פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
ימיך שחלפו, תלויים על סף דלתי: תהליכי התמודדות וצמיחה בקרב בני משפחה שיקיריהם התאבדוימיך שחלפו, תלויים על סף דלתי: תהליכי התמודדות וצמיחה בקרב בני משפחה שיקיריהם התאבדו
"ימיך שחלפו, תלויים על סף דלתי": תהליכי התמודדות וצמיחה בקרב בני משפחה שיקיריהם התאבדו

"ימיך שחלפו, תלויים על סף דלתי": תהליכי התמודדות וצמיחה בקרב בני משפחה שיקיריהם התאבדו

מאמרים | 2/8/2020 | 1,796

בכל מקרה התאבדות ישנם כ-60 איש אשר נפגעים באופן משמעותי מן ההתאבדות, ונקראים בשפה המקצועית "שארי התאבדות" (Suicide-Loss Survivors). אין די מחקר אודות אוכלוסיית שארי ההתאבדות, שמאפייני האֵבֶל שלהם אמנם דומים במידת מה לאלה של מי ששכלו אדם יקר בנסיבות שאינן התאבדות, אך מאידך הם בעלי מאפייני אבל ייחודיים ומורכבים. בשנים האחרונות הולכת ומתבססת הטענה כי אירועים טראומטיים, כגון שכול, יכולים לשמש גם כמנוף לצמיחה ולהתפתחות במסגרת תהליך הנקרא "צמיחה פוסט-טראומטית" (Post-Traumatic Growth). במאמר זה ננסה להפנות זרקור לאוכלוסייה הייחודית של שארי התאבדות ולהבין את המאפיינים והגורמים הפסיכו-סוציו-תרבותיים, המנבאים צמיחה פסיכולוגית בקרב מי שאיבד אדם יקר בהתאבדות. כן נדון בהשלכות הממצאים הללו לגבי טיפול פרטני וקבוצתי לבני המשפחה.

פרופ' יוסי לוי - בלזפרופ' יוסי לוי - בלז
פסיכולוג קליני מומחה.   ראש המרכז לחקר האובדנות והכאב הנפשי ע"ש ליאור צפתי, המרכז האקדמי רופין.  קליניקה...
מור וינטרמור וינטר
פסיכולוגית בהתמחות קלינית.

"ימיך שחלפו, תלויים על סף דלתי"1

תהליכי התמודדות וצמיחה בקרב בני משפחה שיקיריהם התאבדו​​​​​​​2

מאת פרופ' יוסי לוי-בלז וגב' מור וינטר

 

 

מבוא

התאבדות הינה תופעה רחבת היקף ומדאיגה ביותר בישראל ובעולם כולו. בכל מקרה התאבדות הופך הכאב למנת חלקם של כל אותם בני המשפחה והחברים שנותרו מאחור, אשר נקראים "שארי התאבדות" (Suicide-Loss Survivors). מחקרים מהעת האחרונה מצביעים על כך שישנם ברחבי העולם קרוב ל-250 מיליון בני אדם המתמודדים עם האובדן שלאחר התאבדות יקירם, מתוכם יותר ממיליון ישראלים. על מנת לסייע לאוכלוסייה זו בהתמודדותה הקשה עם חוויית האובדן הייחודית שלה, נערכים בשנים האחרונות מחקרים שמטרתם לזהות מאפיינים שונים המשפיעים, באופן מקל או מעכב, על תהליכי העיבוד המורכבים של שארי התאבדות. תהליכים אלו עשויים לעיתים להוביל לצמיחה פסיכולוגית בקרב השארים מתוך חווייתם הטראומטית. תהליך זה של התפתחות חיובית מתוך אירועים טראומטיים נקרא "צמיחה פוסט-טראומטית" (Post-Traumatic Growth). במאמר זה נתמקד בצמיחה ממשבר בקרב בני משפחה וקרובים נוספים שיקיריהם התאבדו ובמודלים הפסיכולוגיים העשויים לתרום לצמיחה זו בקרבם. לבסוף, נדון בהשלכות ממצאי המחקר לגבי סוגי טיפול שונים עבור שארי התאבדות.

 

רקע: התמודדותם של שארי התאבדות

תופעת ההתאבדות

בממוצע, מדי 40 שניות מתאבד אדם בעולם, ומדי שנה מתאבדים כ-800,000 אנשים בעולם (WHO, 2019a) ופי 20 ממספר זהמבצעים ניסיונות התאבדות (WHO, 2019b). בישראל מתאבדים כ-400 אנשים מדי שנה וכ-6,500 מנסים להתאבד כל שנה (משרד הבריאות, 2018). למעשה, התאבדות הינה סיבת המוות המובילה בצעירים עד גיל 24 שנים (Zalsman, 2019). ככלל, תופעת ההתאבדות היא תופעה כאובה, חוצת גבולות מדיניים ותרבותיים, רחבת היקף ומדאיגה מאוד. מעשה ההתאבדות הינו קטיעה טרגית של חיים בטרם עת, מתוכה משתקף עומקם של הסבל והמצוקה שחש אדם טרם התאבד. קשה לתפוס עד כמה היו מכבידות תחושות הריקנות, הבדידות וחוסר התקווה, עד שהובילו אדם לשים קץ לחייו.


- פרסומת -

 

שארי התאבדות

אולם הסבל אינו תם בהתאבדות., הפסיכולוג אדווין שניידמן טען כי התאבדות אינה רק סיום של חיים, אלא גם תחילתם של חיים מורכבים מאוד עבור אלו שנותרו מאחור. כל התאבדות מותירה אחריה שובל של אבלים הכואבים את חסרונו של קרובם שהתאבד ומתמודדים עם קשת רחבה של תחושות קשות, כאשמה, כעס ויגון מר. קרובים אבלים אלו מושפעים באופן ניכר וישיר מהאירוע הטראומטי של אובדן קרובם ונקראים בשפה המקצועית "שארי התאבדות" (Suicide-Loss Survivors) (Cerel, Brown, Maple, Singleton, van de Venne, Moore & Flaherty, 2018; Jordan & McIntosh, 2011; Mitchell & Terhorst, 2017;). ההתאבדות אינה משפיעה רק על בני משפחה וחברים קרובים, אלא נוגעת גם בקהילה הסובבת. מחקרים עדכניים מעלים כי עבור כל מקרה התאבדות ישנם מעל 130 אנשים המושפעים ממנו, ומתוכם כ-60 שארי התאבדות, אשר חייהם עוברים שינוי משמעותי בעקבות האובדן (Cerel et al., 2019; Drapeau & McIntosh, 2015). מצירוף נתונים אלה, ניתן להבין כי מדי שנה נוספים כ-50 מיליון אנשים לקבוצת שארי ההתאבדות בעולם וכ-30,000 בישראל. זהו מספר עצום של אנשים, ביניהם רבים זקוקים לתמיכה ולסיוע מקצועי עקב האירוע הטראומטי של התאבדות קרובם (Maple, Cerel, Sanford, Pearce, & Jordan, 2017).

