לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
התנהגויות סיכון במרחב הטיפולי במתבגריםהתנהגויות סיכון במרחב הטיפולי במתבגרים
התנהגויות סיכון במרחב הטיפולי במתבגרים

התנהגויות סיכון במרחב הטיפולי במתבגרים

מאמרים | 3/8/2021 | 1,967

גיל ההתבגרות זו תקופה משברית בהתפתחות אשר במהלכה ובחסותה מופיעות לעיתים התנהגויות המעמידות את הנער.ה בסיכון. הסיכון מהווה איום על הנער.ה, ונוכחותו המשתלטת מאיימת גם על המטפל ועל המרחב הטיפולי. עבודה טיפולית עם מתבגרים, דורשת מהמטפל להחזיק בעמדה מורכבת ביחס להתנהגויות הסיכון, ואת ההבנה כי הסיכון הוא חומר נפשי בעל ערך להתפתחותה של אותנטיות ומשמעות. כיצד ניתן, אם כן, לנהל טיפול "תחת מתקפה" של מצבי סיכון והתנהגויות פוגעניות? מהן מטרותיו של טיפול במצבים אלו?

התנהגויות סיכון במרחב הטיפולי במתבגרים

מאת לימור דותן-ישראלי

סיכון | אנאיס נין

ואז הגיע היום

שבו הסיכון להישאר דחוקה

בניצן

הכאיב יותר מן הסיכון

שיש ליטול

כדי לפרוח

 

"עם ראשית הבגרות המינית, בא הקץ אל הילדות עצמה. תור הנעורים הגיע. אך בשלב הנעורים וההתבגרות שוב מתערערים כל השוויונות והרציפויות שהילד הסתמך עליהם קודם לכן, מחמת מהירותו של גידול-גוף בדומה לזה של הילדות הקדומה, ומחמת התוספת החדשה לחלוטין של בגרות מינית פיסית. בני הנעורים טרודים בחיפוש אחר תחושה חדשה של רציפות ושווי..." (אריקסון, 1960).

 

שינויי גיל ההתבגרות

גיל ההתבגרות הינו שלב התפתחותי דרמטי, בו מתחוללים שינויים רבים בכל היבטי ההתפתחות. מרכיב מרכזי בגיל ההתבגרות הוא השינוי הגופני, אשר מתבטא הן בגדילה מואצת והן בטרנספורמציה: הגוף לא רק גדל אלא גם משנה את צורתו מגוף של ילד לגוף של אדם בוגר. כחלק מכך, הפריצה ההורמונלית מביאה להופעתם של סימני התבגרות משניים: שיערות צומחות, תווי הפנים מתעצבים מחדש, הקול משתנה ואצל נערות מתחיל המחזור החודשי. בנוסף, ההורמונים גורמים לעוררות מינית חזקה, כזו שאינה מוכרת למתבגר בעוצמה שלה או בשכיחותה. בעקבות השינוי הגופני, הגוף נעשה למרכז תשומת הלב של המתבגר, ולמעשה, ניתן לומר שהוא מקבל חיים משל עצמו. בתחילה, שינויים אלה מעוררים במתבגר בושה עצמית, ותחושת ניכור כלפי גופו. בדרך כלל, במהלך שנות ההתבגרות, הנער  עובר תהליך של השלמה עם השינויים הללו. השינוי הגופני הוא הגורם המחולל את קיומם של שינויים נוספים  ונוכחותו הברורה והקונקרטית מהווה זרז לתהליכים רגשיים. הוא משמש כעדות חיה לתהליך התבגרותו של הנער: אל מול גופו, המתבגר חש כי זהותו כילד כבר לא מתאימה לו, קטנה ממידותיו ההולכות וגדלות. כך, השאלה "מי אני?", מחליפה את השאלה, "מה קורה לגוף שלי?" (גביעון ופכלר, 2019).


