לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
איך לבודד את הקול האובדני דרך הקשבת הגוף? – כלים מעשייםאיך לבודד את הקול האובדני דרך הקשבת הגוף? – כלים מעשיים
איך לבודד את הקול האובדני דרך הקשבת הגוף? – כלים מעשיים

איך לבודד את הקול האובדני דרך הקשבת הגוף? – כלים מעשיים

מאמרים | 21/11/2021 | 1,039

במהלך שנות עבודתה אספה ליאורה בר נתן פרקטיקות מעשיות המאפשרות למטפלים, דרך ההקשבה והחיבור לגוף, לתמוך במטופלים שמבטאים קולות אובדניים. מקורן של פרקטיקות אלו, על הידע והניסיון שבהן, הוא מהשדה המקצועי של עבודה עם טראומה, ובהן היא מציעה להשתמש גם בהקשר של התמודדות עם אובדנות. גישת "ההתמקדות" (FOCUSING), אותה הגהה יוג'ין ג'נדלין, היא עיקר הבסיס התאורטי -פילוסופי לפרקטיקות אלו. מאמר זה מפרט שני מצבים של טיפול וליווי - של מטופלים הנמצאים במצב חירום אובדני ושל מטופלים הנתונים בייאוש עמוק, דכאון וקושי גדול.

איך לבודד את הקול האובדני דרך הקשבת הגוף? כלים מעשיים

מאת ליאורה בר נתן

 

 

 

לפני כחודש, הוזמנתי להרצות בכנס בנושא אובדנות (אריאלי, 2021). אמנם לא היה לי ניסיון פורמלי בעבודה עם מצבים אובדניים, אך יש לי ניסיון רב שנים ומיומנויות שונות שצברתי בעבודה עם טראומה ומצבים מורכבים, מה שעשוי לסייע גם בהקשר של מצבים אובדניים. החומר שהתגבש אצלי לקראת ההרצאה נראה לי חשוב ומועיל למטפלים אחרים, והחלטתי להעלותו על הכתב במאמר זה.

המאמר יעסוק ביישומים הפרקטיים, באופן שבו אפשר לסייע לאדם במצבים השונים לפני המעשה האובדני. אני כותבת "במצבים השונים", בשל ההבחנה שאני עורכת במאמר זה בין שני מצבים - בין מצב בו אדם נמצא במצב חירום, רגע לפני המעשה האובדני, בתוך "ההתקף האובדני" (למשל – ממש על הגג, רגע לפני קפיצה), לבין מצב בו אדם נמצא בייאוש עמוק, בדיכאון, כשהוא חווה תחושות של חוסר טעם לחיים, תחושות של כשלון, אשמה ובושה. הטיפול והליווי בכל אחד מהמצבים האלה יהיה שונה.

לפני שנים רבות הגיע אלי לטיפול יונתן (שם בדוי). עד אז, לא הגיע אליי מטופל במצב מורכב כל כך. שנתיים לפני שנפגשנו עבר תאונת דרכים קשה. הוא נפגע בעמוד השדרה, פגיעה שהיה קושי באבחון שלה, וסבל מכאבים נוירופטיים עזים שאין להם מרפא: רגלו הימנית רעדה באופן בלתי נשלט בזמן ישיבה. בשלב מסויים קיבל כדורים פסיכיאטרים שגרמו לאפטיה רגשית ואפשרו הפחתה מעטה בלבד בכאב הגופני. יונתן איבד יכולתו לעבוד באותה עבודה בה עבד, ואשתו לא הסכימה להמשיך לחיות איתו וביקשה שיעזוב אותה ואת שלוש בנותיו. הוא נאלץ לשכור חדר קטן במרחק מה מביתו הקודם ולהתקיים כמעט בחוסר כל. במהלך כשנה אדם איבד את בריאותו הפיזית, את השקט הנפשי, את משפחתו, ואת עבודתו. אז מה הטעם לחיות?

למדתי רבות מיונתן על התחושות הקשות של חוסר התקווה, הייאוש וחווית הכשלון, אבל למדתי ממנו גם על תקווה, מסוגלות, עוצמה, השלמה וקבלה. מה שהיה לא יהיה, יהיה אחרת... כמטפלת של יונתן לאורך שלוש שנים, למדתי צניעות מהי, למדתי לשהות בחוויה של חוסר אונים וחוסר יכולת לעזור. למדתי להיות ביחד איתו בתוך החוויה הכואבת, להאט לתוכה ולהמתין ביחד לשינוי שיגיע מבפנים.