 

מאפייני אבל ייחודיים לשארי התאבדות

שארי התאבדות חווים הרבה מן הקשיים שעוברים מי ששכלו אדם יקר בנסיבות שאינן התאבדות ((Cerel, Jordan & Duberstein, 2008. עם זאת, הם גם בעלי מאפייני אבל ייחודיים ומורכבים ונמצא כי בהשוואה לאבלים אחרים, שארי התאבדות הםבסיכון מוגבר למצבים בריאותיים חמורים כ-PTSD והתנהגות אובדנית, עקב המוות הפתאומי והיזום (Jordan, 2008; Mitchell, Kim, Prigerson, & Mortimer-Stephens, 2004). בנוסף, שארי התאבדות נמצאים בסיכון רב יותר מאבלים אחרים לפתח מחשבות וכוונות אובדניות (Jordan, 2008; Cerel, Maple, van de Venne, Moore, Flaherty, & Brown, 2016; Maple et al., 2017;), לסבול מדיכאון וחרדה (Cerel et al., 2016;) וממאפיינים של אבל מורכב (Complicated Grief), שהינו "הפרעת אבל מתמשכת" (לוי-בלז, 2016; Levi-Belz & Lev-Ari, 2019; Mitchell et al., 2004). בין השלכות פסיכולוגיות רבות, סובלים שארי התאבדות מתחושות שליליות של דחייה, נטישה, בדידות, פחד, כעס, בושה ואשמה (Jordan, 2001; 2008; Pitman, Osborn, King, & Erlangsen, 2014; Pompili, Lester, De Pisa, Del Casale, Tatarelli, & Girardi, 2008; Sveen & Walby, 2008).

 

אשמה בקרב שארי התאבדות

מספר מחקרים מצאו כי שארי התאבדות מתאפיינים ברמת אשמה גבוהה במיוחד, ביחס לאבלים אחרים (וינטר, 2020;Cleiren, 1993; Demi, 1984; Jordan, 2008; Jordan & McMenamy,2004; Reed & Greenwald, 1991). העובדה שאדם קרוב אליהם סיים את חייו, מעלה בקרב שארי התאבדות התמודדות שאלות קשות בנוגע למניעת ההתאבדות. הם חווים אשמה מתוך תהייתם אם פספסו סימנים מעידים כלשהם להתאבדות קרובם ואם יכלו לעשות דבר מה כדי למנוע אותה (לוי-בלז, 2016Lee et al., 2015; Maple, Cerel, Jordan, & McKay, 2014; Testoni, Francescon, De Leo, Santini, & Zamperini, 2019 ). יתרה מכך, רגשות אשם בקרב שארי התאבדות עלולים לנבוע מתחושת אחריות כבדה, אם מקנן בהם חשש שהם עצמם היוו גורם לסבלו של קרובם שהתאבד (לוי-בלז, 2016;Jordan, 2001; 2008 ; Lee et al., 2015; Miles & Demi, 1992). סביב מחשבות כמחשבה "למה קרובי גרם לי לסבל כזה?", עלולה להתעורר אשמה אצל בני המשפחה שיקיריהן התאבדו על עצם הריכוז בחווייתם האישית (Jordan, 2001). לעיתים אף מופיעה תחושת הקלה לאחר ההתאבדות, בין אם במחשבה על כך שהאדם שהתאבד אינו סובל יותר ובין אם מתוך הבנתם של בני המשפחה כי אינם צריכים יותר לדאוג לו (לוי-בלז, 2016; Jordan, 2001). במקרה האחרון, תחושת ההקלה יכולה בתורה לגרור גם היא תחושות אשמה. גוון אחר של אשמה, שמאפיין לעיתים את חווייתם הייחודית של שארי התאבדות, הוא על הכעס שהם חווים לעיתים כלפי האדם שהתאבד, על התאבדותו (לוי-בלז, 2016; Jordan, 2001; 2008; Lee et al., 2015; Maple et al., 2014). בנוסף, הסיכון לאובדנות ולהתאבדות עולה לאחר חשיפת אדם להתאבדות בקרבתו (Crosby & Sacks, 2002; Erlangsen et al., 2017; Jordan, 2008; Ness & Pfeffer, 1990; Runeson & Asberg, 2003). מתוך כך, ייתכן עוד גוון אשמה, ייחודי גם הוא לשארי התאבדות, על שעולות בראשם מחשבות וכוונות אובדניות או על ניסיונותיהם להתאבד, בעודם חווים על בשרם כמה כאב עשוי להביא עמו מעשה התאבדות לסביבתו של המתאבד.


- פרסומת -

 

התמודדותם של שארי ההתאבדות מול סביבתם

שארי התאבדות מתמודדים עם קשיים פסיכולוגיים גם מול סביבתם. תחושות האשמה והבושה קשורות גם בסטיגמה חברתית שלילית בנוגע להתאבדות (Pompili et al., 2008; Sveen & Walby, 2008). הסטיגמה מעודדת הסתרה של ההתאבדות, מגבירה את תחושות הבדידות והדחייה, וכך מקשה על תהליך השיקום של בני המשפחה שיקיריהם התאבדו (לוי-בלז, 2016). אחת מדרכי העיבוד החשובות בתהליך שיקום לאחר אובדן טראומטי כמות קרוב בהתאבדות, היא חשיפה של התחושות הקשות והכאב לסביבה תומכת כדי לחוש שיש מי שמקשיב ועוטף (לוי-בלז, 2016; Levi-Belz, 2015; 2016;2019). תהליכי עיבוד אלה להקלת הסבל המכביד של שארי התאבדות נפגעים עקב ההסתרה וההכחשה הנולדות מתוך הסטיגמה ותחושת הבידוד (לוי-בלז, 2016). ההפיכה לשאר התאבדות עשויה להחוות גם כגזרה להיות מעתה קורבן של סטיגמה ושל סבל רב. כך, בקרב שארים אלה, עלול להתעורר כעס על המתאבד, כמו גם כעס על קרובים אחרים ועל מסגרות שבהן היה חבר, על שלא עשו מספיק למנוע את ההתאבדות. במקביל לאשמה העצמית, שארים אלה עשויים גם לכעוס על עצמם (לוי-בלז, 2016). לעיתים אף מופיעה תחושת פחד בקרב בני משפחה של אדם שהתאבד, במחשבתם על האפשרות של נטייה תורשתית לאובדנות (אברמי, 2006).