- פרסומת -

בהדרגה, המתבגר "משיל" מעליו את הילדות ובונה לעצמו את זהותו החדשה. תהליך בניית הזהות מורכב ומתרחש בכמה אופנים: הוא כולל פרידה מחלקים ילדיים, במקביל לבנייה של רכיבים בוגרים, כאשר הנער נע בין אזורים אלו.  המשימה הרגשית המרכזית בגיל ההתבגרות הינה בניית זהות אישית וייחודית הנחווית כאותנטית ואינטגרטיבית; זהות אשר מתקיים בה רצף בין חלקים שונים של העצמי – הדחפים והיצרים לצד הערכים. זהו שלב התפתחותי מלא בסתירות פנימיות בין צרכים מנוגדים: מצד אחד, הצורך בעצמאות, ומצד שני, הצורך בקרבה ותמיכה; מצד אחד, הצורך בנפרדות, ומצד שני, הצורך בביטחון, בשייכות ובחוסר נפרדות. כדי לעמוד במשימת ההתבגרות ו"לצקת" מתהליך זה את זהותו הבוגרת, המתבגר חש צורך להיפרד מהוריו. לא מדובר בפרידה במובנה הקונקרטי, אלא בפרידה במובן הרגשי, אשר לרוב באה לידי ביטוי בהרחקת ההורים. ההרחקה מאפשרת למתבגר ליצור לעצמו מרחב להתפתחות והתנסות, מרחב משוחרר מאשמה, מביקורת ומעינו הבוחנת של ההורה. במרחב זה, המתבגר יכול להקשיב לקולות הפנימיים שלו, להבחין בינם ובין "הקול ההורי" שבו. כך, בהדרגה, מתאפשרת לו בחינה מחודשת של זהותו, אשר עד כה עוצבה במידה רבה בהשפעתם של דמויות אחרות בחייו, ולא על ידו.

הפרידה מן הילדות ומן הזהות הילדית, גוזרת על המתבגר שינויים ביחסיו עם סביבתו. טרם  ההתבגרות, נפשו של הילד מתנהלת על פי סדר יום חביוני, בו "מוחבאים" הדחפים, והאנרגיה הנפשית מושקעת ביצירת שייכות וביסוסה, אל  החברה ומסגרותיה (גרפי-פישר, 2014). ילדים בגילאים אלה, עסוקים בלמידה של הערכים החברתיים והפנמתם. על פי רוב, הם מוצאים לעצמם מסגרות שייכות בהן הם מתנסים ומפתחים מיומנויות שונות, כגון בית הספר, חוגים שונים ותנועות נוער.. המעבר לגיל ההתבגרות, ממקם את המתבגר מחדש בתוך כל אותן מסגרות. כתוצאה מכך, רבים מהמתבגרים עוזבים את החוגים, תנועת הנוער או קבוצת החברים אליה השתייכו, מתוך התחושה כי אלה כבר אינן מתאימות להם.

במקביל לשינוי בתפיסה העצמית, במהלך גיל ההתבגרות מתרחשת "קפיצה" קוגניטיבית המאפשרת למתבגר להבין את העולם באופן מורכב יותר, ולא דרך תבניות דיכוטומיות (Demo, 1992.) מכיוון שאינו מבוגר עדיין, אך כבר איננו ילד,  המתבגר חווה "על בשרו" את קיומו של אזור ביניים, של תחום "אפור". דרך חווייתו את עצמו כ"יצור כלאיים", ילד ובוגר בו זמנית,  מתערער אצלו הסדר הקיים, לפיו העולם מתחלק לקטגוריות שונות ומובחנות. כך, ההתבגרות היא עצמה קריאת תיגר על החלוקה הדיכוטומית בין "מבוגרים" ו"ילדים", כפי שנתפסת על ידי ילדים. בעקבות זאת, משתנה גם היחס לסמכות בתקופת גיל ההתבגרות. בתקופת החביון, לילדים נטייה למלא אחר החוקים והנורמות החברתיות בצייתנות, כאשר סמכותם של הורים ושל מבוגרים אחרים אינה מוטלת בספק. קבלת הסמכות בתקופת זו, מבוססת על אותה חלוקה ברורה ודיכוטומית בין "מבוגר" ו"ילד ", אשר מתערערת במהלך ההתבגרות (סולברג, 1994). כתוצאה מהשינוי התפיסתי שעובר המתבגר, הוא מתקשה להתמקם באופן ברור אל מול המבוגרים המשמעותיים בחייו. לצד כמיהתו להישען על סמכות ברורה, עולה גם הרצון לאתגר את הסמכות.​​​​​​​

