הערות והארות: מבט בודהיסטי על כתיבתו של וילפרד ביון

הערות והארות: מבט בודהיסטי על כתיבתו של וילפרד ביון

מאת נעם כהן דובר

מאמר זה מבוסס על עבודת סמינריון במסגרת הקורס 'קריאה בביון: הערות על זיכרון ותשוקה" בהנחיית ד"ר גד בן שפר.

החיים לא באים משום מקום

ולא הולכים לשום מקום

הם כאן

ואין ספק

 

הרגעים האלה בצהרי היום

לא מחכים להגשים את עצמם בערב

לא חסר בהם דבר

גם אם חסר מאוד

 

דבר לא שלם עכשיו יותר מקודם

כלום לא יהיה יותר טוב אחר כך

המנגינות לא מבקשות את סופן

אקורד הסיום

לא טוב יותר מצלילי הפתיחה

ואלה אינם שלמות שכלתה בדרך

 

אין מסקנה ליצירה

ואין סוף לבריאה

 

יעקב רז מתוך "כך שמעתי"

מבוא

חשבו על התואר 'יפה', כיצד תגדירו את היפוכו? האם מדובר ב– 'מכוער'? האם כל מה שאיננו יפה הוא בהכרח מכוער? האם לא יותר מדויק להגיד כי ההופכי של 'יפה' הוא 'נעדר מיופי'?

עכשיו, שוו בנפשכם את הערך 'סובייקטיבי', לאחר מכן הגדירו את היפוכו. האם מדובר ב'אובייקטיבי'? או אולי 'נייטרלי'? או שמא פשוט נוכל להגדיר זאת כ'העדר סובייקטיביות'? ייתכן כי דווקא בצמד ערכים אלו יש צורך לפרק את התהליך הסובייקטיבי; מכיוון שסובייקטיביות מבוססת על תפיסה של האדם את המציאות¹, אזי אולי מדובר ב'אי תפיסה'? או שהתפיסה ישנה, אך אולי 'אי ידיעה' של המשמעות שלה תחשב לחוויה ההופכית של 'סובייקטיביות'?

לכאורה, שאלה זו עלולה להראות חסרת חשיבות, אך היא למעשה טומנת בחובה מהות שלמה כשמבקשים להבין את התיאוריה הפסיכואנליטית של וילפרד ביון (Wilfred Ruprecht Bion). במאמרו "הערות על זיכרון ותשוקה" (1967) מציע ביון את 'העדר הסובייקטיביות', או במילים אחרות את 'אי הידיעה', כחלופה לעמדה הסובייקטיבית של האנליטיקאי במהלך טיפול.

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

מאמר זה נועד להבהיר את חוויית ההעדר (כמו גם העדר של זיכרונות ותשוקות) ולהתחקות אחר הגדרתה של חוויה זו ומשמעותה בהשוואה בין הפרספקטיבה הביוניאנית לזו הבודהיסטית. לשתי תורות אלו משותפת האמונה כי השהייה בהעדר או במצב של אי ידיעה, אכן מעוררת חרדה, אך משרתת את פועלן של מטרות רבות המובילות להתפתחות, וכן כי היכולת לשמור על איזון נפשי נוכח העדר או אי ידיעה, מהווה בסיס לצמיחה מנטלית.

האם המודעות והידיעה הבודהיסטית והביוניאנית זהות? כיצד שתי התיאוריות מתייחסות לסבל אנושי, לאמת, להתפתחות ולתהליכי חשיבה? האם מדובר בפרקטיקה טיפולית או דרך חיים?

בבואי לכתוב מאמר זה, לא ידעתי עד כמה התורות מנתחות את נפש האדם ואת המציאות בצורה דומה - למרות שמקורותיה של האחת הם במזרח הקדום, והשנייה שייכת למערב של המאה האחרונה. אני רואה חשיבות רבה להצביע על נקודות דמיון אלו, לא רק לשם ההשוואה, הדיון והרחבת הידע, אלא בעיקר משום שבעיני המשותף בניהן מהווה בסיס איתן ליכולת האנושית לרפא כאבים נפשיים ולשפר את איכות חייו של האדם. אלו הרי, מהמטרות הגדולות שחרט על דגלו האדם, ובייחוד האדם החוקר.

בפרק הראשון אנתח את המאמר "הערות על זיכרון ותשוקה", ולאחר מכן אקשר מאמר זה לעולם הבודהיזם. מתוך כך אשווה בין שני עולמות אלו ואדון בדומה ובשונה ביניהם, תוך התמקדות בהבדל המרכזי בפרקטיקה; כניסתו של האחר לתיאוריה של ביון במהלכה של ההתפתחות המנטלית.

פרק 1: ניתוח המאמר "הערות על זיכרון ותשוקה"²

לאחר שנים של התנסות קלינית ומחקרית, משרטט ביון על גבי שני עמודים קצרים את תמצית מהותה של הפגישה הפסיכואנליטית בעיניו. לא בכדי מדובר בשני עמודים בלבד, שכן במאמר זה ביון מציע השקפה המבקשת מהאנליטיקאי לזנוח את הידע התיאורטי שלו, את הזיכרונות ואת התשוקות שלו, ולהעמיד במרכז ההתייחסות את החוויה הרגשית הייחודית של כל פגישה בפני עצמה. לדידו, אנליטיקאים ומטפלים צריכים להימנע מהקיבעון התפיסתי שלהם את המציאות על מנת להביא להפנמה של תוכן נפשי הבא לידי ביטוי במהלך השעה הטיפולית. על כן הוא מנסח שני כללים מרכזיים:

• הימנעו מזיכרון: הזיכרונות של הפגישה הקודמת, שבוע שעבר או ידע תיאורטי מוקדם בנושא מסוים, אמורים לסייע לנו כמטפלים, אבל הם למעשה "חולות נודדים" – רעיונות המציגים את עצמם כבעלי אחיזה אובייקטיבית במציאות אך מהולים בתפיסה הסובייקטיבית של האנליטיקאי. לטענתו, אלו לא יותר מהתרשמויות חושיות המתעתעות את האנליטיקאי ואת האינטואיציה שלו.
• הימנעו מתשוקות: הכמיהה לשינוי ולהתקדמות מחבלת בטיפול, מפריעה בהפעלת השיפוט ומסיחה את דעתו של המטפל מן המתרחש ברגע זה.

בבקשתו להתמקד בהווה של הפגישה ולא במה שהיה לפניה או אחריה, הוא מציע כי האינטואיציה של האנליטיקאי היא כלי החקירה המרכזי אשר יעזור לו לראות את המציאות ואת המטופל בצורה נהירה ככל הניתן. הוא מבחין בין המאמץ להיזכר לבין זיכרונות העולים מתוך הרגע המתהווה של הפגישה. על ההבדל בין שני תהליכי מחשבה אלו כתב ביון:

"..משמעו של דבר איננה שהאנליטיקאי זוכר (recalls) זיכרון רלוונטי כלשהו, אלא שתבנית (constellation) רלוונטית עולה בזיכרונו (evoked)..." (ביון, קשב ופרשנות; עמ' 32-33: הדגשות שלי). משמע, ביון עושה את ההבחנה בין הפועל "זוכר" לבין הפעולה "עולה בזיכרון", על מנת לחדד את הפער בין האקטיביות של הפעולה הראשונה ובין הספונטניות וחוסר המכוונות של השנייה – מעין קונסטלציה המנכיחה את עצמה (הורויץ 234).

היכולת להתמקד בחוויה הרגשית הנוכחת, כזו אשר אינה מבוססת על הזיכרונות המוחזקים והתשוקות המכוונות, מאפשרת צורת מגע אחרת עם המציאות. זוהי צורת מגע החודרת מבעד לעיוותים הקוגניטיביים דרכם האדם רואה את המציאות. הרי החושים שלנו גורמים לנו לחוש שהתפיסה שלנו מדויקת; כפי שאנו רואים פרח ויודעים שיש מולנו פרח, כך גם הזיכרונות והמחשבות נטמעים בתודעה באמצעות מאפייניהם החושיים, ומקבלים גוון של אמת לאמיתה. מכיוון שזיכרונות ומחשבות הם תוצר של החוויה החושית שלנו ברגע נתון, אנו לא מרגישים צורך לערער על קיומם. אלא שהביטחון הזה הוא בגדר אי הכרה באמת, שכן התהליך הקוגניטיבי הוא סובייקטיבי; אין אנו זוכרים את כל מה שנתפס בחושינו, והמציאות המועברת דרך הזיכרונות והתשוקות מסולפת ממגוון סיבות. למשל, בשל עקרון העונג –אנחנו עשויים לזכור חלקים מסוימים במציאות המשרתים את עקרון העונג ובהתאמה לשכוח את אלה שלא (פרויד 121).

מבקש.ת לעצמך טיפול?
כאן תוכל.י לשלוח פניה לטיפול ולקבל התייחסויות ממטפלות.ים חברי פסיכולוגיה עברית

למעשה, ביון מבקש מהאנליטיקאי להדיר את זיכרונותיו ותשוקותיו על מנת שיוכל לראות את המהלך הטיפולי, כמו גם את המציאות הנפשית, כחסרי רציונליות וכחסרי ממשות (Grotstein 690). "מתוך האפילה והעדר הצורה הולך דבר מה ומשתלשל" (215) – ביון מתייחס אל המציאות הנפשית כמעין 'תוהו ובהו', כשכל ניסיון לתור אחר ההיגיון שבו, מפריע ל'אבולוציה' של הפגישה האנליטית. זהו לא התהליך הטבעי לאדם: חיפוש קשרים סיבתיים בין אירועים המופיעים יחד הוא תוצר של הצורך האנושי לארגן את המציאות סביבנו, לייצר חוקיות וכך לחוש תחושת שליטה מסוימת על התרחשויות פנימיות וחיצוניות (סימינגטון 108). צורת חשיבה רציונלית זו משקיטה את החרדה הנוצרת במצב של אי ודאות או חוסר שליטה, ובמרחב הטיפולי מבטאת את השאיפה של האנליטיקאי למצוא שלוות נפש (שם). כחלופה, מציע ביון לאנליטיקאי נדידה אסוציאטיבית אשר תאפשר לתוצרים האבולוציוניים לעלות ולהכתיב את מהלכה האורגני של הפגישה. נדידה זו נוצרת מתוך התנועה הפנימית של המפגש, וכמו בחלום, נעדרת קונסיסטנטיות של זמן ומרחב. לדידו, דרך האינטואיציה יוכלו להתרבות ולהתפתח רעיונות ופרשנויות אשר יקדמו את האנליזה ויאפשרו התקרבות לאמת הפנימית של המטופל.

