לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
סקירת מאמרו של גלן גבארד: הפרת גבולות מיניים בפסיכותרפיהסקירת מאמרו של גלן גבארד: הפרת גבולות מיניים בפסיכותרפיה
סקירת מאמרו של גלן גבארד: הפרת גבולות מיניים בפסיכותרפיה

סקירת מאמרו של גלן גבארד: הפרת גבולות מיניים בפסיכותרפיה

סקירות מאמרים | 31/10/2021 | 1,949

במהלך שנות ה-80 של המאה הקודמת, הפסיכיאטר והפסיכואנליטיקאי האמריקאי גלן גבארד מצא את עצמו נפגש עם כמה מטופלים שדיווחו על קיום יחסים מיניים עם מטפליהם הקודמים. במשך 30 השנים הבאות פרסם גבארד כ-13 מאמרים וכן ספר בנושא, ועסק בו כמעריך, כמטפל, כיועץ, כמנחה וכמחנך. במהלך שנים אלה הגיעו לידיעתו יותר מ-300 מקרים של מטפלים חצו את הגבולות המיניים ביחסיהם עם מטופליהם. צבי גיל כתב סקירה למאמרו משנת 2017, בו מסכם את הידע שצבר במשך שנות עבודתו סביב נושא חציית גבולות מיניים בטיפול.

סקירת מאמרו של גלן גבארד: הפרת גבולות מיניים בפסיכותרפיה

טיפול פסיכולוגי במהותו הוא סיטואציה פרטית ואינטימית, וכולנו מומחים בהונאה עצמית

מאת צבי גיל

 

גלן גבארד (Gabbard) הוא פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי, כיום בן 72, פרופסור לפסיכיאטריה בביה"ס לרפואה ביוסטון, טקסס, ואנליטיקאי מנחה; פרסם 27 ספרים ו-350 מאמרים; קיבל מספר אותות הצטיינות, כולל השירות המצוין מטעם ההסתדרות הפסיכיאטרית האמריקאית והמכון הלאומי לבריאות הנפש. נמנה על העורכים של כתב העת הבינלאומי לפסיכואנליזה וכתב העת האמריקאי לפסיכואנליזה.

 

 

הקדמה

במהלך שנות ה-80 של המאה הקודמת, הפסיכיאטר והפסיכואנליטיקאי האמריקאי גלן גבארד מצא את עצמו נפגש עם כמה מטופלים שדיווחו על קיום יחסים מיניים עם מטפליהם הקודמים. האזנתי להם בתשומת לב וניסיתי לתת פשר למה שקרה, כתב גבארד. כמטפל בתחילת הקריירה שלו, המשיך גבארד, נעשיתי משותק לנוכח הדרכים שבהן פסיכואנליטיקאים ומטפלים אחרים יצרו רציונליזציות לסוג כזה של יחסים. התחלתי לחקור את הנושא. כמה מטפלים כאלה, שחצו את הגבולות ביחסיהם עם מטופליהם, הגיעו אליי ביוזמתם; אחרים הופנו אליי על ידי ועדות אתיקה ומכונים פסיכואנליטיים, רשויות רישוי ואיגודים מקצועיים.

במשך 30 השנים הבאות פרסם גבארד כ-13 מאמרים וכן ספר בנושא, ועסק בו כמעריך, כמטפל, כיועץ, כמנחה וכמחנך. במהלך שנים אלה הגיעו לידיעתו יותר מ-300 מקרים של מטפלים חצו את הגבולות המיניים ביחסיהם עם מטופליהם.

בנוסף לכתיבה בנושא, גבארד – המשמש כיום גם אחד העורכים של כתב העת הבינלאומי לפסיכואנליזה – עסק גם בהעברה של סמינרים, הציג בכנסים, והיה מעורב בתוכניות חינוכיות שונות במטרה להעלות מודעות לתופעה של הפרת גבולות מיניים של מטפלים עם המטופלים שלהם, נושא שלפני כן היה בבחינת טאבו. למרות המאמצים שלו ושל אחרים, חציית גבולות זו ממשיכה להתרחש, לעיתים קרובות על ידי מטפלים אשר קיבלו הכשרה בנושא, והיו מודעים לדינמיקה ולסיכונים של התרחשות כזו. כתוצאה מכך גבארד נעשה יותר ויותר פסימי ביחס ליכולתנו למנוע חציית גבולות כזו בין מטפלים למטופליהם.