- פרסומת -

מה היה בתהליך הליווי של יונתן שאיפשר את השינוי שאכן התרחש בסופו של דבר?

לפני הפרקטיקה, ששימשה אותי גם בטיפול זה, ברצוני להתייחס לשלוש היבטים תאורטיים:

  1. הגישה הפילוסופית-רוחנית שלנו כמטפלים
  2. הבנת תפקוד המוח בחוויית המצוקה
  3. תפקיד הגוף והמרקרים הגופניים במערבולת המצוקה וגם בשלב השינוי והריפוי

 

1. הגישה הפילוסופית שלנו כמטפלים המלווים את המטופל:

יו'גין ג'נדלין (Gendlin, 1978, 1984, 1996), מורי, ואבי גישת ההתמקדות (FOCUSING) היה תלמיד של קרל רוג'רס, אשר היה הראשון שדיבר על גישה טיפולית מוכוונת לקוח (Client Oriented), בשנות ה-60. לפי הגישה, הידע והדרך לריפוי נמצאים אצל המטופל ולא אצל המטפל. בעצם, אם אצליח להקשיב למטופל ברמה עמוקה שאיננה מאבחנת או פרשנית אלא שנוכחת ונמצאת איתו בדיוק היכן שהוא נמצא, יתרחש הריפוי.

בנוסף להקשבה העמוקה ולנוכחות, ג'נדלין הוסיף והדגיש את המימד הגופני. הוא ערך מחקר מקיף על טיפולים פסיכולוגיים שמצליחים וטבע מושג שנקרא "תחושה מורגשת – FELT SENSE". תחושה מורגשת היא תחושה פנימית – גופנית בעלת משמעות רגשית. בעברית השגורה בפינו, המילה הכי קרובה לזה היא "הרגשה". למשל הרגשה של בלבול, מועקה, בדידות, חוסר משמעות, זרות, כעס, עצבות, פחד, חוסר אונים, ומצד שני - שמחה, עליצות, רווחה, נינוחות, שקט, שייכות, בטחון וחיבור. התחושות הללו נמצאות בגוף שלנו והגוף שלנו מגיב אליהן. ג'נדלין למעשה אמר כך: אם נצליח ללוות אנשים לתוך החוויה הפנימית, הגופנית-רגשית שלהם, ונסייע להם לפתוח אותה ולשהות איתה, אז יתרחש ה-FELT SHIFT, התפנית הגופנית של ריפוי. תפנית, שהכיוון שלה תמיד יהיה חיובי .

מחקרים מלמדים שהגוף יודע את הכיוון החיובי שלו לריפוי. כל אחד מאיתנו, היונקים בני האנוש, נולד עם מטען גנטי אבולוציוני, ש"יודע" שעם הלידה והיציאה מהרחם תתקבל הזנה משד האם והגנה מגופה. גם גור חתולים או כל יונק אחר יודע זאת ומחפש באופן אינסטינקטיבי את שד אימו ואת חום גופה מיד עם הלידה (Gendlin, 1996). הדברים לעיתים משתבשים בהמשך הדרך, אך אפשר להגיד שהמערכת הפסיכו-פיזית יודעת איפה נמצא הטוב, גם כשאנחנו, בני האדם, לא נמצאים במצב טוב.

כמטפלים, המלווים את המטופלים, אנו רוצים לאפשר לאדם במצוקה לחפש את הכיוון המתאים, כיוון שהוא ייחודי למצב הספציפי ולהרגשה הספציפית שלו ברגע הזה. הכאב של אדם אחד לא זהה לכאב של אדם אחר, הייאוש של אדם אחד לא זהה לייאוש של אדם אחר, ואפילו הבדידות או המועקה של אדם מסוים ברגע מסוים לא דומה לבדידות או למועקה שלו עצמו ברגע אחר (ליאורה בר-נתן, 2012).

כמטפלת, הכוונה שלי היא להקשיב לאדם, לשהות איתו בחוויה הספציפית שלו ששונה מכל רגע אחר. כדי להצליח לעשות זאת אני צריכה ללמוד להקשיב הקשבה עמוקה מאד, הקשבה פעילה ולא הקשבה פאסיבית (Cornell ,2005). כך המטופל יחוש מובן, נראה, נשמע וגם, הכי חשוב: לא לבד. אני מצטרפת לחוויה שלו ונמצאת איתו בתוכה, וזה הדבר הכי חשוב להעניק לאדם באותו רגע. אם אני מנסה לשכנע אותו במשהו, אם שנינו ניצבים משני צידי המתרס, הרי שאנחנו לא ביחד. מה שנמצא הרבה פעמים בבסיס החוויה של האדם במצוקה הוא תחושת בדידות איומה. תחושה זו רק הולכת ומתעצמת כשהעמדה שלי כמטפלת שונה משלו. ולכן, הכוונה שלי היא להצטרף באופן מלא לחוויה הקשה שלו, יחד עם שמירה על הנוכחות הנפרדת שלי (Nail Friedman, 2007).