 

קבוצת שארי התאבדות ייחודית: ילדים שאחד מהוריהם התאבד

קבוצה ייחודית בקרב שארי ההתאבדות היא ילדים שאחד מהוריהם התאבד. מעבר לכאב העז של אובדן אדם קרוב, ילד שאביו או אמו התאבדו מאבד גם דמות עוטפת ומגנה מפני העולם, אשר מתפקידה ללמד איך להסתגל אליו ולהתנהל בו. תהליך ההתקשרות, החשוב להתפתחות תקינה של ילדים ולהתנהלותם העתידית בעולמם, נפגע באופן מכריע עקב התאבדותו של הורה (לוי-בלז, 2016). גם ביחס לשארי התאבדות אחרים, ילדים אלה נמצאים בסיכון גבוה במיוחד להתאבד בעתיד (Sørensen, Mortensen, Wang, Juel, Silverton, & Mednick, 2009). העובדה שמעשה ההתאבדות של ההורה היה מכוון, מעלה אצל ילדיו תחושה קשה ביותר כי נטש אותם וכי לא היו חשובים מספיק כדי שימשיך לחיות (לוי-בלז, 2016). הבושה, הסטיגמה והסתרת ההתאבדות מקשות במיוחד על ילדים, אשר זקוקים לעזרה כדי להבין מה קרה ומה הם מרגישים.

 

צמיחה פוסט-טראומטית בקרב שארי התאבדות

צמיחה מתוך טראומה הינה תופעה עתיקת יומין שרבות כבר נכתב אודותיה. אולם, טדשי וקלהון היו הראשונים לשיים גדילה זו עקב אירוע טראומטי כצמיחה פוסט-טראומטית (PTG – Post-Traumatic Growth; Tedeschi & Calhoun, 2004). צמיחה פוסט-טראומטית מוגדרת כהתפתחות אישית חיובית הנובעת משינוי זווית ראייה או אמונות עקב חשיפה לאירוע קשה וטראומטי (Tedeschi & Calhoun, 2004; Sheikh, 2008). חוויה קשה כאובדן אדם קרוב עשויה להוביל לשינוי חיובי בעצמי (Znoj, 2006), ואף לשינוי חיובי ביחס לאחר או לעולם (Park & Fenster, 2004; Calhoun & Tedeschi, 1998). צמיחה פוסט-טראומטית יכולה להחוות בממדים שונים: לעיתים היא מתבטאת במישור האישי, בתחושת מסוגלות והתמודדות ואף בשינוי במאפייניו ותכונותיו של הפרט; במישור חברתי, בתחושה שמערכות יחסים מתחזקות ומעמיקות; ולבסוף, עשויה צמיחה פוסט-טראומטית לבוא לידי ביטוי גם בשינוי סדרי עדיפויות או אמונות ופילוסופיות חיים (Tedeschi & Calhoun, 2004). שינויים אלו אינם רק התאוששות מן הטראומה, אלא שינוי פסיכולוגי חיובי מעבר לרמה התפקודית שקדמה לטראומה, משמע, גבוהה בהשוואה לנקודת הבסיס האישית (personal baseline) (Park, 2008; Jayawickreme & Blackie, 2014). בעשורים האחרונים נחקרת צמיחה פוסט-טראומטית ביחס לסוגים שונים של אירועים טראומטיים, ביניהם לחימה מסכנת חיים, פגיעה מינית בילדות, נכות שארעה בבגרות, מחלת הסרטן, PTSD, חיים בשבי ושכול (e.g. Joseph & Linley, 2008; Calhoun & Tedeschi, 1998). במסגרת פרויקט ראשון מסוגו בעולם שנערך במרכז לחקר האובדנות והכאב הנפשי ע"ש ליאור צפתי במרכז האקדמי רופין, התמקדנו בשנים האחרונות בחקר צמיחה פוסט-טראומטית לאחר חשיפה לאירוע הטראומטי של התאבדות אדם קרוב (לוי-בלז, 2016;Levi-Belz & Lev-Ari, 2019). תוצאותיו של פרויקט מחקר זה הצביעו על כך שצמיחה מתוך אירוע של התאבדות אדם קרוב הינה אפשרית (e.g. Snihurowych, 2006; Levi-Belz, 2015; 2016; Levi-Belz & Lev-Ari, 2018). בספרם "להאיר את הרי החושך: התנהגות אובדנית בקרב בני נוער" (2016), מראים לוי-בלז ועמיתיו כי יותר מ-30% משארי ההתאבדות שחקר הציגו סממנים בולטים של צמיחה פוסט-טראומטית (ממוצעים של 4 ומעלה בשאלון צמיחה פוסט-טראומטית בעל טווח של 1-5).

 

מאפיינים פסיכולוגיים בין-אישיים התורמים לצמיחה פוסט-טראומטית בקרב שארי התאבדות

בפרויקט המחקר נבחנו גורמים דמוגרפיים, אישיותיים, קוגניטיביים, התנהגותיים, בין-אישיים ומצביים, מתוך שאיפה לאתר תנאים ומאפיינים אשר מאפשרים או מעכבים את התרחשותה של צמיחה פוסט-טראומטית בקרב שארי התאבדות (וינטר, 2020;Levi-Belz, 2015; 2016;2019; Levi-Belz & Gilo, submitted; Levi-Belz & Lev-Ari, 2018). זאת מתוך הבנה כי צמיחה פוסט-טראומטית אינה קורית כך סתם או כתוצאה ישירה של הטראומה, אלא כי ישנם תהליכים וגורמים פסיכולוגיים אינדיבידואלים וחברתיים רבים אשר תורמים להתקיימותה , ומופעם משתנה בין אנשים (Tedeschi & Calhoun, 2004).


