מיכל ברנע אסטרוג
נדידה
הוצאת פרדס
הַדָאיָאנָה, ישות לא מכאן, חיה חיי הרהור וזוהר על גדות הנהר הגדול, עד שיום אחד יורד עליה כוח הכבידה ומפיל אותה ארצה. היא מוצאת את עצמה בעולמנו, מתוודעת אל הארץ ואל היסודות הארציים שבה, המתעוררים ונחשפים כדחפים, כחושים וכשכבות זיכרון. מרים מנהלת ארכיון עדויות מתקופה אפלה של האנושות, שפרטיה נחשפים במהלך הסיפור. היא מנווטת בין העדויות לבין ההווה החמקמק, ובין המטען הקולקטיבי לבין המטען האישי שלה. אולריך הוא מוזיקאי שירד מגדולתו ומפלס את דרכו מן הבדידות והצמצום. באי קטן, אי שם במרחב ובזמן, הם נפגשים.
זהו סיפור על אנושיות הנזכרת בעצמה; על התגשמות ועל התמוססות, על מרומי הרוח ועל שורשיה הניזונים מעפר וממי תהום. זהו סיפור שאהבה גדולה שורה עליו – אהבת האדם, אהבת החי והצומח, הרוח והשמש והים, אהבת הניגון – ואהבת המילה הכתובה.
ד"ר מיכל ברנע אסטרוג היא חוקרת פסיכואנליזה ובודהיזם וראש התוכנית התלת-שנתית לגישת האקומי בישראל. ספריה הקודמים, התבהרות (רסלינג ו-Karnac, 2017) ואנשים עדינים (רסלינג, 2018; Routledge, 2019) ראו אור בעברית ובאנגלית. זהו הרומן הראשון שלה.
לפניכם פרק מתוך הספר באדיבות המחברת וההוצאה לאור:
1
ובעת ההיא חייתי בין העולמות – רואה, מרגישה ואך בקושי נראית. ציפורים ועלי כותרת ביום, צרצרים וירח בלילה היו נחמתי.
רחם לא נשאני, אם ואב לא הולידוני, שד לא הניקני. ובכל זאת איזו תחושת ערסול מעורפלת כמו שכנה בקפלי ההכרה, ומתק צוף הפרחים היה מעיר אותה ומעורר בי רמז של ריחוף משוח ערגה. ובכל זאת איזו יד נעלמה מלטפת ראש, חופנת לחי וסנטר, מוחה דמעה. ומעת לעת, כשסדק בזמן מאותת לי, או כאשר האדמה נעשית פריכה, או כאשר עולה בדעתי האי ההוא או הנהר ההוא או האישה ההיא שנגינת כינור בשערה, אני נושאת את עיניי אל האופק או כלפי מרכז החזה, ואליהם אני כמהה.
הַ-דָא-יָא-נָה, הגו את שמי ברכּוּת מפולות שלגים רגועות למראה ביום שבו הופעתי בעולם, לפני שנות יֵרח רבות, שחצו חלל ואש וארץ וים והיו לנהרות של מחשבה וזמן. אבל מפולות שלגים גלשו מאז לנהרות שוצפים, מפולות גלשו למרגלות ההרים, מפולות הניחו סלעים כבירים על גדות נהרות שהיו עד אז רגועים. ובין הסלעים ציפורי ענק מהלכות על שתיים וממלאות את האוויר בנוצות ובשירים, ובין שם לכאן משתרעים תהומות חסרות שחר, כוכבים ושמשות מלוא העין, פיתולים וקימוטים, שרכים שפלי קומה ביערות עד עצומים.
ובין אז לכאן הקיפו אותי אטמוספירות זרות ומילאו את ריאותיי. ויצורים שלא ידעתי ליחכו את ידיי, ומזונות משונים הזינו את גופי, והרגשות שלא שיערתי זלגו מתוכי וגדשו את חושיי. אני יודעת את הדבר שלו אתם קוראים ספק. אני יודעת את הדבר שלו אתם קוראים בושה. אני יודעת את הדבר שלו אתם קוראים חורבן. אני יודעת את הדבר שלו אתם קוראים אימה שנתלשה ממְקורה ושכחה את שמה.