2. תפקוד המוח בחוויית המצוקה:

פרופ' דניאל סיגל , חוקר מוח, רופא ופסיכותרפיסט, עוסק במודל הפסיכו-פיזי ובמבנה המוח במצבי מצוקה. על פי מודל זה, המוח של האדם מחולק לשלושה חלקים (לוין, 1997, רוס, 2008):

  1. המוח הקדום, הרפטיליאני, הזוחלי - נמצא בגזע המוח ואחראי על התפקודים הפיזיים הבסיסיים כמו נשימה, דופק והזעה, וכן על התגובות ההישרדותיות שלנו – בריחה, תקיפה וקפיאה. השפה של המוח הזוחלי היא השפה הגופנית.
  2. המערכת הלימבית – נמצאת במרכז המוח ואחראית על הרגשות הבסיסיים. היא מאפשרת התקשרות לאחרים, אמפטיה וכן יכולת לתפוס את המצב הפנימי של האחר. במרכזה נמצאת האמיגדלה, האחראית על הרגשות העזים כמו פחד וכעס. השפה שלה היא שפת הרגשות, המטפורות והדימויים.
  3. המוח החושב, הניאו-קורטקס (המוח העליון) - אחראי על חשיבה, הסקת מסקנות, פתרון בעיות, קבלת החלטות, תכנון. השפה שלו היא שפת המילים.

קיים אזור נוסף – הקורטקס האורביטו פרונטלי, המחבר בין שלושת החלקים הללו. אזור זה ממזג את שלושת חלקי המוח העובדים ביחד לכדי שלם אחד: הוא מווסת את התפקודים הגופניים השונים ומייצר איזון ביניהם (סיגל והארצל, 2004).


- פרסומת -

מה קורה לנו בעת מצוקה?

הקורטקס האורביטו פרונטלי לא מסוגל לבצע את תפקודיו האינטגרטיביים והמווסתים, כתוצאה מפעילות מוגברת של האמיגדלה, או בשל הפרשה מוגברת של הורמוני לחץ. במקרה כזה, האדם עלול לחוות תחושת ניתוק מאחרים והתפרקות של תחושת העצמי המתבונן, הנוכח בסיטואציה. במצבים אלה האדם, העצמי, כמו "נחטף" ונשלט ע"י החוויה הפנימית, וחווה ניתוק בין שלושת חלקי המוח – הזוחלי, הלימבי והניו-קורטקס, שאינם פועלים עוד באינטגרציה.

כפי שאני רואה זאת, מניסיוני בתחום העבודה עם טראומה - אדם הנמצא בעת "התקף אובדני", רגע לפני המעשה, הוא אדם שהמוח הזוחלי, הקדום שלו, לקח את הפיקוד, לעיתים קרובות במנותק מהניאו-קורטקס, אותו מוח חושב. במצב כזה, האדם פועל בתגובה אינסטינקטיבית של בריחה ומנוסה מהחיים, כתוצאה מתחושת איום הישרדותית.

אם כן, מה עשוי לעזור לחלקי המוח, באמצעות הקורטקס האורביטו פרונטלי, לחזור למיזוג ותיאום?

ברגעים מהסוג הזה, יש חשיבות רבה לכך שהאדם ירגיש יותר נוכח. התמקדות והימצאות בהרגשה, ב"תחושה המורגשת", כמו למשל אמירה של המשפט הפשוט "אני מרגיש עכשיו מועקה בבית החזה", גורמת לאדם לשהות בשלושת המימדים: תחושה רגשית (מע' לימבית) שיש לה ביטוי גופני (מוח זוחלי) אשר מבוטאת במילים (הניאוקורטקס).

מי שמלווה אדם במצוקה יכול לסייע לו להתחבר לתחושותיו באופן הבא:

  1. זיהוי ודיוק המילה של התחושה
  2. זיהוי המיקום שלה בגוף
  3. "פתיחתה" על ידי תיאור שלה ושהייה עמה

תהליך זה יאפשר לשלושת חלקי המוח לחזור לאינטגרציה ולוויסות, שכן הקורטקס האורביטו פרונטלי יחזור לתפקודו המאזן.

