התערבות בתרפיה במוזיקה עם צוותי מחלקת קורונה בבית חולים הלל יפה

התערבות בתרפיה במוזיקה עם צוותי מחלקת קורונה בבית חולים הלל יפה

חוסר האונים לנוכח הווירוס הלא מוכר וחוסר הידע כיצד לרפאו, ולנוכח התמותה הרבה; אובדן הזהות האישית בשל חליפות המגן; נטישת תחביבים ומאפייני זהות אחרים בשל העבודה מסביב לשעון; ואובדן תחושת מקום וזמן – קבוצה ששילבה תרפיה במוזיקה עם מיינדפולנס ושיח דינמי הציפה את התחושות הקשות של הצוותים הרפואיים שנלחמו בקורונה

מאת יפעת גלבר¹ ואפרת סיטי אליפז²

הקדמה

מגפת הקורונה התפתחה במהירות לכדי משבר בריאות עולמי. בזמן כתיבת מאמר זה עדיין משתוללת המגפה בעולם ומחלקות הקורונה עובדות מסביב לשעון. בהתאם, מעקב אחר מצבם הנפשי של אנשי הטיפול לנוכח ההתמודדות עם החולי הלא מוכר ועם התמותה הרבה הפכה להכרחית³ . צוותי הרפואה והסיעוד במחלקות הקורונה חשופים באופן יומיומי לחוויות טראומטיות, כלומר למצבים שבהם נשקפת סכנה לשלמות הגוף או הנפש שלהם או של המטופלים שלהם. כיום מחלקים את תסמיני החשיפה לטראומה לכמה מרכיבים עיקריים: תסמיני חודרנות כגון פלאשבקים וחשיבה מרובה על פרטי האירוע; תסמיני הימנעות מאירועים הקשורים לטראומה; תסמינים הקשורים לירידה במצב הרוח או בקוגניציה; ותסמיני עוררות מוגברת והפרעה בתפקוד היומיומי. אם תסמינים אלו נמשכים יותר מחודש, יש לבדוק את התפתחותה של פוסט טראומה.

מחקרים קבעו כי עובדי הבריאות המתמודדים עם מגפה נמצאים בסיכון גבוה לפיתוח תסמיני פוסט טראומה בשל החשש להידבק בעצמם במחלה. לו ועמיתיו (2006) וכן מקאלונן ועמיתיו (2007) מצאו כי הסיכוי לכך הוא אחד מכל שישה אנשי מקצוע. לפי פארי (2020) ו־וונג (2020), צוותי הרפואה במחלקות הקורונה חשופים לסיכון רב עוד יותר, מאחר שחוסר היעילות של הטיפול המוצע לחולים מגביר את תחושת חוסר אונים, וזו מגבירה את הסיכון ללקות בתסמינים אלה.

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

באוקטובר 2020 פרסמו קארמסי ועמיתיו בכתב העת "מחקרים בפסיכיאטריה" סקירה של מאות מאמרים העוסקים במצבם הנפשי של צוותים רפואיים המטפלים בנפגעי מגפות. כותבי הסקירה הצביעו על כמה מאפיינים העשויים לנבא את הסיכון להתפתחות של פוסט טראומה בקרב הצוותים המטפלים:

1. רמת הסיכון של החולים – במחלקות טיפול נמרץ למשל הסיכון לפגיעה נפשית בקרב הצוותים הרפואיים גדול יותר.
2.  סוג התפקיד – מחקרים רבים הראו כי אנשי הסיעוד נמצאים בסיכון גבוה יותר מאשר אנשי הרפואה, ייתכן שבשל המגע הקרוב יותר עם היבטים תפקודיים של החולי.
3.  גיל ומגדר – עובדים צעירים יותר או מנוסים פחות נמצאים בסיכון יותר גבוה, וכן נשים נמצאות בסיכון גבוה יותר מגברים.
4.  מצב משפחתי – אנשים שאינם הורים או נשואים נמצאים בסיכון גבוה יותר מבעלי מסגרת משפחתית.
5. בידוד ודחייה חברתית – אנשים הסובלים מדחייה חברתית בשל עבודתם המסוכנת או הנדרשים להיות בבידוד, נמצאים בסיכון גבוה יותר.
6.  הפרעות פסיכיאטריות קודמות – אנשים בעלי רקע פסיכיאטרי נמצאים בסיכון גבוה יותר לעומת אנשים ללא רקע מקדים.

גורמי החוסן העשויים למנוע פוסט טראומה נמנים אף הם בסקירה זו, והם כוללים:

1.  קיומה של מסגרת חברתית תומכת, למשל משפחה וחברים.
2.  תמיכת עמיתים למקצוע ותמיכת מנהלים.
3.  רמת בטיחות גבוהה בעבודה, למשל מיגון והתחסנות.
4.  אסטרטגיות התמודדות חיוביות – הומור, אמונה דתית, ויכולת שיתוף של רגשות (אסטרטגיות התמודדות לא יעילות כוללות הימנעות, לקיחת אשמה וחוסר יכולת לתמלל את הרגשות). כותבי הסקירה ממליצים בתוקף לחזק את גורמי החוסן בקרב הצוותים הרפואיים בכל דרך אפשרית, בדגש על אסטרטגיות התמודדות חיוביות.