ביון חוזר ומדגיש כי היכולת לסגל דפוסי חשיבה אינטואיטיביים כרוכה במאמץ של האנליטיקאי לפעול אחרת מהדרך בה הוא רגיל, ולעשות זאת בדבקות ובנחישות. את הזיכרונות ואת התשוקות, את ההיאחזות בעבר ובעתיד, הוא מציע להחליף ב'מעשה האמונה'. אמונה במה? אמונה שאף על פי שאיננו מכירים את ה"יש" הוא ישנו, אמונה המניחה את קיומה של מציאות בלתי ניתנת להמשגה במלואה (הורויץ 138). הנחה זו מובילה להבנה שה-'אמת לאמיתה' של המטופל, או כפי שיוסבר בהמשך ה-O, לא ניתנת להתגלמות ממשית ומלאה במציאות ואין לה ביטוי חושי אלא אם היא עוברת טרנספורמציה מסוימת. כדוגמא לכך הוא נותן את התחושה 'חרדה', שלמרות שאנליטיקאי מכיר מהי חרדה ונרשם עליה רבות בספרי התיאוריה, ביטויה במציאות הוא חלקי, רב גוני, או אף לא קיים כלל ברגע מסוים או במרחב כזה או אחר. כשהאנליטיקאי לא נאחז בהכרה שלו אודות תופעות נפשיות, הוא מכיר את אותן תופעות נפשיות ישירות. לדוגמא, אם הפסיכואנליטיקאי לא נאחז בהגדרת החרדה או בהיכרות המוקדמת שלו איתה, הוא מסוגל לקלוט אותה דרך החוויה הרגשית הנוכחת של הרגע הנתון.

ביון (גם בזכות ניסיונו הענף במתמטיקה ופילוסופיה) מצביע כי דווקא יכולת ההפשטה של תהליכים קונקרטיים עוזרת לדייק את המציאות ומאפשרת התאמה במצבים אנליטיים מגוונים (סימינגטון 102). ההפשטה, משמע חוסר הממשיות של החוויה, מאפשרת לחשוב באופן פעיל על החוויה הרגשית וכך לעכל אותה. הקליטה האינטואיטיבית תלויה ביכולת האנליטיקאי לחשיבה מופשטת, ומתוך אקט פנימי ויצירתי של המחשבה נובעים רגעי התובנה. במסה זו ביון חוזר ומדגיש כי היכולת להישאר בחוסר ודאות זו מתחזקת עם הזמן, על כן יש לנהוג בדבקות בכללים אלו, במסירות ובאמונה.

"הערות על זיכרון ותשוקה" מגבש בדיוק ובתמציתיות לכדי מסה אחת את לב יסודותיו התיאורטיים אל עבר צמיחה מנטלית. הוא מבקש מהאנליטיקאי לחזק את 'מעשה האמונה', ולשרוד את חוסר הודאות הכרוך בוויתור על התלות בעדויות החושים, על מנת לאפשר מרחב פוטנציאלי להפצעתן של פרשנויות אשר יקרבו את המהלך הטיפולי אל עבר האמת של המטופל.

פרק 2: השתקפות עקרונות בודהיסטיים בחשיבה הביוניאנית

כפי שנאמר, ביון מעמיד במוקד מסה זו את הפנומנולוגיה של הפגישה האנליטית; מרכיביה, החוויה האמוציונלית שבה, היחסים בין האנליטיקאי למטופל והמצב הרגשי של כל אחד מהצדדים, הם המהותיים ביותר כדי להגיע אל נפשו של המטופל. צמיחה מנטלית מתוך התמקדות בפנומנולוגיה של הרגע הנתון לא ייחודית למסגרת החשיבה של ביון בלבד, וניתן לראות קווים מקבילים רבים בין פרספקטיבה זו לבין הלך החשיבה הבודהיסטית³. מעשה אמונה, שהייה בחוסר ודאות, אמת פנימית ורעיונות נוספים הבאים לידי ביטוי בטקסט של ביון, תופסים נפח משמעותי בתורתו של הבודהה. בבסיס הבודהיזם ישנן ארבע האמיתות הנאצלות המבטאות את התנועה הפנימית של אדם לעבר התפתחות וצמיחה מנטלית. הראשונה מפרטת מהי מהותו של הסבל האנושי; השנייה מפרטת את מקורותיו; השלישית מסבירה מה מהות השחרור ממנו; הרביעית מסבירה מהי הדרך אל השחרור. מבלי להתיימר לנסות לייצר הלימה מוחלטת או לייצר קשרי תלות כאלה ואחרים בין התיאוריות, אסקור בפרק זה תמות מרכזיות המשמשות כאבני בסיס של תיאוריה הביוניאנית והבודהיסטית כאחד, ואתחקה אחר המהלך המקביל של התיאוריות הללו לעבר צמיחה מנטלית והבנת משמעותה של האמת.

מטפל בשיטות NLP,CBT,EMP
מטפל בדכאון,חרדות,OCD,טראומות

2.1 זיכרונות ותשוקות כמקורות לסבל נפשי

כפי שנאמר בפרק הראשון, הזיכרונות והתשוקות שלנו מונחים על פי עקרון העונג, שכן, עקרון זה, כמו גם עקרון המציאות, מנחים את פעילות התודעה בניסיון מתמיד להגיע לסיפוק יצרי (פרויד 121). עקרון העונג מבטא את ההשתוקקות של האדם אחר מילוי צרכיו הביולוגים והפסיכולוגיים. השבעת צרכים אלו מורכבת מתנועה של נהייה לכיוון המענג (כמו אוכל, אהבה, חום, וכדומה), ובמקביל הרחקה מהתודעה את כל מה שגורם לכאב באמצעות שימוש במנגנוני הגנה (כמו הדחקה, הכחשה ואחרים). גם עקרון המציאות, הפועל בהתאם למציאות החיצונית, אמנם מוותר על העונג הרגעי אך ממלא את אותם התפקידים של סיפוק עתידי ושל הימנעות מחרדה וכאב (122). פרויד השלים עם הגורל היצרי, הוא הכיר בתשוקה כמתקיימת ביסודה של הנפש, ומכאן הניח שלא ניתן להכיר את המציאות כמות שהיא ללא תשוקות ודחפים.

לב ההבחנה בין גישתו של פרויד לזו של ביון נעוצה בכך שביון מערער על הכבילה של התודעה האנושית לעקרון העונג ומאמין כי יש דרך לפעול ללא כפיפות אליו. לדידו, עקרון העונג פועל בהתאם למרשמי החושים, כלומר, מקורותיו של עקרון העונג הינם בדימויים החושיים הנמצאים בבסיסה של החוויה. כך, זיכרון טוב תלוי בריחו הנעים של האובייקט או בטעמו המתוק כפי שנתפס בחושינו ולא מכיוון שאלו תכונותיו הקיומיות. הדבר נכון לגבי המציאות החיצונית שאנו תופסים בחושינו, והמציאות הפנימית המקבלת גוון חושי; כגון מחשבות, חלומות, תשוקות וזיכרונות. הכוונה היא שאנו יוצרים את הרושם המענג של האובייקטים הפנימיים מתוך התנסות חושית, והם מקבלים גוון של אמת במציאות הנפשית.

יתרה מכך, בספר על המציאות החושית והנפשית (הורויץ 2019) מוצג מהלך מחשבתי זה כמעגל הדדי המזין את עצמו; "היפטרות מן הזיכרון משמע היפטרות מן הרצייה, ולהיפך, גורס ביון. משמע, אם האדם אינו זוכר את רציותיו ומאווייו ואינו נאחז בהם הרי שמשמעו שנפטר מהם, ולהפך - אם הוא נטול מאוויים ורציות, הוא לא יצבור בתוכו זיכרונות הקשורים ומשרתים אותם." (131). המסקנה הנובעת מדברים אלו היא שבניגוד לפרויד, שראה את עקרון העונג כנתון מוגמר של המציאות הנפשית, ביון מאמין שיש דרך לשלוט בו ולהשפיע על דפוסיו והשלכותיו. היכולת להשהות את הזיכרונות והתשוקות נועדה להפסיק את ההזנה של עקרון העונג, וכך לשחרר את היאחזות הנפש בו ובהמשך, למנוע את הופעתו המחודשת.

אמנם, לא כלל הזיכרונות והתשוקות מקבלים רושם מענג רק מכיוון שתפסנו אותם ככאלה, אלא פעמים רבות הרושם המענג נובע מתחושת המוכרות שהם יוצרים בתודעה. אם כך, לא מדובר רק בגוון החושי שלהם, אלא גם בנטייה הטבעית של התודעה להיצמד לידוע בשביל להימנע מחוסר ודאות, היוצר תחושת חרדה וחוסר שליטה. לאי ההיקשרות לרצוי והמוכר ביון ייחס את המושג 'יכולת שלילית': "כאשר האדם מסוגל להיות שרוי באי ודאות, במסתורין, בספקות מבלי להיצמד בעצבנות לחיפוש אחר עובדה והיגיון." (Bion 1970:125; בתוך סימינגטון 183). היכולת לשרוד את התסכול הנובע משהייה במצב נפשי חסר ומעורפל מונעת את ההיענות לדרישותיו של עקרון העונג לנוע אל עבר המוכר והידוע באופן הממשיך להזין אותו. ההחלטה המכרעת ביותר, שבה תלויה הצמיחה המנטלית, היא האם להתחמק מתסכול או להתמודד אתו; אם מאמינים שלא ניתן לסבול את התסכול שנגרם מהשהיית המענג ונעשה ניסיון להיפטר מהכאב במהירות המרבית, חומרים למחשבה וחומרים בעלי משמעות לצמיחה מנטלית נשללים מהאישיות (סימינגטון 73).