- פרסומת -

טיפול אישי, חינוך ושימוש בהתייעצויות הצליחו למנוע חציית גבולות זו עבור חלק מהמטפלים, הוא כתב, ולכן מאמצים אלה צריכים להימשך. אבל גם הוסיף כי האופטימיות שהייתה לו בעבר נמוגה במשך השנים. הפסימיות של גבארד נבעה מכך שהוא זיהה מספר גדול של דרכים שבהן מטפלים הסבירו לעצמם שהפעולות שלהם היו כביכול ייחודיות או נדרשות; וכן בשל כישלונם להשתמש בהדרכה או בייעוץ, ובשל חוסר היכולת של המוסדות להתמודד עם התופעה.

כמה מילות הסבר על איך הגעתי אני לסקור את המאמר:

לפני מספר שנים, כאשר פרשייה עגומה כזו פרצה לכותרת, חיפשתי חומר מקצועי בנושא ומצאתי מאמר של גבארד, שאותו קראתי יחד עם מתמחים שאותם הדרכתי. בשנה האחרונה שמחתי לראות שהתפרסמו סקירות על מאמרים של גבארד בנושא, בין היתר בפסיכולוגיה עברית, אבל נדהמתי לראות שחלק מהקוראים/ות התנגדו למה שגבארד כתב, ודרשו להפסיק לפרסם את כתיבתו. באחרונה נחשפתי למאמר הנוכחי של גבארד, שבו הוא מסכם 30 שנות ניסיון בנושא חציית גבולות מיניים בטיפול, וחשבתי שרצוי שהמאמר יגיע לידיעת הקהילייה המקצועית בישראל, והינה הוא לפניכם.

לנצח את המוות – אהבה בטיפול

אהבה במובנה הרחב היא חלק בלתי נפרד מיחסים טיפוליים, כתב גבארד. בתהליך טיפולי אופטימלי, אהבה זו מעובדת: המטפל מאמין ביכולתו של המטופל להרוויח מהטיפול, ומעניק ביטחון ואמון לכך שהמטופל יכול להתפתח בו. הטיפול מאפשר למטופל אינדיבידואציה, ובכך הטיפול עצמו הוא ביטוי לאהבה. בעוד שרוב המטפלים יכולים להסכים עם גישה כזו, רק מעטים יתקשו להתייחס לאהבה כזו ללא מרכיביה הארוטיים. גם במושגים של פרויד, קשר משמעותי עם בני אדם מושקע בליבידו: מיניות היא חלק מתשוקות אחרות. בסופו של דבר פרויד סבר שמה שהפסיכואנליזה מתייחסת אליו כאל מיני הוא מה שאפלטון קרא: אהבה כוללת כול (All-inclusive love).

אהבה היא המילה הכי מסובכת בלקסיקון הפסיכואנליטי. מטפלים רבים שהתאהבו במטופלות שלהם, ניצלו אותן מינית, או הרסו את היחסים הטיפוליים בדרכים אחרות, תיארו את היחס שלהם כלפי המטופלת כ"אהבה". פרויד ציין שההיפך מאהבה אינו שנאה, אלא אדישות. גם צ'רלס ברנר, בעקבותיו, סבר שאהבה (או משיכה) בטיפול תמיד מעורבת ברגשות של שנאה (וכן להיפך). המצבים שבהם מטפל חש אהבה למטופלו נושאים בחובם את הפוטנציאל להרס הטיפול. בכל אהבה (גם מחוץ לטיפול) קיים המרכיב של שימוש בזולת למען האינטרס של עצמנו. כך שלא משנה עד כמה המטפל ירגיש אלטרואיזם כלפי המטופל, הוא לא יוכל לסלק תשוקה ועוינות מההתייחסות שלו כלפיו. בהתאמה לכלל האנליטי שכל היחסים המשמעותיים הם אמביוולנטיים, אהבה (ארוטית) ושנאה סבוכות זו בזו.