ניל גרינברג ועמיתיו (2020) מצביעים על פגיעה מוסרית העלולה להתרחש אצל הצוותים הרפואיים המטפלים בקורונה. פגיעה מוסרית מוגדרת כמצוקה פסיכולוגית הנובעת מפעולות (או מהיעדר פעולות) המפרות את הקוד המוסרי או האתי של האדם, והיא עשויה לגרום למחשבות שליליות ולתחושות עזות של בושה, אשמה או סלידה, העשויות לתרום להתפתחות קשיים בבריאות הנפש, כולל דיכאון, הפרעת דחק פוסט טראומטית ואפילו מחשבות אובדניות.

כותבי המאמר מציעים לערוך התערבות מוקדמת למניעת פגיעה מוסרית אצל הצוותים הרפואיים באופנים הבאים: להתכונן מראש לדילמות המוסריות העלולות לצוף בזמן העבודה; לקבל תמיכה שוטפת מאנשי מקצוע בתחום הטיפול או מאנשי דת; ולעסוק בבניית נרטיב שאיננו טראומטי, כלומר סיפור ההתמודדות באור חיובי וראיית צוותי הטיפול כגיבורי החברה.

כפי שניתן להסיק מסקירת הספרות קיימים כמה גורמים העלולים לפגוע במצבם הנפשי של צוותי הרפואה במחלקות הקורונה, ואולם קיימים גם לא מעט גורמי חוסן, חלקם נתונים מראש אך חלקם ניתנים להשפעה ולשינוי באמצעות התערבות מקצועית. גורמי החוסן הניתנים להשפעה הם יחסי העבודה, עידוד לשיח ולאוורור רגשי, ועידוד לשימוש בהומור, לחיפוש אחר משמעות רוחנית או נפשית ולבניית נרטיב חיובי.

טכניקות של תרפיה במוזיקה במצבי טראומה

השימוש בתרפיה במוזיקה בטיפול בנפגעי טראומה מוכר בספרות, ומבוסס על כמה טכניקות. להלן סקירה קצרה של הגישות העיקריות. שתי הטכניקות הראשונות מהוות את בסיס המקצוע, והשלוש האחרונות הן פיתוחים שנעשו לאורך השנים ולאור התנסויות של מטפלים במוזיקה באוכלוסיות שונות.