מצבי סיכון בגיל ההתבגרות

*/אפרת שמעוני טוטיאן

אמרתי לו: כואב לי הכל

והוא שאל אם אני עומדת למות

מזמן לא כאב לי ככה

אולי

אני עומדת לחיות

התהליכים המתרחשים בגיל ההתבגרות הם רבים: השינויים הגופניים הדרמטיים, התערערות תחושת הזהות, התעצבותו מחדש של הקשר עם ההורים ועם דמויות משמעותיות אחרות ועליית הדחף המיני. כל אלה מזעזעים את עולמו הרגשי של המתבגר והופכים תקופה זו לתקופה משברית בהתפתחות. בדרך להשגה של סדר פנימי חדש,  במתבגר מתעוררות תחושות של אימה מפני ההתבגרות, וגעגוע לקשר הסימביוטי הראשוני. במובנים מסוימים, תהליך ההתבגרות כרוך בתחושת התרוקנות מתוכן ואף במוות והרס של מה שהיה קיים עד כה. לעיתים, הדבר מלווה בתחושות של ריקנות ועצב, ממש בדומה לרגשות העולים בעת אבל על אובדן  (גביעון ופכלר, 2019). כתוצאה מהמתח הנפשי הזה, מתבגרים ומתבגרות נקלעים במקרים רבים למצבי סיכון ומאמצים התנהגויות סיכון שונות: התמכרות לחומרים או למסכים, הידרדרות בלימודים, נשירה, הסתגרות, פציעה עצמית, קיום יחסי מין מזדמנים ולא בטוחים, ועוד.


- פרסומת -

מה משרתות התנהגויות אלו וכיצד מתורגם הקונפליקט והכאב להתנהגויות סיכון? התנהגויות סיכון הן הוצאה לפועל (acting out) של קונפליקטים וכאב. למעשה, במקרים רבים התנהגויות אלה הן הביטוי ההתנהגותי של חומרי נפש פעילים. בחלק מן המקרים, הן  משמשות אמצעי לא אדפטיבי לפורקן ולביטוי של דחפים תוקפניים ומיניים, וכן של משאלות ופחדים. ויניקוט הציע להכיר בסיכון כדרך התמודדות, אליה פונה המטופל מתוך מצוקה רגשית, עמה מתקשה להתמודד בדרך אחרת. לדבריו, התנהגויות אלה הן בעצם תגובה אדפטיבית למצב רגשי קשה ואף בלתי נסבל (ויניקוט, 1995). בדרך כלל, יחסיו של המתבגר עם ההתנהגות הסיכונית הם אמביוולנטיים – מצד אחד, התנהגות זו מאפשרת לו מתן ביטוי לרגשותיו, אפשרות לצקת את התוכן הנפשי לתוך התנהגותו ולתוך המציאות החיצונית. מצד שני, המתבגר ער לכך שהתנהגות זו מעמידה אותו בסיכון ופוגעת בו.

התנהגויות סיכון במרחב הטיפולי

תיאור מקרה

"שוב חתכתי השבוע".

הוא יושב בכורסא ומישיר אליי מבט, כשכף ידו מונחת על גבה כמו באקראי, וחושפת בגלוי את סימני החיתוך. אין במבטו התנצלות או אי נוחות. חצי חיוך מסתתר במבט, אולי התרסה. ואני כבר יודעת שמאחורי ההתרסה יש ניצחון קטן על כאב גדול מאוד.