אובדן, ייאוש ואבל אף הם קשורים לעיתים להעברה ולהעברה נגדית ארוטית, ולמצבים רבים של הפרת גבולות מיניים. סקסואליזציה של היחסים הטיפוליים מתמירה רגשות כאובים של גבולות, אובדן והתפכחות, לרגשות מענגים של השתוקקות. הרבה פעמים מטופלים משדרים למטפליהם – במילים ברורות או במשתמע – שהמילים שלהם לא עוזרות להם, ושהם צריכים החזקה ואהבה יותר ממשיות. אף על פי שיש דרכים מקצועיות ואתיות להתערב במצבים כאלה, ישנם מטפלים המתקשים להתמודד עם התשוקה שלהם להציל את מטופליהם, ועם התסכול של כשלון מאמציהם לעזור להם. ההתדרדרות של המטופל מאיימת עליהם ומכעיסה אותם. חלק מהמטפלים מגיבים למצבים כאלה במנגנון השלכתי, בכך שהם מכפילים את מאמציהם להראות למטופל כמה הם אוהבים אותו. למעשה, הם מנהלים את תחושת חוסר האונים של עצמם באמצעות התנהגויות לא הולמות של התקרבות כלפי המטופל.


- פרסומת -

מהצד השני, מטופלים רבים מחזיקים במה שסידני סמית קרא "פנטזיית הזהב", שלפיה באיזשהו מקום יש אדם שיגשים את כל משאלותיהם באמצעות יחסים מושלמים. פנטזיה זו בטיפול כמובן נידונה לכישלון. קודם כול, ליחסים הטיפוליים יהיה סיום שהוא אינהרנטי ליחסים הטיפוליים מרגעם הראשון. מרטין ברגמן העיר פעם שאהבת ההעברה תהיה האהבה הכי מושלמת שתהיה אי פעם למטופל. מובן אם כן, מדוע אין המטופל מוכן לוותר עליה. אבל במקרים קיצוניים, הגנות מאניות של המטופל והמטפל גם יחד, יובילו להכחשה של האובדן הכאוב והבלתי נמנע שהרוך בכך שלטיפול יש סיום. שני הצדדים, אם כן, ישקיעו ב"לנצח את המוות". מהזווית של המטפל, כאשר יהיו בחייו אובדנים, הייאוש והאבל שלו יעשו אותו יותר פגיע לשימוש בארוטיזיציה כמוצא. ההגנות המאניות יערפלו את התוקפנות והבוז שיש בו כלפי המטופל.

גבארד מביא דוגמה לכך: הוא פגש מטפל שהיה משוכנע שהציל את המטופלת מהתאבדות. המטופלת בכתה בפגישה. בעלה, היא אמרה, התעלם מצרכיה, ושני הוריה כבר נפטרו: אף אחד לא אהב אותה. המטפל אמר לה "אבל אני אוהב אותך", והיא ענתה לו בכעס: "אלה יחסים מקצועיים. אני משלמת לך. זה לא אותו דבר". זה כבר קרה ביניהם בעבר, והמטפל זעם. הוא אמר לעצמו: "מה אני צריך לעשות כדי להוכיח לה שאני באמת אוהב אותה?" הוא היה נואש לספק לה מה שהיא באמת הייתה צריכה – אהבה. הוא חיבק אותה כאשר בכתה. וכך גם בפגישות הבאות. לחיבוקים נוספו נשיקות, ולאחר מכן הידרדרו ליחסי מין מלאים. כאשר המקרה נידון עם גבארד, המטפל זיהה את הנואשות שלו לספק למטופלת מה שהוא חשב שהיא צריכה (ומה שהיא עצמה אמרה שהיא צריכה). הוא פחד שמרוב בדידות וייאוש היא תתאבד. גבארד שיקף לו איך הוא השליך את הייאוש והזעם שלו כלפי המטופלת, ואיך הוא ניסה להיפטר מהם באמצעות היחסים איתה, במקום בעבודה על עצמו. בנוסף, מאמציו הנואשים "להציל" את המטופלת פגעו ביכולתו למנטליזציה, והביאו לקריסה של המרחב הטיפולי.

