פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
סיפור קפוא – על הזדהות במפגש הטיפוליסיפור קפוא – על הזדהות במפגש הטיפולי
סיפור קפוא – על הזדהות במפגש הטיפולי

סיפור קפוא – על הזדהות במפגש הטיפולי

מאמרים | 22/11/2020 | 1,115

רבות נכתב על ההזדהות בתהליך הטיפולי. עם זאת, האתיקה הלאקניאנית, העוסקת בעיקר במפגש של הסובייקט עם השפה, מחלצת רובד נוסף של המושג. כך, רוב התיאוריות מתייחסות אל ההזדהות דרך האפקט הרגשי שהיא מייצרת בנו, ודרך המידה שבה אנו מוצאים עקבות של רישומינו הפרטיים בסיפור של המטופל. עם זאת, במאמר זה אציע, כי לא רק ההפעלה הרגשית המתרחשת כשאנו מוצאים את עצמנו בסיפור היא סממן להזדהות, אלא גם הנטייה שלא לערער על מה שנחווה לנו כסיפור הגיוני, רציף ועמיד; כזה המוגש לנו כעובדת מציאות. ואולם הנחת היסוד היא שהסיפור שבו מחזיק המטופל איננו רק כזה הקשור למציאות חייו, אלא כזה הנכתב על ידו, והשלוב במניעים אישיים של סיפוק ושל הבנייה; מתפקד כמטאפורה לעולם חיי הנפש שלו, ומכיל הנחות יסוד שלו על העולם ועל עצמו. במאמר זה אציע כי תפקידנו העיקרי כעדים לסיפור המטופל, היא לאפשר זרימת אוויר חדשה, תנועה והטלת ספק, על מנת לאפשר למטופל לבצע הכרעות חדשות הקשורות בסיפור שכונן ובתנועה האפשרית בתוכו ומחוצה לו.

סיפור קפוא

על הזדהות במפגש הטיפולי

מאת הדס אורינגר וייס

 

 

א' ישבה מולי בתנוחה מכונסת, רגליה מקופלות וסוליות נעליה מיוצבות על כורסת הווינטג' שלי. זה הטריד אותי, זיהיתי בהן שאריות בוץ דבוקות וחככתי בדעתי אם מדובר בבוץ רטוב שישאיר סימנים ברורים ועיקשים על הריפוד, או כזה שכבר יָבַשׁ ויתנער בקלות, יותיר את חדרי ללא רישומים קבועים. האוויר הרגיש לי דחוס וכבד, וככל שהבטתי בה, החדר נראה כהולך וקטן. הקירות כמו החלו לנוע האחד לקראת השני, או שאני זו שנעתי לקראתם, ולרגע חשתי מחנק, מדמה את עצמי נבלעת על ידם. מחשבותיי נדדו אל העולם שבחוץ, איך מיטב החוקרים ינסו להתחקות אחר סיפור היעלמותי ואף אחד לא יצליח להגות בראשו סיפור שכזה, על קירות שבולעים אדם.

מאמצים עילאיים הופנו אל ניסיונותיי להיוותר במודעות עצמית, בזקיפות, אך מבטי הלך ונסוג אל תוך עצמו, ניתק מהתביעה החיצונית. הסטינג של האירוע הפך זר, מבוקע ומתנער מעולם המבנה והתפקידים, מותיר אותנו חשופות ונטולות דרך. לרגע ארוך לא עלה בידי לאתר את אוריינטציית הכיוונים, מי מאתנו בתפקיד המאזין? למי ניתנה האפשרות לדבר את עצמו ולהשמיע?

היה שנשאו ניסיונותיי פרי חלקי, ונוכחותי ננעצה בעמדה המתבוננת מהצד. הבטתי עלינו ישובות האחת מול השנייה, מפקידה את מבטי המשווע לקרקוע בנעליה – נעלי עור חומות, מעוקמות חוטם, גוונן הזמן שחלף. בעודי מזדקפת בתוכי כישיש הנתלה על מוטו, הישרתי אליה מבט לראשונה מזה כמה דקות ארוכות, חושבת בלבי האם הבחינה בכך שנוכחותי מזמן הפכה לחוברת אל עמדתה ולנטולת הדהוד. חשתי בנהיית הלב המתכווצת, נלקחת למחוזות של נוסטלגיה משכ(ק)רת, ובמקביל עסוקה בניסיונות נחושים להסתיר את הקריסה.

