פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
קול הנפש ברקיע וכולה כצליל בגוף: השתתפות במסיבות טראנס כחוויית שיא טרנספורמטיביתקול הנפש ברקיע וכולה כצליל בגוף: השתתפות במסיבות טראנס כחוויית שיא טרנספורמטיבית
קול הנפש ברקיע וכולה כצליל בגוף: השתתפות במסיבות טראנס כחוויית שיא טרנספורמטיבית

קול הנפש ברקיע וכולה כצליל בגוף: השתתפות במסיבות טראנס כחוויית שיא טרנספורמטיבית

מאמרים | 14/7/2020 | 3,871

מסיבות טראנס מתאפיינות בריקוד למשך שעות ארוכות לצלילי מוזיקת טראנס – מוזיקה אלקטרונית קצבית וחזרתית שנחשבת לבעלת השפעה על מצב התודעה. הספרות והניסיון האישי של הכותבת הראו כי רבים מהמשתתפים חווים את המסיבה כ"חוויית שיא", מושג הלקוח מהספרות הפסיכולוגית. במאמר הנוכחי מוצגים ממצאיו של מחקר איכותני שבחן חוויות של משתתפים במסיבות טראנס ואת הגורמים שהופכים אותן עבור חלקן לחוויית שיא טרנספורמטיבית בעלת השפעה ארוכת טווח. הממצאים מצביעים על אפקט טיפולי שמייחסים המשתתפים להשתתפות במסיבות, ועל התפקיד המוגבל של שימוש בסמים בעיצוב החוויה.

קול הנפש ברקיע וכולה כצליל בגוף

השתתפות במסיבות טראנס כחוויית שיא טרנספורמטיבית

מאת נעה אושר מוליה ופרופסור מאיר טייכמן

 

 

 

מגיל 16, ובמשך 11 שנים, המחברת הראשונה השתתפה בקביעות במסיבות טראנס. בהמשך חייה, בעת לימודי התואר השני בעבודה סוציאלית, בעקבות שיח פנימי ודיאלוג עם המנחה, התעורר בה הצורך לשלב את החוויות האישיות עם הבנה תיאורטית וחברתית רחבה יותר. מאמר זה הוא פרי של מחקר שהיה מעין מסע שבצד היותו אישי ופרטי ביקש גם להאיר תופעה חברתית רחבה – ההשתתפות במסיבות הטראנס. הניסיון האישי הראה כי למסיבות הטראנס יש פוטנציאל להיות חוויות יוצאות דופן ובולטות בשונותן ביחס לחוויות היום-יום, והמחקר ביקש לתהות על קנקן של משמעות חוויות אלה עבור המשתתפים במסיבות ולהבין את הרכיבים המשפיעים עליהן, את ההקשר הרחב שלהן, ואת ההשפעה ארוכת הטווח שלהן. לשם כך נערך מחקר איכותני המבוסס על ראיונות עומק עם 15 אנשים ונשים. ממצאי המחקר, המוצגים כאן במונחים של "חוויית שיא טרנספורמטיבית", נותחו בעזרת שלושה גופי ידע עיקריים: פילוסופיית הגוף בתאוריה של מרלו-פונטי (Merleau-Ponty, 1962, 2013), תאוריית העצמי הפסיכואנליטית ((Kohut, 1966 ורעיונות הלקוחים מהפסיכולוגיה הטראנס-פרסונלית (אבן-זהב, 2016; זפרן, 2014).

 

רקע:

מסיבות טראנס

מוזיקת טראנס היא מוזיקה הנוצרת באמצעים אלקטרונים ומאופיינית בשילוב בין כמה מקצבים חזרתיים ומהירים ("ביטים"), ושנחשבת לבעלת השפעה על מצב התודעה של המאזינים לה. בסוף שנות השמונים של המאה העשרים החלו להיערך בבריטניה יותר ויותר אירועים ציבוריים שהוגדרו כ"מסיבות טראנס" – מסיבות ריקודים שבהן הושמעה למשך שעות ארוכות מוזיקת טראנס. התופעה התפשטה למדינות אחרות, וביניהן ישראל.

בשנות התשעים התקיימו בישראל מסיבות טראנס שההשתתפות בהן נתפסה לרוב כפעולה מחתרתית. בחלוף הזמן התרבו מסיבות הטראנס, אך עד היום הן לא זכו למעמד מבוסס של פעילות פנאי לגיטימית (Schmidt & Navon, 2017). קיימים נתונים מעטים בלבד על ההיקף המדויק של ההשתתפות במסיבות טראנס בישראל. ב-1998 הוערך היקפה של קהילת המשתפים בכ-100,000 איש (בן-דב, 1998). על סמך האזכורים של מסיבות טראנס בכלי התקשורת בישראל וברשתות החברתיות בשנים האחרונות, אפשר להניח כי גם בתקופה הנוכחית נערכות מסיבות כאלה.


- פרסומת -

מסיבות טראנס מתחילות לרוב בשעות הלילה ונמשכות ברציפות עד שקיעת החמה למחרת (Schmidt & Navon, 2017). ההשפעה של ההאזנה למוזיקת הטראנס והריקוד לצליליה תורמת לאווירה הייחודית במסיבות, המתוארת לרוב כאופורית, ממריצה ומעודדת פתיחות, שחרור והרפיה, וכתורמת למצב נפשי הנע בין מדיטטיביות לאקסטזה (בן-דב, 1998; Chakraborty et al., 2011; Rill, 2010, Weir, 2000). אווירת השחרור הייחודית מושפעת בין השאר מן המקומות המרוחקים והמבודדים מבחינה גאוגרפית שבהם נערכות המסיבות, וקשורה גם לשימוש בחומרים פסיכואקטיביים השכיח בהן, המביא גם לעלייה במרץ ובסיבולת המאפשרת למשתתפים לרקוד במשך שעות רבות (בן-דב, 1998; מעוז, 2008; Chakraborty et al., 2011; Schmidt & Navon, 2017). היבט אחרון זה הופך את המסיבות לבלתי לגיטימיות בעיניי רשויות החוק, וכדי להימנע ממעקב של המשטרה נהוג כי מיקום המסיבה מתפרסם שעות בלבד לפני האירוע (בן-דב, 1998; Chakraborty et al., 2011; Rill, 2010). רבים מהמשתתפים במסיבות נוהגים להגיע אליהן לאחר נטילת כמות ראשונית של "סמי מסיבות" כגון LSD ו-MDMA (במונחי המשתתפים, להגיע "דלוקים"), ולהמשיך ולצרוך אלכוהול וסמים במהלכן.

בספרות מצוין כי השימוש בחומרים פסיכואקטיביים מביא לתופעות של אבדן שליטה ופירוק (Chakraborty et al., 2011), וכי לאורך זמן הוא עלול לגבות מחיר כבד ולפגוע בבריאות הנפשית והפיזית (Newcombe, 1992). יחד עם זאת, רבים מהמשתתפים במסיבות טראנס מדווחים על שינויים במצב התודעתי והרגשי בהשפעת הסם, ומתארים כי חוויית ההאזנה למוזיקת הטראנס מקבלת לעיתים נופך של "מסע מיסטי". לבד מחוויות הריקוד וההאזנה, משתתפים במסיבות מתארים כי השימוש בחומרים פסיכו-אקטיביים מעצים את החוויה הרוחנית והנפשית, מרומם את האווירה במסיבה, תורם לתחושות של אופוריה ומיניות, מגביר חוויות של חיבור אל העצמי ומסייע לחוש שחרור, "התפרקות" וניתוק מטרדות היום-יום (מעוז, 2008).

המחקר הנוכחי מבקש לספק תמונה עדכנית על חוויית ההשתתפות במסיבות טראנס. השילוב בין הניסיון האישי לממצאים מן הספרות הוביל להשערה כי ההשתתפות במסיבה עשויה להיות התנסות משמעותית ביותר עבור החווים אותה – השערה שנוסחה לאור המושג "חוויות שיא", הלקוח מהספרות הפסיכולוגית (Maslow, 1964). במחקר נבחנה משמעות החוויה במסיבה, ונעשה ניסיון להבין מה הופך את השפעתה לבעלת אפקטים מכוננים וארוכי טווח, שחלקם מהוויים "חוויית שיא טרנספורמטיבית".