גל, בן 16, נער אמן עם נפש עדינה ורגישה, תלמיד מצטיין בנסיגה. שנות ילדותו השקטות לא הסגירו את שהוא עומד לעבור בהתבגרותו הסוערת. זה התחיל במתקפה פנימית ושקטה של דיכאון, אשר חיפש את דרכו החוצה, ומצא אותה באמצעות הסכין. אותה סכין קטנה, להב שנשלף מסכין גילוח, אשר מוחבאת בכיסוי הטלפון הסלולרי שלו ומלווה אותו לכל מקום שהוא הולך. הוא אוהב את הסכין הזו, היא יקרה לליבו. לא פעם הציג לי אותה לראווה, כשהוא אוחז בה בעדינות ובחרדת קודש. לפעמים היה מדבר על הסכין כאילו הייתה דמות בחייו, חברה סודית ונאמנה. כמה חודשים אחר כך הוא ייפרד ממנה ויזרוק אותה לפח.

"החברים שלי ראו את החתכים והפכו לי את התיק כי רצו למצוא את הסכין ולקחת לי אותה". הוא אומר, הפעם בחיוך רחב וגלוי.

"גם אמא שלי ראתה את נייר הטואלט שמוכתם בדם בשירותים. היא זרקה לי על זה משהו". אני רואה בפניו את האכזבה. הוא ציפה לדרמה, הוא צריך את הדרמה שתעגן אותו בחזרה ברגעים האלה, שתזכיר לו באופן ברור וחד את מה שנשמט ממנו: שהוא אהוב, שדואגים לו, שחוששים לו. אני יודעת עד כמה קשה לאימו וכמה היא פוחדת, אך דווקא בשל כך היא מנסה שלא "לתת לו את מה שהוא רוצה", כדי שיפסיק עם זה כבר. "כמה אפשר להיבהל ולדאוג לו?" היא שאלה אותי בפגישתנו האחרונה. "כמה שנצטרך", עניתי.

אני מביטה במפרקי כף היד שלו. אלה שהיו פעם שריטות שטחיות ועדינות הפכו להיות חתכים עמוקים ואלימים.

"אני דואגת לך, גל", אני אומרת. ובאמת, משהו בבטני מתהפך. החתכים המזדקרים מחברים אותי לרגעי הייאוש הקשים שלו, הרגעים בהם הוא בתהום החשוכה של הדיכאון. אני רואה אותו מעביר את הסכין על פרק כף היד, שואל את עצמו כמה חזק ללחוץ הפעם. מתלבט, אולי הפעם פשוט ללחוץ חזק, הכי חזק, ולגמור עם זה וזהו. אני באמת דואגת לו. ובאופן די אנוכי, אני גם דואגת לי. מה יקרה אם ברגע אחד באמת ילחץ הכי חזק? איך אני אתמודד עם זה?

"גל, איך אנחנו יכולים לשמור עליך? אני יודעת כמה קשה לך ברגעים האלה שזה קורה. אני רואה את הכאב שלך. ואני ממש פוחדת עליך, שתפגע בעצמך יותר מידי". משהו בתוכי צועק: פשוט תפסיק עם זה! צועק בכעס וגם קצת מתחנן.


- פרסומת -

"אני יודע שאת פוחדת," כנראה שהפחד שלי ניכר עליי, "אבל אני לא מצליח. כל השבוע אני הולך עם ה... כאב הזה בבטן, לכל מקום שאני הולך אליו הוא איתי. בשיעורים, בהפסקות עם החברים, כשאני לבד וכשאני לא לבד, כשאני בבית שומע מוסיקה, כשאני מצייר, הוא כל הזמן שם, כמו... טבעת חנק על הצוואר. ואני מנסה לא לחשוב על זה, להתעלם, לצחוק עם החברים, לעשות כאילו הכל כרגיל, כי אולי ככה זה יעבור. אבל זה לא עובר. רק כשאני חותך זה משתחרר. הרגע הזה שאני חותך, והדם מבצבץ, והעור שורף, זה... משחרר. אני לא יודע למה. אבל רק אז זה נרגע."