3. תפקוד הגוף במצוקה, בשינוי ובריפוי:

קיים פתגם סופי עתיק לפיו "הגוף הוא החוף של ים ההוויה". לפחד אין גבול, לכאב אין גבול, לחרדה ולדיכאון אין גבול, אבל לגוף יש גבול. כל תחושה שנוכל לזהות כ"מקום" בתוך הגוף, תאפשר לנו להפריד אותה מתחושת האני. באופן הזה, יש אפשרות להכיל את התחושות הכי מורכבות וקשות אותן אנחנו חווים. אם המועקה נמצאת בבית החזה - הרי שיש לה גבול וקו מתאר; אם הבדידות נמצאת בבטן - הרי שיש לה מקום. אף תחושה היא לא האדם עצמו. יש את התחושה שנמצאת בגוף ובנפרד את מי שחווה אותה. התהליך מאפשר להגדיל את יכולת ההכלה של ההרגשה הקשה שנחווית.

אמנם התובנה הזאת, על ההפרדה בין האדם לבין תחושותיו, לא מאפשרת לשנות את המציאות החיצונית בהווה וגם לא את העבר, אבל היא בהחלט מאפשרת להכיל את מה שקרה ואת מה שקורה ובאופן הזה יכולה, אולי, גם לשנות את העתיד. במצב כזה של הכלה, אין חוויה של טלטול על ידי הרגשות העזים, וגם לא תחושה שהתחושות הקשות השתלטו, אלא הרגשה מוגברת של שליטה. בעקבות ההתמקדות בגוף, האדם חוזר להיות "בעל הבית של עצמו". גם אם ייכנס שוב לגל רגשי מצוקתי ו"ייחטף" שוב על ידי תחושות קשות, אני יכולה לומר מנסיוני שגם גלים מהסוג הזה יהיו קצרים יותר וסוערים פחות, עם הזמן והתרגול.

הפרקטיקה

הרקע התאורטי בא לידי ביטוי בפרקטיקה המעשית של טיפול באדם שחווה תחושות קשות (להבדיל מאדם שנמצא ב"התקף אובדני"), אותה גיבשתי לאחר שנים של עבודה עם גישת ההתמקדות.

דגשים פרקטיים שעשויים לסייע לאדם החווה תחושות קשות (המקרה של יונתן):

1. הקשבה עמוקה באמצעות הדהוד:

החזרת המילים של האדם לצורך דיוק ההרגשה, מתן תוקף, הכרה ונראות לצורך האטה והרחבת יכולת ההכלה. דוגמא:

מטפלת: "חשוב לי להבין בדיוק למה אתה מתכוון. אתה אומר שאתה מרגיש מפורק, שהכאב בלתי נסבל, ואתה מרגיש את תחושת חוסר הטעם לחיים. אתה מעדיף למות ולא להיות נטל על אישתך. אתה מתבייש במה שהפכת להיות. האם כך אתה מרגיש?"


- פרסומת -

יונתן : "נכון... כך אני מרגיש..."

יש מטפלים שיחששו מההדהוד, שיגידו שהוא מעצים את הדרמה, חודרני, עלול להכאיב, עשוי להיות שגוי, יכול להכעיס את האדם שנמצא ממול. מניסיוני, לאחר שהדהדתי למטופלים רבים במצבי מצוקה – זהו לא המצב. ההדהוד מאפשר לאדם שחווה משהו מבלבל, מורכב וחסר שם להרגיש מובן , הוא חש שיש מי שנמצא איתו ביחד במורכבות הזאת. ההשפעה היא גם פיזיולוגית: דרך ההדהוד המטופל מתחיל להאט את שטף דיבורו, מה שמאפשר לו לחוש ולהכיל את החוויה. כמו כן, דרך ההדהוד, אני כמטפלת עוזרת לו לדייק את עצמו, עבור עצמו, ולהגיע לתחושה מדויקת, פנימית ועמוקה יותר - לעיתים גם לחלקים שלא היו מודעים קודם לכן. המטופל, אם כן, מרגיש מובן יותר לעצמו ולאחרים, וזוהי הקלה משמעותית שיש לה השפעות לטווח ארוך.

