פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
מתקפה על הקישורים: טיפול קבוצתי מרחוק בתקופת הקורונהמתקפה על הקישורים: טיפול קבוצתי מרחוק בתקופת הקורונה
מתקפה על הקישורים: טיפול קבוצתי מרחוק בתקופת הקורונה

מתקפה על הקישורים: טיפול קבוצתי מרחוק בתקופת הקורונה

מאמרים | 1/6/2020 | 1,274

המאמר הנוכחי מתאר בגוף ראשון את ההתמודדויות של צוות היחידה לטיפול יום פסיכיאטרי למתבגרים בהדסה עם הצורך לקטוע את המפגשים הקבוצתיים ולעבור לטיפול מרחוק בתקופת הקורונה. אף שהעבודה הטיפולית הקבוצתית היא התשתית הבסיסית לטיפול ביחידה, במהלך מספר שבועות נאלץ צוות היחידה לשמר את רצף עבודתן של הקבוצות הטיפוליות באמצעות מעבר לפורמט של טיפול מרחוק דרך אפליקציה ייעודית. ההתנסות הייחודית שהייתה כרוכה במעבר זה העלתה דילמות פרקטיות ותיאורטיות שונות, שנפרשות במאמר.

לירן רוגבלירן רוגב
פסיכולוג קליני מדריך. אחראי טיפול יום פסיכיאטרי למתבגרים, הדסה עין כרם. בעבר: חבר צוות המרפאה להפרעות...

מתקפה על הקישורים

טיפול קבוצתי מרחוק בתקופת הקורונה

מאת לירן רוגב

 

בתקופה שחלפה מאז שאילץ אותנו משבר הקורונה להפסיק את הפעילות השגרתית שלנו, עמל צוות היחידה לטיפול יום פסיכיאטרי למתבגרים בהדסה לשמר בכל דרך את רצף עבודת הטיפול הנפשי במטופלי היחידה ולמזער את הנזקים של הקטיעה הפתאומית שלו. בימים כתקנם, 14 מטופלים בגילאי ההתבגרות מגיעים ארבע פעמים בשבוע ליחידתנו לקחת חלק ברצף אינטנסיבי של קבוצות וטיפולים, הנמשך כשש שעות בכל פעם. השהייה הקבוצתית במרחב טיפולי ממלאת חלק ניכר מסדר יומם של המטופלים.

עם האיסור לקיים מפגשים קבוצתיים והמגבלות הרבות על קיום מפגשים פרטניים פנים אל פנים בשל החשש להידבקות בנגיף הקורונה, שגרה זו נקטעה באחת. לכך נוספו החרדה של הורים רבים לשלוח את ילדיהם לבית החולים בתקופה זו, והקושי של חלק ניכר מהצוות להגיע פיזית ליחידה בשל מצב רפואי או בשל הצורך לשמור על ילדים קטנים עם סגירת מוסדות הלימוד. ליחידה יכלו להגיע רק מספר קטן של מטופלים מדי יום, וגם הם הגיעו לפרקי זמן קצרים בלבד, עטויים מסיכות ומרוחקים פיזית זה מזה, מבלי יכולת לקבל את המענה הטיפולי באופן שבו הוא ניתן להם עד כה.

צוות היחידה הבין והסכים פה אחד כי עלינו למצוא כל דרך אפשרית לשמר את הקשר הטיפולי עם מטופלינו בתקופה זו, למנוע נסיגה במצבם הגופני והנפשי, ואפילו להמשיך את העבודה הטיפולית ככל האפשר. כצעד ראשון התארגנו כך שהטיפולים והאינטראקציות הפרטניות ימשיכו באמצעות הטלפון או בשיחות וידאו; אך במהרה התחוור לנו שניצבת בפנינו סכנה משמעותית של קטיעה ואובדן של ההחזקה הקבוצתית. בשגרה, ההתערבות הקבוצתית היא חלק משמעותי מאוד בטיפול היום: מטופלי היחידה אוכלים יחד, מתחילים ומסיימים את היום בשיח בקבוצה, משתתפים בהתערבויות קבוצתיות בטיפול בתנועה, טיפול באמנות, DBT וכתיבה, ולוקחים חלק בקבוצה דינמית שניכר כי היא משמעותית מאוד עבורם ותורמת להקשבה ולמתן המשמעות לתהליכים הבינאישיים המתרחשים כל העת ביחידה. חששנו כי בלי ההחזקה הזו הקבוצה כקבוצה תתפרק לאוסף של יחידים. נאלצנו לפיכך להעביר גם את הפעילות הקבוצתית למרחב הווירטואלי.

