרגיש, ולמה היא מייחלת, שגורם למחנה השני להרגיש את מה שהוא מרגיש? ההבנה של שתי ההעברות הנגדיות תוביל, כך נקווה, להבנת התקווה הרחבה כשילוב, כאינטגרציה, או לפחות כתנועה הלוך ושוב בין שתי העמדות, עם ההפנמה שכל עמדה מתקיימת על מצע קיומה של השנייה. כמובן שאמירה זו אינה תחליף לחובה המקצועית המוטלת עלינו לנסות להכיר לעומק את המרכיב הסובייקטיבי של ההעברה הנגדית.

על מורכבותה של התקווה

במפגש של ויניקוט עם עוזרי מנהלי הוסטלים (ויניקוט 1968), כשנשאל למה הילד מקווה, הוא כותב שהתקווה היא להחזרת המצב לתקופת החיים הטובה, זו שהייתה בטרם התרחש האובדן. הילד מבקש לחזור לתקופה בה טרם נתקל בחרדה האיומה שאבדו לו הביטחון, האהבה וההגנה.


- פרסומת -

האופן בו ויניקוט מתאר את האובדן יצר אצלי את הרושם שויניקוט מתייחס לאובדנה של פונקציה אימהית, ולא לאובדנה של האימהות הספציפית שהייתה לילד, שממנה הוא כנראה נואש. לעומת זאת גילה מזכירה לנו דרך התעקשותה על המתכון של אמא, את ההתנגשות הבלתי נמנעת בין הנאמנות לבית ממנו באה, גם אם היה פוגעני ביותר, לבין הרצון להיענות לסביבה המיטיבה החדשה. גילה עוזרת לנו להבין עד כמה מורכבת ומסובכת התקווה שמתעוררת.

התנגשות התקוות

האם התקווה להתחלה חדשה פרושה ייאוש מכך שהיא תוכל לקבל את מה שהיא צריכה מהבית שלה? האם אנו מצפים מגילה לוותר על הבית ממנו הגיעה? האם עליה להתייאש מהאפשרות להחזיר אליה את האמא הממשית שיש לה, שגם אם הייתה פוגענית או מתעתעת, עדיין גילה גדלה ברחמה ושם זכתה להזנה, לאפשרות לתנועה, למגע עם הגבולות המכילים של הרחם? זו ההחזקה האימהית שהייתה נתונה לה בטרם יצאה לאוויר העולם והיא רשומה בתוכה, אולי בגופה, באופן כלשהו. גם אם היו אכזבות קשות כבר בשלבים הראשונים של ההחזקה, משהו היה שם, שבעקבותיו גילה חיה, אינה פסיכוטית, ויש בה פוטנציאל של תקווה. המתכון עם סוכר הווניל הוא אולי הביטוי הסמלי לנתינה שהייתה שם והופנמה, ואולי עודנה שם במידת מה (גילה נוהגת לשוב לביתה בסופי שבוע).

האם לצד התקווה שהתעוררה הופיעו געגועים בלתי נסבלים לאותם חלקים באימהות שפעם קיבלה? אולי התעורר בה הכאב, ואולי אפילו זעם כלפי מנחות הקבוצה, נציגות ההוסטל באותו מפגש, שמציגות עצמן בבלי דעת כאימהות מיטיבות, שכמו באות להחליף את אמה שלה, וכמו מבקשות ממנה במובלע לוותר עליה ולהתמסר אליהן ולטוב שהן מרעיפות עליה? המפגש בין האימהות המופנמת על חלקיה המיטיבים שאבדו וחלקיה הקשים שהובילו להרחקה מהבית, לבין זו שנתקלים בה בהוסטל, יכול להיות מכאיב עד מאד.

התקווה שהאם עצמה היא שתעניק את התיקון ל"מתיקות האם שאבדה" יכולה להיות בעלת עוצמה רבה, כך גם המשאלה הפחות מובנת מאליה ש"זרועות האב שהיה לה" הם שיספקו את ההגנה שהיא זקוקה לו. ההזמנה להיענות לסביבה מיטיבה אחרת עלול להיחוות כציפייה להכיר בחולשת המשפחה, הכרה שהנפש מבקשת להכחיש, מבקשת לתפוס כבגידה. מי שלקח על עצמו את התפקיד כפוי הטובה לשמש סביבה מיטיבה, צפוי שיספוג גם את הזעם כלפי ההורה כדמות העברתית, וגם את הזעם על כך שהוא מנסה, מתיימר, ביודעין או שלא ביודעין, להיות הורה או תחליף הורה טוב יותר. כך גם במקרה של גילה.