1.  החזקה קולית - מודל שפתחה אוסטין (1999). המטופל מספר את הטראומה שעבר תוך שירה הנשענת על שני אקורדים בסיסיים שהמטפל מנגן, והמהווים מיכל בטוח וצפוי לתחושות העולות. אוסטין (2002) הדגישה את חשיבות השירה עבור אדם שעבר טראומה. השירה משקמת ממגוון סיבות: ברמה הפיזיולוגית שירה מאפשרת נשימה עמוקה המאטה את קצב הלב ומרגיעה את מערכת העצבים, תוך השקטת הנפש והגוף. בנוסף, שירה היא גם פעילות עצבית־שרירית, והרפיית השרירים הכרוכה בשירה יכולה לשחרר את הטראומה הכלואה בגוף.
   אוסטין כותבת: "פעולת השירה מעצימה: האדם חש את כוח החיים הזורם בגופו, חווה את יצירתיותו כמי שיוצר משהו יפה, וחווה את עצמו כבעל יכולת להניע את עצמו ואת הזולת. לשמוע את הקול שלו יוצר תיקוף לקיומו. בעלותו על קולו היא סיום מעגל של קורבנות" (שם, בתרגומי).
2. דמיון מודרך ומוזיקה (GIM) – גישה שפותחה בידי הלן בוני (1986). האזנה למוזיקה שנבחרה מתוך מצב גופני רגוע מאפשרת לדימויים לעלות, הדימויים עוברים עיבוד ראשוני כשהמטופלים מתבקשים לצייר אותם, ועיבוד מרכזי בשיחה על אודותם. גישה זו לא מתאימה לאנשים במצבי חרדה פעילה העשויים לחוות חרדה בזמן ההאזנה הממושכת למוזיקה ולנוכח הדימויים העולים.
3. דיון על שירים – גרדסטורם והילר (בתוך: נגל 2010) דנים בטכניקה טיפולית הנקראת song discussion. מדובר בשיטה בהיבט של טיפול דינמי, שבה המטפל בוחר שירים המתאימים להתפתחות הטיפולית של המטופל, משמיע או מבצע אותם בטיפול, ולאחר מכן מעודד דיון על התכנים המוזיקליים והטקסטואליים של השיר.
   בשנת 1963 בדק רוזנבאום (בתוך: De Chumaceiro 1992) את ההנחה לפיה קיים קשר בין השירים הצפים בזכרון המטפל והמטופל במהלך הטיפול לבין הקונפליקטים הדינמיים ותכני ההעברה של הטיפול. רוזנבאום חקר 17 דיאדות טיפוליות, והמטפלים והמטופלים התבקשו להציע שירים ואחר כך שוחחו ביניהם על השירים שעלו. תוצאות המחקר הוכיחו כי המטופלים בחרו מתוך השירים האגורים בזכרונם את השיר שביטא הן את הקונפליקט הדינמי שבו עסקו באותו זמן בטיפול והן את מערכת היחסים בין המטפל למטופל.
   גם מידת ההיזכרות בשיר – במנגינה ובמילים, נמצאה אינדוקטיבית למערכות היחסים בדיאדה. טכניקת הדיון על שירים מתאימה לטיפול במצבי טראומה מאחר שהיא מאפשרת היזכרות מוגנת ושיח השלכתי על חוויות הממוקמות בהתחלה מחוץ למטופל, ביצירה המוזיקלית, ובהמשך מושבות אליו חזרה באמצעות הדיון.
4. כתיבה, הקלטה והאזנה – ג'אפ אורת (2005) מדווח על עבודתו במשך כעשרים שנה עם פליטים נפגעי טראומות, והוא מציע שיטות נוספות הכוללות יצירת מוזיקה, והקלטה והאזנה לתוצרים. יצירת המוזיקה נעשית באופן פרטני או קבוצתי, בעזרת כלי נגינה המתאימים לתרבות שממנה הגיעו המטופלים. המוזיקה מכילה מקצב, מלודיה, הרמוניה וטקסטים המבטאים את תחושותיהם.
5.  קבוצה מובנית – פתיחה, חוויה מוזיקלית, דיון וסגירה. בשנת 2013 חקרו גרדסטורם ודיסטלקמפ את השפעת הטיפול במוזיקה על תסמיני חרדה בקרב נשים שסבלו מהתמכרויות עם רקע של טראומות מרובות בילדות. המחקר בחן 50 נשים ששהו במוסד לטיפול בהתמכרויות באוהיו, רובן דיווחו על תסמיני דיכאון וחרדה המלווים אותן לאורך שנים. קבוצת הטיפול במוזיקה כללה סבב שיח ראשוני, חוויית האזנה או שירה או אלתור, וסבב סגירה מוזיקלי או מילולי. בשאלון לבדיקת תסמיני חרדה הכולל שבעה שלבים, רוב הנשים שהשתתפו בקבוצה דיווחו על ירידה של לפחות ארבע דרגות.
   פרדו וזאפטה (2007) תיארו קבוצת טיפול במוזיקה בקרב שוטרי תנועה בבוגוטה, בעלת מבנה דומה. בתחילת ההתערבות דיווחו רבים מן שוטרים על מתח, על תוקפנות ועל חרדה. בשלב ההתערבות המוזיקלית התבקשו השוטרים לשיר שירים מוכרים, לחבר שירי ראפ, לאלתר על כלי נגינה ועוד. בשלב האיסוף סיפרו השוטרים על תחושותיהם, דיווחו על הקלה במתח, ואמרו למשל: "הבנתי שאני יכול להירגע, למצוא שקט פנימי", או: "הבנתי שאני יכול להתבונן פנימה ולווסת את עצמי", ועוד.

תיאור מקרה: תרפיה במוזיקה לצוותי מחלקת הקורונה בהלל יפה

מאמר זה יתאר כאמור התערבות קצרת מועד שערך צוות המערך הפסיכיאטרי בבית חולים הלל יפה עם הצוות הרפואי של מחלקה פנימית שהוסבה למחלקה זיהומית (מחלקת קורונה). מטרת ההתערבות הוגדרה כמתן תמיכה נפשית לצוות הרפואי, וכחיזוק גורמי החוסן. לצורך מתן התמיכה נבחר צוות מתוך המערך הפסיכיאטרי של בית החולים, שמנה אנשי מקצוע מתחום הרפואה הפסיכיאטרית, הפסיכולוגיה, הסיעוד והתרפיה במוזיקה. במאמר זה אפרט כאמור את מפגשי התרפיה במוזיקה מתוך זיקה למטרות ההתערבות השונות.