הקטיעה באופן הפעילות הרגיל הייתה כה חדה עד שגם עתה, זמן מועט לאחר שהתרחשה, לא פשוט להמשיג אותה ולכתוב עליה בצורה קוהרנטית וברורה. הניסיון לעשות זאת כל עוד המשבר בעיצומו אינו יכול להיות אלא בוסרי ותמים; נדמה אפילו שהוא עלול להיות חלק ממאמץ הגנתי ליצר חיבור וסדר ומשמעות טרם זמנם במצב של אי ודאות וכאוס, מצב שבו התודעה תועה באפלה. יחד עם זאת, דווקא הרושם שאנו ניצבים בפני אירוע חריג מבחינה היסטורית ומרחיק לכת במשמעויות שלו, בכל תחום אפשרי בכלל ובתחום הטיפול הנפשי בפרט, מחזק גם את החשיבות של תיעוד בזמן אמת של הטלטלות והדילמות שחווים המטופלים וצוות המטפלים, לצד המחשבות והתגובות ששאלות אלו הניבו.

ברצוני להתמקד באופן ספציפי בדילמות הקשורות במעבר של ההתערבויות הטיפוליות הקבוצתיות למרחב הווירטואלי של שיחות מקוונות, ובתהליכים שעבר הצוות סביב שאלות אלו במהלך שבועות מספר. נדמה לי שזירת ההתרחשות הזו, של האינטראקציה הקבוצתית, חידדה במיוחד את המגבלות והמחירים של ויתור על מפגש פנים אל פנים ושל המעבר לשימוש בטכנולוגיה כאמצעי מתווך למפגש הטיפולי. אולי בשל כך, בזירה זו התחדדה במיוחד גם החשיבות של חשיבת עומק על התהליכים האלו ומשמעותם.

 

שמירה על קוהסיביות הקבוצה בטיפול מרחוק

יאלום כותב על תפקידו החשוב של המטפל הקבוצתי בשמירה על הקוהסיביות של הקבוצה, בהפיכתה ל"מציאות פיזית" (יאלום ולשץ, 2006, עמ' 194). איחורים, היעדרויות, כניסות ויציאות מהקבוצה – כל מה שמאיים על שלמות הקבוצה – דורש מהמטפל התייחסות והתערבות. ביחידה לטיפול יום, חוקי הקבוצות היו ברורים בדרך כלל, וההקפדה עליהם עקבית. לדבריו של אחד המטפלים בצוות:

בשגרה היו חוקי ברזל בקבוצה: כולם נכנסים, אין יציאות בזמן הקבוצה, גם לא לשירותים, לא שוכבים, לא שמים שמיכה על הראש. לא היינו מתחילים קבוצה לפני שכולם ישובים עם פנים גלויות. מאז ומתמיד היו כעסים בלתי פוסקים על החוקים האלה וכל קבוצה נפתחה בסידור הסטינג. תמיד יש מישהו ששוכב ישנוני ומישהו מתחבא מאחורי הווילון ומישהו שבדיוק דקה אחרי שהקבוצה התחילה צריך לשירותים. הרגשנו שהשמירה על הסטינג, שלא מאפשר יציאה מהקבוצה, בין אם זה לשירותים, לשיחה עם הפסיכיאטרית או לשינה, נתן תחושת ביטחון והחזקה שאיפשרה לדברים מאד יפים להתרחש בתוך הקבוצה.