 

לעיתים כשאני מדברת,

אני מרגישה שאם אהיה מובנת ארגיש.

שלא הסברתי עצמי נכון.


- פרסומת -

לעיתים כשאני מדברת, אני נשמעת מהצד.

אני פונה אליך המאזין שלי,

שתסביר לי את המובן,

של הדברים שנאמרו דרכי.

אני מקשיבה לך מסביר אותי ונמלאת.

המילים שלי מספרות לי את שלא ידעתי.

ממתין להתגלות,

ובגילויו מצפין.

 

תיאורי את הלך הרוח שלקתה בו נפשי בפגישה הטיפולית הזו נוצר על מנת לספר על מאורע פנימי דרמטי שחככתי בו לא מעט. הדרמטיות הניכרת בסגנון כתיבתי, היא פועל יוצא של עוררות הנפש והרעדה הפנימית שחלו בי. אף גופי התגייס לחבור לחוויה, רושם בי מקצב אחר של נשימות ותעוקת חזה קלה, אך זרה מספיק, על מנת שאוכל להכיר בה. ניסיתי לחלץ את הדבר שהשאיר אותי כה צמודה אל הסיפור שלה, כך שלא יכולתי לאפשר לאוויר חדש לחדור אליו, חונקת אותו בקונספט רגשי סגור ומובנה ששרר בי. המפגש הטיפולי הזה נעדר איכויות חשובות, כמו למשל החופש לחולל בו תנועה, להגביר בו גמישות ולאפשר לעמדות חדשות להתכונן. על אף המאורע הרגשי החזק שחווינו שתינו, נותר המפגש קפוא, סגור ומאובן, רודה בנו את מהלכו הכתוב מראש ואת פרפורי הנפש הקבועים בו.

כבר נכתב רבות על ההזדהות במהלך הטיפולי ועל הסכנה הכרוכה בה. אינני עומדת לחדש דבר בשדה זה, אולם ברצוני לנסות להרחיב מעט את הדיון בהקשרה. נדמה לי שבכל מקרה תהא ההזדהות חלק מכל מפגש באשר הוא, מידה ניכרת שלה מוכרחה להתקיים על מנת שנופעל רגשית, שניצוק משמעות לאירועים המתרחשים מבחוץ ומבפנים, ועל מנת שתהיה עבורנו איזו אמת מידה שבאמצעותה נוכל לגעת בדברים.

ההזדהות היא השדה של המובן, הדומה והמשותף. היא חומר הגלם הנפשי המייצר עוררות, חיבור והתמצאות בכל מפגש אנושי – תחושה של נגיעה. יש בה ממד גדול של פיתוי, משום שלהזדהות יש השפעה מיידית של חיבור, רכות ותחושה של כיוון. היא כמו מפזרת רמזים עבים על תצורות הנפש והעולם סביבנו, מאפשרת לנו לשגות באשליה של מוכרות. מגוון דגמי ההזדהות שאנו מחזיקים בתוכנו והזמינים לנו, כמוהו כמחסן מאגרי הפשר שדרכם אנו מבנים את העולם ואת עצמנו.

השפה עצמה, והיכולת לתקשר באמצעותה עם האחר, כרוכה בהזדהות ובהטענת משמעות משותפת של מסמנים. המילה של האחר מפוענחת על ידי נתיב פשר שכבר יצוק בתוכנו, זמין לשימוש, כשמסמן מבחוץ מעורר אותו. עם זאת, על אף שלשפה יש רבדים משותפים המוסכמים על כולם, יש בה גרעין ניכר של ייחוס פנימי פרטי, איזה גוון או איזו תנועה הייחודיים רק לאדם הזה המדבר את עצמו בזמן הזה. אין הטענות המשמעות חופפות באופן מלא: כל מסמן הוא חד פעמי וקשור בחוויה רגשית ואינטלקטואלית כלשהי המיוחסת לו, משמעותו דינאמית ונתונה תמיד לשינויים –. עם זאת, תקשורת סבירה היא ככל הנראה כזו שיש בה הזדהות־מה עם החוויה, ועם המהות שהצד השני כורך בה.