- פרסומת -

סוג הקרבה לאדם הקרוב שהתאבד נראתה כגורם משמעותי בסיכויי הצמיחה מתוך האירוע, כך ששיעורי צמיחה גבוהים יותר נמצאו בקרב בני זוג שבן או בת זוגם התאבד ובקרב ילדים להורה שהתאבד, לעומת הורים שילדם התאבד, להם נראו שיעורי צמיחה נמוכים יותר (לוי-בלז, 2016). נמצאה צמיחה פוסט-טראומטית גבוהה יותר בקרב אנשים בעלי התקשרות בטוחה, לעומת בעלי סוגי התקשרות אחרים, לאחר חשיפה להתאבדות אדם קרוב (Levi-Belz & Lev-Ari, 2019).

אך יותר מכך, מסדרת המחקרים שערכנו עולה תרומתם המשמעותית של גורמים בין-אישיים לתהליך של צמיחה פוסט-טראומטית (Levi-Belz, 2015; 2016; 2019). אחד מן הגורמים הבין-אישיים אשר נמצא קשור חיובית לצמיחה פוסט-טראומטית הינו חשיפה עצמית – היכולת לשתף אחרים במורכבות ובקושי בגילוי לב. נמצא כי רמת החשיפה העצמית תורמת באופן משמעותי לצמיחה פוסט-טראומטית בקרב שארי התאבדות, גם שנים לאחר האירוע. יותר מכך, שארי התאבדות בעלי רמות חשיפה עצמית נמוכות, התאפיינו ברמות צמיחה נמוכות יותר באופן מובהק (Levi-Belz, 2016). בחשיפה עצמית טמונה האפשרות לאותת לעזרה, להפיג מן הבדידות, לשחרר ולתקף רגשות ולקבל תמיכה ולעיתים מבט שונה מהסביבה (לוי-בלז, 2016). כך יכולה חשיפה עצמית לפתח תחושת תמיכה. כשאדם חושף מתחושותיו וקשייו באופן פתוח, קל יותר עבור מי שמקשיב לו לחוש אליו קרבה ומתוך כך גם קל יותר לאדם המקשיב להעניק תמיכה לאדם הנחשף. הקשר בין חשיפה עצמית לבין תמיכה חברתית נתפסת תואר במחקרים רבים (e.g. Cadell, Regehr, & Hemsworth, 2003; Levi-Belz, 2015).

תמיכה חברתית נתפסת נמצאה אף היא קשורה באופן חיובי לצמיחה פוסט-טראומטית בקרב בין המשפחה שיקיריהם התאבדו, כך שאלו שהרגישו כי הם נתמכים חברתית לאחר האובדן, הציגו רמות גבוהות יותר של צמיחה (Dong, Gong, Jiang, Deng, & Liu, 2015; Levi-Belz, 2015; 2016; Scrignaro, Barni, & Magrin, 2011). הסטיגמה החברתית ממנה סובלים שארי התאבדות (Pompili et al., 2008; Sveen & Walby, 2008) עלולה להוביל לניתוק קשרים חברתיים, כמו גם למצבים פתולוגיים של דיכאון ושל אבל מורכב (Levi-Belz & Lev-Ari, 2018). חלק משארי ההתאבדות מעידים כי אינם מקבלים די תמיכה בעת הצורך, או מרגישים כי הם "נדחפים להחלים" מהטראומה שלהם (Knieper, 1999; Wagner & Calhoun, 1991). כך, אפשרותם לצמוח מתוך הטראומה מצומצמת. הידיעה כי ניתן לסמוך על חברים ועל בני משפחה מקלה בהענקתה תחושת ביטחון ובהגנתה מפני מרכיבים קשים בחוויית השכול, וכך הינה מעודדת את הסיכוי לצמוח מתוך האירוע הטראומטי (Stroebe, Schut, & Stroebe, 2005).

באחד מהמחקרים ראינו (Levi-Belz, 2015) כי הגורמים הבין-אישיים של חשיפה עצמית ותמיכה חברתית נתפסת, כמו גם טכניקות התמודדות קוגניטיביות וגורם הזמן שעבר מאז ההתאבדות, הסבירו יחד כ-38% מהשונות בצמיחה לאחר טראומה בקרב שארי התאבדות. במחקר אורך ראשון מסוגו, נמצא כי תהליכים בין-אישיים הכוללים חשיפה עצמית ותמיכה חברתית נתפסת תורמים באופן ייחודי לצמיחה פוסט-טראומטית עתידית בקרב בני המשפחה שיקיריהם התאבדו (Levi-Belz, 2019). מכך עולה החשיבות של תהליכים בין-אישיים אלו, העשויים לסייע להפחתת הסטיגמה, הבושה והבדידות ובמקביל להגביר את הסיכויים לשינוי פסיכולוגי חיובי בקרב שארי התאבדות, לצד הכאב על האובדן.

בנוסף למאפיינים בין-אישיים אלה, המאפיין התוך-אישי של היכולת לסלוח נמצא גם הוא קשור באופן חיובי לצמיחה פוסט-טראומטית (וינטר, 2020; Levi-Belz & Gilo, 2020). היכולת לסלוח קשורה באופן חיובי לקבלה ולגמישות מחשבתית (Thompson et al., 2005), וכך יכולה להאיץ תהליכי צמיחה והשלמה בנוגע לרעיון כי העולם אינו תמיד צודק או ניתן לשליטה. לצד קשרים חיוביים אלה לצמיחה פוסט-טראומטית, אשמה נמצאה כבעלת קשר שלילי לצמיחה פוסט-טראומטית בקרב שארי התאבדות, דרך תיווכם של גורמים בין-אישיים ותוך-אישיים בתהליך עיבוד האשמה (וינטר, 2020).

עם תחושות האשם, הבושה וההסתרה ברקע, שארי התאבדות נמנעים מחשיפה ומפנייה לקבלת תמיכה מן הסביבה כעזר להתמודדות ברגעים הקשים שהם חווים סביב האובדן (Jordan, 2008). בכוחן של חשיפת הכאב והאשמה בפני מערך חברתי תומך, כמו גם של סליחה עצמית וסליחה לאחרים, לעזור לארגן ולמסגר מחדש, באופן פחות מאיים, את חוויית האובדן של שארי התאבדות (Davis et al., 2015; Pennebaker & Keough, 1999). כאשר שארי התאבדות חשים אשמה גבוהה סביב האובדן, מתקשים לסלוח, אינם משתפים בכאבם או אינם בעלי מערך תמיכה חברתי, או כשזה אינו מספק, נראה כי הסיכויים לצמוח מתוך האירוע הטראומטי קטנים (וינטר, 2020; Levi-Belz, 2015; 2016; 2019; Levi-Belz & Gilo, 2020).