אם נשאיל את הקו הפרשני של ויניקוט במאמרו על השנאה בהעברה נגדית, נוכל לראות בהתנהגותה של גילה ניסיון להגן על אמה האידיאלית, זו שנמצאת בעולמה הפנימי, מפני התקפות. הצעת מתכון חדש שיחליף את זה של אמא יכול להיחוות כשלילת הרצון שלה לתת וכהתקפה של ההוסטל על אמא, גם אם מדובר בעצם בהשלכה של הזעם של גילה עליה. גילה זקוקה למישהו שלא יחשוב שאפשר להמשיך הלאה, בלי להכיר באובדן שהיה, באימה שהתעוררה אז ומתעוררת מחדש, בזעם ותחושת העוול על מה שהיה לצד הקושי להיענות לתיקון. גילה מזכירה לנו שכדי להיות דמות מתקנת עלינו ללוות תהליך אבל, שהתקווה לתיקון עוברת דרכו.

קשה מאד לקלוט ולהכיל גם את התקווה לסביבה חדשה וגם את התנגשותה עם התקווה להשבת הסביבה הישנה. איננו יכולים להיות מופתעים שהתעוררות התקווה לזכות באהבה ולעורר שנאה מובילה לפיצול בעולמה של גילה. המצב בא לידי בטוי בניסיון להשליט את המתכון שלה ובהתפרצות התוקפנית בהמשך, שעוררו העברות נגדיות עוצמתיות. העברות אלו מהוות, במשולב, העברה נגדית צוותית מפוצלת, המשקפת את הפיצול אצל גילה.

היכולת של צוות לעמוד במשימה התובענית להכיל את הפיצולים בתוכו בעזרת הבנת התקווה המקופלת באקטים אנטי חברתיים היא ביטוי חשוב של הישרדותו. אם הויכוח בצוות יובן כפיצול בהעברה הנגדית שנובע מהזדהויות השלכתיות של כל אחד מהמחנות עם פן אחר של תקוותה של גילה להשבת הורות מיטיבה, יוכל הצוות להכיל טוב יותר את מה שעובר עליו. אפשר יהיה להעמיק גם את האמפתיה לגילה, כולל זיהוי הצורך שלה בגבולות, וגם את האמפתיה לאלו שסובלים מהתוקפנות שלה, ולקבל החלטות מעשיות איך מתמודדים עם האירוע ביום שאחרי. אירוע כזה הוא הזדמנות עבור גילה, הבנות האחרות, המנחות וצוות ההוסטל כולו.

סיכום

הורים, מורים ואנשי טיפול פוגשים גילויי תוקפנות קשה של ילדים ומתבגרים שזקוקים נואשות לאהבה אך מייצרים מצבים שבהם המטפלים חווים רגשות עוצמתיים קשים להכלה: בהלה, עלבון, אשמה, ולעתים גם שנאה וייאוש. בטיפול אישי ובטיפול מוסדי הקושי להתמודד עם הרגשות המתעוררים מוביל לעתים קרובות לפיצול בהעברה הנגדית של המטפל, שקל יותר לזהותה כשמתבוננים בפיצול בתוך צוות שדן במקרה.

כמובן שהעברות נגדיות עלולות לנבוע ממקורות שונים. ישנן העברות נגדיות שקשורות להיבטים סובייקטיביים המעוותים את השיפוט, ויש העברות נגדיות שנובעות מהאימפקט של ההעברה על המטפל דרך תהליכים כמו הזדהות השלכתית או תגובתיות לתפקיד. החלוקה להעברה נגדית סובייקטיבית ואובייקטיבית היא ברמת ההמשגה, בפועל קשה מאד להפריד ביניהן. מכל מקום, במאמר זה ניסיתי להצביע על שני סוגים של העברה נגדית שאני מזהה כחוזרים על עצמם אל מול מטופלים עם נטייה אנטי חברתית חזקה, שנובעים מהתקווה הלא מודעת המובלעת בהתנהגות התוקפנית.