המעבר של העבודה הקבוצתית לפורמט של טיפול מרחוק יצר שינוי משמעותי בשמירה ההדוקה הזאת על הסטינג. ניסינו לשמר את השגרה ככל האפשר: בשעה היעודה נכנסו כלל חברי קבוצה דרך האפליקציה לשיחה משותפת עם המטפלים; במקום בחדר הטיפולים בהדסה, נפגשנו בצוותא על מסך המחשב או הטלפון הנייד, כל אחד מחדרו. אך העובדה כי הטיפול הקבוצתי לא התקיים יותר במרחב הפיזי שלנו – אלא במספר רב של מרחבים פיזיים שונים במקביל למרחב המשותף, כל אחד בביתו וחדרו – ערערה את היכולת להקפיד ולשמור על הסטינג הטיפולי כבעבר. הביטויים לכך היו רבים: מטופלים שאיחרו להיכנס לקבוצה או לא נכנסו כלל; מטופלים שבני משפחותיהם נכנסו לחדרם באמצע מפגש של הקבוצה; מטופלים שכיבו את המצלמה שלהם ולא ניתן היה לראות אותם במהלך הקבוצה. חלק מהקשיים האלו נבעו מבעיות טכניות או מאילוצים סביבתיים, וחלקם כמובן ביטאו קשיים רגשיים סביב המעבר החד לפורמט זה וסביב המשבר בכללותו, ודרשו התייחסות משמעותית למציאות הפנימית ולא רק ארגון מול המציאות החיצונית. לנו המטפלים לא היה פשוט להבחין בין המשמעויות השונות של ביטויים התנהגותיים אלו, משום שהכול היה זר ומבלבל גם עבורנו: השינויים שנאלצנו לערוך לא התבססו על ידע מוקדם, אלא במידה רבה על ניסוי וטעייה ועל אינטואיציה טיפולית. אנסה לתאר את המאמצים שלנו להתמודד עם המתח בין הצורך להסתגל במהירות למציאות חדשה לבין שמירה על סביבה מחזיקה ועמדה טיפולית.

 

פתוח סגור פתוח

בניסיון לנסח את מהלך מחשבותינו ופעולותינו במאמץ לכונן ביטחון ומשמעות בעבודה הטיפולית הקבוצתית, נזכרתי בשורה משיר של יהודה עמיחי: "פתוח סגור פתוח. זה כל האדם". אף שרק שבועות בודדים חלפו מתחילת המשבר, נדמה לי כי כך ניתן לסמן את התנועה של עמדתנו הטיפולית בזמן קצר זה: מעבר מעמדה פתוחה, אולי פתוחה מדי, דרך הניסיון לסגור ולשמור ולמשמע את המרחב הטיפולי, אל השאיפה לאיזון שמחזיר לנו את היכולת לתת משמעות ולשמר חשיבה גם בהיעדר היכולת לשמר את הסטינג הטיפולי שאיפשר זאת בעבר.

בימים הראשונים של המשבר, כאשר מטופלים קיבלו הודעה בהתרעה קצרה כי לא ניתן יהיה להמשיך להגיע לטיפול יום ולקיים טיפולים קבוצתיים בהרכב מלא, ניכר היה כי רבים מהם מגיבים בבלבול ובבהלה – לאו דווקא בתגובה לסכנה הבריאותית של הקורונה, אלא לקטיעה הפתאומית של החוזה הטיפולי המוכר. חלקם אף ביטאו כעס על כך שאנו נוטשים ושומטים אותם. בצוות המטפלים הטלטלה הורגשה לא פחות. בהיעדר תוכנית ברורה ומסודרת להמשך עבודה, בצל החששות הבריאותיים שלא פסחו עלינו והצורך לדאוג לבני משפחה שונים, גם אנחנו היינו שרויים במצב של אי ודאות וחוסר ידיעה. לכך התווספה גם תחושת המחויבות, ואולי אף האשמה, על מה שנחווה על ידי חברי קבוצת המטופלים ככשל בהחזקה הטיפולית.