 

חוויות שיא וחוויות שיא טרנספורמטיביות

"חוויות שיא" (Peak Experience) הן חוויות חיוביות משמעותיות, יוצאות מגדר הרגיל, המקרבות את החווים אותן להגשמת הפוטנציאל האישי – כלומר למימוש של הרמה הגבוהה ביותר של צרכים אנושיים לפי פירמידת הצרכים של מאסלו (Maslow, 1970). אדם המתנסה בחוויית שיא מרגיש בשיא כוחותיו, מממש את יכולותיו המקסימאליות וחווה מציאות "אולטימטיבית" של אושר והגשמה (Maslow, 1964; Mathes, 1982; McDonald, 2005). מאסלו מצא קשר בין בריאותו של האדם והחיבור לרגשותיו לבין סיכוייו לחוות חוויית שיא (Maslow, 1968, 1970). מחקרים אחרים מצאו מספר הקשרים נוספים המגבירים את הסיכוי לחוות חוויות שיא: ספורט ופעילות אקסטרים (Hollander & Acevedo, 2000); פעילות מינית (Maslow, 1971; Noble, 1987); ונטילת חומרים פסיכו-אקטיביים (Griffiths et al., 2008; James, 1910). בנוסף, מגוון דיסציפלינות רוחניות ודתיות, כמו תפילה, מדיטציה ויוגה מכוונות את המתרגלים לחוויית שיא.

על פי מאסלו, חוויות שיא הן נדירות (Panzarella, 1980). נחקריו של מאסלו דיווחו על קיומם של רגעים על-טבעיים של אושר בחיי היום-יום – למשל בחלום, בעת האזנה למוזיקה או בעת טיול בטבע. ממחקרים אחרים שחקרו חוויית שיא עלו דיווחים על בלבול זמני בכל הנוגע לזמן ומקום. אף שחוויית השיא עצמה מתוארת כהתנסות שנמשכת זמן קצר יחסית (בין דקות לשעות), מאסלו ראה את חוויית השיא כהישג התפתחותי ומתמשך, ולא כחוויה נקודתית חד-פעמית.


- פרסומת -

לפי מאסלו, לעיתים קרובות חוויית השיא היא טרנספורמטיבית, ויש ביכולתה לשנות את האדם לטובה (Maslow, 1970). בעקבות תובנה זאת הוגדרה בספרות התופעה של "חוויית שיא טרנספורמטיבית" – חוויה המספקת לפרט תובנות על העצמי, על משמעות החיים ועל תפיסת העולם והופכת לציון דרך בסיפור החיים שבאמצעותו הוא מגדיר את זהותו לטווח ארוך (נאור, 2013; C'De Baca & Wilbourne, 2004; Hoffman & Muramoto, 2007; Krippner, 1972; Laski, 1961; Maslow, 1968, 1970; McDonald, 2008; Naor & Mayseles, 2017; Noble, 1987; Panzarella, 1980).

פאנזארלה תיאר שלושה ממדים של חוויות שיא טרנספורמטיביות: קוגניטיבי, גופני ורגשי (Panzarella, 1980). בממד הקוגניטיבי הוא הבחין בתיאורים חוזרים של איבוד או איסוף של העצמי, בממד הגופני הוא זיהה התייחסות רבה לפעולות מוטוריות ותחושות סנסוריות, למשל האצת קצב הלב או הנשימות, צמרמורות, תחושת ריחוף ואובדן תחושת הזמן והמרחב. בממד הרגשי הוא זיהה תגובות רגשיות מגוונות ותיאורים של ויסות וחוסר ויסות רגשי. ממחקרו של נובל עלה כי מגוון הרגשות המתעוררים בעת החוויה נעים על רצף רחב בין שמחה, רוגע, אושר פחד, תהייה ויראת כבוד וכן ברצף תחושות של קבלה טוטאלית, חמלה, אהבה והרגשה של שלמות (Noble, 1987). עם זאת, נובל הצביע על הקושי לתאר את חוויית השיא הטרנספורמטיבית על היבטיה השונים (Noble, 1987).

בטווח הארוך יותר, חוויות שיא טרנספורמטיביות מובילות להגדרה מחודשת של העצמי או לשינוי בתפיסת המציאות (Newman, 1990; Taber, 1983; Wildemeersch & Leirman, 1988). ממחקרים בקרב אנשים שדיווחו על חוויות שיא טרנספורמטיביות עולים תיאורים של מעין "יקיצה משינה עמוקה" – תהליך טרנספורמטיבי מתמשך הכרוך בראייה ברורה ורחבה של העולם, העמקה שלתהליכי החשיבה, התעוררות תשוקה חדשה לחיים, תחושת כוח, חופש, התרגשות ושביעות רצון ותחושה עוצמתית של הגעה לשלב נעלה יותר של קיום. בנוסף, מתוארת גם תחושת עצב, הקשורה לאובדן של העצמי ה"ישן" (Laski, 1961; Maslow, 1968, 1970; McDonald, 2008).

 

ממצאים

מסיבת הטראנס כחוויית שיא

מהראיונות עלה כי המשתתפים אכן תופסים את חוויית המסיבה במונחים התואמים להגדרת "חוויית שיא" כפי שהוצגה לעיל. בהתאם לתיאורים בספרות, המרואיינים דיווחו על קושי לבטא את החוויה באופן מילולי והרבו לתאר תחושה שכמו "משתלטת" על המילים. אחת מהמרואיינות למשל אמרה כי:

אי אפשר להסביר את התחושות... זה לא תחושות שאפשר להעביר... זה הרגשה שאת לא נמצאת איפה שאת נמצאת באמת... האבק, המוזיקה והאנשים עוטפים אותך... את מרגישה במקום אחר. ההסבר שלי לא מתקרב לתחושות... העוצמה הזאת מתבטאת פיזית, מנטלית רגשית. פיזית, אני יכול להרגיש מעין זרמים של חשמל בגוף... יותר רחב ועמוק, וזה מגיע למקומות בגוף ובנפש שאי אפשר להסביר.

על אף הקושי של המרואיינים לתאר במילים את ההתנסות במסיבות, מדברי רובם עלו עדויות לחוויה קיצוניות ופסיכדליות, המקבלות ביטוי נפשי, תחושתי והתנהגותי. אחד המרואיינים תיאר למשל "חוויה חוץ-גופית... מה שנקרא 'All is one'. את מקבלת שאת חלק מהיקום והעולם הזה, אז את מאבדת את התחושה של הזמן ואת המרחב... ואת פשוט נהיית ממוזגת עם הסביבה".

מתיאוריהם הצטיירה החוויה במסיבות הטראנס כחוויית שיא בשלושה מובנים מרכזיים. המובן הראשון עלה מתיאורים חוזרים של רצף של רגעי שיא המתרחשים בזמן המסיבה עצמה, המושפעים מפרמטרים כמו המוזיקה במסיבה או הקהל, ומצטברים לכדי חוויית שיא; המובן השני הוא תפיסה של המסיבה כולה כחוויית שיא, והמובן השלישי הוא של שיא מתמשך הנחווה ברצף בין המסיבות. כפי שתיאר אחד המרואיינים: "אני רואה את החוויות במסיבות טראנס כמשהו מתמשך ממסיבה למסיבה, וגם כמקשה אחת... כל פעם מחדש זה חוזר... זה משהו מתמשך".