אני מקשיבה לו ואני מבוהלת. אני מבינה שהוא לא יכול או רוצה להיפרד מהחתכים עדין. הפחד מאיים לשתק אותי. מתעורר בי הדחף ללחוץ עליו שיפסיק, להבהיר לו שהוא עובר את הגבול, שאני לא יכולה להכיל את זה יותר. אני לוקחת אוויר ומשתדלת להשהות את הפחד, לרגעים הוא עובר דרכי ולרגעים עובר ממני, ואז חוזר. החתכים הם השופר של הדיכאון. הם לא האויב שלו. הם גם לא האויב שלי. וגם אם כן, אין להם שום כוונה ללכת. הם באו במטרה מסוימת והם לא יעזבו עד שישיגו אותה.

"בוא נדבר על הכאב הזה שלא עוזב. תתאר לי אותו קצת".

נוכחותו של הסיכון בתוך המרחב הטיפולי היא רבת עוצמה. האחריות למצבו של המתבגר והחשש מפני סכנה, מגבירים את הדריכות והמתח אצל המטפל ומגייסים אותו לדאגה ממשית לשלום המטופל. נוכחותו של הסיכון היא נוכחות דומיננטית ומשתלטת, כזו שממלאת את המרחב הטיפולי. בבת אחת, מטרת המפגש הטיפולי עלולה להצטמצם לפתרון מצב חירום, שכן הדאגה של המטפל מתמקדת בהצלת חייו או נפשו של המטופל. הסיכון מסומן כ"אויב", והמטפל עלול למצוא עצמו פועל במסגרת הטיפול כדי למגר אותו.

בעיניי, הסיכון אוצר בתוכו מידע רב לגבי המטופל, ועצם הגדרתו כמצב "רע ומזיק" היא הגדרה חד מימדית, המשולה לשפיכת התינוק יחד עם מי האמבט. ביצרים ובדחפים יש גם תוכן של ממש, והעלמת הדחף והסיכון באופן נוירוטי, היא בגדר החטאה. בעיניי, אחת המטרות של טיפול היא לחבר את המטופל לעצמו, בין היתר, דרך היכרות עם התכנים היצריים.  כפי שכותב שראל במאמרו, אני מאמינה שמוטלת על המטפל המשימה לשמור על תנועה במרחב פוטנציאלי, תוך הימנעות מקריסה לאחד משני קטבים: מימוש הסכנה מן הצד האחד, וצמצום והדחקה מן הצד השני (שראל, 2012). מתוך עמדה זו, אנו מזמינים את המטופל ליצירת ברית טיפולית שמכירה בכאב שלו, נותנת לו את המקום הראוי, ומבחינה בינו ובין ההתנהגויות הסיכוניות.

מטרות העבודה הטיפולית במצבים של סיכון:

  1. הגנה על המטופל מפני הסכנה אליה נחשף בהתנהגות הסיכון.
  2. חשיפת הקונפליקט הרגשי והמידע האצור בבסיס ההתנהגות הסיכונית: אילו משאלות ופחדים מבטא המטופל בעזרת הסיכון? מה בעצם משרתת ההתנהגות הסיכונית?
  3. הכלה והחזקה: המרחב הטיפולי מאפשר מיכל לרגשות הקשים העומדים בבסיס התנהגויות הסיכון. באמצעות ההכלה וההחזקה, חווית המטופל מקבלת תוקף והכרה , במרחב המעבר הטיפולי, המטופל יכול לממש את הפנטזיות שלו , כתחליף למימוש במסגרת התנהגויות הסיכון. , באופן הזה, עשוי לפחות הצורך במימוש במציאות.
  4. סיוע בפתרון הקונפליקט הרגשי, ובהשגת סדר פנימי חדש.
  5. התמרת האנרגיה הליבידנאלית שבהתנהגות הסיכון לכוח יוצר ומחייה ולחיזוק תחושת האותנטיות: זיהוי הפוטנציאל הגלום בתכנים היצריים שבמצבי הסיכון למימוש ולחיבור עצמי עמוק יותר.

על מנת לקיים את המטרות הללו, המטפל נדרש לפתח עמדה מורכבת ורב ממדית כלפי התנהגות הסיכונית. בעיקר בתחילה, הסיכון בהכרח יחווה כמסוכן והרסני, כמרכיב דומיננטי המאיים להמיט הרס על הטיפול והמטפל. הצטמצמות זו של המרחב הטיפולי מחייבת הרחבה שלו מחדש. על המטפל לנסח מחדש את המטרות הטיפוליות; לשרוד, ולא להיהרס: סביבה שתכיל את התוקפנות ההרסנית, בלי להיהרס בעצמה, תוכל להמיר אותה מכוח הרסני, לכוח אנרגטי חיובי (שראל, 2012).   