ניתן לומר כי לעד תתקיים התנועה ההכרחית, האינרציה הנובעת בכל מקרה, בין הדומה לנו, המשותף, אל עבר השונה מאתנו בתכלית; בין הרכיב שניתן להסכים עליו, לבין זה שלעולם לא יכול לבוא לידי דיבור. כפי שהפליא ביאליק לנסח: "ומי יודע, אולי כך יפה לאדם, שיהא יורש את קליפת המילה בלא תוכה, כדי שיהא ממלאה, או מוסיף בה, כל פעם מכוחו שלו ומזריח בה מאור נפשו הוא" (ביאליק, עמ' כ"ג-כ"ד). המילה בהקשר זה מזכירה במעט את מרחב המעבר שמשרטט ויניקוט (1953) – היא גם ממה שבחוץ, וגם ממה שבפנים, והיא לא זה ולא זה. היא גם משהו מהעצמי וגם משהו מהאחר, האדם האוחז בה גילה אותה וגם יצר אותה, והיא מכוננת מרחב סמלי שעליו מושתת רוב הקיום הנפשי.

השדה האנליטי מבקש להתקרב לכוונות הפרטיות של האדם המדבר בתוכו, אך תוך כדי כך נדרש לעשות שימוש בכוונות המוסכמות על כולם על מנת שהתהליך יתאפשר. זוהי תנועה עדינה פנימה והחוצה, קרוב ורחוק, או כל צירוף הפכים אחר המכיל את הדיאלקטיקה המורכבת של המהלך הזה. במילים אחרות, ניתן לומר שהגרעין ההזדהותי של השפה הוא הדבר המאפשר את המפגש האנושי והטיפולי, והוא זה שגם מונע אותו – הגרעין ההזדהותי מאפשר לנו לתקשר ולהבין האחד את השני, ותוך כך עלינו להסיט את מבטינו מההבדלים הנעוצים באופן אינהרנטי ועמוק בשימושינו בדיבור. בשל מורכבותו של היבט זה, המובנה בשפה עצמה, ארחיק ואסבור כי מירב עבודתו של הקלינאי נדרשת בתוך כתליו של אתר זה.


- פרסומת -

הספרות המקצועית הצביעה כבר רבות על ההבדל הנעוץ בין הזדהות לאמפתיה, כשמחד גיסא היא מזהירה מנוכחותה של ההזדהות כמצמצמת את השיח, ומאידך גיסא היא מזמנת את האמפתיה כרעותה השפירה והטיפולית, מציבה את ההזדהות כקרובה מדי ואת האמפתיה כניצבת במרחק "בריא" מההתרחשות הרגשית של המטופל. אך מהי האמפתיה, אם לא ביטוי רגשי בעל כיוון וצורה של ההזדהות? הבעת הדאגה של הקלינאי כתוצאה מחוויה שעבר המטופל עשויה במהרה להפוך להתערבות המסתירה עבור המטופל את פוטנציאל התנועה הסינגולרית החבוי בו, נוטלת ממנו את ההזדמנות לפתח מסגרת אסתטית פרטית לחוויות שעבר. אמירה כמו "אני מבינה כמה זה קשה" למשל, המגיעה משדה האמפתיה, מתנערת מההבנה כי הקושי איננו מצב אובייקטיבי שיש להסכים עליו, כי אם עמדה שהמטופל עושה בה שימוש, מבטא דרכה הכרעה ומגיע לידי סיפוק.

בחיבוריו של פרויד, מציין המונח "הזדהות" תהליך שבו אדם מאמץ לעצמו תואר אחד או יותר של אדם אחר. בחיבוריו המאוחרים יותר מתאר פרויד את האני ואת האני העליון כנבנים על בסיס הזדהויות – מה שכונן את ההזדהות כ"עצם התהליך שבו נבנה הסובייקט האנושי" (Laplanche and Pontalis, 2006). זאק לאקאן מצביע על ה"אני" כנובע מתוך אירוע הזדהותי הנקרא "שלב המראה" (אוונס, 2006). התינוק, שעדיין נתון בחוויה מפורקת של חוסר אונים ושל פירוק מוטורי, מטרים בראשו איזו אחדות גופנית ושליטה, מביט בבואתו במראה ובורא\מגלה אותה כדימוי של עצמו. מהלך זה מתווך ומחוזק באמצעות אחיזה חיצונית של דמות קרובה (על פי רוב האם), אשר מצביעה על הדימוי במראה ומשייכת אותו לתינוק.