2. "פתיחת" התחושה המורגשת - שהייה בה:

 בשלב הזה אני רוצה להזמין את האדם שנמצא במצוקה לתאר יותר את ההרגשה שלו. המטרה היא לא להתמקד בסיפור או בנרטיב – גם החלקים האלה חשובים, אך העניין המרכזי ביותר הוא ההרגשה של המטופל. יש לסייע לו "לפתוח" אותה יותר על ידי תיאור החוויה בגוף, או על ידי תיאור האופן שהגוף מגיב לה. לאחר מכן יש להזמין את המטופל לשהות בתחושה. בשלב כלשהו מגיע מעין שינוי, "Felt Shift", תחושה של הקלה ושחרור.

דוגמה ל"פתיחה" ושהייה:

מטפלת: "אמרת שאין טעם לחיים שלך ושאתה רוצה למות... תתאר יותר את החוויה שלך. אני רוצה להבין אותך יותר..."

יונתן: "אני ממש לא רוצה להיות פה יותר. לא יכול להרגיש את כל הסבל שאני גורם לאחרים. נכשלתי."

מטפלת: אני יכולה להבין שאתה מרגיש שאתה לא יכול לשאת את הסבל שאתה גורם לאחרים. מרגיש שאתה נכשל. תחושת הכשלון שאתה מדבר עליה... תתאר אותה יותר..."

יונתן: "אני כבר לא מתפקד. לא מביא פרנסה... כואב לי..."

מטפלת: "זה ממש כואב (שתיקה). הכאב הזה... יש לו מקום בגוף?"

יונתן: "כן, בלב, הלב שלי שבור..."

מטפלת: "תתאר יותר של הלב השבור שלך... כמו מה זה?"

יונתן: "ממש לב שנשבר ומתנפץ לרסיסים..."

מטפלת: "אתה יכול להרגיש אותו עכשיו בגוף?"

יונתן: "כן..."

מטפלת: "בוא נהיה ביחד... עכשיו עם הלב המדמם והשבור שלך... שנינו... ונראה מה קורה לו (שתיקה )... ומה קורה לו עכשיו?"

יונתן: "הוא קצת נרגע..."

מטפלת: "איך אתה מרגיש את זה עכשיו בגוף?"

יונתן: "הוא פחות דופק... הגוף שלי רגוע יותר."

המטפלת מזמינה את יונתן לתאר את החוויה הנפשית והגופנית שלו, לפרטי פרטים. עם כל תיאור כזה, שהוא מעין "פתיחה" של ההרגשה, החוויה הרגשית משתנה, מעמיקה והופכת להיות מגוונת יותר: מהרצון למות מגיעה תחושת הכשלון, מתחושת הכישלון מגיע הכאב, ואת הכאב ניתן לזהות בגוף, באופן שמאפשר הקלה. ההגפנה, סימון התחושות בגוף, מאפשרת למטופל להפריד את הרגשות הסוערים מעצמו, להתבונן בהם ממרחק וכך להכיל אותם יותר. המטופל חש, לעיתים באופן מודע ולעיתים באופן לא מודע: הכאב הוא לא "כולי", הוא נמצא בלב, כחלק ממני.

יש לציין, שהתהליך הזה עלול לעיתים לעורר חשש במטפלים: ההובלה של המטופל לעין הסערה מפחידה ועשויה להישמע, ללא התנסות מוקדמת, כאובדן שליטה. בסופו של דבר, מדובר בתהליך איטי, הדרגתי ומובנה: גם אם המטופל עצמו הוא זה שמוביל את התהליך, שכן הוא זה שמעלה את התכנים ועובר ביניהם, המטפלת מאפשרת סידור וארגון של החוויה באמצעות הליווי שלה. מעבר לכך, המטפל וגם המטופל נמצאים במקום שבו המטופל יכול להיות באותו רגע – מה שמאפשר לשהות גם במצבים של הצפה רגשית ולהכיל אותם יחד.

ניתן גם להשתמש בדימוי כלשהו שמתאר את החוויה:

יונתן: "אני לא יכול יותר...העולם שלי חרב, המשפחה שלי התפרקה... (שתיקה) לא יכול לשאת את זה יותר..."

מטפלת: "זה באמת קשה... (שתיקה). מה ההרגשה שלך כשאתה אומר את זה?"

יונתן: (שתיקה)..."חוסר אונים. אני מרגיש חסר אונים. לא יודע מה לעשות."

מטפלת: "תתאר יותר את חווית חוסר האונים שלך. אולי אתה יכול לחוש אותה בגוף או אולי יש דימוי שיכול לתאר את זה?"