הסיכון מתקיף (או מתקף) את הטיפול

במצבי סיכון, על המרחב הטיפולי להיות חזק דיו בכדי להחזיק יחד עם המטופל את החוויה ההרסנית והקשה; לאפשר לתכנים אלו להתקיים ולשרוד אותם. אך מה קורה במצבים בהם  האיום הופך קונקרטי, וכרוך בסכנה ממשית? מהם גבולות ההכלה של התנהגויות הסיכון בתוך המרחב הטיפולי? לדוגמא: נער שרוצה לשים קץ לחייו; נער שמעורב במעשי פשיעה; נערה המקיימת יחסי מין מזדמנים ולא בטוחים; נער המעשן סמים; נערה אשר פוצעת את עצמה – כל אלה הם מצבים השמים את המטופל בסכנה ממשית: גופנית, נפשית,  במקרים של אובדנות, עניין של חיים ומוות. כאשר הכוח ההרסני הופך לאיום ממשי על החיים, הוא חורג מגבולות המרחב הטיפולי. או אז, יש מקום לטפל בו באופנים נוספים, שמטרתם שמירה על שלומו של הנער. לעיתים,  יידרש המטפל, על פי כללי האתיקה המקצועית, לערב גורמים נוספים בחייו של הנער – הורים ו/או גורמי רווחה. דיווח לגורמים נוספים עלול לאיים על הברית הטיפולית ועל יחסי האמון שנבנו בטיפול, ולהעלות במטופל רגשות עוצמתיים של כעס, אכזבה, ואף בגידה. בשלבים מסוימים של הטיפול, רגשות אלה עלולים להיות כה עוצמתיים, עד שיאיימו על עצם קיימים. כיצד, אם כן, ניתן לשמור על הברית הטיפולית אל מול תהליך הדיווח?


- פרסומת -

חובת הדיווח נובעת, בראש ובראשונה, מדאגה כנה למטופל, כוונה אמיתית לשמור על חייו, אל מול הכוחות ההרסניים הקיימים בו. גישה של חוסר סובלנות והעדר לגיטימציה לפגיעה עצמית, אינה עומדת בסתירה עם אמפתיה וחמלה כלפי מצוקתו. במקביל לעמדה טיפולית זו, השוללת לגיטימציה להתנהגות הסיכון, חשוב להבהיר למטופל כי יש לו לגיטימציה מלאה להביע משאלות ופנטזיות מכל סוג וללא הגבלה, (בר-שדה, 2017).כמו כן, היכולת של הנער להכיל את תהליך הדיווח ולראותו כמיטיב, היא מטרה טיפולית כשלעצמה, כיוון שהיא כרוכה בשינוי והעמקה של היחסים עם המטפל כסוכן של הנפש השומר עליו. כך, ההצלחה של תהליך הדיווח, כרוכה לעיתים בשבר באמון שמתאחה מחדש, ומאפשר העמקה ביחסים. כאשר המטפל מדווח על התנהגות הסיכון, הוא למעשה עומד בהרסנות, ומבטיח במעשיו למטופל שהוא נוכח ושומר עליו. כמובן, הישרדותו של הטיפול  אל מול מצבים אלה, תלויה בשלב בטיפול בו הדיווח נעשה, בחוזק הברית הטיפולית ויחסי האמון, ובסגנון ההתקשרות של המטופל.,

פעולת הדיווח מאפשרת הכרה בחשיבות השמירה על העצמי, ואפילו הפנמה עמוקה שלה. זוהי משימה משמעותית של המטופל, אשר במצב סיכון כמו "מושאלת" למטפל. למעשה, המטפל יוצר ברית עם כוחות האגו של הנער, ומסייע לו בויסות של התנהגות הסיכון, כשהוא מגלה יחס הורי ומדווח עליה. חיזוק הקשר עם המטפל "השומר", מסייע בהתפייסות וחיבור מחדש אל החלקים השומרים של המטופל בעצמו, אותם חלקים אשר מושתקים ונחלשים במצב הסיכוני. במקביל, ההתנהגות הסיכונית הופכת ל"ישות" בתוך הטיפול: נוצרת מעין הבחנה סימבולית בין המטופל לבין הסיכון, אשר מייצרת מרחב לדיאלוג תוך אישי ובין אישי.