עונות השנה באות וחולפות עליי, מותירות בי סימנים: בשכבת המעטה ובפְנים, במקומות הרכים ככותנה, המחודדים כקוץ והשטוחים כאדמה. נחילי אצבעות בחול, חריצי מים בסלע, אניצי סביון, שדרות עלי שלכת מתפוררים. אני פוסעת בשבילים בלתי נראים, חוצה את רקמות הקיום, רקמות הקיום חוצות אותי. אני פוסעת בשבילים בלתי נראים, ועלי שלכת מתפוררים ונפוצים ברוח מקצות הכרתי.
***
ויום אחד, עת ישבה כהרגלה בצל העץ, בשולי הנהר, וחשבה מחשבות על טיבה של ידידוּת ועל קשריה הדקים עם תנודות הצליל וגלי האור, התגנבה לאיבריה איזו אי-נוחות זרה. בתחילה זעה קלות במקומה (דבר שלא היה אופייני כלל וכלל לה ולבני מינה), ואז חדלה מן התנועה וממחשבותיה ופנתה להתמקד בתחושה העמומה כדי לבחון את מהותה. היה זה כאילו כוח נגד כלשהו הנץ בתוכה, וכעת הריחוף – ואף הזקיפות עצמה – נעשו כרוכים במאמץ. היה זה כאילו אורה העצמי הועם במקצת, ותחת מידת האור שנעלמה צצה מידת עלטה. היה זה כאילו הצבעים לא השתברו באותה חיוּת מבעד לנשימתה. "כבדות", כך הייתה מגדירה את התחושה החדשה הזו, אם הייתה לה בשבילה מילה. וככל שהתבוננה בה, וככל שחשה אותה, כך הלכה "כבדות" והתגברה.
מה זה היה לה? לראשונה בחייה נגע בה שמץ טלטלה. רגע אחד עוד איווששו מעליה עלי העץ הרחבים והזהובים וגלי הזמן ליטפו את פניה ברכּוּת, והנה מין זרות שכזו; מתמיהה, מטרידה, מורחת קרום עכירות על מימי הנהר ובנפשה. נדמה היה לה שהיצורים המכונפים שעל הגדה האחרת מביטים בה מתוך השתתפות בצער; או שהיה זה דמיונה בלבד, והם לא הבחינו בה כלל והיו עסוקים בענייניהם הרגילים (מקישים אצבע באצבע, טובלים כנף, מכוונים מיתר). כך או כך, לא היה אפשר להתכחש לעובדה – אף על פי שהשכבה העצלה של נפשה ניסתה גם ניסתה – שהרגע הזה גורלי ומכריע, ושאין ממנו חזרה.
בשעות הבאות עוד התנהלה בעולמה השמיימי כתמיד, אולם בד בבד הייתה ערה למציאות הפנימית שלה, שאחדותה נפגמה; שמשעה לשעה נעשתה מורכבת, שהזרמים בה החלו חוצים זה את זה ומייצרים תמהיל צבעוני של מוּכּר ולא נודע. עד אשר הניחה את עצמה על המצע הענוג ששימש אותה משחר היותה, וכעבור דקות ארוכות של נים-לא-נים מהורהר, נרדמה (דבר שלא היה אופייני כלל וכלל לה ולבני מינה).
ובחלומה גידל הנהר קרקעית דשנה וחוּמה, ומימיו הצלולים נמלאו בשפע צמחייה ודגה. והיצורים המכונפים הצמיחו מקורים מחודדים וקשים וזנחו את כלי המיתר. וצבעו של העץ התחלף, גם עליו; ותחת החלקוּת והזוהר אחזו בו מוצקוּת וחספוס, וענפיו התנודדו וכרעו תחת משקלם של היצורים וכלפי משקל פירותיו. ומגע האוויר נעשה מורגש, ועורה עקצץ, התעבה ונמתח; ועם כל שאיפה חדר אליה כעת, עם האוויר, דבר מה נוסף ("ריח", הייתה קוראת לו, אם הייתה יודעת להצביע עליו); והייתה בו מתיקות מפוררת שלחלחה את נימיה וסללה רשת של מחילות התנדפות בין כל חלקי גופה, מקודקוד עד קצות הבהונות ומבטן ועד גב.