לאקאן ירחיב עם השנים את הגדרתו לשלב המראה ויהפכו ללב ליבו של המשלב הדמיוני (מילר, 2002). המוקד של לאקאן בתהליך הגדרת מושג ההזדהות הוא הדימוי, כלומר תהליך ההזדהות הוא התהליך שבו הסובייקט עוטה על עצמו דימוי – מזהה את עצמו בדימוי ומנכס את הדימוי כעצמו (אוונס, 2006). ה"אני" נוצר בשלב המראה כתוצאה מהזדהות עם הדימוי המשתקף, לפיכך ההזדהות היא מרכיב עיקרי במשלב הדמיוני. המבט החיצוני המכונן את ההזדהות עם הדימוי הוא בה בעת שלי אך גם של האחר (אוונס, 2006). כפי שקורא לו מילר (2016) "עולם אשר מובנה בשלב המראה הינו עולם של מעבריות... עולם של חולות נודדים, עולם בלתי יציב, עולם ללא קביעות, עולם מלא צללים".

אם נפנה לחלץ את המרכיבים המכילים את מושג ההזדהות עם הדימוי אצל לאקאן, נוכל על נקלה להצביע על שניים מהם: האחד הוא היותו של הדימוי שלם, כהיות הגוף המתגלה במראה שלם, והשני הוא היות הדימוי מפוענח כבעל משמעות הניתנת לי בחלקה מהאחר והמזוהה על ידי כשלי. ברוח זאת ניתן לומר, כי רוב הסימפטומים מתמקמים תחת הפער בינינו לבין אותו דימוי, ובין נטייתנו לתפוס את הדימוי כשלם, לבין הבהובי התודעה האקראיים המגלים לנו את פירוקו.

עניין זה קשור באופן הדוק לתהליך יציקת המשמעות הנוצרת דרך השפה. כשהאדם עוטה על עצמו דימוי, הוא מטעין אותו במשמעות, כזו שבעצמה חושפת את מארג ההזדהויות שלו. ניתן לומר שככל שהסיפור "נכון" והגיוני במונחים של מציאות (עד כמה שניתן להגדיר כזו), ברמה התוך נפשית הוא תמיד יתפקד גם כמבנה חיצוני למטופל, המונע ממנו תנועה והאחראי לחלק גדול מכפיית החזרה. הזדהות עם הסיפור לא ממקמת את מניעיו של האדם כשלובים בקורותיו, והיא עשויה לעורר את המסר שהמציאות כופה את עצמה בכוחנות, מציבה אותנו כקורבנות נטולי הכרעה, משום שאיננה מייצרת קריאה סימבולית של הסיפור, כזו שבה מתכונן הסובייקט כבוחר את מהלכיו. בנוסף, הזדהות עם הסיפור כמוה כנבואה המגשימה את עצמה: כך פורט האדם את מתווה מהלכיו, מתארגן במהלך סדור של מחולל ותוצאה, ונע כל העת לקראת הידוק מתווה זה.

סיפור בעל מרכיבי הזדהות איננו רק סיפור שניתן למצוא בו עקבות של עצמנו, אלא אף כזה המרגיש שלם, עמיד ובהיר מדי. כזה שהמציאות הפסיכולוגית מאיימת לקרוס מולו, נותרת חסרת עצה מול העובדות הכה מנומקות שבו. זהו סיפור המאיים לחבל במהלך הטיפולי, השואף לבקע את הסיפור ולהצמיח תחתיו חדש (שאותו יבקע שוב בתנועה אינסופית), משום שלא ניתן לפעור אותו ולחשוף את המוטיבציות התוך נפשיות השלובות בו. הוא סיפור הנבנה על מוטות של היגיון, רצף וסדר, ויש בו את היכולת להסב לנו איזו נחת מדומה, הנגרמת כשאנו אוחזים לכאורה בהבנה. במקום מפגש המכונן דיאלקטיקה עדינה של הרס ובנייה, נותר האדם עומד על צירו, כפוף לקורותיו והופך בהן ללא גבול. מהלך אנליטי איננו שואף להחזיק בסיפור חדש, אלא לכונן מבנה המופיע בפעריו, סדוק בקירותיו, נע ופתוח לספק – כמו בריקוד, שבכל מנח ששוקט בו הגוף, מתחילה לה תנועה חדשה, אציע לפיכך תחת המילה "סיפור" את המילה "סיפוק", מכיוון שסיפור שיש בו ספק הינו סיפור שמתגלה בו מוטיבציית הסיפוק.