מבקש.ת לעצמך טיפול?
כאן תוכל.י לשלוח פניה לטיפול ולקבל התייחסויות ממטפלות.ים חברי פסיכולוגיה עברית

לצורך ההתערבות נבחנו היתרונות והחסרונות של הגישות השונות בתרפיה במוזיקה. גישתה של אוסטין מתאימה לטיפול פרטני, אולם הדגש שהיא שמה על שירה בקול כאלמנט תרפויטי הוא משמעותי. גישתה של בוני מחייבת טיפול ארוך והתמדה, אולם השימוש במוזיקה כמעוררת דמיון ורוגע הוא חשוב. דיון על שירים נראה בעייתי בקבוצה רב תרבותית שבה כל חבר גדל על מוזיקה אחרת, אולם שיח על מוזיקה הנשמעת בקבוצה הוא משמעותי מאין כמוהו. כתיבה והקלטה נראו יומרניים עבור קבוצה של אנשי צוות רפואי, והטכניקה האחרונה, קבוצה מובנית, נראתה כמתאימה. הוחלט גם להשתמש בכל הטכניקות באופן גמיש ומותאם סיטואציה, מתוך קשב לצרכים הטיפוליים העולים מהקבוצה.

מטרת ההתערבות הוגדרה כאמור כחיזוק גורמי החוסן, בדגש על מתן לגיטימציה ועידוד לשיתוף מילולי, חיזוק קשרי הידידות והתמיכה בתוך הצוות, לימוד טכניקות להפחתת מתח באמצעות מוזיקה, ובניית נרטיב חיובי לעבודה המפרכת.

מטפל בשיטות NLP,CBT,EMP
מטפל בדכאון,חרדות,OCD,טראומות

המפגש הראשון

את המפגש הראשון הובלנו הכותבות – תרפיסטית במוזיקה יפעת גלבר ומנהלת המערך הפסיכיאטרי בבית החולים ד"ר אפרת סיטי אליפז; והדיווח מכאן יהיה של הכותבת הראשונה.

בלילה שלפני המפגש התקשיתי לעצום עין. באישון לילה הבנתי שאני חוששת לשהות בקרבת הצוות הרפואי הבא במגע יומיומי עם המגפה המסוכנת. באותם ימים טרם נמצא חיסון למגפה והתקשורת הישראלית עסקה בקורונה ובסכנת ההידבקות באופן אובססיבי. תהיתי אם במפגש עם הצוות הרפואי אני מסכנת את עצמי או את משפחתי, והוצפתי בחרדה על כל תסמיניה המעוררים. אני רגילה לעבוד עם מבוגרים הסובלים מפגיעה נפשית, ומעולם לא עבדתי עם קולגות – אנשי רפואה המתפקדים באופן שוטף ויומיומי בשדה הקרב הבריאותי. בנוסף, לא ידעתי למה לצפות, וחוסר הידע הגביר את החרדה.

המפגש היה אמור להתקיים בשעה 12 בצהריים, ולפניו נפרש יום עבודה שגרתי במחלקה הפסיכיאטרית – ישיבות צוות, קבוצת תרפיה במוזיקה ומפגשים פרטניים. בין לבין שטחתי את דאגותיי באוזני חבריי במערך הפסיכיאטרי וזכיתי לאמפתיה ולעידוד. לפני תחילת המפגש התקשרתי לבן זוגי, והוא אמר לי ברוח פטריוטית: "את נכנסת לקו האש כדי לעזור בבעיה עולמית, זו שליחות גדולה".

בזמן שהכנתי את חדר הקבוצות במחלקת טיפול יום לקראת הפגישה, חשבתי על הגורמים שתמכו בי ביממה האחרונה: תובנה, שיחה, אמפתיה, נרטיב חיובי – ותהיתי כיצד אוכל להיעזר בחווייתיי על מנת לעזור לצוות הרפואי שאני עומדת לפגוש. כשהחדר היה מסודר – מעגל של עשרה כיסאות ברווחים של מטר בין האחד לשני, גיטרה, רמקול עם חיבור בלוטות' לטלפון, חלונות פתוחים – התיישבתי ונזכרתי בגורם תמך חמישי – נשימה. התחלתי לנשום. מנהלת המחלקה הגיעה ותיאמנו ביננו את מבנה המפגש שנחזיק יחד. לא הייתי לבד. הרגשתי מוכנה לפגוש את הקבוצה.

בשעה 12:00 בדיוק הגיעו חברי הצוות הרפואי. המהירות שבה נכנסו לחדר וצנחו על הכיסאות הזכירה ריצה אל מקום מקלט. קידמנו את פניהם בחיוך. מנהלת המחלקה הציגה את עצמה ואותי, אמרה מילות ברכה והזמינה את הקבוצה להרגיש בבית, והוסיפה שצוות המערך הפסיכיאטרי יהיה זמין עבורם בכל צורך שלא מתאים לשיתוף בקבוצה. הסברנו לצוות הרפואי את מבנה המפגש המוזיקלי: נתחיל בהרפיה, אחר כך נשמח לשמוע מה שלומם היום ולמה הם מצפים מהקבוצה, בהמשך נקיים תרגילי שירה משחקיים, נשיר ונשוחח.

