פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
התמקדות על פחד מהתמוטטות בימי קורונההתמקדות על פחד מהתמוטטות בימי קורונה
התמקדות על "פחד מהתמוטטות" בימי קורונה

התמקדות על "פחד מהתמוטטות" בימי קורונה

מאמרים | 4/5/2020 | 2,467

בעקבות קריאה התמקדותית מורגשת במאמרו של ויניקוט "פחד מהתמוטטות", מופיע מאמר זה, שנכתב בימים שבהם פרצה הקורונה לחיינו. האם הרעיון של ויניקוט שפחד מהתמוטטות עתידית הוא פחד מהתמוטטות שהתרחשה בעבר אבל לא נחוותה, יכול להיות רלבנטי גם לפחדים שמלווים רבים מאתנו במשבר הקורונה? המאמר יציג התמקדות (Focusing) של כותב המאמר על הנושא, והמחשבות שעלו בו בעקבותיה.

דני שראלדני שראל
יליד 1954, נשוי ואב לשלושה, מתגורר ועובד בירושלים. פסיכולוג קליני, מטפל באופן פרטי במתבגרים, מבוגרים וזוגות....

התמקדות על "פחד מהתמוטטות" בימי קורונה

מאת דני שראל

 

 

פחד מהתמוטטות

מאמר זה צמח ממפגש עם קבוצת מטפלים שהם גם מתמקדים (מטפלים שלמדו את גישת ההתמקדות [focusing] ומשלבים אותה בעבודתם הטיפולית), שנפגשת למעלה משלוש שנים מדי שבועיים לקריאה מורגשת (קריאה התמקדותית) במאמרים של ויניקוט1​​​​​​​. רצה הגורל והמאמר שבו היינו עסוקים בימים שבהם פרצה הקורונה לחיינו, ועמה איומים מוחשיים בהתמוטטות וקריסה, היה "פחד מהתמוטטות" (ויניקוט, 1963).

במאמר זה מתייחס ויניקוט לאנשים שפחד מהתמוטטות עתידית מלווה אותם וממרר את חייהם. פחד כזה קשור לדינמיקה של עצמיות כוזבת. יכול אדם "להתקדם" בחייו ולהגיע להישגים בולטים, וכאשר הוא מגיע לטיפול, פחד מהתמוטטות מופיע מיד או מתגלה בהמשך. הטיפול עלול לכאורה להתקדם ולהצליח, ולהיראות עתיר תובנות לשביעות רצון כוזבת של הצמד הטיפולי, אבל התקדמות זו אינה נוגעת בשורש הפחד מהתמוטטות, שהעצמי הכוזב אינו יכול להסתיר. הפחד מהתמוטטות, שלא באמת ננגע, נותר בעינו.

הרעיון בבסיס המאמר הוא שפחד מהתמוטטות עתידית יכול להיות פחד מהתמוטטות שהתרחשה בעבר הרחוק, בעקבות העדרה של החזקה אימהית בתקופה קריטית להתפתחות. ההתמוטטות התרחשה אבל לא נחוותה, והנפש נותרה מפוצלת בין המשיכה הלא מודעת לחוות את ההתמוטטות, לבין האימה המודעת מהתמוטטות והשלכותיה.

התמוטטות שמתרחשת בשלב שבו התינוק תלוי באופן מוחלט בסביבתו מעוררת אימת הכחדה, סבל בל יתואר, שוויניקוט מכנה "ייסורים פרימיטיביים". התמוטטות מאיינת זו מתרחשת אצל תינוק שאין לו שום כלים להתחיל לעכל אותה. ויניקוט נותן כמה דוגמאות לייסורים פרימיטיביים כאלה: חזרה למצב של unintegration, של היות חלקים או רסיסים בטרם התרחשה אינטגרציה ראשונית שהחזקה אימהית מיטיבה מאפשרת; נפילה אינסופית; אובדן החיבור בין הגוף והנפש; אובדן תחושת ממשות; אובדן היכולת להתייחס לאובייקטים וכד'. יש משהו פרדוכסאלי בניסיון לתאר חוויה שלא ניתן לחוותה, לתאר אימה שלא ניתן לתארה, שהרי היכולת לתאר היא כבר תחילתו של עיכול – עיכול שאינו אפשרי עבור התינוק בשלב ההתפתחותי שבו מדובר. אחד הניסוחים הפרדוכסאלים של ויניקוט הוא: "אי אפשר לזכור משהו שעדיין לא קרה, ודבר זה מן העבר לא קרה עדיין משום שהמטופל לא היה שם על מנת שזה יקרה לו".

עם זאת, הוא, או משהו בו. מן הסתם כן היו שם. באיזשהו אופן, הוא נושא את האין-חוויה הזאת במרחב אחר של זיכרון. האימה מפני התרחשות חוזרת של אותה התרסקות בהחזקה מחד, והצורך להשלים את ההתרחשות ולהביאה לרמת החוויה מאידך, ילוו את האדם לאורך חייו באופן שמוצפן אי שם במרחבי הגופנפש הלא מודעת, באופן מושך ומאיים כאחד.