תחושת הכובד גברה והתעצמה, הרכינה אותה מטה, נלחמה בהתעלות שליוותה אותה עד אז. בפלג הגוף התחתון, בפלג הגוף האמצעי, בגפיים; וביתר שאת בראש, שכמו איים ליפול אם לא יימצא מי שיאחז בו כהלכה. היא חלמה עשרות חוטי זהב שקופים רוטטים, חזקים וקלים, שנצמדים לכל פינה בראשה ומרימים אותו בשבילה; ויצורים נאים שמחייכים אליה מלמעלה, אוספים את החוטים ומהדקים לפי הצורך, קורנים מנדיבות ומאהבה. היא נשענה לאחור, ובעיניים עצומות חייכה אליהם בחזרה; וצמרמורת עברה בה כאשר כמה קפלי זיכרון התעוררו בה לתחייה, והתמתחו; והחלו מפזרים אבקת זיכרון בכמה פינות נידחות, שאט אט התרבו והתרחבו, עד אשר כיסו את אם הדרך של הכרתה. ופעם נוספת הצטמררה כשהיה לה נדמה שהיא מרגישה מן העֵבֶר האחר גם אי אילו בריות אטומות; ואיזו כהוּת מבשרת רע.
בסופו של דבר התעוררה. לא היה לה מושג כמה זמן ישנה ולא היה לה ברור טיבו של המצב הזה שבו מצאה את עצמה. זמן החלימה היה כשעת הדמדומים של הנפש, השינה העמוקה – כחידלון בזעיר אנפין, כאובדן ההכרה. היא, שהייתה רגילה לנווט בין גלי הזמן והתודעה כאוות נפשה כמעט, בשליטה כמעט מלאה – הרגישה כעת שהכרתה לוטה בערפל האי-ידיעה, ושפרק הזמן האחרון שעבר עליה מצוי מעבר להשגתה. זכר אירועי האתמול המטרידים (אם היה זה אתמול, מי יודע; אולי חלף חודש, אולי חלפה שנה) הצטרף לבלבול ול"כבדות", שהפכה שתלטנית ומתישה. משטח קשה ומחוספס החליף את המצע הרך והמוכר. ראשה קדח, אצבעותיה עקצצו כמחושמלות, חזהּ תסס. "נפילה", הייתה קוראת לזה, לו הייתה מוכרת לה התופעה. "כאב", הייתה חושבת, לו היה בעולמה תקדים לכזאת מחשבה. "כאב הנפילה", הייתה מבינה, אם משהו בחייה היה מכין אותה לבואו, אם מישהו היה מסביר לה שלכל דבר יש סוף, גם למתק ההתמשכות של קיומה.
***
הַדָאיָאנָה הייתה ישות תבונית רב-חישתית עדינה. קומתה הייתה כקומת אישה, פניה בהירות ונטולות גבינים; פיה, אפה ואוזניה הסתמנו אך בקושי, כהצללות חמקמקות, כמשיכות מכחול של צבע בהיר על משטח הבהיר ממנו רק במעט. נקבוביות עורה השקוף והדק התרחבו כלפי חוץ, רבבות פִּיוֹנִיוֹת דמויות משפך, כעין פרח החֲבַלְבַּל. מרגע לרגע היו סופחות את אגלי העולם, נפתחות ונסגרות לעומתם, רוטטות וממלמלות בטון זעיר קמצוץ צליל מכוון היטב, ששלח לאטמוספירה אותות ויצר באמצעותן מעטפת תהודה ססגונית, גם אם כמעט שלא נשמע. רסיסי המציאות היו נספגים בה כך, ואז נוגעים ומניעים אי-אילו מבין אין-ספור השֹערות הזעירות שהתנועעו תדיר בנוזל פנים-גופי צלול כחלחל. תנועת הנוזל הייתה מעוררת הפרשות גופנפשיות: רגיעה ואקסטזה, התפעמות ורפיון, חקרנות מחודדת והרהור צף, התעלות ואהבה. וכפי שמיד עמדה לגלות, בתנאים המתאימים גם חרדה וצער, בלבול וקהות חושים, בדידות וערגה.
