טיפולי המרה
מה זה טיפול המרה, איך והאם הוא עובד
מהם טיפולי המרה
טיפול המרה (Conversion therapy) הוא שם כולל למגוון שיטות שמטרתן לשנות את הנטייה המינית של האדם, מנטייה הומוסקסואלית לנטייה הטרוסקסואלית (American Medical Association, 2019). שתי הנחות היסוד המשותפות לכלל טיפולי ההמרה הן:
- נטייה מינית שאינה הטרוסקסואלית היא למעשה הפרעה נפשית, ולכן ניתן ואף צריך לשנותה;
- נטייה מינית אינה מולדת אלא מתפתחת אצל אנשים שונים בשל נסיבות חייהם.
הנחות אלה מנוגדות לתפיסה הפסיכולוגית והפסיכיאטרית הרווחת: החל משנת 1973 הפסיקה ההומוסקסואליות להיות מוגדרת כהפרעה נפשית בספר האבחנות הפסיכיאטריות (Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders, DSM), כאשר בעשרות השנים האחרונות נאספו ראיות מחקריות רבות לכך שהומוסקסואליות כשלעצמה אינה הפרעה נפשית (APA, 2009). על אף שאין חוק בישראל האוסר על קיומם של טיפולי המרה, ישנו קונצנזוס מדעי על כך כי אלה בעלי פוטנציאל ממשי לגרימת נזקים נפשיים משמעותיים וארוכי טווח, וכי אין ראיות ליעילותם בשינוי הנטייה המינית (Higbee et al., 2020).
ההיסטוריה של טיפולי המרה
העיסוק והמחקר הרפואי בנוגע להומוסקסואליות (כמו גם המושג עצמו) התפתחו במחצית השנייה של המאה ה-19. בתקופה זו היחס להומוסקסואליות היה כאל מעשה נפשע או כאל בעיה רפואית. זיגמונד פרויד, אבי הפסיכואנליזה, היה בעל יחס מורכב בנוגע להומוסקסואליות: הוא האמין שמדובר בבעיה בהתפתחות הפסיכו-סקסואלית, אך לצד זאת, לא חשב שזוהי מחלה שצריך לרפא, ואף האמין שכלל בני האדם נולדים ביסקסואליים, וכי מדובר במצב ראשוני טבעי. במכתב שכתב לאמו של הומוסקסואל בשנת 1935, הוא הסביר לאם כי הומוסקסואליות אינה צריכה להוות מקור לבושה, משום שאינה מהווה מחלה, חטא או פשע, אלא פשוט וואריאציה של התפקוד המיני. במקרה מתועד אחד פרויד דיווח על ניסיון לא מוצלח לשנות את נטייתה המינית של אישה צעירה שהובאה לטיפול על ידי הוריה ובניגוד לרצונה. בעקבות המקרה הזה, הוא כתב כי ניסיונות לשנות נטייה מינית הומוסקסואליות הם בעלי סיכויי הצלחה נמוכים.
בתחילת המאה ה-20 תיאוריות רבות ניסו להסביר מדוע אנשים מסוימים הם הומוסקסואליים. ממשיכיו של פרויד עד אמצע המאה ה-20 היו בעלי עמדות שמרניות הרבה יותר מאלה שהוא עצמו החזיק בנוגע לנטייה מינית. הם התבססו בעיקר על עבודתו של הפסיכואנליטיקאי סנדור ראדו (Rado) (1940), אשר שלל את תפיסתו של פרויד בנוגע לביסקסואליות וראה בהומוסקסואליות מחלה. ראדו האמין שהומוסקסואליות היא פסיכופתולוגיה, פוביה מבני המין האחר, והמנעות מקרבתם הנובעת מטיפול הורי לקוי. פסיכואנליטיקאים נוספים בשנות ה-50-60 הושפעו מתפיסתו וראו בנטייה מינית שאינה הטרוסקסואלית פתולוגיה הקשורה בפגיעה במהלך ההתפתחות המוקדמת (Drescher, 2008). הדבר תאם את רוח התקופה, במהלכה בוצעו ניסויים שונים בגברים הומוסקסואליים בניסיון לשנות את נטייתם: אלה לעיתים סורסו והושתלו בהם אשכים ״הטרוסקסואליים״; עברו טיפול בנזעי חשמל ואף לובוטומיה – הליך ניתוחי במהלכו מנתקים את החיבור שבין שתי האונות הקדמיות במוח – במטרה ״לרפא״ אותם מנטייתם המינית.