ויניקוט כותב: "מן ההכרח לשאול כאן: מדוע ממשיך המטופל להיות מודאג ממה ששייך לעבר? התשובה חייבת להיות שהחוויה המקורית של הייסורים הפרימיטיביים אינה יכולה לעבור לזמן עבר, אלא אם כן יכול עכשיו האני לאסוף אותה תחילה לתוך חוויית ההווה שלו, ולתוך שליטה אומניפוטנטית כעת (בהנחה שמתקיים התפקוד המסייע של האם [האנליטיקאי] התומך באני)."

ויניקוט מוסיף שאם יחווה האדם, והפעם במינונים נסבלים, משהו מהחוויה המקורית הבלתי נסבלת של התמוטטות בתוך יחסי ההעברה, הוא יוכל לחוות בהווה של הטיפול את מה שהתרחש ולא נחווה בעבר. החוויה יכולה להתעורר בטיפול בעקבות כישלון או שגיאה של המטפל, שמתרחשת על מצע של החזקה מיטיבה שמאפשרת רגרסיה לתלות שקדמה לכישלון. כך תיווצר דרך "לזכור" את מה שלא יכול היה להיזכר אלא באופן הזה. כך, אולי, יוכל האירוע הטראומטי להיחוות, ובעזרת התמיכה גם ייווצר שחרור מפחדי ההתמוטטות בעתיד.

אפשר לומר שזו תהיה התמוטטות מתקנת, על מצע של החזקה מתקנת.

ויניקוט מרחיב את הרעיון הזה לפחדים עמוקים ומייסרים נוספים, כמו הפחד ממוות, פחד מריקנות, פחד מתחושת העדר ממשות ופחד מאי קיום. מי שסובל מפחדים אלה חי באימה מפניהם לצד צורך עמוק לחוות אותם, שכן גם הם כבר קרו לו בעבר. קרו ולא נחוו, והאדם מחפש את החוויה ובורח ממנה.

 

מחשבות ראשוניות על פחד מהתמוטטות בימי קורונה

האם מאמרו של ויניקוט וההבנות הצומחות ממנו לגבי פחדים מהתמוטטות, משיגעון, ממוות, מאובדן תחושת ממשות, מריקנות מאיינת – רלבנטיים גם לפחדים המלווים רבים מאתנו בימי הקורונה?

הקורונה הביאה לחיינו פחד ריאלי, מובן, כמעט מתבקש, מהתמוטטות – ואולי נכון יותר לומר, מסדרת התמוטטויות אפשריות: בריאותיות, כלכליות, פוליטיות, חברתיות. הפחדים האלה מדוברים ומדובררים על ידי ה"הנהגה" (הממשלות והממסד הרפואי בארץ ובעולם), מעוגנים באינספור מאמרים, חלקם סותרים, ולרבים לא ברור האם השלטון רואה נכון את המציאות. אולי הוא מכחיש? אולי הוא דווקא היסטרי? האם הוא מחזיק ומנחה כראוי? מפקיר מתוך חוסר אחריות? מגיב בעוצמה בלתי סבירה ומזיקה? האם ניתן לסמוך עליו ולהאמין לשיקוליו?

אם נתייחס ל"הנהגה" כאל סביבה שאמורה להחזיק אותנו ולדאוג לנו כחברה וכפרטים, מתבקשת השאלה האם אותן הנהגות החזיקו כראוי לפני המשבר, האם התכוננו לקראתו? ובשפה ויניקוטיאנית נשאל, האם ה-holding וה-handling של ההנהגה היה ועודנו טוב דיו? רבים מאתנו נושאים ספקות כבדים ואצל רבים אחרים התשובה היא שלילית, ובלשונו של ויניקוט, זו חוויה של העדר החזקה על ידי מי שאנו תלויים בו, שעשויה להוביל לפחד מהתמוטטות.

אם נמשיך עוד צעד, ייתכן שהפחד והתגובה (הדרסטית מדי?) אליו כאל מציאות עתידית שחייבים להילחם בה, צבועים מדי בהתמוטטויות שהתרחשו בעבר ולא עובדו באופן נפשי. ברמה הגלובלית, אולי אלו מגפות ואסונות שונים לאורך ההיסטוריה, שעמים ותרבויות לא נערכו אליהם כראוי, וברמה האישית, אצל המנהיגים וכן ואצל כל אחד ואחד מאתנו, אלו הטראומות שאנו נושאים בזיכרוננו הגופני והנפשי. אם ניקח את התיאוריה של ויניקוט אל הקצה, עולה האפשרות שהפחד מהתמוטטות שרבים מאתנו חשים, שמניע אותנו להתנהג באופנים שבימים כתיקונם מתויגים כהיפוכונדריה, פוביה מנגיפים, OCD וקווים סכיזואידים והימנעותיים, הינו תגובה לטראומות קמאיות שבהן שלטו בנו איומי הכחדה. פחדים אלו שמקננים בנו כמו "חיפשו" קולב להיתלות עליו, ומצאו את הקורונה, עם אופיה החמקמק והלא ידוע.