דברי המרואיינים איפשרו לזהות שני ערוצים מרכזיים המשפיעים על חוויית השיא במסיבה: הערוץ התוך-נפשי והערוץ הקולקטיבי. בערוץ התוך-נפשי, המרואיינים תיארו כיצד החוויה במסיבה הביאה אותם למצב של התבוננות פנימית ולתהליך הדרגתי של מפגש עם חלקים שונים ב"עצמי שלהם". לתהליך זה קושרו חוויות מעצימות של "להיות אמיתי עם עצמי", של חיבור בין גוף ונפש של שחרור וקתרזיס. בערוץ הקולקטיבי חזר התיאור של רחבת הריקודים כ"כור ההיתוך" המקנה תחושה של אחדות ושוויוניות, שבו כל "נפש רוקדת" מתחברת לאחרת ויחדיו הן יוצרות "רקמה אנושית אחת". לדברי רבים מהמרואיינים, החוויה שהם חלק בלתי נפרד מקהל המשתתפים הובילה אותם לתחושות של קבלת האחר ושל אהבת הזולת ללא תנאים, שיפוטיות או ביקורת. מדברי המרואיינים עלתה גם עוצמת הקשר בין שני הערוצים.


- פרסומת -

בנוסף, בדברי המרואיינים בלטו כמה רכיבים של מסיבות הטראנס המשפיעים על תפיסתן כחוויית שיא: הטבע, האווירה הרוחנית, המוזיקה והשימוש בסמים. הטבע נתפס על ידי רבים כסביבה ייחודית וכמרחב המאפשר פורקן, אותנטיות וחופש; אווירת הרוחניות במסיבה מעוררת אצל רבים תמות של דת, אמונה, אלוהות וקדושה, הקשורים לתחושה של "חיבור למקום גבוה" וחיבור מעמיק אל העצמי (שבו מתבטא הן הערוץ התוך-נפשי והן הערוץ הקולקטיבי); המוזיקה מתוארת גם היא כבעלת השפעה רבה על המצב הרגשי של המשתתפים. המרואיינים תיארו את המוזיקה "מטהרת" וכמזרזת תהליכים של פורקן, ניתוק, ושחרור. במילותיה של אחת המרואיינות: "המדיטטיביות והמונוטוניות בטרקים זה מה שמשפיע לי על הפורקן והנחת רוח שאני חווה בטראנס... משהו בטראנס פשוט נותן לך רגע... 'הנה תתרכזי יש לך עכשיו שמונה צלילים... תשחקי איתם'... את מפסיקה לחשוב רגע פתאום... זה ממש תרפויטי".

לבסוף, אף כי רבים מהמרואיינים תיארו שימוש בחומרים פסיכו-אקטיביים במסיבה, מהראיונות עלה קשר מורכב בין השימוש בהם לבין חוויות שיא, שכן צריכת הסמים תוארה כמעצימה את השפעותיהם של גורמים רבים אחרים אך לא בהכרח כבעלת השפעה ישירה או בלעדית. כך תיארה למשל אחת המרואיינות: "האושר והפורקן של האסיד יכול לבוא בלי אסיד... זה קינוח אחרי ארוחה טובה... הארוחה הטובה עדיין נשארת... לפעמים אני הולכת לארוחה ולא נדלקת, ומרגישה כאילו אני נדלקתי...זאת אותה הקלה, אותו פורקן". מרואיין אחר תיאר: "אני מאמין... שיש הרבה אנשים שמגיעים לזה משימוש בסמים, אני הגעתי לזה עשרות אלפי פעמים רק ממוזיקה במסיבה... האידיאל זה להגיע לזה משחרור, מוזיקה וריקוד, מלהיות ברחבה ולקבל תובנות". מרואיינים מעטים העידו על חוויות שליליות הקשורות לשימוש בסמים במסיבה, בעיקר סביב השפעה לרעה על החוויה. המרואיינים תיארו אפוא חוויות שונות ביחס להשפעת השימוש בסמים במסיבה, ומדבריהם עלה כי ההסבר לשונות נעוץ ביכולת לנתב את חוויית צריכת הסם והעוצמות שהסם מביא עמו למקום חיובי ומיטיב ובידע על ההשפעות של הסם.

נראה אפוא שרכיבים שונים של המסיבה חוברים באופן מורכב זה לזה והופכים את ההתנסות במסיבה לחוויית שיא עבור רבים מהמשתתפים בה. כך מסביר למשל אחד המרואיינים: "הכול ביחד גורם לזה... המסיבה עצמה, המוזיקה, הסמים, אני, החברים המשתתפים... זה לא משהו שיכול לבוא לבד, אי אפשר לבד... [זה] מכלול".

 

מסיבת הטראנס כבעלת אפקט טיפולי

מן הראיונות עלה באופן עקבי כי המשתתפים במסיבת הטראנס ראו אותה כבעלת השלכות חיוביות מתמשכות על תהליכים נפשיים, עד כדי כך שאפשר לתאר את ההשתתפות במסיבה כבעלת השפעה טיפולית. תיאור המסיבה כחוויה טיפולית התבטא בראיונות בכמה היבטים. ראשית, חלק מהמשתתפים תיארו באופן ישיר את המסיבה כ"תרופה" או כ"טיפול פסיכולוגי" שהביא לשיפור במצבם הנפשי, בהתנהגותם ובתפקודם. חלק מן המרואיינים הצביעו על השילוב של נטילת הסמים עם התמסרות למוזיקת הטראנס כשילוב המקל על התמודדותם עם קשיים רגשיים וקוגניטיביים. בנוסף, ההשתתפות במסיבה תוארה כמעניקה אנרגיה וכוח להמשיך בשגרת החיים.

היבט נוסף של האופי המרפא של החוויה התייחס לאופי המדיטטיבי שלה, המחדד את התפיסה ואת ההכרה, מחבר לעצמי ולמצבי תודעה שונים, וכך מקדם תהליכים תוך-אישיים. כך למשל תיארה אחת המרואיינות:

[במסיבה] הלב שלי נפתח, אני רוקדת ועוצמת את העיניים ועושה מדיטציה... כשאני עוצמת את העיניים, אני רואה את המסיבה יותר טוב. אני יכולה להקשיב לה. אני מבינה מה זה עיוור, יש לו יותר חושים. ברגע של המסיבה אני יכולה להרגיש את הבִּיטים של הבן אדם שעומד מולי, אני יכולה לשמוע את הרמקול. אני יכולה לשמוע התרחשות.

היבט נוסף של האופי הטיפולי של חוויית המסיבה נעוץ בהיותה הזדמנות לשחרור עוצמתי ולהתמסרות מוחלטת לחוויית הפורקן. אחד המרואיינים תיאר למשל כיצד חש שהוא "משלח" את גופו ונפשו אל חלל המסיבה, "מתפרע" ונותן לעצמו דרור לעשות את ש"אסור" ולא מקובל ביום-יום. לצד התיאורים של פורקן עול, רבים מהמרואיינים הציגו את השאיפה ליצור לעצמם במסיבה עולם "טהור" מהעומס ומהמורכבות של החיים ש"בחוץ" והרבו להשתמש בביטויים הקשורים ל"ניקיון" ובדימויים של ניתוק מהעולם החיצון ומהאי-שקט שמאפיין אותו. מדבריהם עלה כי המסיבות מאפשרות שחרור מקונפליקטים ומקשיי היום-יום ותורמות להפגת מתחים ולהשגת שלוות נפש. כך תיארה למשל אחת המרואיינות:

באמצעות הטראנס מוגברות התחושות: הכול יותר שמח, הכול יותר עצוב. אני מגיעה עם רגשות מעורבים ועם תחושות טעונות כי אני באה מהבית הפרטי שלי... כלכלית, משפחתית, בריאותית... עם דברים והתמודדויות שיש לי ביום-יום ואני לא מצליחה לפתור אותם. אני פשוט נותנת לרוח לקחת אותם, לשמש לספוג אותם, לגשם לשטוף אותם... לשם זה יצאתי מהקונכייה ומהבית שלי והמסגרת ומהמוסכמות שאני יותר מכירה. עכשיו אני שוברת את המוסכמות ובונה לעצמי מוסכמות חדשות. אני מגיעה הביתה במוצאי שבת, וביום ראשון אני קמה לשבוע חדש של התחלות חדשות... ובאמת מיישמת לעצמי.