- פרסומת -

לאקאן הגדיר את סיום האנליזה כרגע שבו כל ההזדהויות של הסובייקט מוטלות בספק ולא ניתן להחזיק בהן עוד. בדרך זו מתכונן לו סובייקט מכריע, יוצר, המתבונן בחייו המתגלמים בבחירותיו. נכון הוא הדבר כי לא ניתן להימנע כליל מההזדהות, שהרי היא מכילה בגרעינה כל תפיסה על העולם ועל עצמנו. עם זאת, ככל שניתן לומר שמיכלה יורחב, גבולותיה יוגמשו, יתרככו, יימסו וייוותרו ככאלה, יוכל האדם להתמקם בעמדה מתבוננת, לכונן את עצמו כל העת כמבט המכיר בהיותו מבט.

אבקש כעת לשוב אל מפגשי עם א'. נכון לומר כי תיאורי הותיר את המפגש לוט בערפל ונטול פרטי התרחשות. נדמה לי כי תיאור קורות סיפורה עשוי להטות את האוזן אליהם, להניח כי ההתרחשות הרגשית שהתעוררה בי קשורה ישירות לאופי הסיפור. בחיבורי זה ניסיתי להבנות את אופי ההתרחשות העשויה לעורר תגובה שכזאת, כקשורה לתהליכי הזדהות. ההזדהות שניסיתי לטוות כקשורה בחסימת התנועה במפגש הטיפולי הינה: 1. הזדהות רגשית – הקשורה בהטענת משמעות דומה בין המספר למאזין ו-2. הזדהות מבנית – הקשורה באפשרות שהסיפור מוגש ונספג על ידינו כבעל היגיון, רצף ועמידות, משרטט קשר ישיר, קרוב ובלתי ניתן להתרה בין מסמן למסומן. במקרה מעין זה, חשתי כי א' עזבה את חדר הטיפולים כמות שהגיעה, היות שאני כשלתי בתפקידי לשאת עבורה את הפער. תחת זה, חברתי אל סיפורה, מבססת עוד יותר את מעמדה של המציאות, שלכאורה, נוכחת באופן אפריורי לעדותה ולמבנה הסיפורי שיצקה.

לסיום, ברצוני לחזור בי על ביטולי הנחפז את האמפתיה. איננו שואפים לעולם להיוותר קפואי מבט ונטולי אהבה. בעודנו ממילא כפופים כל העת לרישומינו, אנו מחזיקים בידיעה שמהלך אנליטי ומפגש אנושי ככלל זקוקים לרישום גופני ונפשי על מנת לעורר. יהא נכון יותר לומר שאין האדם הפועל זקוק לאמפתיה בשל הסימפטום שנוצר ושמתגלה בסיפור שרקם. תחת זה, זקוק הוא לרגשות עדינים של אהבה, כבוד עמוק וסימפטיה, על היותו אדם אובד בדרכו, שלנצח יהיה נתון תחת לשונו ולעולם לא יידע את שאומר. אדם הנתון תחת התביעה הקיומית של מלאכת ההכרעה, ואין היכן להפקידה, וניצב הוא מולה ביראה.

לבד.

 

 

מקורות

אוונס, דילן. (2006). מילון מבואי לפסיכואנליזה לאקאניאנית. עורכי הסדרה: יצחק בנימיני ועידן צבעוני. עריכה מדעית: רות גולן. הוצאת רסלינג.

ביאליק, נ. (1958). גילוי וכיסוי בלשון. בתוך: דברי ספרות. הוצאת דביר, תל אביב.

ויניקוט, ד. (1953). "אובייקטים של מעבר ותופעות מעבר." בתוך: משחק ומציאות. תרגום: רענן קןלקה. הוצאת עם עובד בע"מ, תל אביב.

מילר, אלן (2002). בדרכו של לאקאן – סמינר של ז'אק אלן מילר. כתר הוצאה לאור בע"מ.

מילר, אלן (2016). פסיכוזה אורדינרית – ביקור מחדש. תרגום: אורית וייס ואמיר קלוגמן. עריכה: ליאת שליט. https://giep-nls.b....html

Laplanche and Pontalis (1967). The Language of Psycho-Analysis. Trans: Donald Nicholson- Smith. London: Hogarth Press and the Institute of Psycho-Analysis.

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

אורינגר, ה. (2020). סיפור קפוא – על הזדהות במפגש הטיפולי. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=4065

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.