במידה רבה, הניסיונות הראשוניים שלנו לייצר המשך ליווי טיפולי היו תגובתיים והופעלו מתוך תחושות המצוקה הללו: ניסיון להחזיר מידה מסוימת של סדר, ביטחון וודאות ובעיקר יצירת רצף ושמירה על קשרים טיפוליים גם במהלך המשבר. הטיפולים הפרטניים עברו להתקיים בטלפון או בווידאו באופן מיידי, אבל ניכר היה שלא די בכך – היה צורך להציע מרחב שבו נפגשים ומתקשרים כולם יחד. תוך ימים ספורים החלטנו על קיום הטיפולים הקבוצתיים מרחוק. בשלב הראשון העמדה הטיפולית שהנחתה אותנו הייתה שהקטיעה החדה של הרצף הטיפולי ושל שגרת החיים בכללותה עלולה להיחוות כטראומתית ומאיימת. סברנו שהקטיעה עלולה להפר את חוויית המשכיות הקיום באותו אופן שבו ויניקוט התייחס להפרה הטראומתית של הקיום המוחזק והרציף. לפי ויניקוט, טראומה היא פגיעה (Impingement) שמקורה בסביבה ובתגובה של הפרט לסביבה המתרחשת "טרום התפתחותם של מכניזמים שהופכים את הבלתי ניתן לניבוי לניתן לניבוי" (אצל: Davies & Wallbridge, 1991: 44). האמנו שבמצב כזה חשובה המשך הנוכחות הרציפה לא רק של מטפלים יחידים, אלא של המרחב הקבוצתי הטיפולי כולו, שכן עבור מטופלינו זוהי הסביבה המחזיקה שהמשכיותה חיונית ושהמציאות מאיימת לחדור אליה ולהפר אותה.

באך כותב כי אף שבעולם האמיתי ההתנסות החושית היא שמבטיחה את קיום הזולת עבורנו, המשך הקיום של האחרים כשהם אינם נתפסים בחושינו מובטחת על ידי הזיכרון שלנו אותם (Bach, 2001). החוויה של הילד שנשכח מזיכרון, שלא נותר חי באופן רציף בתודעתן של הדמויות המטפלות שלו, טראומתית עד כדי פגיעה ביכולת לחוש חוויית חיות רציפה. את הזיכרונות הבדידים באך מדמה לחרוזים יחידים, כאשר החוט המקשר, שמאפשר להם להשיג שלמות ורצף, הוא קיומו של הילד בתודעתו של ההורה.

מתוך עמדה זו ההזמנה להיכנס לקבוצות הייתה הזמנה פתוחה – לא כחובה או כדרישה, שגם כך לא נוכל לאכוף – אלא כאפשרות למי שמעוניין בכך. היא נועדה בעיקר לאותת כי אנו ממשיכים להחזיק את החוט הרציף שמקשר לא רק את קיומו של כל מטופל בנפרד, אלא את קיומם של כולם יחד. חשבנו שגם עבור מטופלים שלא ייכנסו לקבוצות, הידיעה כי חוט זה ממשיך למלא את תפקידו וכי הם ממשיכים להתקיים בתודעתנו תורמת לחוויית הרציפות.

 

"אני נכנסת לקבוצה לעשר דקות ויוצאת – יש לי שיעור בשתיים" (הודעת טקסט ממטופלת ביחידה)

ייתכן כי עמדה מזמינה זו הייתה פתוחה מדי. אף שחלק מחברי הקבוצה נכנסו לקבוצה דרך האפליקציה, אחרים התקשו או נמנעו מכך, או נכנסו באופן חלקי – כמו המטופלת המצוטטת לעיל. היו לכך מגוון סיבות: ביטויים של כעס כלפי הצוות, הכאוטיות של החיים בבית, נסיגה הגנתית או קושי לעסוק בהיבטים הרגשיים והנפשיים של ההתרחשויות בתקופה זו. בעמדתנו, המזמינה בפתיחות מבלי להתעקש על נוכחות, ניסינו לגונן על המטופלים מפני ההפרה הבוטה של המציאות. אך במהרה עמדה זאת נדמתה כלא איתנה דיה על מנת להכיל את ביטויי הקושי הללו ולתת להם משמעות.