להרפיה נבחרה נעימה בשם "Air" מאת Kristofer Pampiermole ולאחריה "In the Morning" מאת רון אדלר, שתי הרצועות מתוך רשימת השמעה בשם soft piano music for the soul הקיימת באפליקציית ספוטיפיי. חברי הקבוצה הונחו לנשום נשימות עמוקות ולהוביל את האוויר הרווי בצלילי מוזיקה לאזורים שונים בגופם. הצעתי לחשוב על דימוי של שטיפת רצפה – האוויר והמוזיקה הם מים וסבון הנכנסים לגוף ושוטפים אותו מבפנים, ולאחר מכן נפלטים החוצה עם הלכלוך והאבק. בהמשך עשינו תרגילי עיסוי עצמי – נקישות אגרוף על הראש, עיסוי עצמי לכתפיים ולצוואר, סיבוב הצוואר, מתיחות לכל הגוף, וסיימנו בתרגיל דמיון של מקום בטוח וישיבה חסרת דאגות במקום הבטוח – ידיים שלובות מאחורי הראש, רגליים פרושות לפנים.

לאחר ההרפיה שאלנו את חברי הקבוצה לשלומם. הם סיפרו על עייפות רבה שגרמה לכמעט הרדמות בזמן ההרפיה, ועל מתח גדול המתבטא בנשימה שטוחה. שיקפנו לקבוצה כי נשימה היא אכן הכרחית כשעובדים במחלקת קורונה ונלחמים יום יום על יכולת הנשימה של החולים. הניגוד בין מתח המתבטא בין השאר בנשימה שטחית או בכליאת הנשימה, לבין בריאות גופנית ונפשית המתבטאת בנשימה חופשית, היה מורגש ותחושת הקלה הייתה באוויר הננשם מחדש לקצב המוזיקה השקטה.

אמרתי לחברי הקבוצה שכעת נעסוק בתרגילי פיתוח קול, הסברתי בקצרה את הרציונל המתבסס על גישתה של אוסטין, הוספתי ואמרתי שכל הזמרים עושים תרגילי פיתוח קול לפני שהם עולים על הבמה. חלק מהתרגילים שביצענו היו מביכים למי שלא הורגל בהם, והתמודדנו עם המבוכה בעזרת צחוק משחרר. שרנו הברות בסולם עולה, השלכנו קולות בין חבר לחבר, שרנו בג'יבריש והתפקענו מצחוק. השלכת הקולות הייתה משמעותית במיוחד מאחר שזו חייבה קשר עין מחויך בין החברים. לסיום חלק זה שרנו ביחד את שיר העם האפרו־אמריקאי "קומביה". זהו שיר שמקורו ומשמעותו אינם ידועים, מה שהופך אותו לעל־תרבותי ומאפשר התאמה למצבים שונים. ההשראה לשימוש בשיר זה באה מספריה של נעה בלאס (2007) מחלוצות הטיפול במוזיקה עוד טרם הגדרת המקצוע בישראל. שרנו את השיר בליווי גיטרה בנגינתי – לאט, מהר, בצירוף מקצב של מחיאות כפיים, ושוב לאט לאט, באופן כמעט מדיטטיבי.

אנליזה בתעריף מיוחד
אנו מציעים טיפולים פסיכואנליטיים למבוגרים, ילדים ונוער. הטיפולים ניתנים בדרום ומרכז הארץ

אחרי תרגילי השירה ביקשה מנהלת המחלקה מהחברים לספר על חוויותיהם מהעבודה במחלקת הקורונה. האווירה הייתה כעת משוחררת, רגועה, הייתה תחושת "ביחדנס" מאפשרת. ואכן התכנים שעלו היו קשים מאד וייתכן שלא היו יכולים להיאמר אלמלא ההכנה הפותחת. חברי הקבוצה תיארו מוות של מטופלים שאליהם נקשרו, אמרו שאי אפשר להתרגל למוות החפוז והלא צפוי של החולים, לתמותה הרבה, ולתחושת חוסר האונים שלהם כאנשי צוות רפואי המתמודדים עם תחלואה חדשה ובלתי מוכרת. המוות נתפס כשרירותי וכאכזרי במיוחד, כלא מבדיל בין זקן לצעיר, בין חולה לבריא. הם העלו תחושה של עבודה לא אנושית, כמו מכונה, ואכן לאט לאט הטשטשו הגבולות בין הדוברים והייתה תחושה של גוף אחד המדבר בכמה קולות. הם דיברו על מסלול ההידרדרות של החולה אל המוות שהם כבר מכירים, ועל אנשים שהריאות שלהם גמורות והם עדיין לא יודעים שהם הולכים למות. על תחושת חוסר אונים מצמיתה, על המתח והעייפות המלווים אותם לכל מקום. השיתוף נמשך כעשרים דקות, הופנה אל המנחות כמי שקולטות את כל הדיבורים ומכילות אותם, ולא דעך מאליו אלא כשהתערבנו והצענו לעצור, באופן כמעט מלאכותי.