נקודת מוצא זו מקבילה לנקודת המוצא הבודהיסטית בדבר מקור הסבל האנושי. ב'אמת הנאצלת השנייה' מתוארת התהוותו של הסבל:

"זו ההשתוקקות אשר מתרחשת שוב ושוב ואשר כרוכה בעונג ובתאווה ונצמדת לתענוגות, פעם כאן ופעם שם. כלומר, ההשתוקקות לתענוגות חושים, ההשתוקקות להמשך גלגולי החיים, וההשתוקקות להפסקת גלגולי החיים. בכל מקום בעולם שבו יש דבר מושך ומענג, שם ההשתוקקות מתעוררת, ושם היא מתבססת" (22DN).

---

- פרסומת -

אנליזה בתעריף מיוחד
אנו מציעים טיפולים פסיכואנליטיים למבוגרים, ילדים ונוער. הטיפולים ניתנים בדרום ומרכז הארץ

---

כלומר, הסבל לא נוצר מהאובייקטים עצמם אלא מההיקשרות לאותם אובייקטים, מהתפיסה שלנו אותם כמסבים עונג, וכתוצאה מכך, מהכמיהה שלנו אליהם ותחושת הכאב שבהיעדרם. האובייקטים מייצרים תחושת סיפוק וזו מייצרת רצון להנציח אותה. סבל נוצר כשיש פער בין החוויה הנוכחית לבין מה שהייתי רוצה לחוות במקום ובזמן אחר, השתוקקות למה שחסר לי כעת או לחלופין השתוקקות שמה שקיים כרגע ימשיך להיות גם ברגע הבא. לפי הבודהיזם הסבל נוצר מתוך חוסר הקבלה שלנו את המציאות כברת חלוף ומתוך ההיאחזות העיקשת במה שמסב עונג. מבלי לשים לב, השתוקקות זו גובה מחיר של פחד וחרדה בזמן היעדר מה שנתפס בעיננו כמענג, וכך דבר מענג הופך לסבל (טל 2006).

התיאור של המושג 'התהוות מותנית' בבודהיזם מתאר בהרחבה את אותה המעגליות של ההשתוקקות והסבל:

"אז אמר המבוֹרך: נזירים, מהי התהווּת מוּתְנית? בגלל אי-ידיעה, ישנם דפוסים והתניות; בגלל הדפוסים וההתניות, ישנה הכּרה; בגלל ההכּרה, ישנה מבנה גוּפני נפשי; בגלל המבנה הגוּפני-נפשי, ישנם ששת בסיסי החושים; בגלל ששת בסיסי-החושים, ישנו מגע; בגלל המגע, ישנה תחושה; בגלל התחושה, ישנה השתוֹקקוּת; בגלל ההשתוֹקקוּת, ישנה היאחזות; בגלל ההיאחזות, ישנה התהוות; בגלל התהוות, ישנה לידה⁴; בגלל הלידה, ישנם דאגה, צער, כאב, אבלוּת, עצב, זיקנה ומוות. זהו מקור כל הסבל המיותר" (SN II 2-4, הדגשה שלי).

בשלב זה ניתן לראות את הקווים המקבלים בין שתי התורות אודותיו של הסבל האנושי; השתוקקותנו, האחראית בין השאר לזיכרונות ולתשוקות שלנו, מעצבת את המציאות הנפשית שלנו, ומחוללת תנועה פנימית השואפת להתקרב אל הנעים ולהנציח אותו בקרבנו. אותה השתוקקות היא לא יותר מתודעה כוזבת המייצרת את הסבל אצל האדם בשל אופייה האשלייתי. בציטוט זה ניתן לראות כי לאותה מעגליות של השתוקקות עליה ביון מפרט, הבודהיזם מוסיף חולייה נוספת, והיא 'אי הידיעה' ואף מצייר אותה ככזו המולידה את יתר החוליות המייצרות סבל. משמע, מאמץ מודע לעכב את הדחף לפעולה מתוך תשוקה, יעקור את שורשיה של ההשתוקקות. הביטוי 'מאמץ מודע' טומן בחובו שתי הנחות מהותיות. האחת, בהכרח ישנו מאמץ מכיוון שמדובר בתנועה פנימית אחרת מהתנועה האוטומטית אליה מורגלת התודעה האנושית. השנייה היא שהידיעה והמודעות הן חלופה לפעולה האוטומטית של ההשתוקקות, רעיון שנוסח גם על ידי ביון (במילים שלו) וגם בכתיבה הבודהיסטית. על הידיעה והמודעות ארחיב בפרק הבא.

2.2 הידיעה

כפי שנאמר בפרק הקודם (2.1), זיכרונות ותשוקות, כמו גם שאר האובייקטים החיצוניים והפנימיים שאנו תופסים בחושים שלנו, מסולפים ומעוותים בידי עיקרון העונג. לידע הנסמך על מרשמי החושים קרא ביון ידע מסוג K (knowing). מדובר בידע אמפירי שהוא ייצוג של המציאות כפי שהיא נתפסת בתודעה האנושית. ידע מסוג זה, בעיני ביון, לא רק מעכב צמיחה מנטלית, אלא בעיקר לא מותיר מקום לספק בדבר קיומה של אמת אחרת; תפיסתו כ'ידע' מונע ממנו להיות מועמד להתנסחות אחרת (הורויץ 133). הכוונה היא כי זיכרונות ותשוקות בצורה לא מודעת רווים כבר במשמעות שיצקנו אליהם; אלו דפוסים ועמדות שלנו בנוגע למטופל, לפגישה האנליטית או לעצמנו שבאופן לא מודע מעכבים אותנו בפני קליטה של אמת חדשה אשר עשויה לא לעלות בקנה אחד עם ידע זה.

יותר מכך, כשאנו מקשיבים לניבים החושיים אנו קולטים פחד, חרדה, דיכאון או כל היבט של המציאות הנפשית בצורה סופית מסוימת המוגבלת לתפיסה הממשית שלנו, וגם לממשות של אותו היבט. אך למעשה יש צורות רבות של חרדה או פחד – לכולן אין איכות דיכוטומית; קשה להגדיר נקודות התחלה וסוף של היבט נפשי מסוים או לראות בביטוי מסוים שלו כמגדיר את מהותו המלאה, ואף לא ניתן להפריד אותו מהיבטים אחרים אשר נתפסים לכאורה כבלתי תלויים.

ביון משתמש ב-K על מנת להצביע על מה שניתן לדעת דרך החושים ולבטא באמצעות השפה. על כן ביון מציע כי K הוא טרנספורמציה של המציאות הראשונית והבלתי ניתנת לידיעה, אותה הוא סימן באות O (שם). את O הוא תיאר בתור 'הדבר שלעצמו', 'האמת', 'המציאות', 'החוויה', כאשר חלק בלתי נפרד מהגדרתו הוא חוסר הידיעה שלו, קיומו מעבר לתפיסה האנושית, והעובדה שלא ניתן להגדירו בצורה מוחלטת (Ogden 290). הגדרתו ככזה מביאה לכך שהמטפל צריך לצאת מתוך נקודת הנחה שאינו יוכל להבין לעולם את כל המהות במלואה וכך להישמר במצב לא רווי עם ההבנה שישנו חלל שלא ניתן למלא אותו במשמעויות קודמות או בכלים תיאורטיים (Cooper 518). משל בודהיסטי ידוע מצביע על המרחק בין הירח עצמו לבין היד המושטת המצביעה עליו, או בהקבלה לשפה של ביון, ישנו פער ביחס שבין O לבין היכולת המוגבלת של האנליטיקאי לדעת אותו.

מתוך נקודת הנחה זו ובמטרה להתקרב אל האמת יש לצאת מגבולות ההבנה והידיעה אל עבר התחושה והחוויה, ובטרמינולוגיה הביוניאנית: מתוך מפגש פסיכואנליטי נטול עמדות ונוסחאות מוגדרות מראש, יכול המטפל 'להיות O'  (Ogden 290). משמע, בתוך כל ידע מסוג K מתקיים גם O, אך על פי ביון ידע מסוג K עלול לחבל בהגעה של המטפל אל O, מהסיבה ש-O לא תמיד מתיישב עם הייצוג המנטלי שלו או התפיסה החושית שלו, ואף ייתכן שאלו יבטאו את ההפך הגמור שלו. זאת מלבד המקרה יוצא הדופן בו O מתפתח ל-K, והופך לממשי יותר ומומשג בצורה יחסית למהותו (Cooper 520). מקרה זה ייתכן מתוך שינוי נקודת המבט של המטפל לחוויה האמוציונלית הרגעית הנוכחת שלו, כך שהמוקד שלו משתנה מהתפיסה החושית לעבר האינטואיציה שלו.

אמת זוהרת מכתביו של ביון ומאישיותו
קורסי אונליין על חשיבתו של ביון בהנחיית דר' יקיר קריצ'מן - 50% הנחה על הקורס השני

על כן, O יכול להיות מובן רק ברגע הווה נתון. לא ניתן לאחסנו בזיכרון או לצפות את התרחשותו העתידית, הוא חמקמק לתפיסה וביטויו משתנים בצורה שלא ניתן להגדיר אותם כמהות קבועה. על מנת להגיע למצב של ידיעה עלינו לזהות את תהליך הייצוג הזה של O. ביון דורש מהאנליטיקאי להבין כי הדגש איננו על התוכן אם כי על השלב ההתפתחותי של החשיבה המבוטאת או על השימוש הנעשה בה ברגע נתון. משמע, אם מניחים את O כידיעה טהורה ובמקביל כמתגלה רק מתוך ההווה הנתון, נותר לבחון רק את החוויה הנוכחית של אותו הרגע על מנת להגיע לאמת.

אוגדן (2020) ממחיש את מערכת יחסים זו באמצעות המשמעות שלו לפעולת הפירוש: " 'מונח' שלתחושתי מתאים יותר [מפירוש], אף שיש בו מלל רב, הוא: לדבר עם המטופל, באופן ישיר או עקיף, על הדבר האמיתי והחי ביותר ברמה הלא מודעת באותו רגע" (הדגשות במקור, 114). בהמחשותיו הקליניות (שם) ניתן לראות כיצד הוא מייחס חשיבות רבה לאופן שבו הוא קולט את המטופל ברגע נתון – הליכתו מחדר ההמתנה, השעון שכבר הפסיק לענוד או התמונה עליה הוא מספר אך לא נוכח בה – כל אינטואיציה כזו עשויה להיכלל בטרמינולוגיה של ביון כ-O, המתגלה באמצעות טרנספורמציה ל– K, כל אינטואיציה כזו מספרת אודות האמת הפנימית של המטופל. לעומת זאת, היאחזות בפירושים של התנהגויות אלו לפי תיאוריות קודמות, או ציפיות להתנהגות כזו או אחרת של המטופל, מפריעים לראות את הדברים כמו שהם, כלומר, לראות את הרגעים בהם O מקבל ביטוי ממשי כזה או אחר במציאות.