יתרה מכך: ההשתתפות במסיבה תוארה כמנוף לפיתוח תובנות לטווח הארוך הנוגעות לרבדים שונים של החיים ולקידום שינויים בחיים, בזכות ההתבוננות העצמית שהיא מאפשרת. מתיאורי חלק מהמרואיינים עלה כי חוויית המסיבה נחקקה בנפשם והשאירה חותם על מחשבותיהם, תפיסותיהם וראיית עולמם הפנימי והחיצוני, וכך המשיכה להשפיע עליהם גם לאחר החזרה לביתם ולשגרת חייהם. כך תיאר למשל אחד המרואיינים:


- פרסומת -

היו לי שם מלא תובנות, כל הבלגן שהיה לי בראש, הייתי מדמה את זה למיליון גמדים שיש לי בתוך הראש עם 200 מגירות. כולם פשוט שופכים את כל המגירות, עושים ערימה של הכול באמצע ומתחילים לסדר את הכול... ואז שאני מסיים את החוויה... אז כל התובנות והכול במקום.

לבסוף, החוויה במסיבת הטראנס תוארה כמסע של ריפוי המשלב תהליכים פנימיים עם תהליכים בין-אישיים וחברתיים ומוביל לתובנות המוטמעות גם בטווח הארוך. כך תיארה למשל אחת המשתתפות:

טראנס זה טקס, זה ממש מסע. מה שקורה בטראנס זה שכולם עוברים ממד. אם אתה רוצה או לא, יודע או לא... יש את הרחבה, יש את הטקס, ואז כולם עוברים ממד ביחד. העצבני נהיה יותר רגוע, הכועס – פחות, והיותר מדי שמח נהיה מאוזן. התודעה נפתחת.

היבט אחרון זה של החוויה הטיפולית מעיד על יחסי הגומלין בינה לבין תפיסת המסיבה כחוויית שיא, ומצביע על האופי הטרנספורמטיבי של המסיבה כחוויית שיא.

 

דיון: מסיבת הטראנס כחוויית שיא טרנספורמטיבית

השילוב בין תפיסת ההשתתפות במסיבת הטראנס כחוויית שיא לתפיסתה כחוויה טיפולית מובילה לתפיסתה כחוויה הוליסטית המתמשכת לאורך זמן ומאפשרת לראותה כחוויית שיא טרנספורמטיבית. מדברי המרואיינים עולות עדויות רבות לתפיסה זאת, ובדבריהם חזרו המילים "מסע" ו"טקס", המרמזות על מעברים בין שלבים התפתחותיים ושינויים ברבדים של תפיסה, מחשבה ורגש. טקס הוא אירוע שנועד בהגדרתו לחולל שינוי ממשי, כתוצאה משינוי תודעתי אצל המשתתף בו (גרינולד ואידל, 2004). ואמנם, המרואיינים העידו כי חוויית ההשתתפות במסיבת טראנס מובילה להגדרה מחודשת של העצמי, בעקבות שינוי בתפיסת העצמי או בתפיסת המציאות, ולשינוי עמוק בערכים בסיסיים. כחוויית שיא, ההתנסויות של המשתתפים במסיבה אינן בגדר אירוע נקודתי חד-פעמי; מדובר תחת זאת בחוויה פיזית ונפשית המתפתחת ממסיבת טראנס אחת לשנייה.

בחלק זה נבקש לנתח את תפיסת ההתנסות במסיבת הטראנס כחוויית שיא טרנספורמטיבית ולהבינה באמצעות מושגים הנשענים על התפיסות התיאורטיות של פילוסופיית הגוף של מרלו-פונטי (Merleau-Ponty, 1962, 2013) כפי שהיא מיושמת בטיפול בתנועה, של פסיכולוגיית העצמי של קוהוט (Kohut, 1966) ושל התיאוריה הטראנס-פרסונאלית (אבן-זהב, 2016; זפרן, 2014). כל אחת מן התיאוריות הללו תשמש אותנו על מנת להבין היבטים של ממצאים שונים שעלו בראיונות.

 

הריקוד כאמצעי לריפוי

את התפיסה של ההשתתפות במסיבת הטראנס כחוויית שיא טרנספורמטיבית, המשלבת חוויית שיא עם חוויה בעלת אפקט טיפולי, אפשר להבין באמצעות תפקידו המרכזי של הריקוד במסיבה. הריקוד קושר את חוויית המסיבה עם שדה הריקוד הטיפולי, המשתייך למשפחת הטיפולים באמצעות יצירה והבעה. בדומה לטיפול פסיכותרפויטי במילים, הטיפול בתנועה מזמין את הטופל לחקירה, להתבוננות ולעיבוד של החוויה, אך אלו נעשים בו לא ברמה מילולית בלבד אלא באופן רב-ממדי, המתייחס גם לרמה הגופנית-תנועתית והרגשית. גישת הטיפול בתנועה מציבה את הגוף החי בלב החוויה הטיפולית ומציעה תפיסה הוליסטית המשלבת בין גוף לנפש, שכן הרגש והתנועה נתפסים כמכלול אחד שלא ניתן להפרידו או לחלקו (בלומנטל, 2014; לובינסקי, 2017).

תפיסת הריקוד כבעל איכויות תרפויטיות מניחה כי התנועה בריקוד מאפשרת חקירה אקטיבית, חווייתית ובלתי אמצעית של העולם, של העצמי ושל האחר, וכן של המרחב והזמן. החקירה מתרחשת במישור תפיסתי ראשוני, ועל כן היא אינה מבחינה בין תודעה בפעולה לבין גוף בפעולה, אלא יוצרת מיזוג בין השניים. את האחדות הנוצרת כך בין המישור הגופני למישור המחשבתי אפשר לתאר באופן מעמיק באמצעות תיאוריית הפנומנולוגיה של התפיסה שהציע הפילוסוף מרלו-פונטי (Merleau-Ponty, 1962, 2013). תיאוריה זו מניחה כי הגוף הוא נקודת המוצא לכל חוויותינו ולפיכך שוכן בלב ליבה של הסובייקטיביות. גישתו של מרלו-פונטי באה לגשר על הפער שבין האדם לעולם, בין אובייקט לסובייקט ובין הגוף לנפש. במשנתו הוא מדגיש את חשיבותו של הגוף החי והמאוחד, גוף שאינו ניתן לפירוק תיאורטי. בהתאם, הוא תופס את המציאות כמאוחדת – מציאות שבה העולם והסובייקט מקיימים מערכת יחסים מורכבת זה עם זה, עד כדי יצירת מארג יחסים בלתי ניתן להפרדה.

הפנומנולוגיה של מרלו-פונטי פילוסופיה קיומית המתחילה מהסובייקט הגופני, אך היא גם מאפשרת חריגה ממצב זה באמצעות חשיפה מחודשת של העולם ויצירת משמעות חדשה ב"כאן ועכשיו" – למשל באמצעות תנועה, ובמיוחד ריקוד אימפרוביזציה שאינו מבוסס על כוריאוגרפיה מובנית (בלומנטל, 2014). האימפרוביזציה היא תהליך של "חשיבה תוך כדי תנועה" – תהליך יצירה המחבר ללא הפרד בין המישור התנועתי למישור המחשבתי והרגשי. בדומה לתנועת הגוף, גם המחשבה נעה קדימה ואחורה, במהירות ובאיטיות, באופן בלתי צפוי ומעמיק (Sheets, 1966) . באימפרוביזציה, הריקוד נובע באופן טבעי מתוך הגוף ובזרימה בלתי פוסקת של יצירה המתקיימת בהווה, ב"כאן ועכשיו" (בלומנטל, 2014).