היו כמה שניות של שתיקה. אחריהן ניסינו לשקף את הדברים שעלו: "אנחנו שומעות על תסכול גדול לנוכח חוסר היכולת לנצח את המחלה, על ייאוש, על מתח בלתי נסבל ועל טשטוש הגבולות בין העבודה לבין החיים". החברים הנהנו בהסכמה. ואז שאלנו מה הם הכוחות העומדים לרשותם, מה יכול לעזור. כמה חברים דיברו על אמונה באל העוזרת להם למצוא משמעות, אחרים סיפרו שהם חשים טוב יותר כשמכינים כוס תה למטופל, משוחחים איתו ומעודדים את רוחו, ואז הם יודעים שעשו משהו אמיתי למענו. שאלתי לגבי ידידות, וחברי הקבוצה אמרו שפעם הם היו מפטפטים וצוחקים יחד אבל היום אין לכך זמן.

למשך זמן מה התעורר דיון על אכילה, ועל ספורט, אבל חברי הקבוצה אמרו שקשה להגיע גם לזה בתוך סדר היום המתיש והמחייב. היה קשה לשמוע שגורמי התמך הם כל כך מצומצמים ומבלבלים. על מנת לשאוב תקווה מהמוזיקה ביקשתי מהחברים לבחור מילה אחת עבור כל אחד מגורמי התמך שעליהם דיברו. נבחרו המילים "אמונה", "נתינה", "אכילה", "אהבה". שרנו את השיר "קומביה" כאשר במקום קומביה שרנו את המילים שנבחרו. כשהגענו למילה "אהבה" הצמדנו ידיים במחווה של תפילה.

בסוף המפגש הייתה תחושה מהורהרת, תחושה של חיבור לאיזו אחדות הקיימת מעל למציאות, יחד עם חידוד תובנה מסוימת לגבי הקושי הקולקטיבי והפרטי שעימו מתמודדים הצוותים הרפואיים. לעצב ולמתח היה מיכל מאפשר.

סיכום המפגשים הבאים ודיון

לאחר המפגש הראשון התקיימו חמישה מפגשים נוספים של תרפיה במוזיקה, וארבעה נוספים של מיינדפולנס והתערבות פסיכולוגית. בכל המפגשים שולבה שיחה דינמית, שממנה עלו הנושאים העיקריים שעימם התמודדו הצוותים הרפואיים: חוסר האונים לנוכח הווירוס הלא מוכר וחוסר הידע כיצד לרפאו, ולנוכח התמותה הרבה; אובדן הזהות האישית בשל חליפות המגן, העבודה מסביב לשעון והעייפות המביאות לנטישת תחביבים ומאפייני זהות אחרים; ואובדן תחושת מקום וזמן – "יקום אחר".

השילוב של שיחה דינמית עם תרפיה במוזיקה ומיינדפולנס והשגחה רפואית העניק מענה עומק להיבטים שונים של הקשיים שעלו. ראשית, השיחה הדינמית אפשרה לאנשי הצוות לחוש נראים, נשמעים ומובנים. באחת הפגישות נתבקשו החברים לספר על תחביביהם מחוץ לעבודה. התשובות היו מגוונות – מבישול ואפייה ועד לרכיבה, גינון וספורט, וכולם הקשיבו זה לזה בסקרנות. הדיבור וההקשבה כמו השיבו את תחושת העצמי לחברי הצוות הרפואי, הזכירו להם את קיומם כבני אדם מחוץ למחלקה, ואת התחביבים שלהם המהווים גורמי תמך חשובים עבורם.

שנית, הכאב נשזר לזעקה קבוצתית, אך גם נפרם לכאבו הפרטי של כל אדם. לפעמים היה נראה שהקבוצה היא יצור אחד המדבר בכמה קולות, והיה צורך בעבודת הנחייה כדי להפריד בין הקולות ולראות שמדובר באנשים שונים החווים יחד חוויה עוצמתית אחת. השיחה חידדה ערכים של ידידות ותמיכה מתוך נפרדות וזהות אישית ולא מתוך חיבור עד כדי אובדן זהות. נושא המעבר מהכלל אל הפרט טופל גם בצורה מוזיקלית: הקבוצה למדה לשיר בקול אחד כמקהלה, וגם בקולות שונים השומרים על מקצב משותף.

התרפיה במוזיקה אפשרה גם ליצור מרחב משחקי ויצירתי, המדגיש את קיום החיים אל מול אימת המוות ומשיב שליטה. כך למשל, חברי הקבוצה התבקשו לשיר את שמם (אל תוך הרמוניה ומקצב שניתנו באמצעות נגינת הגיטרה), והקבוצה כולה חזרה על כל שם, מתוך תפיסה שהשם מחזק את הקיום בעולם, וההדהוד הקבוצתי נותן לכך תוקף.