היא התיישבה במקומה (לא פשוט להזדקף לנוכח כוח הכבידה) ונשמה נשימה עמוקה. ניחוחות רעים וטובים נטמעו בה, עזים וקלושים, רקובים ורעננים, יבשים ורטובים, כולם זרים ומשונים ומעוררי מבוכה. היא החליטה להניח להם לעת עתה, וראשית כול לבדוק את שלמות גופה ואת כוח המחשבה שלה, כדי לשכך את דאגתה ההולכת וגואה וכדי להבין מה בכל זאת לא אבד ועדיין עומד לרשותה. היא עצמה את עיניה הכהות, הגדולות, שקווי המתאר שלהן היו עמומים ונראו כאילו התפוגגו אל מצחה ואל לחייה בהדרגה, ופחד עלה בה שמא שוב תיפול דרך הזמן ותשקע בתרדמה. "הכול דמיוני," אמרה לעצמה בקולה המתנגן, בניסיון להירגע. "הכול נמוג באופק. הכול עולה בעשן." היא דיברה כדרכה, בשפה שבה רכות ההגייה מנחה את צירופי ההברות והמילים, שבה לשון וחך ושפתיים מתעגלים זה כלפי זה בקלות נפלאה, שבה הברה נשפכת להברה בלי קטיעה; היא אמרה את הדברים, ובה בעת ידעה היטב שהם עצמם העשן, ושהמציאות שלפניה שונה: מציאות קשה, מציאות נוקשה, מציאות מוצקה, מציאות כבדה. דבר מוביל לדבר, זאת ידעה. אבל מהו הדבר שהוביל אותה לכאן? "אל תרשי לעצמך לחשוב על זה," ניסתה אסטרטגיה שנייה; אבל המילים התאדו מאליהן עוד בטרם התמקמו בשולי האפשר, והיא נדנדה בסלחנות את ראשה וכמעט שגיחכה: כי איך אחת שכמותה, שגדלה על גדות הנהר הגדול, יכולה לעכב את המחשבה? מוטב שתנער את עצמה ותתחיל לתור את העולם הזה, ויהי מה.
הַדָאיָאנָה קמה. הדאיאנה הסתחררה מעט והתנודדה על מקומה. הדאיאנה הידקה ופערה את עיניה, כרתה אוזניה ומתחה למרחק את טווח שמיעתה. במשך כמה רגעים צמיגיים, לא ברורים, ניצבה כך, והניחה לפּיוניות לגשש ולהסתנכרן, בהמתינה לחוש שוב את תנודותיה של מעטפת התהודה: שאמנם נהייתה קצת אחרת – כמו נוספה לה שכבה – אך בכל זאת הרעידה כראוי את גלי האור והקול, בכוונה מלאה.
הדאיאנה פסעה. תחת הריחוף המאוורר והמוחלק, כעת היא פסעה. רגל אחר רגל, ניתוק עקב מהאדמה, כרית ובהונות; התרוממות ירך וברך, התעגלות כל הגפה, הנחת עקב וכרית ובהונות בחזרה. רגל אחר רגל, מפרק ועוד מפרק, תנועה אחר תנועה. פעילות מקוטעת, רב-שלבית, לעומתית, חותרת דרך, על אפה ועל חמתה של כבדות, בגללה ובצילה. אבל זו הייתה שיטת ההתקדמות שהתבקשה.