- פרסומת -

הריקוד לצלילי מוזיקת טראנס גם הוא ריקוד ספונטני ואינטואיטיבי, המדמה אימפרוביזציה, ולכן אפשר לראות אותו כאמצעי וכשדה לחקירה פנומנולוגית. ואמנם, מתיאורי המרואיינים עלה כי חוויית ההשתתפות במסיבות טראנס וחוויית הריקוד היא חוויה הוליסטית, שבה הסובייקט בתנועות גופו מתמזג עם המרחב ויוצר אותו מחדש. כך מתממשת באופן מובהק בריקוד הטראנס השזירה המתמדת בין סובייקט לאובייקט, בין האדם לסביבה, שעליה כתב מרלו-פונטי.

נקודת מבט זאת מסייעת לראות כיצד הריקוד במסיבה יכול לאפשר לסובייקט הרוקד לחרוג ממצבו הגופני ולספק לו קרקע למימוש חירותו, לכינון משמעות חדשה ולפיתוח תובנות טרנספורמטיביות בעלות השפעה ארוכת טווח. התנאים המיוחדים שמתקיימים במסיבת הטראנס, המשלבים מוזיקה הייחודית, טבע ולעיתים שימוש בסמים מאפשרים לסובייקט להתמזג עם המרחב ולהשתתף במפגש תנועתי עם העצמי והאחר, אשר עשוי לעורר תחושה של מרכז פנימי חי ופועם. תוך כדי תנועה המשתתפים משיבים אחד לשני את עצמם – לא במובן של שיקוף או חיקוי תנועות האחר, אלא כהשבה קשובה של ממשות העצמי בגילומו הגופני-תנועתי. רגע זה יכול ללבוש ולפשוט אין-ספור פנים, ולהתבטא בתנועות סוערות, שוקטות או דוממות. המשתתפים, בנוכחות גופם הקשוב, מוחזקים ונתמכים על ידי מצע האדמה שבו מושרש גופם, אשר ממשיך להיות נוכח גם בסיומו של המפגש התנועתי המשותף. כך ממשיך האחר להיות נוכח במרחב, לעתים פיזית ולעתים רק כהדהוד, והוא מלווה את ריקודו של היחיד במרחב התנועה הבין-אישי המשותף שימשיכו לחלוק "ביחד וכל אחד לחוד", בריקוד הנע בין התערבבות הדדית הרמונית לבין נפרדות ואוטונומיה (גיל, 2017).

גם את תיאורי המרואיינים את המסיבה כחוויה שבה הזמן והמרחב מתאחדים, האופיינית לתיאורי חוויות שיא טרנספורמטיביות, אפשר להבין לאור רעיונותיו הפנומנלוגיים של מרלו-פונטי. על פי מרלו-פונטי, הסובייקט יוצר בגופו את הזמן והחלל, ואלו אינם מתקיימים בלעדיו (Merleau-Ponty, 1962, 2013; Parviainen, 1998). הגוף מייצר את החלל והזמן באמצעות תנועתו, ובה בעת מתקיים בזכותם (כהן-שבוט, 2008). הקשרים בין הסובייקט לחלל ולזמן הם אינטימיים. הם מעורבבים וממוזגים זה בזה ואי אפשר להפריד או להבחין ביניהם.

 

"זולתעצמי" ברחבת הריקודים

היבט נוסף של התפיסה של ההשתתפות במסיבת הטראנס כחוויית שיא טרנספורמטיבית אפשר להבין באמצעות המושג "זולתעצמי" הלקוח מפסיכולוגיית העצמי של היינץ קוהוט. אף שהמושג במקורו עוסק ביחסים בין תינוק לסביבתו ובאופן מקביל בין מטפל למטופל, הניתוח המוצג כאן מניח כי גם היבטים שונים של המסיבה יכולים לשמש כזולתעצמי, כלומר לתרום לייצוגים הפנימיים של היבטים של הזולת המשרתים מטרות פסיכולוגיות משמעותיות עבור העצמי (אילן, 2017).

לפי קוהוט, העצמי מתפתח בתוך זיקה מתמשכת וקבועה עם זולתעצמי, הנפרשת על פני שלושה צירים: זולתעצמי "מראה" (Mirroring), הקשור בתיקוף חוויית העצמי ובהכרה בכישוריו וביכולותיו הייחודיים, זולתעצמי "מואדר" (Aggrandizing), שההתמזגות עימו מאפשרת תחושת ביטחון ורוגע ותחושת ערך ומשמעות, וזולתעצמי של "תאומות" (Twinship), המאפשר תשתית לחוויית היחיד כאנושי וכחבר בקהילה האנושית (כהן-פריד, 2017). הממצאים שתוארו לעיל מצביעים על פוטנציאל להתקיימותם של שלושת צירים אלו של "זולתעצמי" עבור המשתפים במסיבות טראנס.

זולתעצמי "מראה" מתבטא במסיבת הטראנס באמצעות התקשורת הבלתי מילולית בין המשתתפים, שהיא צורת התקשורת המרכזית. המסרים הלא מילוליים, המובעים במחוות כמו חיוך, מגע ותנועה, מעבירים תחושה של קבלה ושל "אהבה חופשית וללא תנאים", כדברי המרואיינים. כך נוצרת במסיבת הטראנס תחושה אינטימית באווירה המחייבת התייצבות והנכחה עצמית, המניעה תהליכים של התקרבות והתרחקות מהעצמי ומהאחר, תורמת לחוויית ה"יחד" ומספקת מרחב למפגש בין העצמי ל"זולתעצמי" ובין אדם לסביבתו (בנאי, 2017). בזכות חוויות אלו המשתתפים במסיבה מקבלים תוקף ממשי לרגשותיהם והכרה מתפעלת מיכולותיהם הייחודיות אשר תורמים להערכה העצמית שלהם.

זולתעצמי "מואדר" מתבטא במסיבת הטראנס באמצעות הריקוד והאינטראקציה עם האחר, שדרכם מתחבר המשתתף לייחודית שלו תוך גילוי כישוריו ויכולותיו. כך מעניקה ההשתתפות במסיבה תחושה של שייכות וחיבור לחלק המוערך של האדם. מהראיונות עלה כי המשתתפים במסיבת הטראנס מזהים את עצמם כבעלי זהות מובחנת ומפנימים את השותפות שלהם עם היקום – ובאותה נשימה מבינים כי הם השתקפות של השלמות של היקום (כהן, 2017). כך מושג רגע של שיא שבו האדם חווה את עצמו בביטחון וברוגע. ההאדרה מתבטאת אפוא בתחושות השתייכות לקיום הרחב ואחריות כלפיו המחברות את היחיד אל ההוויה כולה, וכך תורמות לריפוי תחושות של בדידות וניכור מהעולם (הומינר, 2017).

וזולתעצמי של "תאומות" מתבטא במסיבת הטראנס באמצעות החוויה הקולקטיבית, במיוחד כאשר המשתתף בוחר לשוב ולחזור למסיבות, המעידה על רצון להשתייך לקהילה ולחלוק עם הקהל את מסעו האישי. אפשר לראות את המשתתפים האחרים על הרחבת הריקודים כמעין אחאים התורמים לתהליך ההתגבשות העצמי של המשתתף ולבנייה הדרגתית של תחושת אחווה והשתייכות לקבוצה.

זיקת ההדדיות שבין הזולתעצמי לבין העצמי שהוא מכונן היא זיקתם של שני גופים המשתתפים בחוויה נפשית אחת. זיקה כזו מתארת איכות ייחודית העשויה להתקיים בין שניים, כאשר האחד מוותר על נפרדותו וחווייתו האישית כסובייקט כדי לחוות את חוויית האחר כאילו הייתה חווייתו שלו (הומינר, 2009). תהליכים אלו מתקיימים, בין היתר, בזכות רגשות אמפתיה. רגע ההתכה של החיבור האמפתי הוא הרגע שבו שניים או יותר שנפרדו מאבדים את צורתם הנפרדת כדי לברוא שוב חדש שהוא ישן – שניים שהם אחד. מכאן מתאפשרת צמיחתו של העצמי. (כהן, 2017).