בנוסף, המשיך גבארד, ביחסים הגופניים איתה המטפל יצר משוואה בין המסמל למסומל. המטפל נכשל בזיהוי הממד של "כאילו" (as if) בהעברה הנגדית, ונכנס למימוש ישיר של התפקיד של האוהב. מכאן, בנוסף לשימוש באהבה כהגנה מפני תשוקה ושנאה, מטפלים משתמשים באהבה כהגנה מאנית מפני חוסר ישע למול הייאוש של המטופלים, כמו גם נגד אובדן ואבל בחייו של המטפל.

נקודת מפתח שאותה הדגיש המחבר היא שכולנו משתמשים ברציונליזציות – כלומר בשכנוע עצמי, בהכחשות ובהגנות אחרות, כנימוקים כדי לעשות מה שאופיינו מכתיב. המילה "כולנו" מודגשת כדי למנוע מאיתנו להפנות אצבע מאשימה אל אותם מטפלים לא אתיים, אשר אנחנו רוצים להאמין שהם שונים מאיתנו באופן מהותי, ובכך משליכים את הפגיעות שלנו לתוך מיכל שזמין לכך.

כמטפלים, כותב גבארד, אנו יכולים לשכנע את עצמנו להסכים עם כל פעולה שאנו עושים עם מטופלים. הבידוד שבו שרוי המטופל, יחד עם החיסיון, הוא עקב האכילס של המטפלים. בלי ספק יש בין המטפלים כמה טורפים חסרי מצפון המחפשים מטופלים פגיעים, אך רוב המטפלים שפגשתי פגש לא היו כאלה, כתב גבארד.

הסופר אגו הוא נזיל – לא ניתן לחזות מי עלול לפגוע

גבארד מציין שמקור אחד לפסימיות שלו ביחס לאפשרות למנוע הפרה של גבולות מיניים בטיפול קשורה לחוסר היכולת שלנו לחזות מיהו המטפל אשר יש סיכוי גדול יותר שיבצע הפרה כזו. הרבה פעמים אנשי אתיקה אמרו לו: "ד"ר גבארד, זה האדם האחרון שהיינו מצפים ממנו להפרת גבולות מיניים. אנשי מקצוע ותיקים ומוערכים כמטפלים, מורים ומדריכים מעורבים בפעילויות כאלה, כמו גם אנשי שוליים שלגביהם היינו מודאגים".

תחילה גבארד ניסה לסווג מטפלים אלה לפי סקלה של פתולוגיה בסופר אגו. את אלה שכינה "חולי אהבה" (שהיו מאוהבים במטופל/ת שלהם) או ה"מזוכיסטים" (שנכנעו לדרישות של מטופל שאיים בהתאבדות) – הוא החשיב כבעלי תפקודי סופר אגו בשלים יותר. לעומתם, הנרקיסיסטים, הפסיכופתים והטורפים נחשבו כבעלי לקויות בסופר אגו שלהם, ככאלה הצפויים להתנהגויות לא מוסריות. למיון זה יש עדיין ערך במה שנוגע לפוטנציאל לשיקום, אך המחבר הגיע למסקנה שמיון זה הוא די סכמתי, והמורכבות הרב שכבתית של מניעים ופסיכופתולוגיה המביאים להתנהגות של חציית גבולות מיניים בטיפול היא מדהימה.