בדיעבד, אני מאמין שלנטיית היתר של הצוות לקוטב הפתיחות תרמה גם תחושת אשמה על הקטיעה ועל הכשל הטיפולי שנגרם. רציונלית היה ברור שהמשבר לא היה באשמתנו או שליטתנו, אבל המטופלים לא היו מוטרדים מהקורונה – אלא מהיעדר ההחזקה הטיפולית, והיו כאלו שאמרו בבירור: אתם בוחרים בילדים שלכם על פנינו. לאור חוויית ההישמטות הזאת, הדרישה להסתגלות מהירה לסטינג החדש הייתה נראית לא סבירה ונוקשה. אך תוך זמן קצר הבנו כי בפועל חלקם נשמטים כך עוד יותר, נעלמים מעינינו, ודווקא זקוקים לעמדה הסמכותית שדורשת מהם להיכנס לקבוצות, להתגלות בפנינו, כעמדה של התעקשות על נוכחותם.

בשלב זה, הוא השלב ה"סגור", הקשחנו עמדות: אם כדבריו של ויניקוט (1963) זהו עונג להתחבא ואסון להישאר חבוי, הרי שלא היה די בידיעה כי אנחנו ממשיכים להתקיים עבורם כאפשרות בלבד, אם חוסר ההתעקשות והחיפוש הפעיל אחריהם נחווה כנטישה. נדמה היה כי בעמדתנו לא היה די על מנת לכונן מרחב מכיל שבו אפשר לא רק לחוות ביטחון אלא גם לעבד ולתת משמעות. כאשר הבנו כי עלינו להתעקש באופן סמכותי יותר על ההשתתפות בפעילות הקבוצתית, ניסחנו מכתב להורים ולמטופלים שתמציתו זו: כשם שבשגרה יש דרישה להגיע לטיפול, במצב הנוכחי זהו הסטינג הטיפולי שאנו מציעים וחובה לעמוד בו. היה בכך גם מסר חשוב להורים – כשם שבשגרה האחריות שלהם היא להביא את הילדים לטיפול, בימים אלו של שגרה וירטואלית האחריות שלהם היא לספק לבני הנוער המטופלים את התנאים לקחת חלק בפעילות: לדעת מה שעות הפעילות של הקבוצות, לוודא שיש ציוד מתאים ולדאוג לפרטיות – כל מה שנחוץ לטובת כינון המיכל הטיפולי בתנאים הנוכחיים.

בעקבות העברת המסר הזה גבר שיתוף הפעולה בכניסה לקבוצות; אולם הדילמות שלנו לא נפתרו. ראשית, עדיין היו מטופלים שלא נכנסו לכל הקבוצות כפי שדרשנו. שנית, השאלות על ההתנהלות בתוך הקבוצות התחדדה: ההתנהגויות המאתגרות היו מגוונות ביותר, אך הנפוצות ביותר כללו החשכה של המסך והשתתפות מעמדה של צופה בלתי נצפה. נראה היה כי חלק מהמטופלים ביקשו להישאר חבויים בנוכחותנו, וכי בכל זאת עלינו לחזור מן ה"סגור" אל ה"פתוח" יותר, להמשיך את החיפוש אחר איזון בין גבולות המרחב הקבוצתי החדש ליכולות ההכלה שלו. כינון המיכל דרש לא רק את ההתעקשות על התנאים הסביבתיים. המאמצים שלנו לכונן שוב רצף תפקודי היו משמעותיים עבור מטופלינו, אבל אי אפשר להתעלם מכך שלא היה די בכך כדי לתת מענה לצרכיהם.