מלבד האינטראקציה עם המשתתפים האחרים, היבטים נוספים במסיבת הטראנס יכולים לפעול באופן פוטנציאלי כפונקציות של זולתעצמי, שכן לפי אילן (2017), זולתעצמי לא חייב להיות אנושי, אלא יכול להיות למשל קטע של מוזיקה, טבע ונוף – ובמקרה של מסיבת הטראנס, למוזיקה ולטבע עשוי להיות תפקיד משמעותי.


- פרסומת -

 

המסיבה כמסע אל מעבר לעצמי הפרסונלי

נקודת מבט נוספת על תפיסת ההשתתפות במסיבת הטראנס כחוויית שיא טרנספורמטיבית אפשר למצוא בתיאוריה הטראנס-פרסונאלית, שגם היא מתייחסת לאדם כאל שלם, ורואה חשיבות רבה להיבטים הגופניים, הנפשיים והרוחניים שלו (אבן-זהב, 2016). הפסיכולוגיה הטראנס-פרסונאלית צמחה בסוף שנות ה-60 של המאה העשרים מתוך הזרם ההומניסטי והוסיפה לגישה ההומניסטית את ההיבט הרוחני ואת ההתייחסות לנשמת האדם ולניצוץ ה"אלוהי" שבו (Scotton, Chinen, & Battista,1996; Taylor, 1992). הפסיכולוגיה הטראנס-פרסונאלית היא אקלקטית מטבעה, ושואבת מתיאורטיקנים כמו קארל גוסטב יונג (Jung) וויקטור פרנקל (Frankl), שהושפעו מההתעוררות הרוחנית במערב בהשראת תורות המזרח, ושילבו בתיאוריות שלהם עקרונות מן הבודהיזם, ההינדואיזם והדאואיזם. היא שואבת גם מפרדיגמות מדעיות כגון תורת הקוונטים, שסללו את הדרך לראייה חדשה של היקום ושל מקומו של האדם בתוכו (זפרן, 2014).

הנחת המוצא של הגישה היא שהתפתחות האדם ממשיכה לאורך כל חייו בתהליך רב-שלבי שהוא מעין מסע. בכל צעד התפתחותי נוסף שעובר האדם מתמוססים בהדרגה גבולותיו הישנים של האדם, והוא מכיר במה שלפני כן הגדיר כ"לא אני" כחלק מהעצמי החדש שלו. גבולות העצמי נתפסים כגמישים, והתרחבות האגו נתפסת כמצב טבעי ורצוי, שיש בה פוטנציאל ללמידה ולהתפתחות ולהרחבת היכולות האנושיות. תהליך זה יכול להתקיים במסעות תוך-אישיים דרך טכניקות רוחניות כגון מדיטציה או תפילה, שבאמצעותן מתרגלים דרכים להרחבת התודעה האישית (זפרן, 2014; פלד, 2005). לפיכך, חוקרים טראנס-פרסונאליים מציבים במוקד המחקר שלהם חוויות רוחניות ומצבי תודעה חלופיים (זפרן, 2014).

משמעות המונח טראנס-פרסונאל הוא "מעבר לאדם" (אבן-זהב, 2016). המונח מתאר מצב שבו התודעה הסובייקטיבית מתרחבת מעבר לאגו ולעצמי, והאדם חווה את עצמו במרחק מה מעצמו. מרחק זה מאפשר לאדם להתבונן באופן קשוב לחלקי עצמי הבונים את חווייתו הסובייקטיבית. תפיסה זאת מניחה שלאדם דחף פסיכולוגי להתרחב ולהתאחד עם כוחות גדולים (לעיתים מעבר למודע), המעניקים תודעה נפשית רחבה (ג'יימס, 2010; יונג, 2005; ליבליך, 2009). התפתחות התודעה מתוארת כהתרחבות הגבולות של הזהות העצמית, עד כדי התמוססות של חוויית הסובייקט ושזירתו בתוך רשת תודעתית רחבה יותר (מן, 2009).

תיאוריה זאת מסייעת להבין את החוויה המדיטטיבית שעליה מדווחים המשתתפים במסיבות הטראנס כחוויה המרחיבה את גבולות העצמי והתודעה במישורים רוחניים ואף קוסמיים, מעבר לגבולות הזמן והמרחב. לפי תפיסה זאת, במהלך המדיטטיבי שנוצר נפתח ערוץ תקשורת בין ה"עצמי" ובין החלקים ש"מעבר לו", כלומר החלקים הטראנס-פרסונאליים, ובכך מתהווה שלב של התעלות והתעוררות. בהשתתפות מסיבה יש פוטנציאל להתפתחות וגדילה רוחנית, שכן היפתחותם של המשתתפים להוויה הרוחנית הופכת את המפגש עם העצמי ועם האחר לאותנטי ועמוק.

גם את המתח בין החוויה התוך-נפשית לחוויה הקולקטיבית של המשתתפים במסיבות הטראנס אפשר להבין במונחים של הגישה הטראנס–פרסונאלית כתורמת לתפיסת המסיבה כחוויית שיא טרנספורמטיבית: לעיתים ה"עצמי" של המשתתף מתמוסס ומתמזג עם קהל המשתתפים האחרים במסיבה, ויחד נוצרת "תודעה קולקטיבית" המתרחבת על ידי התבוננות ושהייה בתוך חלקי העצמי. שני התהליכים הללו, המשתלבים זה בזה, מבטאים התארגנות מחודשת ואינטגרציה בין חלקי העצמי של המשתתף.

 

סיכום

סיפורי המשתתפים, כפי שעלו בראיונות, יצרו מעין מנגינה המורכבת מ"ביטים" פרטיים ונפרדים המתוזמרים ביחד לכדי יצירה שלמה. מהראיונות עלה כי ההתנסויות של המשתתפים במסיבות טראנס נעים במנעד רחב וכוללים מכלול של רבדים – המסיבה עצמה, המוזיקה במסיבה, הרגשות והמחשבות של המשתתף במסיבה, התהליכים התוך-נפשיים וההשפעה של החוויה הקולקטיבית על הפרט. השימוש בסמים, שמזוהה בשיח הציבורי עם מסיבות הטראנס, לא תואר כגורם בעל השפעה ישירה או בלעדית על החוויה במסיבה, אף כי מדברי המרואיינים עלה כי פעולתם של החומרים הפסיכו-אקטיביים עשויה לתרום לחוויה. על מנת להבין את חוויית ההשתתפות במסיבה, המחקר הנוכחי ביקש להתייחס להשלכות ארוכות הטווח של רבדים אלו על הפרט ולקשרי הגומלין ביניהם. הממצאים הראו כי המשתתפים אכן תופסים את ההשתתפות במסיבת הטראנס כחוויית שיא. בנוסף, עלה כי הם מייחסים לחוויה אפקט טיפולי, הקשור לשינוי תודעתי המתרחש במסיבה. ביחד, היבטים אלה הופכים את ההתנסות במסיבות טראנס לחוויית שיא טרנספורמטיבית, כלומר לחוויה מכוננת בעלת השפעה ארוכת טווח.

המחקר סייע לראות היבטים משמעותיים בחווייתו של המשתתף במסיבת הטראנס: עם התקדמות המסיבה המשתתף מתפתח, עובר מסע של שחרור, התפרקות ומיזוג עם עצמו ועם האחר, ובהמשך גם עם "עצמו המחודש". עבור חלק מן המשתתפים המסיבה היא מקום שיש בו חופש לחקור הבדלים בין-אישיים ולהגיע להגדרה מחודשת של העצמי. הגוף הרוקד הופך למוקד לניסויים, התנגדות, שחרור, מיניות ותקשורת. ה"אני" הגופני מופיע כך כאינטראקציה ולא כגוף גשמי, ומשנה את הדיאלוג הפנימי, שהוא המקור של יצירת הרעיונות של בניית העצמי. כך מאפשרת רחבת הריקודים למשתתפים את החירות לעצב מחדש באופן יצירתי את זהותם החברתית (Rill, 2010).