לבסוף, בעיניי ישנו ערך טיפולי נוסף לדיווח: פעולה זו מאפשרת למטפל להשתחרר מהניסיון הבלתי פוסק להציל את המטופל. קיומם של גורמים מעורבים נוספים, אשר מחזיקים ביחד עם המטפל את הסיכון ואת האחריות לשלומו של הנער, מאפשרת למטפל להתמקד במשימה הטיפולית שלו; "לצלול" יחד עם המטופל לתוך הנפש; לחקור בסקרנות ובפתיחות את החומרים הרגשיים בתוכם צמחה ההתנהגות הסיכונית; להמשיך ולראות את המטופל מעבר לה. בתנאים אלו, יכול המטפל לקיים במקביל אופנים שונים של קשר עם המטופל: לצד השמירה עליו, הוא יכול לשהות יחד איתו בחוויית ההרס העצמי.

הסיכון מתקיף את המטפל

תהליכי העברה והעברה נגדית פועלים במלוא העוצמה בטיפול במתבגרים בסיכון, ואלה מקשים על המטפל לחוש משוחרר ונינוח בצילו של האיום (גבעון ופכלר, 2019). המטפל עשוי לחוות רגשות עוצמתיים וקשים: מתח, חרדה ודאגה ; חוסר אונים וחוסר שליטה;  אמפתיה והזדהות; חשש לבגידה במטופל לצד תחושת אחריות משתקת. באופן כמעט בלתי נמנע, מופעלים מנגנוני ההגנה של המטפל בניסיון להפחית את החרדה המתעוררת  אל מול כל אלה.

בכל טיפול עולה שאלה בנוגע למעורבותו הרגשית של המטפל, אך בטיפול במתבגרים בסיכון, שאלה זו היא גורם מחולל בתהליך הטיפולי ובבניית הברית הטיפולית. האימה השוכנת בנפשו של המטופל, מופקדת אצל המטפל, בתקווה שהוא יוכל  לעבד אותה עבורו. רגשות הדאגה, הפחד, הבהלה והערעור, חשובים ואף הכרחיים: אלה גם רגשותיו הקשים של המטופל, אשר הועברו אל המטפל בתהליך של הזדהות השלכתית. על כן, חשוב שהמטפל לא ישבר או יתנתק, אלא ישמש כמיכל  לחווייתו  הבלתי ניתנת להכלה של המטופל. כך, החזקת הסיכון במרחב הנפשי המשותף בטיפול, יכולה לסייע למתבגר לעבד את רגשותיו.

הדאגה שהמטופל מעורר במטפל דרך התנהגויות הסיכון, מהווה שיקוף ליחסי האובייקט המוקדמים שלו, בדומה למה שויניקוט כינה "מושקעות אימהית ראשונית" אשר אופיינית לתלות של התינוק באם (בר-שדה, 2017). מול הערעור של דמויות הסמכות, המטופל מחפש מפגש עם מטפל-אם שיש בו חיבוק סימבולי אמיץ, המביע אי ויתור, יציבות ומחויבות, כאשר במקרים מסוימים הבחירה היא ליצור יחסים דומים גם עם חברים.  פעמים רבות, אנו נוכחים כי זו צורת היחסים שיוצרים בני נוער במצבי סיכון גם עם חבריהם. הם מספרים: "אני לא שותה אלכוהול יותר, כי הבטחתי לחבר שלי שאני לא אעשה את זה... אני לא מעשן כי חברה שלי לא מרשה לי... הבטחתי לחברה שלי שכל פעם שאני רוצה לחתוך אני אתקשר אליה... תמיד כשאני משתכרת אני נמצאת עם חברות שלי והן שומרות עליי". באופן הזה, דרך השימוש באחרים משמעותיים בחייהם ש-"גוייסו" לתפקיד, הם מפקידים את האחריות לשלומם אצל אחרים. הדבר מאפשר להם לחוות את רגשותיהם הקונפליקטואליים במלוא עוצמתם. כמו כן, קשרים אלו מסייעים להם להפיג את הבדידות מעוררת החרדה שהם חווים.