בנוסף, התרפיה במוזיקה אפשרה קרבה למרכיבי נפש רוחניים המעניקים משמעות לכאב. כששרנו את שירו של פט סיגר "We Shall Overcome", המביע במילותיו ובלחנו את האמונה באפשרות טובה יותר של חיים – "deep in my heart I do believe…", וחברי הקבוצה דיווחו על התרוממות רוח מרגיעה.

באחת הפגישות היווה הים מטאפורה מרכזית, דובר על סערות ועל אובדן לצד מרחב ויופי, והחברים למדו את השיר שמילותיו: "יום חדש בעולם, במרחבים פועם הים, הרוחות והגלים את ליבנו הטוב מחבקים", שיר מינורי, מעגלי ושקט. המעבר מים כמטאפורה לאובדן אל ים כמטאפורה למרחב הייתה משמעותית והביאה לתחושת הקלה בעומס.

אמת זוהרת מכתביו של ביון ומאישיותו
קורסי אונליין על חשיבתו של ביון בהנחיית דר' יקיר קריצ'מן - 50% הנחה על הקורס השני

לבסוף, העבודה עם המיינדפולנס אפשרה נוכחות בכאן ובעכשיו והוצע לחברי הקבוצה לתרגל זאת באופן יומיומי. כמו כן, אותרו אנשי צוות שהיו זקוקים לעזרה אישית והוגש להם סיוע אישי במרפאה לבריאות הנפש בבית החולים.

סיכום

למרות משך ההתערבות הקצר, ניתן היה לראות מהלך טיפולי באופן שבו נפרשו או נעלמו נושאים מן השיח הדינמי שמנהלת המחלקה הנחתה. בפגישות הראשונות היו הייאוש וחוסר האונים נושאי השיח העיקריים, ועלה צורך במתן תקווה ומשמעות לאירועים הקשים. הצורך קיבל מענה בשירי תקווה ותפילה כמו "הלוואי" (בועז שרעבי) ו-"We Shall Overcome" (פט סיגר). לאחר מכן עברה הקבוצה לשוחח על אובדן הזהות האישית בשל העומס הפיזי והנפשי, ועלה צורך להשיב לאנשים את הנפרדות שלהם ואת זהותם החוץ־דסיפלינרית. הצורך קיבל מענה בתרגילי שירה על שם החברים, בהזמנה להשמיע את המוזיקה האהובה על כל אחד מהם בפגישה, ובדיון על תחביבים אישיים.

בשלב השלישי והאחרון עסקה השיחה בתקווה ובאמונה שהמגפה עומדת להסתיים, ולבסוף בהקלה ובמורכבות אל מול חזרתה של המחלקה להיות מחלקה פנימית רגילה. הצרכים קיבלו מענה במעגלי קצב סוחפים ואנרגטיים.

בתחילת הפגישות נראה היה כי משאבים נפשיים וחברתיים המהווים גורמי חוסן משמעותיים למטפלי הקורונה היו כה מדולדלים עד כי גם אם לא היו מתפתחות הפרעות פסיכיאטריות מאובחנות אצל הצוות הרפואי, העומס הנפשי יכול היה להשפיע לרעה גם על איכות הטיפול הרפואי הניתן. הצורך במיכל לתחושות הקשות, במשמעות ובבניית נרטיב חיובי, בחידוד הזהות האישית, בשיחה על תקווה, ובמוזיקה כמייצגת וכמאפשרת את כל אלה היה מורגש בכל רגע ורגע של כל פגישה ופגישה.

בסיום ההתערבות נערכה פגישת משוב והערכה. המשובים שנתנו הצוותים הרפואיים היו חמים ומרגשים. בין היתר אמרו כי כל רופא זקוק להתערבות שכזו בייחוד בתקופת ההתמחות, שהמפגשים היו אי ירוק בים, שהחזירו את יכולת הנשימה, וכן שהיה משמעותי לספר את הדברים הקשים בלי שאילו יפרקו את השומע. כולם דיברו על השירה כגילוי מפתיע – לא ידעתי שאני יודע לשיר!

ההתערבות הייתה קצרה ויש מקום לשקול התערבויות נוספות במחלקות קורונה ובמחלקות אחרות החשופות לטראומה, בליווי של מחקר איכותני מעמיק ובליווי של קבוצת ביקורת, על מנת להעריך נכונה את תרומה התרפיה במוזיקה לצוותים רפואיים העוסקים באירועי חירום.

 [1] תרפיסטית במוזיקה M.A
[2] רופאה פסיכיאטרית, מנהלת מערך פסיכיאטרי הלל יפה.
[3] התייחסות למצבם הנפשי של הצוותים העומדים בקו הראשון של הטיפול באסונות טראומטיים התחזקה אחרי אירועי ספטמבר 2001 בארצות הברית. לכאורה, מגישי הסיוע לא נחשפו לטראומה בזמן אמת, אולם ה-DSM5 קובע ש"חוויה של חשיפה חוזרת או קיצונית לפרטים מרתיעים של האירוע(ים) הטראומטיים יכולה להיחשב כאירועים העלולים להיות טראומטיים". כך למשל אנשי מקצוע האוספים חלקי גופות אחרי פיגוע או חוקרים השומעים את פרטי ההתעללות מילדים עשויים אף הם לחוות תסמינים של חשיפה לטראומה.