מובן שהקושי והמורכבות של המצב היו קשורים גם בחוויה של המטפלים שהם נמצאים תחת מתקפה מתמדת – של החרדות הפנימיות שלהם, של המציאות המשתנה, של תחושותיהם הקשות של המטופלים ושל האשמה הנלווית לכך. נדרש כינונו של מיכל שאינו מחזיק בלבד, אלא גם משקם את היכולת לחשוב, לייצר חיבורים וקישורים. השלב הבא לפיכך היה השבה של יכולת החשיבה שלנו.

 

מציאת האיזון בין הסגור לפתוח והאלסטיות של הרחם הטיפולי

אחת לשבועיים נפגש צוות הפסיכותרפיסטים ביחידה בשעה קבועה על מנת לחשוב ולהתבונן על התהליכים המתרחשים בקרב המטופלים והתהליכים המתרחשים בנו. אנו קוראים לכך "קבוצה פתוחה". את הדילמות שתיארתי לעיל העלינו בקבוצה זו, בתחילה כדי לחשוב כיצד אנו מגיבים באופן קונקרטי לשאלות של סטינג והתנהגות בקבוצה, אך בהדרגה השיח התרחב וניתן היה להיווכח בערך של שיקום היכולת הטיפולית לחפש את המשמעות של האקטים הרגרסיביים של חלק מהמטופלים.

"אני נזכרת בשיחה עם יורם חזן ז"ל לפני שנים רבות באיתנים. דיברנו על מטופלת שלי שבהזייתה הייתה בתה של מלכת אנגליה, והמפגשים הטיפוליים התקיימו לרוב בשבילי הגנים המלכותיים כשאנו מטיילות שלובות זרוע.

"האם זה טיפול?", שאלתי.

"כן", ענה, "אם את יודעת שזה טיפול". (גורביץ, 2020).

ככל שהתרחב הדיון בצוות במשמעויות העומק של ההתרחשויות, מעבר להיבטים הטכניים או הפרקטיים של המעבר לטיפול קבוצתי מקוון (אם כי לא במקומם), יכולנו לשקם את היכולת להבין ולהתבונן בדינמיקה הקבוצתית והאישית הממשיכה להתקיים. אפשר היה לחשוב על כך שד' סוגרת את המסך כי היא נבוכה ש"יראו לה", את החדר שלה, שמ' סוגרת את שלה כי היא כועסת שאנחנו מרשים לד' ומקנאה בה, כשם שתמיד מרגישה שאחרים זוכים ליחס רגיש יותר מאשר זה שלו היא זוכה. ניתן היה לשער שי' לא נכנס לקבוצה כי הוא מרגיש שוויתרנו עליו ורוצה לראות כמה נתעקש, ולשמוע כיצד כולם מרגישים שזה בכלל תחליף עלוב לטיפול ולא מבינים מדוע אנחנו מתעקשים עליו לצד כמיהה שלא נוותר. ניתן היה להבין כי אובייקטיבית קשה הרבה יותר להישאר בקשב לאחרים במצב כזה, שבו לא יושבים יחד, וגם לשמוע כי בסופו של דבר המטופלים מתגעגעים אחד לשני ואלינו.

החשיבה בקבוצה הפתוחה של המטפלים איפשרה להמשיך את השיח במרחב הקבוצתי הווירטואלי באופן עשיר יותר ונוקשה פחות. זהו אפוא השלב השלישי – הפתוח שוב, אבל לא פרוץ; אולי – גמיש יותר. נעמה בר שדה תיארה כיצד במצבים רגרסיביים נדרשת "אלסטיות של הרחם הטיפולי", ונדמה שעם כתיבת הדברים, עדיין בתוך תקופה משברית ולא ודאית, אנו מנסים להישאר אלסטיים מתוך עמדה שומרת, מכילה ומגדלת אפילו בתנאים הקשים האלו. אנו בוחנים שוב ושוב את דרישות הסטינג, מנסים לאזן בין ההתעקשות על נוכחותם של המטופלים גם במרחבים הווירטואליים לבין קבלה של חוסר היכולת לעשות זאת דרך שליטה על המרחב באותו אופן כבעבר. אנו תוהים וטועים בניסיון לייצר מיכל מתאים ויציב בים סוער, להכיר ולהגיב להשפעות של המציאות החיצוניות ולהישאר קשובים למפגש עם המציאות הפנימית, האישית והקבוצתית.