הדאיאנה התהלכה והעולם שרה בכהות מעיקה. (הייתה זו שעת לילה, ורחובות העיר היו ריקים למדי מאדם ומתנועה. מדי פעם אדם סתור שער וטרוט עפעפיים חמק לפתח בית או לקרן סמטה. מדי פעם מכונית עברה. מדי פעם חתול או עטלף או לטאה או חולדה). ערב רב של חומרים וצורות, חלקם נראו לה מגובבים אקראית, חלקם נראו מאורגנים לפי איזו שיטה. משטחים, מרקמים, חפצים וחלל. משטחים למדרך, מרקמים למגע, חפצים לשימוש, חלל לשהייה. אוויר לנשימה. האם המשטח הזה ראוי למדרך? האם המרקם הזה ראוי למגע? מה יכניס אל תוכי האוויר כשאנשום אותו (מפני השטח של הדברים, מהמרווחים שביניהם, מתוככי האפלה)?
היצורים הבודדים – תמיד בודדים – היו מבוהלים או יגעים, דרוכים מדי או קהי חושים; ערומי זנבות, קרירי עיניים, מתרוצצים או נשרכים, לא מרוכזים. הם לא נראו לה כאדוני המרחב אלא כמוכי גזרת גורל, כשיירים נרדפים. השעות הזדחלו, חמקמקות וסרות חן כמו הגיבוב והצללים. היא ניסתה בכל מאודה להיאחז בצליל הכמעט בלתי נשמע של המעטפת, בזוהר העצמי שלה שהועם, בידיעה שאי שם, מעל ומעבר לכל זה, זורם לו הנהר הגדול ומשקה את נדיבות הלב ואת חדוות החקירה. היא ניסתה בכל מאודה לרומם את ישותה, אבל העכירות הכריעה ולא אפשרה.
גל הכרה עולה וגל הכרה נשבר, מתמוסס אל תוך עצמו ומושב לאחור מהול בשאר. מחשבה נדחקת – החיים האלה נשפכים מלידה עד מוות בתעלות ניקוז, ממש כמו זו שזורמת כאן – שועטת נואשות דרך נקיק צר, מתפרצת מעברו האחר אל האין. שיטפון חושי רב כיווני, גאות תחושתית בלתי מתקבלת על הדעת, מהבילה.
אבל אז הסתמנו דמדומי השחר. רמז של אור במזרח, ושירת ציפור יחידה. הדאיאנה זקפה צווארה, ערנית. בכל מקום הייתה מזהה את הצליל הזה! פִּיוניותיה נפרשו לקראתו בן רגע וחַבקו אותו בחום, נכונות לקלוט אותו עד טיפת מציאותו האחרונה (בתגובה הניעו בה השערות המיקרוסקופיות הפנימיות נוזלים של שמחה ותקומה). את מה שצבע החושך בשחור משחה כעת השמש העולה בסגול. את הדממה האפלה והסמיכה פילסה כעת שירה עדינה. והיא הסתכלה אל השמים הצבועים שבינות לבניינים, ולפתע הרגישה כאילו כל חלקי העצמיות שלה מתפזרים לכל העברים, כמו היו עלי עץ שנשרו ויבשו והתפוררו, ובמעין מלאכת מחשבת ארעית יפהפייה נותרו רק רישומי נימיהם, וכעת הם זוהרים. והיא התמתחה כלפי התחושה הזו, שבקעה והצטיירה בה כְּפס זריחה ורדרד-כחלחל מעל קווי המתאר של רכס הרים.
הַדָאיָאנָה פסעה. הדאיאנה עמדה והביטה על סביבותיה ונשמה אותן, על היפה והכעור שבהן, אל קרבה. היא התאמצה להשהות את אותו חלק בה שראה בסביבה צורמת איוּם על עצם קיומה – אזור נפשי שהיה רדום לחלוטין משך כל עידן היותה האחרון, משום שלא היה בו צורך, בהיעדר צרימה; אבל כעת התעורר, וקם לתחייה כמו חיה סומאת ממעמקי העפר, ופקח עיניים צהובות ונסערות ומתח גפיים שהסתיימו בציפורניים, והתייצב כל גובהו ונראה עתיק כמו העולם. היא ניסתה לשדלו במילים טובות ובלטיפה, שירפה קצת מקפיצוּתו ויניח; ובעזרתם של הצליל והתחושה והשחר המשיכה לנוע ברחובות העיר, והשתדלה להקרין רוך ורחמים על שוליה הכמעט שקופים, שלא ייכווּ ויאבדו מחיוניותם.