התפיסות הפוסט-פרוידיאניות אשר ראו בהומוסקסואליות מצב פתולוגי השפיעו רבות על הגישה הפסיכיאטרית לנטייה מינית, כאשר באמצע המאה העשרים במהדורה הראשונה (1952) והשניה (1968) של ספר האבחנות (DSM) הופיעה ההומוסקסואליות כהפרעה נפשית. בתקופה זו הופיעו לראשונה מחקרים אמפיריים שביקשו לבדוק את יעילותם של טיפולי ההמרה. כמה מחקרים שהראו הצלחה מסוימת בהמרת נטייה מינית הומוסקסואלית באמצעות טיפול פסיכואנליזה. אלה זכו לביקורת על כשלים מתודולוגים רבים, כאשר חלקם, למשל, התבססו רק על הרשמים של המטפל, ואחרים עשו שימוש במדדי דיווח עצמי בלבד (Haldeman, 1994.) בנוסף לניסיונות "ריפוי הנטייה המינית" באמצעות פסיכואנליזה, הדבר נעשה במסגרת טיפולים התנהגותיים. אלה עשו שימוש בהתניות מעוררות רתיעה, למשל, בתרופות מעוררות בחילה או בשוקים חשמליים – שניתנו לעתים באיברי המין - כאשר המטופל נחשף לדימויים הומוסקסואליים. טיפולים קוגניטיביים ביקשו לשנות את דפוסי המחשבה של נשים וגברים הומוסקסואליים על ידי הבניה מחדש של תשוקות, שינוי של מחשבות או שימוש בהיפנוזה, מתוך מטרה לשנות את הנטייה המינית שלהם (שם).
בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20 החל שינוי הדרגתי ביחס להומוסקסואליות, כאשר תנועות זכויות אדם של להט״בים (לסביות, הומואים, טרנסג׳נדרים וביסקסואלים) החלו לטעון שלא ניתן ״להמיר״ נטייה מינית ותמכו בזכותם לחיות את חייהם כרצונם וכשווים. בעקבות המאבק, בשנת 1973 האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה (APA) הסירה את האבחנה של הומוסקסואליות מה-DSM (APA, 1974). הדבר הוביל לשינוי משמעותי בעמדת המיינסטרים הפסיכואנליטי. נקודת ציון משמעותית היא פרסומם של שני מאמריו של סטיבן מיטשל (1978, 1981) בהם ביקר בחריפות את התפיסה הרואה בהומוסקסואליות פתולוגיה שיש לרפא. בשנת 1992, ארגון הבריאות העולמי קיבל את עמדת הAPA והביא להסרתה של הומוסקסואליות מ- International Classification of Diseases (ICD-10). ניתן לראות את השלמת המהפך בעמדתו של הממסד הפסיכיאטרי והפסיכואנליטי במינויו של ג'וזף פ. מרלינו (Merlino), אנליטיקאי הומוסקסואל מוצהר, לנשיא האגודה האמריקאית לפסיכואנליזה ופסיכיאטריה דינמית (Drescher, 2008) מאז ועד היום יותר ויותר מומחים לבריאות הנפש מצהירים כי אינם תומכים בטיפולי המרה, ואף טוענים כי אלה גורמים נזקים חמורים ומתמשכים למטופלים.
מה עושים בטיפולי המרה
טיפולי המרה כוללים מגוון התערבויות פסיכולוגיות ורוחניות. מאפיין מרכזי משותף לכל טיפולי ההמרה הוא הניסיון של המטפל לזהות את ״החלקים ההומוסקסואליים״ בנפשו.ה של המטופל.ת ולהקטינם ולהכחידם, במקביל לזיהוי ״החלקים ההטרוסקסואליים״ והניסיון להעצים ולחזק אותם. בין היתר, ישנו שימוש בעקרונות מגישת הפסיכולוגיה ההתנהגותית, בניסיון ליצור התניה שלילית לתכנים הומוסקסואליים אצל המטופל (לדוגמא, באמצעות צביטה של העור כאשר עולה מחשבה הומוסקסואלית). בנוסף לכך, נעשה שימוש בטכניקות מגישת הפסיכולוגיה הקוגניטיבית: המטופל נדרש ללמוד לזהות מחשבות והתנהגויות שאינן תואמות את המגדר ״הרצוי״, ולאחר מכן, לנסות לערער ולשנות את ההתנהגויות והמחשבות הללו. כמו כן, לעתים נעשה שימוש באלמנטים דתיים, כמו תפילה.