 

מחשבות על התערבויות ודרכי טיפול עבור שארי התאבדות

(Postvention is prevention” (Schneidman, 1981"

לשארי התאבדות שני צרכים עיקריים בהתמודדותם עם האירוע הטראומטי: הצורך במידע והצורך בתמיכה (לוי-בלז, 2016). במסגרת הצורך שלהם במידע, שארי ההתאבדות זקוקים לשמוע על נסיבות מקרה ההתאבדות האישי של קרובם, והם זקוקים גם למידע מקצועי. הכוונה במידע מקצועי הינה להשפעות ידועות של מקרי התאבדות על בני משפחה וקרובים אחרים, כמו גם למה ניתן וכדאי לעשות על מנת לשמור על שלום בני המשפחה, בדגש על ילדים, על התפקוד המשפחתי ועל תקשורת בריאה בין חברי המשפחה (לוי-בלז, 2016). לשארי ההתאבדות צורך עז בתמיכה לאחר האירוע הקשה של התאבדות קרובם ונמצא כי הם מרוויחים רבות מתמיכת סביבתם החברתית. נוכחות כנה ומתמשכת בחיי בני המשפחה האבלה עוטפת את חברי המשפחה ומאפשרת שיח אמיתי על חוויית האובדן, על מגוון מאפייניה. שיתוף עם שארי התאבדות אחרים, אשר עברו או עוברים גם הם חוויה דומה, נראה כמסייע אף יותר בעיבוד התחושות הקשות (לוי-בלז, 2016). בנוסף, תמיכה מגורם מקצועי, כטיפול פסיכולוגי, יכולה לאפשר גם היא מרחב לדבר, לכאוב, להבין ולעבד בשיח פתוח מהתחושות המלוות את האובדן.


- פרסומת -

בהתאם לצורך של שארי התאבדות במערך תמיכה ובמבט על שלל ההשלכות של הסטיגמה ממנה הם סובלים, התערבויות טיפוליות רבות המיועדות להם נערכות במסגרת קבוצתית מובנית, כגון אלו הנעשות במסגרת עמותת "בשביל החיים" – העמותה לתמיכה במשפחות שיקיריהן התאבדו ולמניעת התאבדות. קבוצות אלה מתמקדות לרוב בעיבוד אירוע ההתאבדות ובעבודה סביב ההשלכות הרגשיות והחברתיות שחווים בני המשפחה שיקיריהם התאבדו. ישנן גם קבוצות שמטרתן הינה ליצור מעגל חברתי עבור חברי הקבוצה (לוי-בלז, 2015). קיימות גם תכניות התערבות המיועדות לילדים בבתי ספר לאחר מקרה התאבדות בסביבתם ומטרתן להפחית את הסיכון לרמות מצוקה גבוהות ולהתאבדויות נוספות. בישראל שארי התאבדות רבים נהיו לפעילים בכל הנוגע למניעת אובדנות והתאבדות ולביסוס מערך תמיכה עבור משפחות שקרוביהם התאבדו, והקימו לשם כך את עמותת 'בשביל החיים'.

מממצאי גוף המחקר הבוחן צמיחה פוסט-טראומטית לאחר התאבדות אדם קרוב, שעיקרם הובא בסקירה זו, עולים דגשים חשובים בנוגע לסוג הטיפול המקצועי בשארי התאבדות. נראה כי שיטות טיפול כגון פסיכותרפיה בין-אישית (IPT – Interpersonal therapy), אשר מתמקדות בשיפור כישורים בין-אישיים כחשיפה עצמית והיעזרות במערך תמיכה חברתי, עשויות להיות יעילות. כאמור, התערבויות טיפוליות רבות המיועדות לאוכלוסייה זו נערכות בתצורה קבוצתית וזו מאפשרת, ואף מחייבת, שימוש בכלים בין-אישיים כדי להתנהל בקבוצה. שיפור יכולות בין-אישיות אלה בקרב שארי התאבדות עשוי לתרום לאפשרות של צמיחה פוסט-טראומטית, כמו גם לסייע בתהליכי עיבוד האשמה (וינטר, 2020; לוי-בלז, 2015).

גם שיפור מיומנויות של סליחה עשוי לתרום באופן משמעותי להפחתת המצוקה והסיכון הנפשי בו נתונים שארי התאבדות, כמו גם לקידום צמיחה פוסט-טראומטית. לכן ניכר כי גם התערבויות טיפוליות ממוקדות סליחה, כגון הפרוטוקול הטיפולי Forgiveness Therapy (FT; Enright & Fitzgibbons, 2015), עשויים לתרום לשארי התאבדות ולסייע להתפתחות צמיחה פסיכולוגית חיובית (Al-Mabuk & Downs, 1996; Lee, Enright, & Kim, 2015).

מן הסקירה עלתה גם חשיבות העבודה הטיפולית בקשר לתחושות אשמה בקרב בני המשפחה. על כן, שיטת טיפול כדוגמת הטיפול הקוגניטיבי המתמקדת באשמה הקשורה בטראומה (CT-TRG – Cognitive Therapy – Trauma-Related Guilt), אשר מתמקדת בעבודת עיבוד האשמה כמפתח להפחתת הסבל ולשינוי בחוויית הטראומה (Kubany, 1998; Kubany & Manke, 1995; Norman, Wilkins, Myers, & Allard, 2014), עשויה גם היא להיות יעילה לאוכלוסייה זו.

חשוב לציין בהקשר לכך כי הצלחתו של מכלול ההתערבויות הטיפוליות המוצע לשארי התאבדות תלוי במספר רב של גורמים, ביניהם גיל ומין שאר ההתאבדות, רמות הסיכון והמצוקה שבהן הוא נמצא, פרק הזמן בין ההתאבדות לטיפול, אורך הטיפול ובעיקר האם ההגעה לטיפול נעשית מרצונם של בני המשפחה או שנעשית באופן שרירותי לכל שארי ההתאבדות (לוי-בלז, 2015; Jordan & McMenamy, 2004).

 

סיכום

הסקירה הנוכחית מתארת מקשיי ההתמודדות של שארי התאבדות ומציגה כמה מן הסיכונים הנפשיים שלהם, כמו גם את התנאים התורמים לאפשרותם לצמוח מתוך האירוע הטראומטי. גוף מחקר זה ממשיך ופועל כדי לאתר עוד אפשרויות ודרכים לצמיחה לאחר טראומה כה קשה, של התאבדות אדם קרוב. נראה כי מחקרים אלה מעניקים זווית מלאת תקווה, בשאיפה להגביר התפתחות וצמיחה בקרב שארי התאבדות. כאנשי טיפול, חינוך וכחברים בקהילה הגדולה הזו הנקראת מדינת ישראל, קיימת חשיבות לכך שנכיר ונתייחס לאפשרות זו של צמיחה מתוך האובדן ככזו הנמצאת בהישג יד, אם רק נוכל להאמין בה ולפנות לה מקום בשיח הטיפולי-חברתי בעולמנו.