*

"אני חושבת שדווקא לפני שכל הבלגן הזה התחיל הייתה תקופה טובה, אנשים חשפו יותר, דיברו מהלב בקבוצות... הקורונה הרסה את זה, נהיינו הגנתיים..." (מתוך שיחה פנים אל פנים עם מטופלת ביחידה)

אין בכך כדי לומר שהגענו אל חוף מבטחים. השאלות עדיין רבות. לאחרונה נשאלתי בשאלון של משרד הבריאות האם הייתי שוקל לעבוד בקבוצה באופן זה גם בעתיד, והשבתי בשלילה נחרצת. בסופו של דבר, המעבר ממרחב פיזי יחיד למפגש הווירטואלי של מרחבים פרטיים רבים גבה מחיר מורגש. אך אולי מוקדם מדי לענות בנחרצות גם על השאלה הזו, הנוגעת לאופן שבו הטלטלות שספגו תשתיות הטיפול ישפיעו על עמדותינו הטיפוליות בעתיד. ייתכן שגם בכך כדאי להיעזר, לסיום, במילות שיר של עמיחי:

 

אני רוצה להוסיף שני דברות לעשרת הדברות:

זה הדבר האחד עשר: לא תשתנה

זה הדבר השנים עשר: השתנה, תשתנה.

גם אבי המת הוסיף לי את אלה...

אבי היה אלוהים ולא ידע. הוא נתן לי

את עשרת הדברות לא ברעם ולא בזעם, לא באש ולא בענן אלא ברכות

ובאהבה. והוסיף ליטופים והוסיף מילים טובות,

והוסיף "אנא" והוסיף "בבקשה". וזמר זכור ושמור

...ושם את כפות ידיו הפתוחות בברכת יום כיפור. כבד, אהב, למען יאריכון ימיך

אחר כך הפנה אלי את פניו בפעם האחרונה

כמו ביום שבו מת בזרועותי ואמר: אני רוצה להוסיף

שנים לעשרת הדברות:

הדבר האחד עשר: "לא תשתנה"

הדבר השנים עשר: "השתנה, תשתנה".

כך אמר לי אבי ופנה ממני והלך

ונעלם במרחקיו המוזרים.

(יהודה עמיחי)

 

תודה לשותפי לדרך על התרומה בכתיבה: לשירי בריש מובשוביץ, דותן גורן ונעמה מלול.

 

מקורות

בר שדה, נ. (2009). אלסטיות הרחם הטיפולי בתוך ומעבר לקליניקה – מבט על טיפול במטופלים רגרסיביים ובנפגעי טראומה מינית.

גורביץ, ח. (2020). חרג עולם מעל כנו. שיחות בימי קורונה – כרך מיוחד, 15-17.

ויניקוט, ד.ו (1963). לתקשר ולא לתקשר, ובהמשך – עיון בהפכים מסוימים. עצמי אמיתי, עצמי כוזב. תל אביב: עם עובד, 2009.

יאלום, א. ולשץ, מ. (2006). טיפול קבוצתי תיאוריה ומעשה. ירושלים: הוצאת כנרת.

עמיחי, י. (1998). פתוח סגור פתוח. הוצאת שוקן.

Bach, S. (2001). On being forgotten and forgetting one's self. Psychoanalytic quarterly, LXX: 739-755.

Davies M. & Wallbridge D. (1981). Boundary and space – introduction to the work of D.W. Winnicott. London: Karnac Books.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

רוגב, ל. (2020). מתקפה על הקישורים: טיפול קבוצתי מרחוק בתקופת הקורונה. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3983

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

כרמית גפןכרמית גפן3/6/2020

מרתק. מאמר מרתק ומרגש. תודה!