מהמחקר עלה כי משתתפים רבים שואפים לכך שהמסיבה תיקח אותם למעין מסע רוחני שבו ייווצר חיבור בין היחיד לקבוצה. ואמנם, מתיאורי חוויות המשתתפים עולה תחושה של מעין "התברגות" קוסמית, המתחילה מתוך המסיבה ופורצת אל מעבר לה. באופן זה מתהווה צירוף של אנרגיות, אשר נמצאות בטרנספורמציה מתמדת המקבלת מקום בחיי האדם. תחושת אי-הבדידות, תחושת היש, תחושת הקיימות, ההינכחות, הנוכחות, ההתאהבות בעצמי ובאחר – כל אלו מתגלות דרך הבחירה לחזור ולהיכנס לעולם זה פעם אחר פעם, במילותיו של קוהוט, במעין "השתתפות בקיום על-אינדיבידואלי וחסר זמן" (קוהוט 2007/1966, עמ' 146).

ההיבטים של זולתעצמי במסיבה מספקים למשתתפים מצע המאפשר לעצמי להמשיך להתפתח ולהירפא, ומאפשרים חיבור רוחני עם האינסופי של הקיום ועם העל-אישי והאחדותי שבו. המשתתף והמסיבה – עצמי ו"זולתעצמי" – ממוזגים בכוליות, והנוכחות במסיבה מקבלת ביטוי דרך מארג של נוכחות פנימית וחיצונית, של הסובייקטיבי והאובייקטיבי ושל ה"יש" וה"אין" הקיימים בו זמנית באותו מרחב (גולן, 2017). חוויית האחדות וההשתתפות של הפרט במארג חברתי שלם מעצבת את המסיבה כחוויית שיא טרנספורמטיבית בעלת ערך טיפולי עבור המשתתפים בה.

המאמר פרש יריעה רחבה על האופן שבו האדם חווה ותופס את ה"עצמי", המתאפיין בשלמות ואחדות, דרך חוויית השיא הטרנספורמטיבית, כתוצאה מהשתתפות במסיבות טראנס. תיאורים אלו מהווים משאב ותרומה לעוסקים בטיפול וריפוי נפשי. הדיווחים על חוויות שיא טרנספורמטיביות עשויים לשמש מאגר עשיר ורב ערך לחקר פוטנציאל האדם, התפתחות בריאותו הנפשית ומימושו העצמי. כמו כן, הכרה באפקט הטיפולי של מסיבות הטראנס עשויה לתרום לפתיחה של שדה חדש בתחום הטיפול והמחקר. ממצאי המחקר מסייעים להפחית את הסטיגמה ואת התפיסה השלילית ביחס להשתתפות במסיבות טראנס. בהתאם, הלגיטימציה לעיסוק בתכנים הללו עשויה לעודד את המשתתפים במסיבות טראנס לשוחח, להתייעץ ולשתף בתחושות, ברגשות ובמחשבות.

בנימה אישית (של הכותבת הראשונה), כתיבת המאמר עוררה אצלי תחושות ומחשבות ואף גרמה לי לחזור ולעשות את שזמן רב לא עשיתי: מצאתי עצמי נוסעת לטבע ורוקדת לצלילי הטראנס, מנסה להבין, לחבר, לפרק, להרוס ולבנות מחדש את החוויה האישית שלי. הכתיבה עצמה הייתה חוויה יוצאת דופן עבורי, כמעין שירה שבה אני מעלה על הדף עוד מילה, בית ופזמון, כשאני מאפשרת לעצמי להתחבר לזרם תודעה אסוציאטיבי שמתוכו נוצרה בי בהירות. למרות חווייתי האישית המתמשכת, והיכולת שלי לחשוב על עצמי כמנוסה בענייני מסיבות טראנס, הופתעתי מהיכולת של הסיפור המשותף לנסח מחדש את החוויה גם עבורי. יתרה מכך, היכולת של המשתתפים להפוך תופעה מורכבת ועוצמתית זו ל"שלם" חזק, הניעה אותי לחשיבה מחודשת על החוויות הפרטיות שלי.

 

מקורות

אבן-זהב, (א). (2016). פסיכולוגיה טרנספרסונאלית. נדלה מתוך http://orievenzaha...wzZPY

אילן, ש. (2017). "מהרגע שנתת לו את שמו הוא קיים מאז ומעולם": הסיפור של ה'הסיפור שאינו נגמר' ופסיכולוגיית העצמי. בתוך א. גבריאלי-רחבי, ר. קלע וק. גולדברג (עורכות), כתבים: פסיכולוגיית העצמי, התרומה הישראלית (459-479). ירושלים, ישראל: כרמל.

בלומנטל, א. (2014). פילוסופיה בתנועה: החקירה הפילוסופית של מרלו-פונטי והסובייקט הרוקד. (עבודת תזה). אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע, ישראל.

בנאי, א. (2017). לראות את המלך במקום לראות למלך-המחשה של נקודת המבט האמפתית דרך שתי יצירות אומנות: 'בגדי המלך החדשים' ו'דוד' של מיכלאנג'לו. בתוך א. גבריאלי-רחבי, ר. קלע וק. גולדברג (עורכות), כתבים: פסיכולוגיית העצמי, התרומה הישראלית (511-533). ירושלים, ישראל: כרמל.

בן-דב, י. (1998). תרבות הטראנס בישראל: היבטים והקשרים. גיליון למחשבה. נדלה מתוך http //www.bendov.info/he...e.htm

גולן, נ. (2017). איך רואה ג'קומטי? התהוות זולתעצמי ביצירתו של אלברט ג'קמוטי. בתוך א. גבריאלי-רחבי, ר. קלע וק. גולדברג (עורכות), כתבים: פסיכולוגיית העצמי, התרומה הישראלית (407-437). ירושלים, ישראל: כרמל.

ג'יימס, ו. (2010). החוויה הדתית לסוגיה-מחקר בטבע האדם. ירושלים, ישראל: מוסד ביאליק.

גיל, ש. (2017). "אל גינת אגוז ירדתי לראות": רשמי מסע תודעתי-גופני. נדלה מתוך https://www.hebpsy...=3613

גרינולד, א. ואידל, מ. (עורכים). (2004). המיתוס ביהדות: היסטוריה, הגות, ספרות. ירושלים, ישראל: מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי.

דושניק , ל. וצבר-בן יהושע, נ. (2001). אתיקה של המחקר האיכותני. בתוך נ. צבר יהושע (עורכת), מסורות וזרמים במחקר האיכותני (עמ' 343-368). לוד, ישראל: הוצאת דביר.

הומינר, ד. (2009). על זוגיות וזיקת זולתעצמי: פסיכואנליזה של התהוות הדדית. פסיכואקטואליה, 59, 32-40.

הומינר, ד. (2017). פסיכולוגיית העצמי במרחב ההתהוות בין מערב ומזרח. בתוך א. גבריאלי-רחבי, ר. קלע וק. גולדברג (עורכות), כתבים: פסיכולוגיית העצמי, התרומה הישראלית (285-301). ירושלים, ישראל: כרמל.

זפרן, י. (2014). פסיכולוגיה טרנספרסונלית מהי? נדלה מתוך https://www.articl...D7%99

יונג, ק"ג. (2005). פסיכולוגיה ודת. תל אביב, ישראל: רסלינג.

כהן, י. (2017). מי מפחד מפסיכולוגיית העצמי-מה מפחיד בפסיכולוגיית העצמי. בתוך א. גבריאלי-רחבי, ר. קלע וק. גולדברג (עורכות), כתבים: פסיכולוגיית העצמי, התרומה הישראלית (511-533). ירושלים, ישראל: כרמל.

כהן-פריד, ע. (2017). בין 'גביש מלח' ל'גוש גרניט': מחשבות על סינתזה ואיחוי בפסיכואנליזה. בתוך א. גבריאלי-רחבי, ר. קלע וק. גולדברג (עורכות), כתבים: פסיכולוגיית העצמי, התרומה הישראלית (55-81). ירושלים, ישראל: כרמל.