 

 

הערות

  1. המאמר מוקדש לחברתנו האמיצה דפני אסף ז"ל, מובילת דרך בתחום מניעת התאבדות בישראל, אשר הלכה לעולמה לפני כשנתיים. דפני הינה אמא של דורון אסף ז"ל, שהתאבדה עת הייתה חיילת. הציטוט "ימיך שחלפו, תלויים על סף דלתי" הינו מתוך השיר "חיים מקולפים" שכתבה דפני לבתה דורון (אתר ההנצחה, מעגן מיכאל, 2007).
  2. המאמר הוצג בכנס הבינלאומי לאובדן ושכול 2019 ופורסם בחוברת סיכום הכנס.

 

מקורות

אברמי, ש. (2006). אחרון מכתבו ילבין: השפעת התאבדות על בני המשפחה. תל אביב, ישראל: הקיבוץ המאוחד.

אתר הנצחה, מעגן מיכאל (2007). אסף דורון. נדלה מ: http://izkor.maaga...13675


- פרסומת -

לוי-בלז, י. (12016). על אשמה, צער וצמיחה: התמודדותם של שארי התאבדות עם האובדן, ודרכי הטיפול בהם. בתוך י. לוי-בלז, ע. ברונשטיין-קלומק, י. גביעון, א. אפטר (עורכים), להאיר את הרי החושך: התנהגות אובדנית בקרב בני נוער (עמ' 231-246). תל אביב, ישראל: הוצאת דיונון.

משרד הבריאות (2018). אובדנות בישראל. נלקח מ: https://www.health...8.pdf  (מרץ, 2019).

Al-Mabuk, R. H., & Downs, W. R. (1996). Forgiveness therapy with parents of adolescent suicide victims. Journal of Family Psychotherapy, 7(2), 21-39.‏ doi: 10.1300/J085V07N02_02

Cadell, S., Regehr, C., & Hemsworth, D. (2003). Factors contributing to posttraumatic growth: A proposed structural equation model. American Journal of Orthopsychiatry, 73(3), 279-287.‏ doi: 10.1037/0002-9432.73.3.279

Calhoun, L. G., & Tedeschi, R. G. (1998). Beyond recovery from trauma: Implications for clinical practice and research. Journal of Social Issues, 54(2), 357-371. doi:10.1111/j.1540-4560.1998.tb01223.x

Cerel, J., Brown, M. M., Maple, M., Singleton, M., van de Venne, J., Moore, M., & Flaherty, C. (2018). How many people are exposed to suicide? Not six. Suicide and Life‐Threatening Behavior, 49(2), 529-534. doi: 10.1111/sltb.12450

Cerel, J., Jordan, J. R., & Duberstein, P. R. (2008). The impact of suicide on the family. Crisis: The Journal of Crisis Intervention and Suicide Prevention, 29(1), 38-44. doi: 10.1027/0227-5910.29.1.38

Cerel, J., Maple, M., van de Venne, J., Moore, M., Flaherty, C., & Brown, M. (2016). Exposure to suicide in the community: Prevalence and correlates in one US state. Public Health Reports, 131(1), 100-107. doi:10.1177/003335491613100116

Cleiren, M. P. (1993). Bereavement and adaptation: A comparative study of the aftermath of death. Washington, D.C.: Hemisphere.

Crosby, A. E., & Sacks, J. J. (2002). Exposure to suicide: Incidence and association with suicidal ideation and behavior: United States, 1994. Suicide and Life Threatening Behavior, 32(3), 321-328.‏ doi: 10.1521/suli.32.3.321.22170

Davis, D. E., Ho, M. Y., Griffin, B. J., Bell, C., Hook, J. N., Van Tongeren, D. R., DeBlaere, C., Worthington, E. L., Jr., & Westbrook, C. J. (2015). Forgiving the self and physical and mental health correlates: A meta-analytic review. Journal of Counseling Psychology, 62(2), 329-335. doi:10.1037/cou0000063

Demi, A. S. (1984). Social adjustment of widows after a sudden death: Suicide and non-suicide survivors compared. Death Education, 8(s1), 91-111.‏ doi: 10.1080/07481188408252491

Dong, C., Gong, S., Jiang, L., Deng, G., & Liu, X. (2015). Posttraumatic growth within the first three months after accidental injury in China: The role of self-disclosure, cognitive processing, and psychosocial resources. Psychology, health & medicine, 20(2), 154-164.‏ doi:10.1080/13548506.2014.913795

Drapeau, C. W., & McIntosh, J. L. (2015). U.S.A. suicide 2014: Official final data [Internet]. Washington, DC: American Association of Suicidology. Retrieved from: https://suicidolog...ivors/ (March 3, 2019).

Enright, R. D., & Fitzgibbons, R. P. (2015). Forgiveness therapy: An empirical guide for resolving anger and restoring hope. Washington, DC, US: American Psychological Association.

Erlangsen, A., Runeson, B., Bolton, J. M., Wilcox, H. C., Forman, J. L., Krogh, J., Shear, M.K., Nordentoft, M., & Conwell, Y. (2017). Association between spousal suicide and mental, physical, and social health outcomes: a longitudinal and nationwide register-based study. JAMA psychiatry, 74(5), 456-464.‏ doi: 10.1001/jamapsychiatry.2017.0226

Jayawickreme, E., & Blackie, L. E. (2014). Post-traumatic growth as positive personality change: Evidence, controversies and future directions. European Journal of Personality, 28(4), 312-331. doi:10.1002/per.1963

Jordan, J. R. (2001). Is suicide bereavement different? A reassessment of the literature. Suicide and life-threatening behavior, 31(1), 91-102.‏ doi:10.1521/suli.31.1.91.21310

Jordan, J. R. (2008). Bereavement after suicide. Psychiatric Annals, 38(10), 679-685. doi:.10.3928/00485713-20081001-05

Jordan, J. R., & McIntosh, J. L. (Eds.). (2011). Grief after suicide: Understanding the consequences and caring for the survivors. New York, NY: Routledge.

