מקומו ועתידו של הטיפול הקבוצתי כגישה טיפולית מוכרת בהתמחות הקלינית
מאת מוטי שלו
הטיפול הקבוצתי אינו דבר חדש. הוא מוכר ונטוע בתרבות כמעט כמו הטיפול הפרטני וותיק כמעט כמוהו. מעגל הדיבור הקבוצתי מוכר משלל דימויים והקשרים תרבותיים, ובמהלך ההכשרה כמטפלים רובנו פוגשים בו בצורה כזו אחרת. אבל כמה מאיתנו זכו ללמוד טיפול קבוצתי? כמה מאיתנו מכירים את המצע התיאורטי לטיפול כזה? לטיפול הקבוצתי יש כח רב ויכולת לגעת בנפש האדם באופנים משלימים ושונים מאלה שאנו עוסקים בהם בטיפולים הפרטניים, המסוגלים להעשיר את ההבנה שלנו כאנשים הפועלים בתוך שלל הקשרים חברתיים. בתקופה הנוכחית בה כולנו, כפרטים וכחברה, נתונים תחת מתקפה חסרת תקדים על היכולת להתקבץ ולהיפגש, אני סבור כי טיפולים אלה נחוצים ביתר שאת וכי חשוב להכיר ולהעמיק ביתרונות ובייחודיות שלהם.
לאחרונה הופצה עצומה הקוראת לתמוך בהכרה בטיפול הקבוצתי כגישה טיפולית נוספת במסגרת ההכשרה בהתמחות בפסיכולוגיה קלינית. לפי מסמך ה"הנחיות יישומיות למסמך הליבה" שפורסם בינואר 2018 על ידי מועצת הפסיכולוגים, על המתמחים בפסיכולוגיה קלינית לבחור להתמחות בגישה טיפולית נוספת לצד הגישה הפסיכודינמית. שתי גישות כאלה מוכרות כיום - הגישה הקוגניטיבית־התנהגותית והגישה המשפחתית־מערכתית. ההעמקה בגישות אלה מתבטאת לצד התנסות, גם בלמידה תיאורטית ובשעות הדרכה. כמו כן, המתמחים זכאים לבחור להיבחן בבחינת ההתמחות על טיפול באחת מגישות אלה.
העובדה שהטיפול הקבוצתי אינו נכלל בגישות המוכרות מצערת ואף בעייתית בעיניי. סיבה מרכזית בשלה אני סבור שיש להכליל את הטיפול הקבוצתי כגישה מוכרת, היא העובדה שגישה זו נפוצה יותר ויותר במוסדות העוסקים בבריאות הנפש. כמעט כל מתמחה התנסה בהנחיית קבוצות במהלך תקופת ההתמחות האשפוזית, ובשנים האחרונות, לא מעט בשל העומסים בהם עומדת מערכת בריאות הנפש ורשימות ההמתנה הארוכות, קבוצות טיפוליות הולכות ונעשות נפוצות אף יותר גם במסגרות המרפאתיות.
אני סבור כי באופן אבסורדי, דווקא הלחצים להגדלת כמות הקבוצות במסגרות הטיפוליות השונות והתפוצה ההולכת וגדלה של הטיפול הקבוצתי הם אלה שמובילים לתת־הכשרה בתחום ולתפיסת הפרקטיקה כלא יותר מעוד טכניקה טיפולית שגרתית שלא מצריכה הכשרה מיוחדת. המציאות בשטח בה מערכת בריאות הנפש הציבורית נאלצת להתמודד עם הצפה של מטופלים ורשימות המתנה ארוכות, לצד תקציבים מדולדלים, מובילה לכך שלא פעם המניע המרכזי להפניה לטיפול קבוצתי הוא לא חשיבה על טובת המטופל אלא מניע כלכלי גרידא. הטיפולים הקבוצתיים נתפסים כזולים וכיעילים בקיצור רשימות ההמתנה, והאפשרות להחזיק שישה או שמונה (לעיתים אפילו יותר) מטופלים בעת ובעונה אחת על ידי מטפל או שניים נראית מפתה ומעודדת פתיחת קבוצות.