יונתן: (שתיקה) "כן...כמו בובת הסמרטוטים של הבת שלי."

מטפלת: "תתאר אותה יותר"

יונתן: "אין לה עמוד שידרה, היא מרוחה על הרצפה חסרת תועלת."

מטפלת: "החוויה הזו של חוסר בעמוד שידרה, משהו שמרוח, חסר תועלת, איך הגוף חווה את זה? "

יונתן: (שתיקה) "אין לי כוח בגוף, הגוף שלי ללא אנרגיה. מרוח...ללא עמוד שידרה."

מטפלת: "בוא נהייה רגע ביחד עם הגוף שלך ללא כוח, ללא אנרגיה, ללא עמוד שידרה..."

יונתן: "אני מרגיש שאני צריך שמישהו יחזיק אותו כדי שלא אעלם לגמרי."

מטפלת: "מי יכול להחזיק אותו?"

יונתן: "כשהייתי קטן, אמא שלי היתה מחזיקה ומחבקת אותי לפני השינה. כך הייתי נרגע ונרדם."

מטפלת: "אתה יכול להיזכר ולדמיין את זה לרגע. ממש להרגיש את זה בגוף..."


- פרסומת -

יונתן: (שתיקה ונשימה עמוקה) "כן...זה באמת מאד נעים."

מטפלת: "איך הגוף שלך מגיב לזה?"

יונתן: "הוא נרגע ומקבל יותר כוח."

מטפלת: "יופי... ממש תרגיש את זה בגוף."

המטפלת מזמינה את יונתן להעמיק באמצעות דימוי. הדימוי שעולה מתוכו מאפשר ליונתן להתרחק מעט מהחוויה הקשה, להתבונן בה ולתאר אותה מבחוץ, מהסתכלות על הבובה. בסופו של דבר, השהייה בתחושות עם המטפלת מעלה צורך ברור ("אני מרגיש שאני צריך שמישהו יחזיק") שמקבל מענה דרך דמיון. התחושה הגופנית משתנה וכך גם ההרגשה הפנימית.

3. העמקה בתחושות המורגשות, מעבר מהחלק המודע לחלק הלא מודע:

התהליך מאפשר ליונתן לעבור בהדרגה מחלקים מודעים המבוטאים בתחילת התהליך באמצעות משפטים כמו –"אין טעם לחיי, אני רוצה למות...", "העולם שלי חרב" לחלקים – רגשות או צרכים, שהם בדרך כלל פחות מודעים ונגישים המתבהרים לקראת סופו, "אני מרגיש חסר אונים או בודד" או "אני צריך שמישהו יעטוף אותי". כך מתאפשרת שהייה עם החלקים הכואבים, עד לבירור הצורך והמענה שניתן לספק להם והגפנה של החוויה החדשה בגוף.

4. הכרה בחלקים שונים ופתיחת הקונפליקט הפנימי:

מניסיוני, לעיתים קרובות המצוקה נגרמת כתוצאה מקונפליקט הקיים בין חלקים רגשיים שונים באדם (אור-בך, 2019; אליצור ועומר, 2019). דוגמה: חלק אחד ביונתן מחובר למשפט "אני חייב למצוא עבודה, לפרנס את המשפחה שלי," ואילו חלק אחר מזדהה עם המשפט "אין לי כוח לכלום, אני רוצה שכולם יעזבו אותי בשקט."

ככל שהקונפליקט הרגשי גדול יותר, כך תחושת המצוקה וחוסר האונים מציפים יותר. המטרה של המטפל היא לאפשר לאדם במצוקה להכיר בכל החלקים, לתאר אותם, לברר איפה הם נמצאים בגוף או איך הגוף מגיב להם – כדי שתהיה אפשרות להכיל את החלקים ואת המורכבות. הרעיון הוא, שההימנעות מהצדדים הקונפליקטואליים היא קשה וגוזלת אנרגיה הרבה יותר מאשר השהייה עמם. לעומת זאת "פתיחה" שלהם ונוכחות עימם, מאפשרת להם להתגלות, לקבל מקום והכרה. כך החלקים יכולים להיפרד או להשתלב לכיוון של ריפוי, כחלק מהתרת הקונפליקט.