יעילות טיפולי המרה
בשנת 2009 פרסמה האגודה האמריקאית לפסיכולוגיה (American Psychological Association) דוח ובו סקירה שיטתית של מחקרים אמפיריים שעסקו בטיפולי המרה משנת 1960 ועד שנת 2007. החוקרים שכתבו את המסמך מציינים שמרבית המחקרים שנעשו בנושא נערכו לפני שנת 1981, ורק מחקרים מעטים עונים על הקריטריונים הנהוגים כיום בקהילה המדעית, כמו למשל שימוש בקבוצת ביקורת. במילים אחרות, הרוב המוחלט של המחקרים חסר מהימנות ו/או תוקף. על כן, החוקרים מציינים כי הספרות האמפירית הקיימת אינה מאפשרת להסיק בצורה חד משמעית האם לטיפולי המרה יש השפעה כלשהי על הנטייה המינית.
במסמך נכתב כי קיים רק מיעוט קטן מאוד של מחקרים שנעשו בצורה מוקפדת, ואלה עסקו בטיפול התנהגותי באמצעות התניה שלילית לגירויים הומוסקסואליים. עוד נמצא כי על פי מחקרים אלה, שינוי מתמשך בנטייה המינית של האדם אינו נפוץ; גם כאשר הוא מתרחש באופן נדיר, ישנן ראיות קלושות לכך שהוא מוסיף להתקיים גם בחיי היום יום, כלומר אחרי שהטיפול והמחקר הסתיימו.
הסיכונים בטיפולי המרה
מחקרים רבים הראו שלא רק שטיפולי המרה אינם יעילים לשינוי הנטייה המינית, אלא הם גורמים לנזק נפשי משמעותי וארוך טווח למטופלים ( Ryan et al., 2018). טיפולי המרה נמצאו קשורים בפגיעה בבריאות הנפשית, כאשר מטופלים שעברו טיפולים אלה נמצאו כסובלים מבושה, פגיעה בערך העצמי, שביעות רצון ירודה מהחיים, דיכאון והפרעות נפשיות, נסיגה חברתית, פגיעה בתפקוד המיני, מחשבות אובדניות, נשירה מהלימודים, ופגיעה ביכולת ההשתכרות (Higbee et al., 2020). במחקר אחד 80% מהאנשים שעברו בעברם טיפולי המרה דיווחו כי מדובר בפרקטיקה לא יעילה ומזיקה באופן משמעותי (Bradshaw et al., 2015). מחקר נוסף מצא כי בני נוער שעברו טיפולי המרה נטו לבצע פי שניים יותר ניסיונות התאבדות ביחס לקבוצת הביקורת (The Trevor Project, 2019).
היקף התופעה ופרופיל הפונים
נכון להיום, לא קיים מידע מהימן על היקף תופעת טיפולי המרה בישראל, אך לפי גוגל, בשנת 2020 ישראל הייתה שיאנית העולם בחיפוש אחר טיפולי המרה. מחקר שנעשה בארה"ב בשנת 2018 מצא שכ-698,000 מבוגרים אמריקאים בגילאי 18-59 עברו בעברם טיפולי המרה, מתוכם כ-350,000 מבוגרים להט"בים שדיווחו שעברו טיפול המרה כאשר היו בני נוער (Government Equalities Office, 2018). מחקר סקר רחב שנעשה בשנת 2020 ניסה גם הוא למפות את תופעת טיפולי ההמרה בארה"ב, ואת פרופיל הפונים. נמצא כי אלה היו על פי רוב נבדקים צעירים, הומוסקסואליים ולסביות, טרנסג'נדרים, א-בינאריים, בני מיעוטים (על פי רוב היספניים ולטינו-אמריקאים), משכילים פחות, שייכים למעמד סוציו-אקונומי נמוך יותר, ואנשים שגדלו באזור כפרי (ולא עירוני) (Higbee et al., 2020). בנוסף, נמצא שאלה על פי רוב הגיעו ממשפחות עם עמדות להט"בופוביות, וממשפחות דתיות במיוחד ( Ryan et al., 2018). באופן כללי, טיפולי המרה מתבצעים על פי רוב על ידי אנשי דת חברי הקהילה של המטופל, ולא על ידי מקצועות בריאות הנפש.