Jordan, J. R., & McMenamy, J. (2004). Interventions for suicide survivors: A review of the literature. Suicide and Life-Threatening Behavior, 34(4), 337-349. doi: 10.1521/suli.34.4.337.53742

Joseph, S., & Linley, P. A. (2008). Psychological assessment of growth following adversity: A review. In S. Joseph & P. A. Linley (Eds.), Trauma, recovery, and growth: Positive psychological perspectives on posttraumatic stress, (pp. 36-41). Hoboken, NJ: John Wiley & Sons.

Knieper, A. J. (1999). The suicide survivor's grief and recovery. Suicide and life threatening behavior, 29(4), 353-364.‏ doi:10.1111/j.1943-278X.1999.tb00530.x

Kubany, E. S. (1998). Cognitive therapy for trauma related guilt. In V. Follette, J. Ruzek, & F. Abueg, (Eds.), Cognitive behavioral therapies for trauma, (pp. 124-161. New York: Guilford Press.

Kubany, E.S., Manke, F.M. (1995). Cognitive therapy for trauma-related guilt: Conceptual bases and treatment outlines. Cognitive and Behavioral Practice, 2(1), 27-61.‏ doi:10.1016/S1077-7229(05)80004-5

Lee, E., Enright, R., & Kim, J. (2015). Forgiveness postvention with a survivor of suicide following a loved one suicide: A case study. Social Sciences, 4(3), 688-699.‏ doi:10.3390/socsci4030688

Levi-Belz, Y. (2015). Stress-related growth among suicide survivors: the role of interpersonal and cognitive factors. Archives of suicide research, 19(3), 305-320. doi:10.1080/13811118.2014.957452 ‏

Levi-Belz, Y. (2016). To share or not to share? The contribution of self-disclosure to stress-related growth among suicide survivors. Death studies, 40(7), 405-413. doi:.10.1080/07481187.2016.1160164

Levi-Belz, Y. (2019). With a little help from my friends: A follow-up study on the contribution of interpersonal characteristics to posttraumatic growth among suicide-loss survivors. Psychological Trauma: Theory, Research, Practice, and Policy, 11(8), 895–904. doi:10.1037/tra0000456

Levi-Belz, Y., & Gilo, T. (2020). Emotional distress among suicide survivors: the moderating role of self-forgiveness. Frontiers in psychiatry, 11, 341.‏Levi-Belz, Y., & Lev-Ari, L. (2018). Attachment styles and posttraumatic growth among suicide-loss survivors: The mediating role of interpersonal factors. Crisis: The Journal of Crisis Intervention and Suicide Prevention, 40(3), 186-195. doi: 10.1027/0227-5910/a000550

Levi-Belz, Y., & Lev-Ari, L. (2019). Is there anybody out there? Attachment style and interpersonal facilitators as protective factors against complicated grief among suicide-loss survivors. The Journal of nervous and mental disease, 207(3), 131 136.‏ doi: 10.1097/NMD.0000000000000940

Maple, M., Cerel, J., Jordan, J. R., & McKay, K. (2014). Uncovering and Identifying the Missing Voices in Suicide Bereavement. Suicidology Online, 5(1), 1-12

Maple, M., Cerel, J., Sanford, R., Pearce, T., & Jordan, J. (2017). Is exposure to suicide beyond kin associated with risk for suicidal behavior? A systematic review of the evidence. Suicide and Life‐Threatening Behavior, 47(4), 461-474.‏ doi:10.1111/sltb.12308

Miles, M. S., & Demi, A. S. (1992). A comparison of guilt in bereaved parents whose children died by suicide, accident, or chronic disease. Omega-Journal of Death and Dying, 24(3), 203-215.‏ doi:10.2190/G41E-RKTF-P0XD-LJLK

Mitchell, A. M., Kim, Y., Prigerson, H. G., & Mortimer-Stephens, M. (2004). Complicated grief in survivors of suicide. Crisis, 25(1), 12–18. doi: 10.1027/0227-5910.25.1.12

Mitchell, A. M., & Terhorst, L. (2017). PTSD symptoms in survivors bereaved by the suicide of a significant other. Journal of the American Psychiatric Nurses Association, 23(1), 61-65.‏ doi: 10.1177/1078390316673716

Ness, D. E., & Pfeffer, C. R. (1990). Sequelae of bereavement resulting from suicide. The American journal of psychiatry.‏ 147(3), 279–285. doi:10.1176/ajp.147.3.279


- פרסומת -

Norman, S.B., Wilkins, K.C., Myers, U.S., & Allard, C.B. (2014). Trauma informed guilt reduction therapy with combat veterans. Cognitive and behavioral practice, 21(1), 78-88. doi: 10.1016/j.cbpra.2013.08.001

Park, C. L. (1998). Stress‐related growth and thriving through coping: The roles of personality and cognitive processes. Journal of Social Issues, 54(2), 267-277. doi:10.1111/j.1540-4560.1998.tb01218.x

Park, C. L., & Fenster, J. R. (2004). Stress-related growth: Predictors of occurrence and correlates with psychological adjustment. Journal of Social and Clinical Psychology, 23(2), 195-215. doi:10.1521/jscp.23.2.195.31019

Pennebaker, J. W., & Keough, K. A. (1999). Revealing, organizing, and reorganizing the self in response to stress and emotion. In R. J. Contrada & R. D. Ashmore (Eds.), Self, social identity, and physical health: Interdisciplinary explorations. Rutgers series on self and social identity. Vol. 2., (pp. 101–121). New York, NY:Oxford University Press.

Pitman, A., Osborn, D., King, M., & Erlangsen, A. (2014). Effects of suicide bereavement on mental health and suicide risk. The Lancet Psychiatry, 1(1), 86-94.‏ doi:10.1016/S2215-0366(14)70224-X

Pompili, M., Lester, D., De Pisa, E., Del Casale, A., Tatarelli, R., & Girardi, P. (2008). Surviving the suicides of significant others: A case study. Crisis: The Journal of Crisis Intervention and Suicide Prevention, 29(1), 45-48. doi: 10.1027/0227-5910.29.1.45

Reed, M. D., & Greenwald, J. Y. (1991). Survivor‐Victim Status, Attachment, and Sudden Death Bereavement. Suicide and Life-Threatening Behavior, 21(4), 385- 401.‏ doi:10.1111/j.1943-278X.1991.tb00576.x

Runeson, B., & Åsberg, M. (2003). Family history of suicide among suicide victims. American Journal of Psychiatry, 160(8), 1525-1526.‏ doi:10.1176/appi.ajp.160.8.1525

Scrignaro, M., Barni, S., & Magrin, M. E. (2011). The combined contribution of social support and coping strategies in predicting post‐traumatic growth: A longitudinal study on cancer patients. Psycho‐oncology, 20(8), 823-831.