2
כמה שהאדמה הזאת עמוקה. רחוק וגבוה ככל שנסקה עד היום הכרתי, עצומים ואין-סופיים ככל שהיו הממדים שבהם הסתלסלה והתפשטה – אוי לי, כי הזנחתי כמעט כליל את האדמה. עד היכן חלחלתי, אם בכלל, דרך המינרלים והבוץ וחזיזי הסלע והעפר? אבל יצורים שוכנים שם. אבל חשכה שם נדחסת שכבה על שכבה, רגב על רגב, לא מופרדת, מומרת לדברים אחרים, מאוחה. אבל הרי זה בכלל לא ידוע. אבל הרי זה מצב צבירה שאינו מאפשר חדירה. אבל כיצד ליישב צלילוּת וקלוּת וזוהר עם מעמקי הדחיסות והעלטה? עופות מים ענקיים חלפו כגל מתמשך מעל ראשה, ולא היה לה מושג שזה סימן שהגיע הסתיו; כי במקום שממנו באה היה האוויר פריך וחמים וקריר תמיד במידה הנכונה, ולא היו עופות נודדים, וגם לא עונות שנה.
אט אט החלו הרחובות להתמלא ולפעום מפעילות ומהומה. בריות מוצקות שעברו שם – נמלים, חגבים, כלבים, בני אדם – בקושי הבחינו בה. היו שחלפו על פניה כאילו לא הייתה. העדינים שבהם הרגישו דבר מה, אך לא עלה בידם לאחוז בו, ולא ידעו לזהות אם היא ממש או זיכרון או חלום או מחשבה. הייתה זו תחושה מוזרה ביותר שפשתה בה, כמו דיו הפושה בגוף מים מפותל, שאוויר מעליו ואוויר בתוכו וחציו מתמשך עד אין-סוף וחציו כלוא באגן, ושהשפעתו אינה ברורה: האם הוא בטל בשישים או ניכר? האם יתגלה כתופעה שטחית וחולפת או שמא יהפוך אדמה פורייה למדבר? כך פשה בה הדיו של אי-נראותה, של אי-נראותה החיצונית על אף מוצקותה הפנימית היחסית, הזרה; הוא היה והיא הרגישה, ולפחות ידעה שאין טעם לנסות ולחמוק מן ההרגשה; ובכל זאת שאלה כל ישותה, מקצות בהונותיה עד קצה קודקודה: כיצד תוכל, במקום הזה, לדעת מה לעטות על עורה, כיצד לברך אחרים לשלום כנהוג וכראוי בכל מקום שחיים בו בני תבונה; כיצד למצוא בסבך הבלבול והכיעור מעט התְעלוּת ובהירות להזין בהן את המשך קיומה?
שעה באה ושעה יצאה, סמטה אפורה וצרה התחלפה באחרת. גבבה התחלפה בגבבה, משטח מפוקפק במשטח מפוקפק, בריה לא רואה בבריה לא רואה. עד שגופה התרגל מעט לפסיעה ולכובד. עד שהכרתה הבחינה עצמה מן הדיו אך גם שילבה עמו אצבעות. עד שעיניה פרטו משטחים מרקמים חלל ובריות לאריגים קליידוסקופיים רב-ממדיים, רוטטים ככספית, גז-מוצק-נוזליים, עולים ושוקעים בו זמנית מכל עבר, מתחווטים רגעית במעטפת התהודה שלה וממש כמותה נמוגים. עד שעיניה יכלו לזהות וילונות תחרה מושלמים בחלונות. ואצבעות מנוסות שממששות אותם. וקרן אור במֵי שלולית. ואיש שעמל על ניקוי חזית ביתו. ומבט שהעבר העתיק וההווה הרועד והעתיד המתרקם דולקים בו. וזוג אנשים מתמסר ללא מילים בבדל מחשבה. וחתולה.