גוף הולך וגדל של מחקר מראה שמטפלים רבים הנחשבים לאתיים יתנהגו בנסיבות מסוימות בצורה לא אתית. המונח "צביעות מוסרית" מתייחס למצב שבו אדם מחזיק ומבטא עמדה מוסרית מסוימת, אך מתנהג בצורה הפוכה. המחקר מראה שתופעה זו שכיחה, שהיא תלוית הקשר, ושאנשים שבדרך כלל מחזיקים עמדות מוסריות, בנסיבות מסוימות ימצאו צידוק להתנהגויות אחרות. כמו כן, אנשים נוטים להתייחס להתנהגויות של עצמם כפחות חמורות מאשר היחס שלהם לאותן התנהגויות אצל אנשים אחרים.


- פרסומת -

עמדה בינארית כלפי הנושא היא שגויה, קובע גבארד. אין זה נכון לחשוב שיש קבוצת מטפלים אתיים, ולעומתם קבוצת מטפלים המפרים גבולות מיניים. כבר ב-1982, ג'קוב ארלו הצביע על כך שהסופר אגו הוא לא "מבנה אחיד, לכיד, אינטגרטיבי והרמוני, אלא הוא ערימה של סתירות, טעון בחוסר עקביות ובקונפליקטים פנימיים. תפקודו אינו אחיד או מהימן. כאשר משווים אותו לשוטר הפנימי צריך לזכור שכמו בחיים, השוטר לא תמיד נמצא בסביבה כשצריכים אותו".

פעם ניסחנו סטיות בטיפול כ"חורים בסופר אגו", כמו בגבינה שוויצרית, ומזה השתמע סופר אגו שהוא ברובו בסדר אבל שיש בו כמה פערים. כיום נראה נכון יותר לתאר את הסופר אגו כנזיל, ומורכב מהזדהויות רבות הנובעות משלבים התפתחותיים שונים. ושוב לפי ארלו, הסופר אגו הוא מפלה, ומפעיל שיפוטים שונים כלפי אנשים, קבוצות, או מצבים שונים. כמו בחיים המציאותיים – הוא יכול להיות מושחת, מפתה, מרומה, מולך שולל, מוסח או מבודד. הפסיכואנליזה בת ימינו משתמשת פחות במודל המבני של הנפש, או ברעיון של מבנה עצמי קבוע לאורך זמן. בהתאם, קונפיגורציות אינטר־סובייקטיביות שונות יכולות להוביל ליחסי אובייקט שונים, חלקם אתיים בטיפולים מסוימים, וחלקם משובשים, בטיפולים אחרים, אצל אותו מטפל.

אחת הרציונליזציות השכיחות להתנהגויות כאלה היא ש"כלל זה (שאני כמטפל כמובן יודע אותו) אינו תקף עבורי, במצב המסוים הזה". טיעון כזה יכול להוביל לכך שדווקא מטפלים ותיקים ובכירים, שיש להם כבר ביטחון ביכולותיהם, עשויים להרגיש שלהם מותר לנקוט התנהגויות לא שגרתיות, אשר הם עצמם חושבים שאינן נכונות עבור מטפלים צעירים מהם. במצבים אחרים, מטפל עשוי לחשוב שפערי הכוח הקיימים בטיפול אינם תקפים דווקא במצב הטיפולי המסוים הזה. הם עשויים לטעון שהטיפול הלך כבר כל כך רחוק, שהוא הפך ליחסים ממשיים, ואספקטים של העברה והעברה נגדית כבר לא רלבנטיים. בדומה, המטפל עשוי להאמין שלא היו מעורבים כפייה או פיתוי ביחסים המיניים שנוצרו.

מטפלים ותיקים אחרים מרגישים שלאורך הקריירה שלהם הם היו מעורבים בפעילות אלטרואיסטית ואף מקריבה עבור מטופליהם, כך שמותרת להם סטייה קטנה עם מטופל מסוים, אשר מאוזנת על ידי קריירה של טיפול מסור וחסר דופי. ולבסוף, מטפלים סבורים שמוכנותם ליחסים מיניים עם מטופליהם היטיבה עם המטופלים, שהיו במצב נפשי גרוע, ושאם לא היו נוקטים התנהגות זו, מצבו של המטופל היה מתדרדר, ואולי אף היה מתאבד.