בהקבלה, גם הטרנספורמציה אליה מכוונת הדרך הבודהיסטית היא פיתוח ראיה חודרת של טבע המציאות. על התהליך המדיטטיבי דרכו מגיעים להארה וידיעה ארחיב בהמשך (3.3), בפרק זה אתמקד קודם כל בהבנה מהי 'ראיה חודרת של טבע המציאות' על פי הבודהיזם (או בהשאלה למונחים של ביון, אתמקד בהגדרה של ידיעה או אמת לפי הבודהיזם). לפי הבודהיזם, על אף שהמציאות לא ניתנת להמשגה מלאה, ואף ניגודית וחמקמקה, קיימת ולא קיימת בו זמנית, אינסופית וגם רגעית – היא ניתנת לאפיון באמצעות שלושה מאפיינים של טבע התופעות כולן (Grabovac 2011)⁵ :

ארעיות - טבע המציאות הפנימית והמציאות החיצונית הוא זמני, משתנה וחולף. כל דבר מתהווה תחת נסיבות מסוימות ולכן משתנה באופן תמידי בהתאם אליהן. רגע במציאות עולה מתוך הצטברות ספציפית של גורמים שפועלות העבר יצרו, ועל כן הגדרת דבר מה כקבוע משמעה היעדר הכרה במה שהביא לקיומו.

היעדר עצמיות - לאובייקטים פנימיים וחיצוניים, כמו למחשבות, לחפצים ואף לאנשים, אין מהות מתמשכת או ישות מוצקה אשר יכולה להיות משויכת ל"אני" שלהם. העיקרון של היעדר עצמיות הוא פרספקטיבה שלא מאפשרת לאדם לקחת בעלות על החוויה עצמה.

קיום הסבל - היחס והתגובה שלנו כלפי אובייקטים מייצרים היאחזות הבאה לידי ביטוי בהשתוקקות או סלידה, היאחזות הגורמת לסבל (ראה:2.1).

המסה "הערות על זיכרון ותשוקה" מקבלת תוקף של ממש כשרואים את המציאות בעין בודהיסטית כזמנית וכמשתנה או את הסבל בה כנובע מהאחיזה בייצוגים שלנו את אותה המציאות (K). בנוגע למאפיין העדר העצמיות, גם ביון מבהיר כי נתינת שם לדבר מה היא לא יותר מאמצעי לקשירת דברים יחד על מנת למנוע התפזרות, ולא מתוך קיומו העצמאי והנפרד ( Bion 1963, p.87-88). כשהוא מציע לזנוח תשוקות וזיכרונות הוא יוצא מתוך נקודת הנחה שאלו עשויים להיות לא רלוונטיים ל'אני' הרגעי הנוכח של המטפל או המטופל או מתוך ההבנה שכלל לא קיימת מהות כזו. בתוך המסה ביון מציין: "...'התקדמות' תימדד באמצעות המספר והמגוון המתרבים של הלכי הרוח, הרעיונות והעמדות שייצפו בכל פגישה נתונה". (217). לא רק ש'הלכי רוח' הוא מונח המאפיין ארעיות, ביון אף מחזק את הרעיון הבודהיסטי בדבר היעדר העצמיות כשהוא מאמין שצמיחה מנטלית היא תוצר של ריבוי והטרוגניות הבאים על חשבון המהותנות של הדברים.

מדברים אלו ניתן להבין כי הן ביון והן הבודהיזם מתייחסים אל המחשבה ואל האדם עצמו (בין אם הוא המטפל ובין אם הוא הולך בדרך הבודהיסטית) כאובייקטים למחקר; האנליטיקאי, כשאר בני האדם, הופך למושא שניתן להטיל ספק בדבר קיומו הממשי, הרציונלי והנפרד. התלות שלנו בתנאים, בנסיבות, וספציפית לפי הפסיכואנליזה גם באחר, ודאית יותר מהקיום שלנו בפני עצמו.

וכעת להשוואה בין ה-O לבין טבע המציאות. כמו O, מעגל הזן הבודהיסטי (סמל האנסו) מסמל כוח, אינסופיות, הארה טהורה, את היקום והריקות כאחד (Cooper 529). O וגם מעגל הזן הבודהיסטי חולקים תכונות עגולות; מעניין להסתכל על הבחירה המשותפת בעיגול כסמל לאמת האבסולוטית, שכן על פניו דווקא צורת העיגול מסמלת גבולות חד משמעיים ומבחינה בצורה חותכת בין הפנים לבין החוץ. צורתו איננה מותירה מרחב להתהוות צורנית כזו או אחרת, ותבניתה קבועה ואף מהותית; בקיומה אין להטיל ספק.

אמת זוהרת מכתביו של ביון ומאישיותו
קורסי אונליין על חשיבתו של ביון בהנחיית דר' יקיר קריצ'מן - 50% הנחה על הקורס השני

אם כך, עולה השאלה כיצד ה-O הופכת להיות נציגה של מי שדוגל בהטרוגניות כשהיא כל כך חד משמעית? מדוע בבודהיזם מופיע מושג מעגל הזן הבודהיסטי? כמענה לשאלות יש לציין, שבניגוד לגישות פוסט מודרניות אשר מאמינות בריבוי של אמיתות, שתי התורות הללו לא מפקפקות בקיומה של אמת וה'אבסלוטיות' שלה. הצורה העגולה מגדיר את קיומה וגבולותיה ברורים הם, אך מאפיין נוסף המסמל את קווי המתאר של צורה זו היא האינסופיות, לא ניתן להגדיר את ההתחלה או הסוף של הצורה. מעבר לכך, פלד מצביעה על כך שניתן לראות את הפנים של העיגול כריק, אך לא כריק המנוגד למלא, אלא כריק המכיל אינסוף אפשרויות, כמכל אליו ניתן ליצוק משמעות כזו או אחרת (130). על כן, קיומה של האמת מוחלטת בעיני תורות אלו, אך הן אכן מטילות ספק בכל ביטוי שלה במציאות או בתפיסה שלנו אותה. ההגעה לאמת היא הישג רוחני ואינטואיטיבי.

פרק זה פירט מהי 'הידיעה הטהורה' או 'טיבה של האמת' תחילה במונחים של ביון ולאחר מכן בטרמינולוגיה של התורה הבודהיסטית. למרות הדמיון, עדיין יש מקום לבחון את ההבדלים בין המודעות הבודהיסטית למודעות העולה בתהליך הפסיכואנליטי. אחת הדרכים להעמיד שאלה זו לחקירה היא לבחון את הפרקטיקה של השתיים ולאתר את ההבדלים ביניהן. על מנת לעשות זאת יש להתעכב על ההבדל המהותי בין שתי הגישות: ביון רואה את הצמיחה המנטלית כמתאפשרת בתהליך טיפולי, משמע, בתוך מערכת יחסים ואינטראקציה עם האחר, ואילו בבבודהיזם הפרקטיקה נשענת על המדיטציה אשר רואה את האדם כאחראי על שחרורו.

אחת התרומות המרכזיות של ביון לפסיכואנליזה הייתה ראייה של מערכות יחסים כמתקיימות ביחסים בין מכל לבין מוכל. גרוטשטיין (Grotstein) ראה בתיאוריית המכל והמוכל כחוק טבע לפיו ניתן לתאר את כל תופעות החיים בתוך מסגרת של מכל התוחם ומתאר את תכולתו. הייחוד בחשיבה של ביון היא ההבנה כי מדובר במערכת הדדית בה לא רק המכל משפיע על טיב היחסים, אלא גם לתכולה יש השפעה על טבע המכל שלה (Grotstein 1983; 358). ביון ראה את היחסים בין המיכל למוכל כבסיס לאינטראקציה עם האחר, אך גם כמבנים את התפתחותו של תהליך החשיבה. בפרק הבא אתייחס לכך בהרחבה.

2.3 יחסי מכל מוכל

התפתחותה של החשיבה

מונח מרכזי בהבנת טיב היחסים בין המכל למוכל הוא פרה קונספציה. לפי ביון (1962), פרה קונספציה היא מעין מחשבה ריקה המייצגת מצב של ציפייה או פתיחות לקליטה. היא מתקיימת בין השאר כמכל עבור מחשבות, זיכרונות, תשוקות, ייצוגים, וכדומה. מאפיינה הרצפטיבי מביא לכך שהיא יכולה להכיל אינסוף ערכים, אך כשהיא פוגשת במוכל היא מתמלאת וכך עשויה להיווצר קונספציה (Conception). כך נראה התהליך: לאדם יש ציפייה מסוימת; כשהציפייה מקבלת ביטוי במציאות ונעשית ממשית, היא מתעצבת מחדש. לדוגמא, לתינוק יש ציפייה לאכול, ומתוך המפגש הממשי עם השד, הממלא את רעבונו, הוא מייצר קונספציה של אוכל. כשתינוק מתמלא ושובע הוא ממלא את הפרה קונספציה שלו 'מהו אוכל' במשמעות. המסקנה היא שהצפייה מגלמת בתוכה העדר (כמו רעב) וכן דרכים רבות למלא את העדר זה (לצד האפשרות שלא למלאו). אם כך, שני מאפייניה המרכזיים של פרה-קונספציה הם היותה 'ריק' מסוים המתמלא במפגש ממשי וכן 'אינסוף' אפשרויות היכולות למלא את הריק הזה (פלד 129).