Sheikh, A. I. (2008). Posttraumatic growth in trauma survivors: Implications for practice. Counselling Psychology Quarterly, 21(1), 85-97.‏ doi:10.1080/09515070801896186

Schneidman, E. S. (1981). Postvention: The care of the bereaved. Suicide and Life Threatening Behavior, 11(4), 349–359. doi:10.1111/j.1943-278X.1981.tb01011.x

Sørensen, H. J., Mortensen, E. L., Wang, A. G., Juel, K., Silverton, L., & Mednick, S. A. (2009). Suicide and mental illness in parents and risk of suicide in offspring. Social psychiatry and psychiatric epidemiology, 44(9), 748-751.‏

Snihurowych, E. (2006). The experience of parents bereaved by the suicide of their youth. Ottawa, Ontario, Canada: Library and Archives Canada.

Stroebe, W., Schut, H., & Stroebe, M. S. (2005). Grief work, disclosure and counseling: do they help the bereaved?. Clinical psychology review, 25(4), 395-414.‏

Sveen, C. A., & Walby, F. A. (2008). Suicide survivors' mental health and grief reactions: A systematic review of controlled studies. Suicide and Life Threatening Behavior, 38(1), 13-29. doi: 10.1521/suli.2008.38.1.13

Tedeschi, R. G., & Calhoun, L. G. (2004). Posttraumatic growth: Conceptual foundations and empirical evidence. Psychological inquiry, 15(1), 1-18.‏ doi: 10.1207/s15327965pli1501_01

Testoni, I., Francescon, E., De Leo, D., Santini, A., & Zamperini, A. (2019). Forgiveness and blame among suicide survivors: A qualitative analysis on reports of 4-year self-help-group meetings. Community mental health journal, 55(2), 360-368.‏ doi:10.1007/s10597-018-0291-3

Thompson, L. Y., Snyder, C. R., Hoffman, L., Michael, S. T., Rasmussen, H. N., Billings, L. S., Heinze, L., Neufeld, J. E., Shorey, H. S., Roberts, J. C, & Roberts, D. E. (2005). Dispositional forgiveness of self, others, and situations. Journal of Personality, 73, 313-359. doi: 10.1111/j.1467-6494.2005.00311.x

Wagner, K. G., & Calhoun, L. G. (1992). Perceptions of social support by suicide survivors and their social networks. Omega - Journal of Death and Dying, 24(1), 61-73.‏ doi:10.2190/3748-G16Y-YEBF-QD10 World Health Organization. (2019a). Suicide prevention. Retrieved from :https://www.who.in...tab_2. (March 3, 2019).

World Health Organization. (2019b). Suicide attempt surveillance. Retrieved from: https://www.who.in...ms/en/. (March 3, 2019).

Zalsman, G. (2019). Suicide: epidemiology, etiology, treatment and prevention. Harefuah, 158(7), 468-472, Retrieved from: https://cdn.doctor...n.pdf‏ (January, 2, 2020).

Znoj H. (2006). Bereavement and posttraumatic growth. In L.G. Calhoun & R.G. Tedeschi (Eds.), Handbook of posttraumatic growth: Research and practice (pp. 176–196). Mahwah, NJ: Lawrence Erlbaum Associates.

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

לוי - בלז, י. , וינטר, מ. (2020). "ימיך שחלפו, תלויים על סף דלתי": תהליכי התמודדות וצמיחה בקרב בני משפחה שיקיריהם התאבדו. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=4006

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

ישראל אורוןישראל אורון4/8/2020

קרובי משפחה למתאבדים. שלוש הערות:
(א) לשם חיזוק מסקנותיהם של הכותבים לענין תחושות השארים (כאשם-עצמי, סטיגמה, בושה), ולענין צמיחה מתוך האובדן, אציין מאמר שפורסם לפני שתי עשרות שנים (אורון, 2000). המאמר מסכם פעילות בת מספר שנים בקבוצות תמיכה להורים שילדיהם התאבדו, שלהקמתן ולגיבושן פעלתי משנת 1995 יחד עם 'המרכז לעזרה עצמית' דאז, בתל-אביב.
(ב) הכותבים מצטטים את נתוני משרד הבריאות בדבר 6500 נסיונות התאבדות בשנה, מן הסתם כדי להתריע שאנו צפויים לנחשול מתאבדים ולאלפי שארים. אולם, אין בסיס לתחזית קשה זו, מאחר שהכותרת של הקטגוריה 'נסיונות התאבדות' מטעה. במחקר מעקב בענין המסווָגים בקטגוריה זו בישראל נמצא, כי 0.9-1.2% בממוצע יתאבדו במהלך השנים שלאחר הנסיון הראשון (אורון, 2012), ואִילו מעל 98% אינם נושאים עימם כוונה למוּת כי אם את הרצון לפצוע את הגוף בלבד. במחקרים בעולם נמצא היקף מצומצם דומה של מנסים להתאבד במשמעות הנכונה (אורון, 2020).
(ג) את הערתם של הכותבים בדבר נסיונות התאבדות מצד שארים ראוי להשלים בהערה, שלהתאבדות קיים יסוד גנטי (אורון, 2020. Blasco-Fontecilla and Oquendo, 2016.), ונסיונות אלה הם תוצאותיו (מבלי להמעיט בחשיבותם של גורמים נוספים).

מקורות
אורון (אוסטרֵיי) י. (2000), קבוצת תמיכה להורים שילדיהם התאבדו - מהנחיה מקצועית לעזרה עצמית, חברה ורווחה, כ(3), עמ' 361-383
אורון (אוסטרֵיי) י (2012), כמה נפשות מתאבדות לאחר ששׂרדו נסיון התאבדות?, פסיכואקטואליה – רבעון הסתדרות הפסיכולוגים, גליון אוקטובר, עמ' 46-49
אורון (אוסטרֵיי) י (2020) האפידמיולוגיה של ההתאבדות במדינת ישראל ובעת המנדט הבריטי, 1919-2015 (דו'ח מחקר).
http://primage.tau...6.pdf
Blasco-Fontecilla H, Oquendo MA (2016), Biomarkers of suicide: Predicting
the predictable? In: Courtet P, Understanding Suicide: From diagnosis to personalized treatment, Springer, pp. 77-83
ד'ר ישראל אורון