העברה נגדית מסוג אחד היא המשאלה להעניק לילד החסוך "מושקעות אימהית ראשונית" והעברה נגדית מסוג שני היא הצורך להכיר ואף לבטא "שנאה בהעברה נגדית". לכאורה אלו שתי עמדות רגשיות הפוכות, אבל השקעה אימהית ראשונית ועמה אמפתיה עמוקה לחוויתו הפנימית של הילד עשויה להוביל אותנו להבנה שהילד מחפש שנאה. שנאה בהעברה נגדית צומחת מתוך אמביוולנטיות על מצע של אהבה, כשהמטפלים פוגשים את הצורך של הילד לבדוק את אהבתה של הסביבה ואת עמידותה.

העברה נגדית מפוצלת זו היא תגובה לפיצולה של התקווה הלא מודעת למצוא נוכחות הורית מיטיבה שהילד זקוק לה, שהייתה לילד ואבדה, או שמעולם לא זכה לה. יש חשיבות עצומה למפגש אותנטי עם ההעברה הנגדית על כל חלקיה. הנטייה להכחיש את השנאה המתעוררת מחמיצה את המסר של הילד ונידונה לכישלון, כך גם הצבת גבולות נוקשים שאינם מכירים בחיפושו של הילד אחר אהבה שמובלע בתוקפנות.

טיפול בילדים כמו גילה הוא ריצה למרחקים ארוכים. אירועים כמו זה שהיה בחוג האפייה וגרועים ממנו צפויים לשוב ולהתרחש גם בהמשך. הצטברות של התמודדויות מיטיבות עם אירועים כאלה, שתנבע מהיכולת להבין את התקווה המתעוררת לצד הקשיים שהתקווה מעוררת בגילה ובצוות, עשויה לסייע בהישרדות ובשמירה על התקווה.

 

 

הערות

  1. הקוראים מוזמנים לעיין במאמרים קודמים שלי על הנושא (שראל, 2012, 2013א, 2013ב).
  2. השמה (placement): העברה למסגרת מוסדית מתאימה. פתרון זה עולה בקנה אחד עם התפיסה של ויניקוט לגבי חשיבותה של הסביבה המטפחת/מאפשרת, שתאפשר לתהליכי גדילה להתרחש. טיפול חייב להיעשות בתוך סטינג שיחזיק אותו. הסטינג הפסיכואנליטי אינו מחזיק דיו מול התנהגויות אנטי חברתיות חריפות.
  3. קריאה בביוגרפיה שלו (Rodman, 2003) מעלה תהיות כבדות לגבי המחשבה שאשתו, שאפשר להטיל ספק באיזון הנפשי שלה, הייתה מסוגלת להכיל ילד כזה.
  4. זה מושג שמתאים יותר לסוג הנוכחות של ויניקוט מהמושג הנפוץ יותר, אמפתיה, שבו האובייקטיביות נשמרת (קוהוט, 1984)
  5. לעמדה ביקורתית מזוית פמיניסטית ביחס לעמדתו של ויניקוט לאימהות, וביחס למקום המצומצם שהוא נותן לסובייקטיביות של אימהות, עיין פלגי האקר (2005).
  6. החלוקה המגדרית שויניקוט מייצר מתאימה לתקופתו של ויניקוט, וכיום ניתן להתייחס לפונקציות ההוריות שאליהן הוא מתייחס ולהתעלם מההתייחסות המגדרית.

 

מקורות

ויניקוט, ד"ו (1995, [1968]ב), השימוש באובייקט והתייחסות באמצעות הזדהויות, בתוך ר. קולקה (עורך), משחק ומציאות, הוצאת עם עובד, תל אביב.

ויניקוט, ד"ו (1995 [1968]א), מושגים בני זמננו על התפתחות המתבגר והשלכותיה על החינוך הגבוה, בתוך ר. קולקה (עורך), משחק ומציאות, הוצאת עם עובד, תל אביב.

ויניקוט, ד"ו (1995[1970]), מרפא, בתוך ק. וייקוט, ר. שפרד (עורכים), הכל מתחיל בבית, עמ' 93-100, הוצאת תולעת ספרים, תל אביב.