ומשום מה היה לה ברור שכבר לא תשוב עוד לצורתה הקודמת. ומשום מה היה לה ברור שכבר לא תשוב עוד לעולמה. ומשום מה לא עלתה בה התקוממות, רק איזו עצבות כחלחלה, רק איזו רצינות, רק איזו תחושת ידיעה. ומשום מה הרגישה שרסיסי היופי הללו יכולים איכשהו להספיק לה. אולי. אם תצליח להתרכז ולהתרופף בו זמנית, אם תצליח לנווט כהלכה את מודעותה. אם תצליח להניח אותה על גבי גלי הזמן, על גבי גלי ההכרה, על גבי גלי התחושה; אבל ממרחק מה, שלא תלחיץ אותם; שלא תעוות ותדחוס; שיוכלו לחיות את חייהם, להשתפל ולגאות, עם או בלי נתיב, מעצמם; מכוח היותם, מתוקף תכונותיו של העולם.
וכך הוסיפה ללכת, ולהריח ולראות ולשמוע ולחשוב. ואל נימת הכובד ההיא, שנדמה שהשתכנה בה עכשיו דרך קבע, נוספה שכבת מועקה חדשה – "עייפות", הייתה קוראת לה, לו היה לה ניסיון עם תבנית דומה של הרגשה. והיא הלכה ונמשכה מטה, השתופפה כל גופה – עפעפיה, לחייה, כתפיה, זרועותיה, רגליה וגווה – כולם קרבו על כורחם אל מרצפות האבן המושחרות האלה, המלוכלכות, שלא היה בה שום רצון להיות איתן במגע.
סמטה אפורה וצרה התחלפה בסמטה אפורה וצרה. סמטה אפורה וצרה התחלפה ברחוב מרווח ולבן. רחוב מרווח ולבן נשפך אל כיכר מוארת והומה אירועים ואדם. פיתוחים יפים מאוד במרפסות הדירות. אדניות עם גרניום ותריסי עץ על צירי מתכת משוחים בתכלת או טורקיז או זהב. דעיכה משמעותית של ריחות הרקב והתעצמות של ניחוחות קפה ובשומת ועשן. והאנשים יפים יותר. ויש פחות דחיסות באוויר הננשם. כיכר מוארת והומה התארכה אל שדרה רחבת ידיים, ובה עלי כותרת ורודים-לבנים, שניתקו בדממה מענפי העצים ושייטו באוויר, נערמו על האדמה למרבדים לא אחידים ולכריות זמניות, עד אשר תנשוב הרוח ותפרום אותם.
הַדָאיָאנָה התארכה עם הכיכר ופסעה אל השדרה, ושם נשמה סוף סוף לרווחה, והתיישבה על גוש שיִש מלבני מוחלק שניצב תחת עץ, בצד הדרך, בגובה האגן. חתולה שחורה קרבה אליה, יצור גמיש ורך פרווה, שניכר בו שתנועותיו נאמנות לחלוטין לרצונותיו וכמעט מחליפות את המחשבה. ובניגוד מוחלט למבטה הקר, טיפסה על ברכיה השלובות ועלתה עד פניה, וחיככה לחיה בידיה ובסנטרה, ומתחה אצבעות ולשה בריכוז את שוליה, ולבסוף התעגלה והתכרבלה בחיקה. ושם שכבה במשך שעתיים תמימות, והזינה את זרם המחשבה של הדאיאנה בגרגורים נמוכים וקצובים, הבאים ושבים עם הנשימה.
במקום אחר, בזמן אחר, היה לי חבר. היטב אני זוכרת אותנו עומדים בשלולית, ואורה ניתז על פנינו, משבץ בשערנו אגלי חיוך וצחוק. היינו הולכים מעל עצמנו ומדברים, הולכים ומדברים, מביטים זה לתוך זה, אחד מעל ומסביב לשני, נותנים למבטינו להיטשטש ולנפשותינו להיעשות אווריריות, עד שהיו דמויותינו מתרככות ומזדהרות ועוברות לממד קיומי תאום.