באמצעות הסיכון, בוחן המתבגר את העמידות של המטפל והטיפול. המתבגר כמו שואל אותנו ואת עצמו: "האם הטיפול או המטפל חזקים מספיק בשבילי? האם אני יכול לסמוך ולהישען על הטיפול, או שחוויות ההרס שלי עשויות להרוס את האחר ואת הטיפול?" כשמתאפשר להכיל את ההרס בתוך המרחב הטיפולי מבלי להיהרס, מתחילה להיווצר האפשרות הזו גם בנפשו של המטופל.


- פרסומת -

סיכום​​​​​​​:

התבגרות הינה תקופה משברית בהתפתחות, אשר מזמנת סערות רגשיות. כתוצאה מהמתח הנפשי הרב, פעמים רבות נערים ונערות נקלעים למצבי סיכון ומאמצים התנהגויות סיכון. מצבים אלו מציבים אתגר למטפל ולמרחב הטיפולי. המטפל צריך להוכיח את עמידותו וחוזק הקשר והנאמנות שלו למטופל בתנאי מבחן קשים. הוא נדרש למעורבות רגשית רבה יותר מחד, אך בה בעת עליו להחזיק גם עמדה איתנה נפרדת ושומרת מאידך. הישרדותו של הקשר הטיפולי נוכח הסיכון ההרסני תסייע למתבגר לבנות את כוחותיו הפנימיים מול חוויית ההרס ולבנות בתוכו את האפשרות להיות עמיד מול ההרס, ובהמשך גם להתמיר את ההרס לכוח יוצר.

 

מקורות

  1. אריקסון, א. (1960). ילדות וחברה. הוצאת ספרית פועלים.
  2. בר-שדה, נ. ( 2019). החוזה הטיפולי כעוגן מעברי המסייע בשמירה על העצמי. בתוך: כתב העת "שיחות", כרך ל"ב, חוברת 1.
  3. גבעון, י. ופכלר, ע. (2019). כשהתנהגות אובדנית חודרת את המרחב הטיפולי. בתוך: כתב העת "שיחות", כרך ל"ג, חוברת 2.
  4. גרפי-פישר, ח. (2014). גיל החביון: שיאה של התפתחות מבנה העצמי. אתר פסיכולוגיה עברית.
  5. ויניקוט, ד. ו. (1995). משחק ומציאות. הוצאת עם עובד.
  6. נין, א. (2020) "סיכון", פורסם בפייסבוק של playfulness - החופש לפעול, יגאל בן אהרון.
  7. סולברג, ש. (1994). פסיכולוגיה של הילד והמתבגר- מבוא לפסיכולוגיה התפתחותית. הוצאת ספרים "מאגנס", האוניברסיטה העברית, ירושלים
  8. שמעוני-טטיאן, א. (2019). בתוך: "משיב הרוח" - גליון שירת מקור, גליון ס"ה.
  9. שראל, ד. (2012). הפנטזיה על רצח ההורה בגיל ההתבגרות: של מי הפנטזיה הזו?. אתר פסיכולוגיה עברית.
  10.  Demo David. (1992). “The Self-Concept Over Time: Research Issues and Directions” Annual Review of Sociology 11, 303-326.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

דותן ישראלי, ל. (2021). התנהגויות סיכון במרחב הטיפולי במתבגרים. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=4181


תבנית לציטוט ויקיפדיה:

* {{פסיכולוגיה עברית|דותן ישראלי, ל.|התנהגויות סיכון במרחב הטיפולי במתבגרים|4181|2021}}

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.