מקורות

1. Austin, D. (1999). Vocal improvisation in analytically oriented music therapy with adults. In T. Wigram and J. De Backer (Eds). Clinical Applications of Music Therapy in Psychiatry. London: Jessica Kingsley Publishers.

2. Austin, D. (2002). The wounded healer: The voice of trauma: A wounded healer's perspective. In J. Sutton (Ed.). Music, music therapy and trauma: International perspectives (pp. 231-259). London and Philadelphia: Jessica Kingsley Publishers.

3. Bonny, H. L. (1986). Music and healing. Music Therapy, 6A (1), 3-12

4. Carmassi C, Foghi C, Dell'Oste V, et al. (2020) PTSD symptoms in healthcare workers facing the three coronavirus outbreaks: What can we expect after the COVID-19 pandemic. Psychiatry Research.; 292:113312. DOI: 10.1016/j.psychres.2020.113312.

5. De Chumaceiro, C. L. D. (1992). What song comes to mind? Induced song recall: transference/countertransference in dyadic music associations in treatment and supervision. The Arts in psychotherapy, 19(5), 325-332.

6. Erkkilä, J. & Eerola, T. (2010). Gambling addiction: Evaluation of a multimethod treatment programme including music therapy. In D. Aldridge & J. Fachner (Eds.), Music therapy and addictions (pp. 132-151). London: Jessica Kingsley.

7. Gardstrom, S., & Diestelkamp, W. (2013). Women With Addictions Report Reduced Anxiety After Group Music Therapy: A Quasi-Experimental Study. Voices: A World Forum for Music Therapy, 13(2).

8. Lu Y.C., Shu B.C., Chang Y.Y., Lung F.W. (2006) The mental health of hospital workers dealing with severe acute respiratory syndrome. Psychother. Psychosom.;75(6):370–375

9. McAlonan G.M., Lee A.M., Cheung V., Cheung C., Tsang K.W.T., Sham P.C., Chua S.E., Wong J.G.W.S. (2007) Immediate and sustained psychological impact of an emerging infectious disease outbreak on health care workers. Can. J. Psychiatry ;52(4):241–247. doi:

10. McGarry S., Girdler S., McDonald A., Valentine J., Lee S.L., Blair E., Wood F., Elliott C. (2013) Paediatric health-care professionals: relationships between psychological distress, resilience and coping skills. J. Paediatr. Child. Health.; 49:725–732. Doi: 10.1111/jpc.12260.

11. McAlonan G.M., Lee A.M., Cheung V., Cheung C., Tsang K.W.T., Sham P.C., Chua S.E., Wong J.G.W.S. (2007). Immediate and sustained psychological impact of an emerging infectious disease outbreak on health care workers. Can. J. Psychiatry. 52(4):241–247. doi: 10.1177/070674370705200406

12. Nagel, J. J. (2010). Melodies in my mind: The polyphony of mental life. Journal of the American Psychoanalytic Association, 58, 649–662

13. Peeri N.C., Shrestha N., Rahman M.S., Zaki R., Tan Z., Bibi S., Baghbanzadeh M., Aghamohammadi N., Zhang W., Haque U. (2020). The SARS, MERS and novel coronavirus (COVID-19) epidemics, the newest and biggest global health threats: what lessons have we learned. Int. J. Epidemiology. doi: 10.1093/ije/dyaa033. Int J Epidemiol. dyaa033.

אמת זוהרת מכתביו של ביון ומאישיותו
קורסי אונליין על חשיבתו של ביון בהנחיית דר' יקיר קריצ'מן - 50% הנחה על הקורס השני

14. Peeri N.C., Shrestha N., Rahman M.S., Zaki R., Tan Z., Bibi S., Baghbanzadeh M., Aghamohammadi N., Zhang W., Haque U. (2020). The SARS, MERS and novel coronavirus (COVID-19) epidemics, the newest and biggest global health threats: what lessons have we learned. Int. J. Epidemiology. doi: 10.1093/ije/dyaa033. Int J Epidemiol. Dyaa033.

15. Pardo, P., & Zapata, P. (2007). Along the Streets of Stress: A Musical Experience with Transit Policemen in Bogotá. Voices: A World Forum for Music Therapy, 7(3).

16. Orth, J. (2005). Music Therapy with Traumatized Refugees in a Clinical Setting. Voices: A World Forum for Music Therapy, 5(2).

17. Wang C. A 2020. novel coronavirus outbreak of global health concern. Lancet. 395:470–473

18. בלאס,נ. (2007). אדם חבוי בתוך עצמו, הקיבוץ המאוחד