טיפולי המרה בישראל ובעולם
בישראל, נכון לכתיבת שורות אלה, אין חוק האוסר טיפולי המרה. בשנת 2020 הוגשה הצעת חוק לאיסור טיפולי המרה כתיקון לחוק הפסיכולוגים, על ידי חבר הכנסת ניצן הורוביץ. הצעת החוק עברה בקריאה טרומית.
עד היום טיפולי המרה נאסרו בחוק במדינות רבות בעולם, ביניהן: ארגנטינה, ברזיל, אקוודור, מלטה, אורוגוואי, מספר מחוזות בקנדה, כמה אוטונומיות בספרד, ומדינת ויקטוריה שבאוסטרליה.
ב-14.2.22 הודיע משרד הבריאות כי המשרד מתנגד להנחת היסוד שמצויה בבסיס טיפולי המרה, לפיה נטייה מינית או זהות מגדרית של אדם מהווה בעיה רפואית גופנית או נפשית המצריכה התערבות או טיפול, וכי משרד הבריאות אינו מכיר בטיפולי המרה ואינו רואה בהם טיפול רפואי או נפשי לגיטימי או מקובל. עוד צויין כי גורמי מקצוע רפואי שיציעו ויבצעו טיפולים שכאלו יהיו חשופים לסנקציות משמעתיות, כולל שלילת רשיונם המקצועי.
עמדת איגודים מקצועיים בישראל
הסתדרות הפסיכולוגים בישראל
הסתדרות הפסיכולוגים בישראל פרסמה בשנת 2020 נייר עמדה עדכני לנייר העמדה המקורי מ- 2011 והבהירה באופן חד משמעי את עמדת ההסתדרות בנוגע לאתיקה מקצועית בטיפולי המרה. בנייר העמדה היא מוקיעה בגלוי כל סוג של טיפולי המרה. בנייר העמדה נכתב כי בקרב ציבור הפסיכולוגים/ות בישראל קיימת הסכמה גורפת שנטייה מינית שאינה הטרוסקסואלית אינה נובעת מהפרעה נפשית ושאין שום צורך או טעם בטיפול בנועד לשנותה. בנייר העמדה נכתב:
״עמדה קלינית זו מקבלת תמיכה מעולם המחקר על טיפול פסיכולוגי, אשר לאורך 50 השנים האחרונות חושף כי טיפולי המרה, מלבד היותם לא יעילים בשינוי נטיה מינית, מביאים להחמרה במצבם הנפשי של המטופלים/ות. החמרה זו כוללת התמודדות עם דיכאון קליני, חרדות, פגיעה בתפקוד מיני, הפרעות בדימוי גוף, התפתחות של דפוס חשיבה אובססיבי, בעיות ביכולת ליצור קשרים בין אישיים, למידה של התנהגויות פגיעה עצמית ואף אובדנות״.
איגוד העובדות והעובדים הסוציאליים
איגוד העובדות והעובדים הסוציאליים פרסם בשנת 2021 נייר עמדה שבו הוא מזהיר באופן חד משמעי מפני כל התערבות מקצועית להמרה ולשינוי הנטייה המינית, ומגנה התערבויות אלו בתוקף וקורא לעובדות ולעובדים הסוציאליים שלא לנקוט בדרכי טיפול אלו. בנייר העמדה נכתב:
״מטרתה של התערבות מקצועית בעבודה סוציאלית היא לסייע לאנשים להגיע למימוש ולהגשמה עצמית ולא לסייע להם להסתגל לתכתיבי החברה בה הם חיים, כאשר הסתגלות זו מונעת מהם את מימושם והגשמתם האישית. [...] טיפולי המרה, שינוי הנטייה המינית וטיפולים שאינם תומכים באנשים מגוונים מגדרית, יוצרים סדר יום מוכתב מראש, ובכך פוגעים במטרת ההתערבות המקצועית״.