דגשים לגבי ליווי של אדם בעת התקף אובדני, בחירום:

מניסיוני, אדם שנמצא בהתקף אובדני צולל לתוך חוויה שבה האפשרות היחידה עבורו היא לנוס מהחיים. המוות מושך אותו כמו מערבולת שסוחפת אדם טובע. הוא כל כולו מרוכז בחוויית ההישרדות שלו, ללא שליטה, ומרגיש בדידות תהומית. במצב כזה, אין לו יכולת ליצור קשר עם האחר. ולמרות זאת, גם במקרה הזה יש מה לעשות כמטפלים, בצניעות אך גם בנחישות רבה:

  1. יצירת קשר: חשוב לקרוא לאדם בשמו, לוודא שהוא שומע אותנו ורואה אותנו, ולבקש שיסתכל לעיניים שלנו לפחות לכמה רגעים. בכל פעם שבה הוא מוריד מבט יש לקרוא לו בחזרה אלינו. המטרה היא לקבל ממנו באופן מילולי כמה שיותר איתותים חיוביים, כמו תשובה מילולית "כן", ולנסות להרוויח זמן.
    "אתה שומע אותי דן? אתה רואה אותי בעיניים כרגע? תסתכל אלי, תסתכל לעיניים שלי עכשיו."
  2. מתן אוריינטציה: אדם בתוך "התקף אובדני" מאבד את תחושת ההתמצאות במרחב ובזמן. ניתן לומר לו שהוא נמצא עכשיו במצב של התקף אובדני ולהבהיר לו שתחושת המצוקה הספציפית הזו היא כמו גל: היא יכולה להיות חזקה ועוצמתית, אבל היא גם עוברת, וניתן לשהות בה ביחד. "אנחנו כרגע בגל החירום תמר. בגל המצוקה. אני לא עוזבת אותך עד שהגל הזה יעבור."
  3. התייחסות גופנית: ההתייחסות הגופנית מאפשרת קרקוע: מתן גבול לגוף מחזיר לאדם את תחושת הנוכחות במרחב, ומביא לוויסות המדדים הפיזיים המרכזיים (דופק, נשימה והזעה). בעקבות התהליך, מתרחבות בגוף תחושות של רגיעה ושקט.

דרכים לקרקוע -

  1. כדאי לעודד את המטופל לשים לב לכפות הרגליים שלו ולמגע שלהן באדמה. אפשר להנחות אותו לדמיין איך שורשים יוצאים מכפות הרגליים ומגיעים למרכז בטן האדמה, ולשאול על התחושה שעולה בגוף. דוגמא:
    "שימי לב תמר לכפות הרגליים שלך עכשיו. תרגישי את המגע עם האדמה. את מרגישה אותן?"
    המטפלת מחכה לאישור, ל"כן" קצר.
    "תכווצי את האצבעות. תזיזי את האצבעות, עד שתרגישי שכל כף הרגל שלך נצמדת לאדמה. ממש תתפסי את האדמה עם כף הרגל. תבדקי אם מתאים לדמיין שיש שורשים שיוצאים מכף הרגל שלך עד למרכז כדור הארץ. את קטנה. עומדת על כדור הארץ, והוא גדול ומחזיק אותך."
  2. אפשר להמליץ לאדם להישען במקום מושבו ולחוש את תחושת ההישענות של הגב. כך ניתן לבדוק את מצב טונוס השרירים בגב, בידיים, ברגליים, עד כמה הוא מתוח ועד כמה רפוי. דוגמא:
    "שימי לב תמר לגב שלך, תרגישי שהוא נשען על הספסל. תרגישי שאת מרפה את השרירים שלך לרגע ומרגישה את התמיכה של הספסל בגוף שלך. תראי מה קורה לנשימה שלך עכשיו."
  3. ניתן לשים לב לחוויית השאיפה והנשיפה של האויר, למעבר שלו דרך הנחיריים עד שקצב הנשימה נרגע. לנשימה יש חשיבות רבה: אפשר לומר שהיא מעין נייר לקמוס למצב הרגשי.
  4. אפשר לבקש מהמטופל לשים יד אחת על בית החזה ויד שנייה על הבטן, לחוש את המגע והחום שעובר מכפות הידיים אל הגוף ואת חווית העיטוף שכפות הידיים יוצרות עד להרגעת הגוף. דוגמא:
    "שימי יעל יד אחת שלך על בית החזה ואת היד השנייה על הבטן. תדייקי את המגע בדיוק בדיוק, שיהיה נעים ומרגיע. תחושי את חום כפות הידיים שלך נכנס לתוך הגוף, מרכך ומרגיע את פנים בית החזה והבטן. תרגישי שהידיים עוטפות את הגוף. תנשמי נשימות עמוקות פעם לבית החזה ופעם לבטן. לאט לאט... עד שהבטן ובית החזה קצת נרגעים. מה ההרגשה שלך עכשיו בגוף?".
  5. מומלץ לבקש מהמטופל לשים את כף יד ימין על הלב ואת כף יד שמאל על זרוע ימין. כך הוא עוטף את עצמו ומחבק את עצמו עד שקצב הלב נרגע. דוגמא:
    "לירון שימי לב לידיים שלך. יד ימין שימי על הלב. ממש תעטפי אותו. תרגישי את הדופק ותהיי עם קצב הלב עד שקצת יירגע... עכשו תוסיפי וקחי את יד שמאל ושימי אותה על זרוע ימין. כאילו את מחבקת את עצמך. תישעני, תני לגוף שלך להרפות. אם את רוצה את אפילו יכולה טיפה להתנדנד, נדנוד עדין ומרגיע כמו בעריסה.... קחי לזה זמן.... עד שהגוף נרגע והנשימה מעמיקה. מה ההרגשה שלך כרגע?"