עם זאת, מפגש של פרה קונספציה עם הממשות יכול להיות חלקי או חסר. כשפרה קונספציה פוגשת ב'אין מימוש' נוצר תסכול. לזיווג זה בין פרה קונספציה לבין תסכול קרא ביון 'מחשבה'. החוויה האמוציונלית בזמן שהמימוש נעדר היא מרחב להתפתחות החשיבה – "שכן רק כאשר דבר מה נעדר, יש לחשוב עליו כדי לדעת את קיומו" (פלד 132). לשם כך נדרשת היכולת לשאת את החרדה שבהיעדר, והיכולת לדחות את הסיפוק המיידי של הצורך להיות מוכל. כאשר אין יכולת לעמוד בתסכול, נוצרת העדפה ל"יש" מדומה על פני חווית ההיעדר, מה שאמנם ממלא את הפרה קונספציה, אך הופך אותה לרוויה באופן המונע את התפתחות תהליך המחשבה (שם 131). היכולת להשאיר מקום להתהוות מתמדת תלויה בכושר של התודעה שלא לפעול מתוך האינטרס הבלעדי של להשיג סיפוק מסוים (על אף שזו, כאמור, נטייתנו הטבעית). למעשה אנו נעים במעגל אינסופי של פרה קונספציה בזיווג חיובי והולדת קונספציה מסוימת או בזיווגה השלילי והולדת המחשבה; כך מתפתחת היכולת הנפשית לעכל את גירויי החיים (ביון, 111-112).

על מנת לרדת לשורש העניין אסביר תחילה את התפתחות החשיבה ומערכת היחסים בין פרה קונספציה לבין המימוש שלה, כמו גם היחסים בין המכל למוכל, כפי שהם בראשית החיים, מתוך ההתנסות של התינוק עם סביבתו, ולאחר מכן אפתח את זו כפי שהיא באה לידי ביטוי בחשיבה של האנליטיקאי.

על פי ביון, מקור מערכת יחסים זה נעוץ בראשית החיים, במערכת היחסים שבין האם לבין תינוקה; "...[המכל] מייצג שלב מאוחר בסדרה של שלבים, המתחילה בפרה קונספציות פשוטות יחסית ובלתי מובחנות המתקשרות, ככל הנראה, בהאכלה, נשימה והפרשות" (ביון 1962, 111). למעשה, מדובר במערכת יחסים של מכל ומוכל כפולה; התינוק כמכל לצרכיו (מכניס אוכל לפיו לדוגמא), והאם כמכל לתינוק (האם מזינה אותו). במילים אחרות האם ממלאת את ההיעדר של התינוק ומאפשרת לו להגיע למצב של איזון, וכך מגיעה למצב של בריאה והתמלאות, ובו זמנית גם התינוק חש התמלאות נוכח מילוי צרכיו.

הרשמה למפגשי היכרות וצפייה בהקלטות מפגשים
בואו לקבל טעימה ממגוון התחומים המרתקים הנלמדים אצלנו במרכז

התינוק תחילה מצפה שההיעדר יתמלא מיידית ויוצא מתוך נקודת הנחה שהשד יספק לו חלב בכל עת. אך עם הניסיון הוא לומד את הנפרדות של השד ולשרוד את התסכול בהיעדרו. באופן זה הוא לומד מן החוויה ומפתח את יכולת הייצוג המנטלי של השד. במצב תקין, הציפייה המולדת להתמלאות, כמו הציפייה לקיומו של השד בכל פעם כשישנו רעב, לא נענית למשך זמן מסוים וכתוצאה מכך מתפתחת בזמן זה לכדי היכולת לייצג את אותו השד, את המוכל, באופן מנטלי נוכח היעדרו. למעשה על התינוק לאפשר טרנספורמציה של החוויה המקורית ולהפוך אותה לגרסה חדשה המיוצגת באמצעות המחשבה. מתוך האימון הפנימי לתנועה אחרת מהתנועה האוטומטית של חרדה וחתירה לסיפוק מיידי הוא מפתח תנועה של התמלאות מופשטת. הוא הופך את האפשרות של 'אין שד', המאיימת וחסרת הודאות, למדומיינת וידועה, כך שהוא מסוגל לשרוד את החרדה.

סימינגטון וסימינגטון מצביעים על שלושה הבדליים בסיסיים בין המכל של ביון לבין רעיון ההחזקה של ויניקוט:

"המושג של ביון שונה משלוש בחינות: המכל הוא פנימי, ואילו 'החזקה' או 'סביבה מחזיקה' הן חיצוניות או ממוקמות בשלב המעבר בין הפנימי לחיצוני; המכל הוא לא חושי, ואלו הסביבה המחזיקה היא חושית בעיקרה; המכל יחד עם המוכל פעיל. פעילות זו יכולה להיות אינטגרטיבית או הרסנית, ואילו סביבה מחזיקה היא חיובית ומעודדת צמיחה" (הדגשה במקור, 69).

המשמעות של דברים אלו היא שביון רואה את יכולת החשיבה, כמו גם את האפשרות לפיתוח כוחות נפשיים בצורה בריאה, כמהלך פנימי, כלומר, ככזה שהוא לא חושי ואיננו מתבסס על הניסיון החוויתי. אמנם ניסיון זה בהחלט תלוי בחוויה של התינוק את האם ובאופי המענה שלה (על כך אפרט בהמשך), אך לתינוק עדיין ישנה 'אחריות' לצמיחתו המנטלית. בספרו ללמוד מן הניסיון (1962) כותב ביון כי יחסי מכל מוכל מספקים את הבסיס למנגנון ללמידה באמצעות הניסיון, והם תלויים ביכולת של המוכל להישאר אינטגרטיבי ו"להיות מוכן לבנות מחדש התנסויות עבר באופן שמאפשר לו להיות פתוח לקליטה של רעיון חדש"(111).

ההתעכבות על התפתחות החשיבה אצל התינוק מראה באופן ממשי איך החשיבה מתפתחת: מימוש הולם של פרה קונספציה, אך בעיקר היעדרו, מפתחים את החשיבה. התפתחות זו קשורה ליחסי מכל-מוכל פנימיים התלויים ביכולת ההפנמה וההפשטה של התינוק עצמו, ללא קשר למפגש עם האחר. התינוק, למעשה, צריך להיות מכל ולא רק מוכל כחלק ממערכת היחסים עם האם. באופן דומה, גם האנליטיקאי צריך לשמר בתוכו את היחסים בין המיכל, כלומר – התודעה שלו, לבין המוכל – כלומר, הרגשות, המחשבות והתפיסה. זאת, משום שהמטפל צריך להישמר במצב של פרה-קונספציה, משמע בריקות מסוימת, וגם להצליח להכיל תכנים בלתי נסבלים העלולים לפגוע בתודעה (Levine 313-317).

ההתמקדות בהתפתחותה של החשיבה של האנליטיקאי לבדו, עוד לפני תפקידו כאחר משמעותי למטופל, רלוונטית לשם ההשוואה עם התורה הבודהיסטית. כפי שנאמר לעיל והודגם על נפשו של התינוק, מערכת היחסים של המכל והמוכל היא קודם כל מערכת יחסים מופנמת ומופשטת של סובייקט אחד. ראייה של הדברים בפרספקטיבה זו, מוציאה את תורתו של ביון בחלקה מתחום הטיפול והפסיכואנליזה אל עבר הפרקטיקה דרכה צומחים מחשבות ומתפתחים רעיונות באופן כללי. כך, במובן הפילוסופי ניתן לראות דמיון רב בין היבט זה בתיאוריה של ביון לבין המהות הבודהיסטית אשר רואה את תהליך הצמיחה כאישי וכפנימי, ככזה המתרחש בתוך נפשו של ההולך בדרך הבודהיסטית.

בפרקים הקודמים הוצג הרעיון של הריקנות וההיעדר כתנאי בסיסי להתפתחות של צמיחה מנטלית. ראשית, כמצב חלופי להיאחזותה של הנפש בעיקרון העונג (2.1), שנית, כחלל המאפשר מקום להתהוותו של O (2.2), ובפרק האחרון תוארו כוחם של הריקות וההיעדר לשמור את המטפל כסובייקט חושב ומתפתח. עד כה נראה כי בנוגע להיבטים אלו ישנו דמיון משמעותי בין התפיסה הביוניאנית והתפיסה הבודהיסטית לגבי תפיסת המציאות וההתפתחות. בפרק הבא, בו אתמקד בפרקטיקה של השניים, ניתן יהיה לראות גם את ההבדלים, ואת האופן בו כל אחת מהתורות התייחסה למהות המשותפת.

פרק 3: הפרקטיקה

3.1 הפרקטיקה הבודהיסטית

ניתן לראות את המהלך המדיטטיבי והשקילות המנטלית אליה חותר הבודהיזם, במונחיו של ביון כמאמץ לשמור את התודעה במצב של פרה קונספציה – שיוויון נפש נוכח ריקנות והיעדר. הסבלנות הנדרשת מהאנליטיקאי במרחב של חוסר ודאות, מתוך האמונה כי שרידה של ההיעדר מובילה להתפתחות, שקולה לפרקטיקה המדיטטיבית שהינה תרגול אקטיבי ויזום של ישיבה פשוטה וממושכת, לרוב ללא הנחיות או גירויים חושיים. מטרת המדיטציה היא אימון מנטלי שמטרתו לשים לב לאותה התהוות מותנת של עולם פנימי המתרחשת בכל רגע באשר הוא; ריכוז בשאיפה ובנשיפה בצורה תדירה ורציפה מאפשרת התבוננות בהופעתן והיעלמותן של תופעות מנטליות, וכן התבוננות בהתפוגגות ההשתוקקות, ושחרור התודעה.

במצב של מדיטציה כל שנדרש מן המתאמן הוא להניח לדברים לקרות, לקלוט בחושיו את מה שמתרחש בפתיחות וללא התערבות; "אין הכוונה לניסיון להיאטם מפני העולם (הפנימי והחיצוני) או מפני מרשמי החושים; אדרבא, מדובר בקליטה טהורה של העולם ללא חשיבה מבחינה" (פלד 136). המשמעות היא שכל יסוד פנימי או חיצוני, יש לראות כמות שהוא, כלומר, כיסוד שישנו ללא שיפוטיות או פיתוח יחס של רצייה ואי רצייה כלפיו. טיפוח קבלת המציאות כפי שהיא הינה איכות המחוללת טרנספורמציה בפני עצמה, ונוסף אליה טיפוח תודעה יציבה שאיננה נאחזת ביסודות המרכיבים את הגוף ואת המציאות, וחופשיה ביחס אליהם (Grabovac 2011).