ההסתדרות הרפואית בישראל
בשנת 2019 פרסמה ההסתדרות הרפואית בישראל נייר עמדה שבו קבעה כי אין עדות ליעילותם של טיפולים לשינוי הנטייה המינית או הזהות המגדרית, וכי יש עדויות לנזק אפשרי גם באוכלוסייה הבוגרת ובעיקר בילדים ובמתבגרים, ולפיכך אין להפנות לטיפולים אלו ואין להשתתף בהם מבחינה מקצועית ואתית.
לקריאת נייר העמדה של ההסתדרות הרפואית בישראל
טיפול חלופי לטיפול המרה
אם טיפולי המרה מסבים נזק כה גדול – איזה טיפול אפשרי מתאים למטופלים אשר מעוניינים לשנות את הנטייה המינית שלהם? כיום ישנה כתיבה משמעותית על טיפולים שמטרתם קבלת הנטייה המינית והשלמה עמה – LGBTQ Affirmative therapy. מושג זה נטבע בשנת 1982 על ידי אלן מליון (Malyon), פסיכולוג אשר ביקש לאתגר את התפיסה הרווחת בתקופתו, שהתייחסה להומוסקסואליות כפתולוגיה. טיפולים אלה מתבססים על ידע ומודעות של המטפל לסוגיות ייחודיות המאפיינות אנשים מקהילת הלהט"ב, מתייחס להשפעות של האפליה ממנה סובלים וסבלו לאורך השנים, בניסיון לעודד אוטונומיה, חוסן אל מול מצוקת מיעוטים (Minority Stress), תוך דגש על קבלת זהותו של המטופל כפי שהיא, במקום לשנותה (dickey & Singh, 2016). המחקר בתחום עדיין בחיתוליו, אך נראה כי טיפולים אלה בעלי השפעה חיובית על הבריאות הנפשית של מטופלים מקהילת הלהט"ב (O'Shaughnessy & Speir, 2018)
מקורות
American Psychological Association. (2009). APA Task Force on Appropriate Therapeutic Responses to Sexual orientation. Report of the Task Force. Washington, DC: American Psychological Association.
American Medical Association. (2019). LGBTQ change efforts (so-called “conversion therapy”). American Medical Association.
Bradshaw, K., Dehlin, J. P., Crowell, K. A., Galliher, R. V., & Bradshaw, W. S. (2015). Sexual orientation change efforts through psychotherapy for LGBQ individuals affiliated with the church of jesus christ of latter-day saints. Journal of Sex & Marital Therapy, 41(4), 391–412. doi:10.1080/0092623X.2014.915907
Blakemore, E. (June 22, 2018) Gay Conversion Therapy's Disturbing 19th-Century Origins. History.com
Drescher, J. (2008). A history of homosexuality and organized psychoanalysis. Journal of the American Academy of Psychoanalysis and Dynamic Psychiatry, 36(3), 443-460.
Higbee, M., Wright, E. R., & Roemerman, R. M. (2020). Conversion Therapy in the Southern United States: Prevalence and Experiences of the Survivors. Journal of Homosexuality, 1-20.
Haldeman, D. C. (1994). The practice and ethics of sexual orientation conversion therapy. Journal of Consulting and Clinical Psychology, 62(2), 221–227. https://doi.org/10...2.221
The Trevor Project. (2019). National survey on LGBTQ youth mental health. The Trevor Project.
Government Equalities Office. (2018). National LGBT survey research report.
Higbee, M., Wright, E. R., & Roemerman, R. M. (2020). Conversion Therapy in the Southern United States: Prevalence and Experiences of the Survivors. Journal of Homosexuality, 1-20.
Ashley, F. (2020). Homophobia, conversion therapy, and care models for trans youth: defending the gender-affirmative approach. Journal of LGBT Youth, 17(4), 361-383.
Ryan, C., Toomey, R. B., Diaz, R. M., & Russell, S. T. (2018). Parent-initiated sexual orientation change efforts with LGBT adolescents: Implications for young adult mental health and adjustment. Journal of Homosexuality, 1–15. doi:10.1080/00918369.2018.1538407
Singh, A. A., & Dickey, l. m. (Eds.). (2016). Affirmative counseling and psychological practice with transgender and gender nonconforming clients. Washington, DC: American Psychological Association
O'Shaughnessy, T., & Speir, Z. (2018). The state of LGBQ affirmative therapy clinical research: A mixed-methods systematic synthesis. Psychology of Sexual Orientation and Gender Diversity, 5(1), 82.