לסיכום

הגוף הוא שחקן מרכזי בתהליכים הנפשיים. המטפלת יכולה להבין מה עובר על המטופל שלה דרך ההתמקדות בגוף, וגם יכולה לסייע לו לחוות צמיחה רגשית באמצעות התייחסות למצבים ולדימויים גופניים. מניסיוני המקצועי, טכניקות ההתמקדות מאפשרות לטפל בייאוש, כאב ופחד שנמצאים בתשתית של החוויה האובדנית, כאשר במצבי חירום יש מקום להשתמש בטכניקות של קרקוע וחיזוק הנוכחות.


- פרסומת -

 

 

מקורות

 אור-בך, י., (2019), איך תקשיב לאדם שעל הגג? תגובה לאליצור ועומר, הדף – במה ליצירה עצמאית.

 אליצור, א., עומר, ח., (2019), מה תאמר לאדם שעל הגג – הצעה לטקסט למניעת התאבדויות בזמן אמת, הדף- במה ליצירה עצמאית.

אריאלי לילך, (2021), חוזרים עם תשובה: איך כל אחד ואחת יכולים למנוע התאבדויות. אתר פסיכולוגיה עברית: https://www/hebpsy/net/....asp?id=4226

 בר-נתן ליאורה, (2012), שערי גישה לתחושה המורגשת בתרפיה מוכוונת התמקדות - מודל טיפולי, אתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/....asp?id=2732

ג'נדלין, י', (1978), התמקדות. הוצאת מרקם.

וייזר קורנל אן, (1996), כוחה של התמקדות, הוצאת אור-עם.

לווין, פ., (1997), להעיר את הנמר. הוצאת אסטרולוג.

סיגל, ד'., הארצל, מ., (2004), הורות מן השורש אל הלבלוב. הוצאת אחיאסף.

פורת גליה ובר-נתן ליאורה, (2013), דימוי מאחד ותרומתו לתהליך טיפולי בגישת ההתמקדות, אתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/....asp?id=2919

 רוס, ג., (2008) מעבר למערבולת הטראומה אל מערבולת הריפוי. הוצאת נורד.

 Friedman Nail, (2007), Focusing-Oriented Therapy (FOT).

 Gendlin, E.T. (1968), The experiential response. In E. Hammer (Ed.), Use of interpretation in treatment, pp. 208-227. New York: Grune & Stratton. From http://www.focusing.org...ol_2156.html

 Gendlin, E. T., (1984), The client's client: the edge of awareness. In R. L. Levant & J. M. Shlein (Eds.), Client-centered Therapy and the Person-centered Approach: New Directions in Theory, Research and Practice, pp.76-107. New York: Praeger.

 Gendlin, T. E., (1996), Focusing-Oriented Psychotherapy. New York, London: The Guilford Press.

 Gendlin, E. T., (2002), Foreword. Roseville, CA: Penmarin Books.

 Weiser Cornell Ann. (2005), The Radical Acceptance of everything, Callune Press.

 

 

 

 

 

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

בר-נתן, ל. (2021). איך לבודד את הקול האובדני דרך הקשבת הגוף? – כלים מעשיים. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=4236


תבנית לציטוט ויקיפדיה:

* {{פסיכולוגיה עברית|בר-נתן, ל.|איך לבודד את הקול האובדני דרך הקשבת הגוף? – כלים מעשיים|4236|2021}}

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.