פנטזיה לא מודעת להתנקם בקהילה – צמדים בטיפול

צימוד (pairing) הוא מנגנון שעליו הצביע ביון, שבו פנטסיות לא מודעות מובילות את הקבוצה להתנהגויות הסוטות מהמשימה המקורית שלה. פנטסיות אלה הן במקורן הגנות מפני חרדות ודיכאון. ובהקשר הנוכחי – חרדה ודיכאון של המטפל שנמצא במצב של אובדן, או בטיפול העומד להסתיים. הפנטסיה היא שהתחברות (אינטימית, רומנטית, מינית) תהווה הצלה מאגית ("משיחית"). פנטסיה זו יוצרת אווירה חובקת כול של אופטימיות ותקווה, האמונה שהאהבה תנצח כנגד כל הסיכויים. זו בעצם הגנה מאנית נגד הרסנות, עוינות, שנאה, אובדן וסיום.

במלים אחרות, ניתן לראות את הצימוד כמאמץ מאני לתיקון. ביון הזכיר את המונח הזה בהקשר של תהליכים קבוצתיים; ואולם ניתן לראותו מתרחש גם בדיאדה של מטופל ומטפל, וגם בהקשר של מקומו של המטפל בקהילה המקצועית שלו. כמו כן מטפלים רבים מרגישים מרירות כלפי הקהילה המקצועית שלהם, אשר להרגשתם לא הכירה בכישוריהם, או לגבי תהליך ההכשרה שלהם.

ההתחברות (המינית או הרומנטית) עם מטופל משמשת כמעין הגנה מאנית לכך – ההרגשה שהם יוצרים משהו חדש וייחודי, השונה ממה שהקהילה המקצועית המאכזבת אפשרה להם. היחס שלנו, המטפלים, כלפי המקצוע והקהילה המקצועית שלנו הוא מורכב ואמביוולנטי, וייתכן שלעיתים המטפל החוצה את הגבולות מממש פנטסיה לא מודעת שלנו להתנקם בקהילה שלנו, לאתגר את גבולותיה ואת חוקיה, ולעשות משהו שאנחנו לא מרשים לעצמנו לעשות.

המחסום היעיל ממעידות: ייעוץ של עמיתים

אף כי חינוך לאתיקה הוא נחוץ, הרי הכוח של רציונליזציות כאלה הוא רב יותר, ובמיוחד כאשר כל המטפלים מרגישים שהם עצמם מוסריים ביותר. צריך לזכור שהלא מודע תמיד נמצא שם ומייצר התנגדויות. המרשם המוצע הוא התייעצויות תכופות עם עמית שסומכים עליו. עמית זה יכול לראות מהצד את הפגיעויות בצמד הטיפולי אשר המטפל הנמצא בתוך הצמד הזה מתקשה לראותן.

אך יש למטפלים הרבה התנגדויות להתייעצויות כאלה, למשל שהן בזבוז של זמן וכסף. המטפל מרגיש שעמיתו הבכיר מתקשה לראות דקויות בטיפול שרק הוא, המטפל, מבין אותן, או להבין בפגישה של 50 דקות תהליך טיפולי שנמשך שנים. האיכויות הסודיות של הטיפול מדמות סיטואציה של גילוי עריות משפחתית, שלא בקלות מרשים לזרים לחדור לתוכה. אפשר אף לפרש את הסיטואציה הטיפולית כמימוש של משאלה לקשר ייחודי עם הורה אחד, שלא נותנים להורה אחר להשפיע עליו.


- פרסומת -

אבל גם כאשר התייעצות מתקיימת היא יכולה להיות מעוותת. למשל, המטפל הנועץ אינו מגלה הכול על הטיפול, ובמיוחד מטשטש אספקטים של העברה נגדית הקיימים אצלו (כמו פנטסיות מיניות או רומנטיות). לעיתים נבחר יועץ שידוע דווקא בגלל הנועזות שלו, אשר עשוי לראות בעין חיובית או ותרנית חריגות מהמערך הטיפולי המקובל. נכון שצריך לבחור יועץ שהנועץ מרגיש שהוא יכול לספר לו הכול, אבל מצד שני יש בעיה עם יועץ המקבל הכול בסובלנות לא ביקורתית. המצב האופטימלי הוא שהיועץ מופנם כך שהמטפל משתמש בקולו בתוך השעות הטיפוליות, מה שיוצר גרסה של ה"שלישי האנליטי".