ויניקוט, ד"ו (1995[1968]), עבריינות כסימן לתקווה, בתוך ק. ויניקוט, ר. שפרד (עורכים), הכל מתחיל בבית, עמ' 76-84, הוצאת דביר, תל אביב.

ויניקוט, ד"ו (2009 [1956]), הנטייה האנטי חברתית, בתוך ע. ברמן (עורך), עצמי אמיתי ועצמי כוזב, עמ' 156-167. הוצאת עם עובד, תל אביב.

ויניקוט, ד"ו (2009[1956]), מושקעות אימהית ראשונית, בתוך ע. ברמן (עורך), עצמי אמיתי ועצמי כוזב, עמ' 147-153, הוצאת עם עובד, תל אביב.

ויניקוט, ד"ו (2009[1947]), שנאה בהעברית נגדית, בתוך ע. ברמן (עורך), עצמי אמיתי ועצמי כוזב, עמ' 65-75. הוצאת עם עובד, תל אביב.

ויניקוט, ד"ו (2014[1947]), החזקה טיפולית מוסדית כטיפול לילדים קשים, בתוך ק. ויניקוט, ר. שפרד, מ. דיוויס (עורכים), חסך ועבריינות, עמ' 146-163. הוצאת תולעת ספרים, תל אביב.

ויניקוט, ד"ו (2014 [1946]), היבטים פסיכולוגיים אחדים של עבריינות נוער, בתוך ק. ויניקוט, ר. שפרד מ. דיוויס (עורכים) חסך ועבריינות, עמ' 201-207, הוצאת תולעת ספרים, תל אביב.

ויניקוט, ד"ו (2014 [1970]), טיפול מוסדי כטיפול נפשי, בתוך ק. ויניקוט, ר. שפרד מ. דיוויס (עורכים), חסך ועבריינות, עמ' 303-312. הוצאת תולעת ספרים, תל אביב.

פלגי-הקר, ע. (2005), מאי-מהות לאימהות, הוצאת ספרים עם עובד, תל אביב.

קוהוט, ה. (1984), כיצד מרפאת האנליזה, הוצאת ספרים עם עובד, תל אביב.

שראל, ד. (2012). הפנטזיה על רצח הורה בגיל ההתבגרות – של מי הפנטזיה הזאת? פסיכולוגיה עברית, אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/....asp?id=2790

שראל, ד. (2013). על הייאוש ועל התקווה שמתעוררים אצל ילדים ומתבגרים עם נטייה אנטי חברתית ואצל אלו שמטפלים בהם. פסיכולוגיה עברית, אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/....asp?id=2913

שראל, ד. (2013). על הצורך ועל הקושי להיות "נוכחות הורית מיטיבה דיה" לנוכח הידרדרות בגיל ההתבגרות. פסיכולוגיה עברית, אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/....asp?id=2992

Casement P. (1990), Further learning from the patient, Tavistock/Routledge, London.

Rodman F.R. (2003), Winnicott, A Merloyd Lawrence Book.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

שראל, ד. (2022). בעקבות התפרצות תוקפנית - על התקווה וביטויה המפוצל בהעברה הנגדית. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=4357


תבנית לציטוט ויקיפדיה:

* {{פסיכולוגיה עברית|שראל, ד.|בעקבות התפרצות תוקפנית - על התקווה וביטויה המפוצל בהעברה הנגדית|4357|2022}}

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

נתן אלתרמןנתן אלתרמן13/3/2022

שלום. תוקפנות אסורה. אדם שמתנהג בתוקפנות ראוי לעונש שירתיע אותו ואת החברה מלנהוג כך, גם אם אינו לגמרי אשם בתוקפנותו. אדם צריך לקחת אחריות על מעשיו. ילד מתקשה יותר לקחת אחריות על מעשיו ופחות מצפים ממנו לכך, אבל כיוון שמעשיו משפיעים לטובה ולרעה על אחרים נאלצים ההורים והמטפלים להגיב להם בהתאם בעזרת פרס ועונש. אנחנו כל הזמן גומלים ומענישים. גם התעלמות או התרחקות יכולה להפוך לעונש. המוסר מחייב כל אחד, גם מי שאינו רוצה לנהוג בו.