אותה שקילות מנטלית היא שהייה ברגע נתון ללא תגובה, פתיחות מוחלטת המאפשרת לתפוס את המציאות בצורה נקייה (lucid awareness) ואפשור של התבוננות רפלקסיבית בחוויה של העצמי, תחת ארבעת התחומים של גוף, תחושה, מיינד ותופעה חווייתית (Bodhi 2011). אדם החוקר את עצמו בדרך זו חוקר למעשה את פעולותיו הנפשיות והופך לאחראי אליהם, וכן נוכח בתוצאותיהן ובהשפעה שיש להן על עצמו ועל הסובבים אותו (אסטרוג ברנע 41). כך מתאפשרת החוכמה, או ראייה חודרת של המציאות, שהיא לא רק יכולת ההבחנה בין המציאות האובייקטיבית לבין היחס הסובייקטיבי כלפי אותה מציאות, אלא גם ראייה בהירה של המציאות כארעית וחסרת מהות בכל רגע מחדש (Olendzki 62). אמנם התהוותה של 'הראייה הבהירה' מתקיימת תחת נסיבות ספציפיות ומתקיימת בצורה זמנית בלבד, כמו כל שאר תופעות העולם, אך בזכות אימון מדיטטיבי ניתן לשחזר רגעים אלו לעיתים תכופות יותר ולהאריך את משכם.

בחזרה לביון: לאחר הבנת מהותה של המדיטציה ניתן לראות את "הערות על זיכרון ותשוקה" כהצעה לאנליטיקאי לפתח הלך רוח כמו-מדיטטיבי, בו ניתן להשקיט את התודעה, את פעילות הזיכרונות והתשוקות, ומתוך היעדר הפעילות להיות במצב של פרה קונספציה בו ההיבט הלא רווי שלה הוא המהותי. חשוב לציין, שביון ראה בכללים שהציע לאנליטיקאי לנהוג לפיהם דרך חיים נכונה באופן כללי. ביון כתב ב"הערות על זיכרון ותשוקה" (1967) כי "יש לציית לכללים אלה בכל עת ולא רק בזמן פגישות" (216). ואף סימינגטון הוסיף כי "ההמלצה של ביון לשאוף ליכולת שלילית, אינה בגדר משטר מנטלי מיידי שיש לגייסו ברגעים של פגישה, אלא זו דרך חיים" (183)⁶ .

אך בניגוד לסימינגטון ואף לביון עצמו, טוען בריטון (Britton 2013) כי ביון מציע את הכללים שלו באשר להיעדר הזיכרון והתשוקה כעמדה טכנית המאפיינת מקצועיות ורלוונטית למסגרת הקליניקה בלבד. לפיו, אותה הריקנות (או במילים אחרות, יכולת שלילית) היא שהייה במפגש בלתי אמצעי שלא ניתן להיות בו לאורך זמן. לא זו בלבד: לטענתו, אם ישמור האנליטיקאי על חוקים אלו רק במסגרת הקליניקה הוא יוכל להפריד בצורה טובה יותר בין עצמו כסובייקט לבין עצמו כמטפל. לדידי, התנגדותו הנחרצת של בריטון לראות את כללים אלו כדרך חיים נובעת מחוסר אמונה באפשרות שההיעדר יכול להיות מפתח ומאפשר, או, לפי הגישה הבודהיסטית, להוות מזור פוטנציאל לסבלו של האדם.  על כן, גם מבחינת המטרה של הפרקטיקה המדיטטיבית אני מאמינה ששתי הגישות חולקות מכנה משותף – יכולת הקבלה של ההיעדר ושמירה על איזון ביחס אליו היא דרך חיים המובילה להתפתחות וגדילה.

3.2 הפרקטיקה וההתפתחות במרחב הטיפול של ביון

עד כה התייחסתי אל היחסים בין המכל למוכל כיחסים המתקיימים בתודעה אנושית אחת, כיחסים בין פרה קונספציה לקונספציה, או במילים אחרות בין היבט נפשי לבין מימושו. עתה נתמקד במערכת יחסים זו כמערכת יחסים בינאישית המתרחשת תחילה בין האם לתינוקה ומאוחר יותר בין האנליטיקאי למטופל. משמע, אופייה הפנימי של מערכת זו בנפש, המתקיימת באמצעות פעולות מנטליות, משנה את צורתה לכיוון בינאישי והופכת להיות דרך לקומוניקציה בריאה. על פי פלד, ביון מציין בעצמו שפרה קונספציה דומה במשמעותה למושגים “Notation” ו-“Attention”, המתארים הלך רוח של הקשבה ותשומת לב, וכמו פרה-קונספציה משקפים פתיחות ללא צורך בתגובה או פעולה (127). כשביון מבקש מהאנליטיקאי להדיר את תשוקותיו וזיכרונותיו, הוא למעשה מציע לו שהייה במצב ריקני ופתיחות לקליטת החוויה הרגשית שלו, כמו גם של המטופל, באופן שיאפשר לזהות את פועלם של מנגנוני הנפש של השניים ואת התקשורת הלא ממושגת בניהם (Grotstein 2000; 692).

היכולת של התינוק להתפתח תלויה בעיקר במענה של אימו לצרכיו, במימושה של פרה קונספציה מסוימת בראשו; כפי שהאם מעכלת את האוכל ומנגישה אותו לתינוק בצורה שהוא יכול לאכול אותו, כך היא גם משמשת עבורו כמכל להיבטים נפשיים שקשה לו לשרוד את קיומם, כמו חרדה או כאב. כאשר הוא לא מסוגל לסבול את נוכחותו של מרכיב נפשי מסוים בתוכו, הוא עשוי באופן לא מודע לרצות "להתרוקן ממנו ולהשליכו" החוצה אל תוך האם (ברנע אסטרוג 17). בתגובה לרצון זה, האם יכולה לספק לתינוק מענה הולם לצורך או עלולה לפעול בצורה שלא מספקת– בין אם מחוסר הבנה של הצורך ובין אם מחוסר התחשבות בו (Grinberg, 1975).

במידה והמענה הממשי איננו הולם את הצורך של התינוק, הוא יתקשה לשרוד את ההיעדר של המענה דרכו הוא מפתח את פונקציית החשיבה, וכך להתקשות עם הייצוג המנטלי של הצורך בתוך נפשו. פונקציית החשיבה הינה טרנספורמציה של החוויה המקורית, היא גרסה חדשה של מציאות ראשונית (סימינגטון 118). אם הטרנספורמציה נכשלת, בין אם בגלל אופי המענה ובין אם בגלל חוסר המסוגלות של התינוק, , התינוק זקוק לאחר שיעבד את החוויה עבורו ויעזור לו בתהליך. באמצעות האחר,או, במקרה של התינוק, האם, העיכול מאפשר יצירת חיבור רגשי ומביא להתפתחות תקינה. לתהליך עיבוד זה קרא ביון ‘reverie’.

בעוד שמלאני קליין (Melanie Klein) התייחסה למערכת יחסים זו מכיוונו של המשליך⁷, ביון החל להתעניין בהשפעתה על האדם שאליו משליכים, על המכל של תכנים אלו, או ספציפית בעולם הטיפול– על האנליטיקאי (Grotstein 358), שכן בהתאמה למערכת היחסים בין האם לתינוק, האנליטיקאי הופך למכל עבור התוכן המנטלי של המטופל. תוכן זה מתקיים במקור בחוויה של המטופל, אך מיתרגם כחוויה ממשית של האנליטיקאי. מחשבות קשות מנשוא או רגשות בלתי נסבלים כמו אשמה, חרטה, ייאוש או התפרקות מועברים במרחב הטיפולי מהמטופל למטפל, בבקשה בלתי מודעת מהמטפל שיחווה את אלו עבורו, שכן הוא לא מצליח להתמודד איתם בעצמו. מחשבות או רגשות אלו הופכות בתורן לחוויות חושיות של המטפל, והחוויה האמוציונלית הנוכחת בזמן פגישה עם מטופל, מאפשרת לאנליטיקאי לחוות רגשית את התוכן המנטלי של המטופל, לקלוט אותו ולהתמיר אותו מצורתו הראשונית והבלתי נסבלת לכדי מימוש אותו ניתן 'לסבול'. לדוגמא, כשהמטופל מרגיש חרדה שמא הטיפול יגמר, הוא בצורה לא מודעת עשוי לגרום למטפל להאריך את שעת הסיום של הפגישה.

הבקשה של ביון מהאנליטיקאי להיות ללא זיכרון וללא תשוקה מקבלת משמעות נוספת, הכוונה היא שהמטפל, כמכל מיטבי עבור התכנים הנפשיים של המטופל, יהיה מוכן לקלוט ולספוג את רכיבי החוויה של המטופל וכך לאפשר עיבוד נאות של התוכן הנפשי (פלד 104). בהמשך לדוגמא הנ"ל, זיכרונות ותשוקות אישיים של האנליטיקאי (כמו רצון סובייקטיבי שהפגישה תסיים או מחשבה כמו 'אני בעייתי עם זמנים') מונעים את היכולת לחוש את החוויה הרגשית שהמטופל מבקש לחוות דרך המטפל.

במונחים של ביון, ניתן לראות את המודעות של האנליטיקאי לחוויה שלו (למשל, לנכונותו להאריך את הפגישה) כזיווג בין פרה קונספציה למימושה – החרדה (פרה קונספציה) מקבלת ממשות במציאות באמצעות הארכת הפגישה. במקביל, ניתן לראות את המהלך של האנליטיקאי כדרך בה הוא מתקרב לאמת של המטופל – כגילוי של O דרך K. במידה והאנליטיקאי שם לב לנטייה להאריך את זמן הפגישה (K) הוא עשוי להצביע על כך למטופל ולבחון אתו את החרדה המגולמת במעשה (O). כך או כך, יכולת החשיבה, ההפשטה וההמשגה של החרדה אשר עלתה מהמטופל דרך האנליטיקאי, היא שער לצמיחה מנטלית. היכולת של השניים להמשיך להרגיש ולחשוב מול תכנים קשים לעיכול ומול שורה של מנגנוני הגנה, היא למעשה המקור להתפתחות. דרך הטיפול, המטפל מפתח כושר חשיבה המאפשר לו לערוך טרנספורמציה בעצמו, דרך ההשוואה לטרנספורמציות שהאנליטיקאי עורך (סימינגטון 132). כך חלקי עצמי המצויים במגע דרך הכלה פרשנית, יוצרים בהדרגה מבנה מאורגן ואחיד המתפתח לכדי אישיות.