סיכום

גבארד מסכם שכיום הוא חושב שחינוך לאתיקה הוא חשוב, אך לא מספק. לדעתו, התייעצות והדרכה חשובות ויעילות אף יותר, לצד מודעות מתמדת להעברה ולהעברה נגדית. מטפלים רבים אינם ניתנים לשיקום, אך רבים יותר – כן, הוא כותב. מטפלים אלה הבינו את החריגה האתית שלהם ואת הנזק שהם גרמו למטופליהם. הם נחשפו והושפלו בפני משפחתם ובפני הקהילה המקצועית שלהם. התפישה האומניפוטנטית שלהם נוקבה. הם למדו לקבל את הפגיעויות שלהם, ולכן הם ישקיעו בהתנהגויות מוסריות עם מטופליהם. לעומתם, מטפלים שלא הוגשה נגדם תלונה על התנהגות לא נאותה, חיים בהכחשה של הפגיעויות שלהם.

גם דבקות בגישה טיפולית אורתודוקסית נוקשה היא לא פתרון טוב. אין טעם לנסות לנהל טיפול טוב תוך התעלמות מהעברה נגדית ורק הדגשה של הגבולות. מיטשל העיר שניתוק רגשי (בטיפול) הוא קרקע פורייה להתנהגויות מיניות, לא פחות מאווירה של אינטימיות רגשית. מה שהמטפל נמנע ממנו עשוי להיות לא מודע עבורו, מושלך על אחרים, ומופיע מחוץ לשדה הראייה שלו.

מה שכן מומלץ זו לדעתו של גבארד היא מודעות מתמדת להעברה הנגדית, למחשבות ולפנטסיות של המטפל, ולעבודה תהליכית איתן, מה שעשוי לעזור להימנע ממימוש שלהן. כאמור לעיל, מומלצות התייעצויות תדירות או קבועות עם עמיתים, וכאשר המטפל צריך להחליט עם מי להתייעץ ומתי, עליו להיות מודע לכך שהתייעצויות אלה הן המחסום היעיל ביותר מפני האפשרות של חריגות בהתנהגותו כלפי מטופלים. אבל כמו כולם גם אנחנו נתונים להשפעותיו של הלא מודע שלנו, מייצרים רציונליזציות ומשקרים לעצמנו.

למרות הפסימיות הזו ,מסכם גבארד, אסור לנו לוותר על מאמצינו להמליץ על טיפול עבור אנשים שהמקצוע שלהם דורש מאנשים אחרים להגיד כל מה שעולה על דעתם. אנחנו צריכים להמשיך ללמד ולהדריך, גם אם אנו מבינים שפעילויות אלו לא תשמנה קץ לחריגות מיניות. איננו יכולים לחייב התייעצויות, אבל אנחנו יכולים לעודד אותן. בסופו של דבר, הימנעות מחריגויות מיניות תלויה בהחלטה הפרטנית של המטפל לשים את צרכיו של המטופל לפני צרכיו שלו. טיפול פסיכולוגי במהותו הוא סיטואציה פרטית ואינטימית, וכולנו מומחים בהונאה עצמית.

 

 

 

מקורות

Gabbard G. (2017). "Sexual boundary violations in psychoanalysis: a 30 year retrospective". Psychoanalytic Psychology 34(2): 151-158

 

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

גיל, צ. (2021). סקירת מאמרו של גלן גבארד: הפרת גבולות מיניים בפסיכותרפיה. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=4232


תבנית לציטוט ויקיפדיה:

* {{פסיכולוגיה עברית|גיל, צ.|סקירת מאמרו של גלן גבארד: הפרת גבולות מיניים בפסיכותרפיה|4232|2021}}

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.