כהן-שבוט, ש. (2008). הגוף הגרוטסקי: עיון פילוסופי בבחטין, מרלו פונטי ואחרים: תל אביב, ישראל: רסלינג.

לובינסקי, ע. (2017) "מאובייקט למבט לסובייקטית מתנועעת": טיפול בתנועה נשים מפרספקטיבה מגדרית. (עבודת תזה). אוניברסיטת תל אביב, תל אביב, ישראל.

ליבליך, ר. (2009). האדם שבקצה האגו: פסיכולוגיה טרנספרסנולית מפגש בין מזרח למערב. ירושלים, ישראל: כתר.

מדיטציה. מילוג. (2018). נדלה מתוך https://milog.co.i...D7%94

מן, ג' (2009). בין הכנעות להתמסרות ולהתמוססות: מעבר לעיקרון האינטרסובייקטיביות. שיחות, כ"ג(2), 161-169.

מעוז, ד (2008). תרמילאים וסמים: שימוש בסמים בקרב תרמילאים ישראלים צעירים בהודו. בתוך ח. בוני-נח (עורכת), תרמילאים וסמים: תיעוד, מחקר, טיפול ומניעה (169-190). ירושלים: הרשות הלאומית למלחמה בסמים ואלכוהול.

נאור, ל. (2013). חוויית שיא טרנספורמטיבית בטבע מנקודת מבטם של החווים. (עבודת תזה). חיפה, ישראל: אוניברסיטת חיפה.

פלד, א .(2005). פסיכואנליזה ובודהיזם – על היכולת האנושית לדעת. תל אביב, ישראל: רסלינג.

קוהוט, ה. ([1966] 2007). צורות והתמרות בנרקיסיזם. בתוך צ'. ב. סטרוזייר, צ'. זוננס וא. אידן (עורכים), פסיכולוגיית העצמי וחקר רוח האדם: הרהורים בגישה פסיכואנליטית חדשה (עמ' 123-149). תל אביב, ישראל: תולעת ספרים והאיגוד ישראלי לפסיכולוגיית העצמי ולחקר הסובייקטיביות.

קולקה, ר. (2005). פתח דבר להשקת האתר. איגוד ישראלי לפסיכולוגית העצמי ולחקר הסובייקטיביות. נדלה מתוך: http://www.selfpsy...D7%A8

Cardeña, E. E., Lynn, S. J. E., & Krippner, S. E. (2000). Varieties of anomalous experience: Examining the scientific evidence. American Psychological Association.

C'De Baca, J., &Wilbourne, P. (2004). Quantum change: Ten years later. Journal of Clinical Psychology, 60(5), 531-541.

Chakraborty, K., Neogi, R., & Basu, D. (2011). Club drugs: review of the ‘rave’with a note of concern for the Indian scenario. The Indian journal of medical research, 133(6), 594-604.

Hoffman, E., & Muramoto, S. (2007). Peak-experiences among Japanese youth. Journal of Humanistic Psychology, 47(4), 524-540.

Hollander, D. B., & Acevedo, E. O. (2000). Successful English Channel swimming: the peak experience. The Sport Psychologist, 14(1), 1-16.

James, W. (1910). A suggestion about mysticism. The Journal of Philosophy, Psychology and Scientific Methods, 7(4), 85-92.

Kohut, H. (1966). Forms and transformations of narcissism. Journal of the American Psychoanalytic Association, 14(2), 243-272.

Krippner, S. (1972). The plateau experience: A. H. Maslow and others. Journal of Transpersonal Psychology, 4(2), 107-120.

Laski, M. (1961). Ecstasy in secular and religious experiences. Los Angeles, CA, England: Jeremy P. Tarcher, Inc.

Lincoln, Y. S., & Guba, E. G. (1985). Naturalistic inquiry. Newbury Park, California: Sage.

Maslow, A. H. (1964). Religions, values, and peak-experiences. Columbus, OH: Ohio State University Press.

Maslow, A. H. (1968). Peak-experiences as acute identity-experiences. The self in Social interaction, 1, 275-280.

Maslow, A. H. (1970). Peak experiences in education and art. Humanist, 30(5), 29-31.

Maslow, A. H. (1971). The farther reaches of human nature. New York, US: Arkana/Penguin Books.

Mathes, E. W. (1982). Mystical experiences, romantic love, and hypnotic susceptibility. Psychological Reports, 50(3), 701-702.

McDonald, M. G. (2005). Epiphanies: An existential philosophical and psychological inquiry (Doctoral dissertation). University of Technology, Sidney, Australia.

McDonald, M. G. (2008). The nature of epiphanic experience. Journal of Humanistic Psychology, 48(1), 89-115.

Merleau-Ponty, M. (1962). The body in its sexual being. In Phenomenology of perception (pp. 154-173). London: Routledge & Kegan Paul.

Merleau-Ponty, M. (2013). Phenomenology of perception. London: Routledge.

Mezirow, J. (1978). Perspective transformation. Adult education, 28(2), 100-110.

Naor, L., & Mayseless, O. (2017). How Personal Transformation Occurs Following a Single Peak Experience in Nature: A Phenomenological Account. Journal of Humanistic Psychology, 0022167817714692.

Newcombe, R. (1992). A researcher reports from the rave. Druglink, 7, 14.

Newman, M. A. (1990). Newman's theory of health as praxis. Nursing Science

Quarterly, 3(1), 37-41.

Noble, K. D. (1987). Psychological health and the experience of transcendence. The Counseling Psychologist, 15(4), 601-614.

Palmer, G., & Braud, W. (2002). Exceptional human experiences, disclosure, and a more inclusive view of physical, psychological, and spiritual well-being. Journal of Transpersonal Psychology, 34(1), 29-59.

Panzarella, R. (1980). The phenomenology of aesthetic peak experiences. Journal of humanistic psychology, 20(1), 69-85.

Parviainen, J. (1998). Bodies moving and moved: A phenomenological analysis of the dancing subject and the cognitive and ethical values of dance art :Tampere University Press.

Patton, M. Q. (1990). Qualitative evaluation and research methods. Thousand Oaks, CA, US: Sage Publications, Inc.

Rill, B. R. (2004). Teckno culture: A context for the hybridization of belief systems (Unpublished master's thesis). Florida Atlantic University, USA.

Rill, B. (2010). Identity discourses on the dancefloor. Anthropology of Consciousness, 21(2), 139-162.

Sadala, M. L. A., & Adorno, R. D. C. F. (2002). Phenomenology as a method to investigate the experience lived: a perspective from Husserl and Merleau

Ponty's thought. Journal of advanced nursing, 37(3), 282-293.

Schmidt, J., & Navon, L. (2017). ‘In dance we trust’: comparing trance-dance parties among secular and Orthodox Israeli youth. Israel Affairs, 23(6), 1127-1147.

Scotton, B. W., Chinen, A. B., & Battista, J. R. (1996). Textbook of transpersonal psychiatry and psychology: Perseus (for Hbg).

Sheets, M. (1966). The phenomenology of dance. Milwaukee, WI: The University of Wisconsin Press.

Taber, J. A. (1983). Transformative Philosophy: a study of Sankara, Fichte, and Heidegger. Honolulu: University of Hawaii Press.

Taylor, E. (1992). Transpersonal psychology: Its several virtues. The Humanistic Psychologist, 20(2-3), 285-300.

Wade, G. H. (1998). A concept analysis of personal transformation. Journal of Advanced Nursing, 28(4), 713-719.

Weir, E. (2000). Raves: a review of the culture, the drugs and the prevention of harm. Canadian Medical Association Journal, 162(13), 1843-1848.

Wildemeersch, D., & Leirman, W. (1988). The facilitation of the life-world transformation. Adult education quarterly, 39(1), 19-30.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

מוליה, נ. א. , טייכמן, מ. (2020). קול הנפש ברקיע וכולה כצליל בגוף: השתתפות במסיבות טראנס כחוויית שיא טרנספורמטיבית. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3996

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.