השוואה ודיון

כניסתו של האחר לתיאוריה של ביון אכן מתרחקת מהפרקטיקה הבודהיסטית הפשוטה שהיא המדיטציה. כפי שנאמר בפרק הקודם, במצב של מדיטציה כל שנדרש מן המתאמן הוא להניח לדברים לקרות, לקלוט בחושיו את מה שמתרחש בפתיחות, ללא התערבות או הבחנות (ראה: 2.3). הדבר דומה למצב המנטלי הרצפטיבי של פרה קונספציה, קשב צף, reverie, או כל מונח אחר המכוון את המטפל להיות פתוח לחוש את מה שעולה במרחב הטיפולי. מנקודת מבט אחרת, הרצפטיביות של המטפל נועדה לשרת גם את ההמתנה להופעתו של O דרך K, ובמובן זה דווקא מדובר בהבחנה במרשמים החושיים של הרגע הנתון. המתנה זו נבדלת מהמדיטציה בכך שבמדיטציה אין כל מושא להמתין לו – אין כל הבחנה בין מה שעולה (Cooper 518). במילים אחרות, המדיטציה מכוונת לתנועת התהוות מתמדת, כזו שאין בה עצירה לשם הגדרה של יצירת אובייקט מנטלי – היא נעדרת מאובייקטיפיקציה (פלד 148). מולה, ביון מאמין כי הבחנה והגדרה של אובייקטיפיקציה מתוך החיבורים (של מכל/מוכל או פרה קונספציה/מימוש) מאפשרות למידה, עיבוד מנטלי וצמיחה. זאת בניגוד לבודהיזם אשר מבקש להישאר במצב של טרום המשגה וחותר לחוויה מדיטטיבית נעדרת ממשמעות⁸.

אם כן, כאן ניתן לראות פער בין הבודהיזם לבין הרעיונות הביוניאניים. ראשית, הדרך לשחרור בעיני הבודהיזם לא עוברת במחוז המחשבה ההגיונית, כך שכל פעולה של הגדרה, הבחנה, זיהוי ושיום חוטאות לתמה מרכזית זו. שנית, כל הגדרה באשר היא חוטאת לרעיון אי הנפרדות בתיאוריה הבודהיסטית, ההגדרה בעיני הבודהיזם היא אינה אלא צורה נוספת של הזדהות עיקשת עם תופעה לא מוגדרת וכן גם לא אישית.

ניתן לשער שביון היה מתמודד עם רעיון זה במספר דרכים. כפי שאני מבינה את תפיסתו, אני מאמינה שהתשובה נעוצה בטענה שבשביל לדעת לא לחשוב צריך לדעת לחשוב – פונקציות החשיבה היא תנאי מקדים להחזקת היעדרה, כלומר, היא שלב התפתחותי חיוני בביסוס היכולת להחזיק היעדר חשיבה בצורה בריאה (כמו כן, ביון עושה את ההבחנה בין היעדר חשיבה פתולוגי או כזה הנוצר כתוצאה ממנגנוני הגנה⁹ לבין היעדר השומר על קשר עם המציאות). אמנם נראה לכאורה שמדובר במהלך ההופכי למהלך אליו מכוון ביון ב"הערות על זיכרון ותשוקה", בו ההיעדר הוא מצע להתפתחות חשיבה. אך למעשה טענה זו מוכיחה את המעגליות, בה יש מעבר ממקום מפורק למקום מאוחד, תהליך שבעיני ביון קורה בכל רגע ומנכיח את האינסופיות שבו. תהליך זה מקביל לרעיון ההתהוות המותנת בבודהיזם (ההכרה בתנועה המתמדת של קיומם תנאים ונסיבות המובילים לדבר מה).

בעיניי, הנחה זו, לפיה העדר חשיבה בריא צומח מתוך היכולת לחשוב, עשויה לקבל תוקף ממשי במידה ונבדוק אם לתרגול המדיטטיבי יש ערך עבור אנשים שפונקציית החשיבה שלהם פגועה, או, לחילופין, אם אנליטיקאי נעשה מיומן יותר בקשב האסוציאטיבי בעקבות תרגול מדיטציה. הדבר יעיד ביתר שאת על החיבור בין התורה הבודהיסטית לבין התורה הפסיכואנליטית.

על יחסים בין שתי התורות כתבה פלד: "הפסיכואנליזה עוסקת במעבר הכאוב מן האובייקטים החלקיים אל האובייקט השלם, ולעומתה המדיטציה עוסקת במעבר מן האובייקט השלם אל השלם שאינו עוד אובייקט" (212). גם לפי ציטוט זה ניתן להבין כי ההגעה אל 'השלם שאינו עוד אובייקט' תלוי בהיותו קודם כל 'שלם', או בהשאלה למונחים של ביון, בעל פונקציית חשיבה בפני עצמו.

דרך נוספת לבחון את פני הדברים היא השאלה בדבר התלות בין O ל-K. הרי אם הבודהיזם חותר לחוויה שבה אין התערבות של התודעה והמחשבה (אותה הבודהיזם מזהה כמרשם חושי כשאר חמשת החושים) הוא למעשה חותר לאמת שאין לה ביטוי במציאות – או בטרמינולוגיה הביוניאנית, ל-O בקיום נפרד מ-K. קופר (2016) מסביר את מערכת היחסים בין O ל-K באמצעות שימוש במערכת היחסים הלא דואלית בין התופעות לבין הדברים כשלעצמם. הוא נותן לדוגמא את קיומו של גל בים מול קיומם של המים; התקיימותם אינה זהה, אך היא בלתי נפרדת, הגל והמים נמצאים בתלות הדדית. לשם כך תבע ביון את המונח 'Becoming O', אחדות עם O – "התהוות של התודעה ללא הפרדה בינה לבין הידע המתהווה בה" (שם 165). ניתן לטעון, שתהליך דומה נכון גם לגבי הבודהיזם.

עקרון בודהיסטי נוסף שהייתי שמחה לחקור בתוך התיאוריה של ביון הוא עקרון ההבחנה המלאה. על פי הבודהיזם, ישנם שלושה מאפיינים של המדיטציה על מנת שזו תשא פרי (MN I 55-63; בתוך ארבל 93-113). הראשון הוא תרגול תדיר ורציף, השני הוא מודעות נכונה, כלומר: תשומת לב פשוטה ולא נגועה בהמשגות, והשלישי הוא הבחנה מלאה בין מצבי תודעה שמובילים לסבל לבין מצבי תודעה שמובילים לשחרור וחופש. לפי הבודהיזם, הלכי רוח המובילים לשחרור וחופש הם התכוונות אוהבת, חמלה, שמחה ואיזון נפשי. שאלות לגבי ההבחנה בין מצבי תודעה כאלו אצל ביון טרם נחקרו, והן מצריכות העמקה נוספת בכתביו ובמונחיו.

סיכום

בכתביו המוקדמים המשיל בודהה את תורתו ל'רפסודה' המאפשרת חצייה של נהר – מרגע שסייעה לאדם לעבור לגדה השנייה (ובהשאלה קידמה אותו לעבר התפתחות והבנה של המציאות), אין לו עוד צורך לסחוב אותה על גבו, מכיוון שמרגע זה תהיה רק מעמסה (MN I 130-142; בתוך ארבל 51-66). אנלוגיה זו ממחישה גם את הלך המחשבה של ביון; משלמדנו כיצד להגיע לצמיחה מנטלית, עלינו לזנוח "תיאוריות מוכללות ש"זכורות" באופן חלקי", כמו גם את התשוקה לתוצאות, ל"ריפוי" או להבנה תיאורטית של המצב. תהליך הצמיחה בשתי תורות אלו מתאפשר מתוך נוכחות עמוקה ובלתי ממושגת בחוויה עצמה, כשהתובנות מגיעות באופן העוקף את האינטלקטואל ואת העיוותים של התפיסה האנושית.

במאמר זה סקרתי את הרעיונות המרכזיים בתיאוריה הביוניאנית באופן כללי, ובמסה "הערות על זיכרון ותשוקה" באופן פרטני, ביחס לעקרונות בסיסיים של התורה הבודהיסטית. בפרקים השונים הוצג הרעיון של הריקנות וההיעדר (או – היכולת להיות ללא זיכרונות ותשוקות) כתנאי בסיסי להתפתחות של צמיחה מנטלית. תחילה כמצב חלופי להיאחזותה של הנפש בעיקרון העונג, בהמשך כחלל המאפשר מקום להתהוותו של O, לאחר מכן בחשיבותם לשמור את המטפל כסובייקט חושב ומתפתח, ולבסוף בכוחם לשמש עבור המטופל מכל הולם ולייצר אינטראקציה משמעותית עם האחר. גם לאחר הדיון בהופעתו של האחר במהלך החשיבה של ביון, עיקרון שהפריד בצורה מרכזית את הפרקטיקה של ביון מהפרקטיקה הבודהיסטית, ניתן היה לראות כיצד שתי התיאוריות עדין מתיישבות אחת עם השנייה ומובילות לדרך דומה לכיוון צמיחה מנטלית.

התנסותי האישית בחוויות מעולם הבודהיזם והמדיטציה, כמו גם חוויות התגלות ותובנות התואמות לגישתו של ביון, סייעו לי להבין היטב את הכוונה מאחורי תורות אלו וייתכן כי בלעדיהן לא הייתי יכולה לכתוב מאמר זה – שכן מאפיינן המרכזי הוא התמקדות בחוויה ועקיפתן את האינטלקטואל והשכל הישר. מאמר זה נועד לחדד את המהלך המחשבתי של התנועה הפנימית עליה מדובר בשתי התיאוריות, כאשר חשוב לי להבהיר כי ידיעתן היא רק קורטוב של הבנה אמיתית את הנפש האנושית.