גל זיכרון עולה, גל זיכרון גואה, גל זיכרון נשבר. הגל הזה מעורר בי תחושות חמימות ומוארות, הגל הזה שוטף אותי מפעם לפעם; אבל הנה פתאום מתעורר בעקבותיו גל אחר, כהה, בלתי מוכר. ואז אני זוכרת גם את אותו יום נורא שבו היה ידידי לאין. מי או מה לקח אותו ממני – אינני יודעת. רק שרגע אחד היינו מטיילים וצוחקים וברגע אחר הרצינו פניו, והלכו והתמצקו והשחירו, ופתאום איזה רגש משונה ומבשר רע ואחריו הכְּליה. תדהמה הופיעה, ואשמה וחרטה ואימה חובקת כול. האם משהו שעשה הביא עליו את מותו? האם משהו שעשיתי אני? שנים רבות כל כך חלפו מאז, ועדיין אני עומדת שם ומלקטת את רסיסיך, ידידי, אח-נשמתי, פתיל נשמתי שהצית בי אור. שנים רבות ועדיין איזו תדהמה, איזה כתם כהה בפינת התודעה, איזה פחד מהעתיד לבוא. שנים רבות כל כך, ונראה שאיזה כוח הפריד עד עכשיו בנחרצות בל תעבור את הצבעים הכהים האלה מכלל הכרתי, כאילו כלא אותם בכמוסה, שלא נתנה להם לזלוג ולפעפע אל מחוזות הנפש שהיו בֵּיתי. שנים רבות, וכעת סיימה הכמוסה את תפקידה ונמסה.
כי הרי ממילא נתפרקה ההומוגניה. כי הרי ממילא הפכה המציאות לתמהיל גדוש. כי הרי ממילא פגשו חושיי מאורעות כהים דומים, שהושיטו זרועותיהם אל הקדומים, שנענו להם בחפץ לב והצטרפו להווה כדבר מובן מאליו, ללא עיכוב.
גל זיכרון עולה, גל זיכרון גואה, גל זיכרון ביתי מעורר גל זיכרון גולֶה. מוזרים מצולותיו, מוזר קִצפו, מוזרה האדמה שכלפיה הוא נשבר ושסופגת אותו.
מוזר איך שהזמן מקופל כך, איך שהזיכרונות נערמים בלולאות. אפשר לשלוח דרכם אצבע ולמשש, ברגע אחד להיות כאן ואז, היום ושם, להיות פעמיים, שמונה פעמים, תריסר פעמים להיות. קיום מלופף ומוכפל, חוט העובר דרך עשרות קימורי זמנים ומקומות.
עלי כותרת זולגים מענפים, מתנועעים בחלל בדממה. עלי כותרת מתנועעים אנה ואנה, חגים סביב עצמם, מתהפכים תוך כדי זליגה, נחים לזמן מה על הרוח הכמעט בלתי מורגשת ולבסוף מגיעים מטה ומשתהים על דבר מה. גם להם, ככל הנראה, יש תכונה של כבדות, אם כך. גם אם היא פחותה.
מחשבות על המכביד והמוכבד, על הכוח שמושך דברים למטה ועל תכונות הדברים המשתפים עמו פעולה; מחשבות על הווה בלתי צפוי, המושיט זרועותיו אל עָבָר שמשתחרר מתוך כמוסה, התנועעו בחלל הכרתה כמו העלים, כמוהם חגות סביב עצמן ומתהפכות, נחות לזמן מה, משתהות ומתקדמות לסירוגין. כמוהם, אם כי מעט כבדות יותר, אם נהיה כנים; שכן נוספה להן איזו נימה של דאגה; והיא נמזגה בעלעלי מאורעות היום והלילה, בהדפסים הרפים שטבעו בה המראות, הריחות, התחושות והצלילים; ונסכה בה מידה של עמימות, שלא הייתה נעימה ובכל זאת קראה לה לבוא: מטה מטה, אל העפר והביצות, לתור אותם ולמשש אבנים ולחפור בארות, ולתלום תלמים ולהשקותם במי תהום כהים. ישובה על גוש שיש מלבני ומוחלק, שחיכה לה מוכן תחת עץ, בשולי הדרך, בגובה האגן; ובחיקה חתולה שחורה, מגרגרת, חדלה לגרגר, ישנה; מרפדת את הזמן.