אני מאמין כי כשהבחירה בקבוצות נתפסת כפתרון כלכלי־מערכתי בלבד, מבלי שתוקדש לו חשיבה מיוחדת, נוצר הרושם שכל שצריך לעשות מטפל כדי להחזיק קבוצה, הוא להיכנס לחדר עם קבוצת מטופלים שקובצה עבורו. הטיפול הקבוצתי נתפס במקרים כאלה כעוד טיפול (בין אם בגישה דינאמית, או קוגניטיבית התנהגותית) שבמקרה נעשה מול קבוצה ולא באופן פרטני, כך שההנחה היא שאת הכלים הטיפוליים ואת הבנת התהליכים רכשו המטפלים בהכשרתם הפרטנית. האמת, כמובן, רחוקה מכך. השורשים לגישות הקבוצתיות, כמו האנליזה הקבוצתית או הגישה הביוניאנית לטיפול קבוצתי, אמנם נטועים בתפיסות פסיכואנליטיות, אך למרות שהגישות מדברות לעיתים בשפה דומה, הן אינן עוד הסתעפות של גישות הבסיס. גישות אלה מהוות תפיסה טיפולית בפני עצמה, המתמודדת עם תהליכים מורכבים השונים מאלה עמם מתמודד המטפל הפרטני. היכולת והידע הנדרשים לראיון ולבניית קבוצה בעלת הרכב מתאים, להחזקתה, לעבודה בקו־הנחיה ולעבודה עם תהליכים קבוצתיים, מצריכים למידה תיאורטית והדרכה מתאימות. עבודה קבוצתית תחת ההנחה שמדובר בטיפול פרטני רב־משתתפים ולא באירוע טיפולי ייחודי, עלולה לא רק להחמיץ את היתרונות הגדולים והעושר שיש לטיפול הקבוצתי להציע, אלא אף להסב נזק. ניסיון לעבוד בקבוצה עם המיומנויות וההבניות התיאורטיות המוכרות לנו מהעבודה הפרטנית, עלול להוביל לכך שבמקום טיפול קבוצתי, תיווצר קבוצה המנסה לקיים במקביל מספר טיפולים פרטניים בחלל משותף. טיפול כזה הוא טיפול חלקי, המוביל להחזקה רעועה של המטופלים ולהבנה לקויה של התהליכים המתרחשים בקבוצה.
אם תחום הטיפול הקבוצתי נוטה להיות פרוץ במסגרות רבות, המצב בכל הנוגע לטיפול הקבוצתי בילדים מורכב אף יותר. בשנים האחרונות הטיפול הקבוצתי בילדים משגשג הן במסגרות הציבוריות והן במסגרות הפרטיות, בעוד שקיימים מעט מאוד למידה וידע תיאורטי בתחום. כפסיכולוגים, למידה מתמדת של תיאוריה ושל טכניקה חרוטה על דגלנו. כשם שלא נכניס לחדר הטיפולים הפרטני מטפלים ללא הכשרה מתאימה, מוכשרים ורגישים ככל שיהיו, כך ראוי לעשות גם במקרה של טיפולים קבוצתיים.
אך לשם הכשרה נאותה ומעמיקה דרושים משאבים: יש להשקיע בשעות הדרכה, בסמינרים ובלמידה תיאורטית, בהכשרת מדריכים ובלמידה משותפת. במציאות בה ממילא מסגרות ההתמחות נדרשות להשקיע משאבים וללמד מספר גישות, והמתמחים נדרשים להתמודד עם עומס של הדרכות בטיפול ובאבחון, סביר להניח שהכשרה מעמיקה בטיפול קבוצתי לא תתאפשר אם לא תוכר על ידי הועדה המקצועית לפסיכולוגיה קלינית. המציאות בשטח כבר הצביעה על הכיוון אליו מתפתח הטיפול הקבוצתי, כל שנותר הוא לקחת אותו ברצינות.
לחתימה על העצומה לתמיכה בהכרה בטיפול קבוצתי כשיטת טיפול נוספת להתמחות קלינית: https://www.atzuma.co.il/groups2021