כתיבת המאמר זימנה לי מחשבות רבות על המתח בין האינטואיטיבי והרוחני, על ההבדלים ביניהם ובעיקר תהייה בנוגע למשמעות הערך 'אלוהות', על אף שלא עסקתי בו במישרין. עולמם של ביון ובודהה גרמו, בעיניי, לכך של-'אלוהים' אין עוד רק משמעות דתית, מוסרית או תיאולוגית אלא גם משמעות נוספת מתוך מערכת היחסים שלו עם אי הידיעה, משמעות בתור הדבר שלא נוכל לדעת אותו לעולם.

לעומת הביטול החילוני או המודרני של המושג 'אלוהים', תורות אלו רואות את חשיבותו של האל, על רקע היכולת שלו לפתח, לא מתוך תגמול או עונש, מתוך עמדה חברתית כזו או אחרת ולא על מנת להשקיט חרדות, אלא מתוך היכולת שלו לפתח אמונה. אין צורך לדעת את האל, אבל האמונה בו מאפשרת התפתחות וצמיחה.

בעיניי, האינטואיציה בנויה על היכולת לפתח עמדה צנועה בנוגע למציאות ובנוגע לעצמנו, ומאפשרת פיתוח צניעות בנוגע לאופן שבו אנו תופסים את ההיבטים האלו. מאמר זה מייחס למונח 'אלוהים' סמל לאי הידיעה, אותה אי ידיעה המשאירה את תודעתו של האדם פתוח לקליטה, אי ידיעה המאפשרת את התהוותן של אינטואיציה או רוחניות, מכיוון שהיא לא נותרת מתוחמת בתוך הממשי או המוסבר. יתכן ומשמעות זו ברורה מאליה עבור האדם הדתי, אך החילוניות המערבית ספוגה בציניות כלפי 'אמונה עיוורת', במה שאין לו תימוכין 'מציאותיים'. בעיניי, האמונה בה עסקנו במאמר היא בגדר היפוכו המוחלט של העיוורון. זוהי אמונה שמסוגלת להכיל את המופשט, את חסר הממשיות ואת מה שנמצא מעבר לתודעה האנושית. בכך אני חוזרת לאותה תנועה איתה נפתח המבוא, לתהיות בנוגע למערכות היחסים בין הפכים ומשמעותם; הנעדר מיופי לא בהכרח מכוער, האובייקטיבי אינו היפוכו של הסובייקטיבי, השלם אף פעם לא מלא והאמונה כלל לא עיוורת.

הערות

1. על פי האקדמיה ללשון עברית ההגדרה של 'סובייקטיבי' היא "שמבוסס על תפיסה אישית (כנגד: אובייקטיבי)". מתוך האתר של האקדמיה ללשון עברית.
2. ביון, ו'. (2017 [1967]). הערות על זיכרון ותשוקה. בתוך: ביון בלוס אנג'לס (2017). הוצאת כרמל. עמ' 214-218.
3. על מנת להשאיר את מוקד ההתייחסות בביון התייחסתי לבודהיזם על גווניו הרבים כאל תורה אחידה. עם זאת, אין פירוש הדבר כי מדובר ברדוקציה של התורה הבודהיסטית, שכן במאמר זה אתייחס לעקרונות מרכזיים המשותפים לכלל הזרמים השונים ונמצאים בליבה של התורה (ובמקרה של הבדלים פנימיים אציין זאת).
4. בטרמינולוגיה הבודהיסטית ניתן לראות את המונח 'לידה' כרעיון, ולאו דווקא בהקשרו לילודה. לידה במובן זה מבטא קיום מחדש, התרחשות החוזרת על עצמה, המשכיות, קשר סיבתי בין פרק-חיים אחד לאחר, השפעה הדדית וכדומה (ראה: “Rebirth”/ Bhikkhu Bodhi).
5. שלושת מאפיינים אלו לא מוגדרים כ'אמת' בודהיסטית, וניתן לראות ב'ארבע האמיתות הנאצלות' כקרובות יותר במשמעותן למונח זה. אך מכיוון שהבודהיזם מתייחס למאפיינים אלו כנמצאים בבסיסם של כל התופעות בחרתי להתייחס אליהם כאמת מסוימת. נוסף על כך, ארבע האמיתות הנאצלות מתבססות על מאפיינים אלו ולכן התייחסות אליהם כאמת היא רלוונטית.
6. לאמתו של דבר ייתכן כי לכל פרקטיקה טיפולית יש יומרה להיות דרך חיים, כי, בעצם, אין מרחק גדול בין דרך-חיים לבין אתיקה, וסביר כי בכל אסכולה פסיכואנליטית יש תפיסות כאלה ואחרות לגבי אופן החיים הנכון.
7. מקור ליחסים אלו נעוצים במונח הזדהות השלכתית אשר טבעה קליין. על פי קליין (2003 [1946]), בהזדהות השלכתית חלקים מפוצלים של העצמי (של התינוק) מושלכים בפנטזיה אל האחר. מכיוון שהם נחווים כמאיימים ולא רצויים הם דורשים הכלה בדעת של האחר. הימצאות של חלק מהעצמי באחר גורם למשליך צורך לשמור קשר עם מה שהושלך, את קשר זה הוא יוצר באמצעות הזדהות לא מודעת. משמע, התוכן הנפשי לא נעלם בעקבות ההשלכה; הוא נמצא אצל האובייקט שאליו הושלך, והמשליך, בצורה בלתי מודעת, מתאמץ לשמור על קשר עם התוכן ועל השליטה בו. על בסיס התיאוריה של קליין בדבר הזדהות השלכתית, פיתח ביון את התיאוריה שלו על יחסי מכל מוכל והתפתחות החשיבה.​​​​​​​
8. הכוונה מאחורי 'חוויה נעדרת משמעות' איננה בעלת משמעות אחידה בזרמים השונים של התורה הבודהיסטית. ישנם המייחסים לחוויה זו הימנעות מזיהוי של חיבורים קבועים, וישנם אשר מזהים את החיבור הקבוע – אך שואפים להימנעותממנתינת משמעות (לקריאה נוספת ראה: פלד 2005).
9. ראה: 'פרק 11- טרנספורמציות', בתוך סימינגטון 118-137.

מקורות

אוגדן, ת'. (2020). לחוש באינטואציה את האמת על המתרחש. . להשיב חיים שלא נחיו: התנסויות בפסיכואנליזה תל אביב: הוצאת עם עובד.

ארבל, ק'. (2016). דברי הבודהה : תרגומים מתוך הכתבים הבודהיסטים המוקדמים. תל אביב: אוניברסיטת תל-אביב, ההוצאה לאור ע"ש חיים רובין.

ביון, ו' .(2004 [1962]). ללמוד מן הניסיון. תל-אביב: הוצאת תולעת ספרים.

ביון, ו'. (2017 [1967]). הערות על זיכרון ותשוקה. בתוך: ביון בלוס אנג'לס (2017). הוצאת כרמל. עמ' 211-231.

ביון, ו'. (2018 [1970]). קשב ופרשנות. עריכה מדעית: רובי שונברגר. תרגום: אמיר עצמון. תל אביב: תולעת ספרים.

ברנע- אסטרוג, מ'. (2017). התבהרות. תל אביב: הוצאת ריסלינג.

הורויץ, ג'. (2019). על מציאות חושית ונפשית: עיונים בכתביו של וילפרד ביון. תל אביב: הוצאת ריסלינג.

טל, י'. א'. (2006). בודהיזם: מבוא קצר. עריכה: יעל נאמן. תל אביב: הוצאת מפה.

סימינגטון, ג'. סימינגטון, נ. (2000 [1996]). החשיבה הקלינית של וילפרד ביון. תל אביב: הוצאת תולעת ספרים.

פלד, א'. (2005). פסיכואנליזה ובודהיזם: על היכולת האנושית לדעת. תל אביב: הוצאת רסלינג.

פרויד, ז'. (2008 [1911]). על שני העקרונות של ההתרחשות הנפשית. בתוך: מטעם: כתב-עת לספרות ולמחשבה רדיקלית 13. תרגום: נועה קול. עמ' 119-124.

קליין, מ'. (2003 [1946]). הערות לכמה מנגנונים סכיזואידיים. כתבים נבחרים. עריכה: ד', יהושע. תרגום: זילברשטיין, א'. תל אביב: הוצאת תולעת ספרים.

Bhikkhu Bodhi. (2011). `What Does Mindfulness Really Mean? A Canonical Perspective'. Contemporary Buddhism 12:01. p.19-39.

Bion, W. R. (1963). Elements of Psycho-Analysis. London: Karnac.

Bion, W. R. (1967). Second Thoughts, Heinemann, London.

Britton, R. (2013). Commentary on Three Papers by Wilfred R. Bion. The Psychoanalytic quarterly. 82.2: 311–321. Web.

Cooper, P.C. (2016). Zen Musings on Bion's “O” and “K”. Psychoanal. Rev., 103(4):515-538.

Grabovac, Andrea D., Lau, Mark A., Willett Brandilyn R., (2011) `Mechanisms of Mindfulness: A Buddhist Psychological Model'. Mindfulness Vol. 2. p.154-166.

Grinberg, L, D. Sor, D. Bianchedi, E, T. (1985). Introduction to the Work of Bion: Groups, Knowledge, Psychosis, Thought, Transformations, Psychoanalytic Practice. London: Maresfield Library.

Grotstein, J. S. (1983). ‘Who is the Dreamer Who Dreams the Dream and Who is the Dreamer Who Understands It’, Do I Dare Disturb the Universe? edited by J. S. Grotstein. London. pp. 358-359.

Grotstein, J, S. (2000). Notes on Bion’s “memory and desire”. Journal of American Academy of Psychoanalysis. 28(4): 687-694.

Hoffer, A. (2020). Psychoanalysis as a Two-Person Meditation: Free Association,

Meditation and Bion. The American journal of psychoanalysis. 80(3):331-341.

Levine, H. B. (2013). Looking Back, Looking Ahead. Growth and turbulence in the container/ contained. Edited by H. B Levine & L. J Brown. London & New York. pp. 313-317.

Ogden, T, H. (2004). An introduction to the reading of Bion. International journal of psychoanalysis. 85:2. 85-300.

Olendzki, A. (2011). “The Construction of Mindfulness.” Contemporary Buddhism. 12.1. p. 55–70.