המחשבה שפחד מהתמוטטות לא נובע באמת מהמציאות שלפנינו אלא מְעבר שלא עובד ולא נחווה דיו מטריד מאד. שכן אם כך הדבר, עוצמת התגובה חסרת פרופורציה, והיא עלולה להוביל אותנו להתמוטטות ממשית, בבחינת נבואה שמגשימה את עצמה. מאליה מתעוררת ביתר שאת השאלה, האם ההנהגה מהווה היום סביבה "טובה דיה", שתוכל להכיל את הפחד מהתמוטטות, ולהתמודד עם ההתמוטטויות הממשיות שמתהוות מול עינינו בחלקים שונים של העולם, ואולי צפויות גם לנו? לא מדובר רק ביחסי ההנהגה והאזרחים, אלא גם בכל אחד מאתנו, שרוצה להיות סביבה טובה דיה לאלו שסומכים עליו. האם אנחנו פועלים באופן "טוב דיו" כלפי עצמנו וכלפי זולתנו במפגש עם הפחדים שלנו? עד כמה הדינמיקה של פחד מהתמוטטות, עליה הצביע ויניקוט, מנהלת אותנו?

אך יש גם אפשרות לתיקון. אירועי עבר טראומטיים לא רק רודפים אותנו ומאיימים עלינו, אלא גם "מחפשים" מרחב וסביבה בהווה כדי להיחוות מחדש ולאפשר תנועה חופשית יותר ומציאותית יותר אל עבר העתיד. אם נמשיך ונשאב השראה מהצד האופטימי של ויניקוט, הרי שהפחד מהתמוטטות בעידן הקורונה, במידה שהוא יוחזק וינוהל כפי שצריך, יכול להיות גם הזדמנות ל"התמוטטות מתקנת". אפשר יהיה לשנות את נוכחות העבר, וכך גם לשנות את חוויית העתיד ממנו אנו חוששים בהגזמה, בתנאי שהחזקה מתקנת תתקיים בהווה.

 

התמקדות

התמקדות היא תהליך שבמרכזו מתן תשומת לב לאופן שבו הגוף שלנו חווה מבפנים מצבים שונים בחיינו. החוויה של המצב מורגשת בתחילה כתחושה גופנית עמומה (felt sense) ובהמשך, אם שוהים איתה באופן סקרני ומקבל, נעשה מעבר מתחושה למשמעות, מהגוף למילים ודימויים, מערפול למיקוד, מתקיעות לשינוי.

עקרונות ההתמקדות פותחו על ידי הפילוסוף והפסיכולוג יוג'ין ג'נדלין, אשר זיהה סוג מיוחד של מודעות נפשית-גופנית ויכולת לתקשורת פנימית אצל מטופלים שהצליחו להתקדם משמעותית בתהליך טיפולי. בעקבות התפיסה שלו את הגוף הוא פיתח את שיטת ההתמקדות כדרך להיעזר במודעות המיוחדת הזאת, הנגישה לנו, ולטפל דרכה. תהליכי התמקדות יכולים להשתלב בכל שיטת טיפול ולהוסיף רובד חווייתי-גופני שמעצים, מגוון ומעמיק את התהליך הטיפולי (ג'נדלין 1978, 1996).

אנו יכולים להפנות תשומת לב פנימה ולהזמין felt sense של מצבים, בעיות, אנשים, מושגים ואירועים, והתהליך ההתמקדותי חושף הבנות חדשות, פוגש רגשות חבויים, משחרר בעדינות מצבים שנדמו כחסרי מוצא ומאפשר צעדי פעולה שנמנענו מלעשותם קודם לכן.

הקורא שאינו מכיר את ההתמקדות, את האפשרויות להיעזר בה בעבודה טיפולית וחיבורים אפשריים בין הגישה לבין התיאוריה של ויניקוט מוזמן לפנות למאמרים קודמים שלי (שראל 2010, 2011, 2013, 2015, 2019).

 

התמקדות ופחד מהתמוטטות

 

"הגוף נוטה תמיד לכיוון של הרגשה טובה יותר. הוא מערכת מורכבת החפצה חיים. תכופות אנו מרגישים שהכל כה לקוי, עד שאנו מקבלים את הרגשות הרעים הללו כמצב בסיסי נתון. ולא היא. ההרגשה הרעה היא ידיעת הגוף הדוחף לעבר הטוב. כל הרגשה רעה היא אנרגיה פוטנציאלית לקראת דרך קיום נכונה יותר, אם מעניקים לה את המרחב הדרוש לה כדי לנוע לקראת תיקונה." (יוג'ין ג'נדלין, מתוך "התמקדות", 1978).

 

פחד מהתמוטטות הוא חוויה גופנית-נפשית עוצמתית ביותר, שגם אותו ניתן להבין כדרכו של הגוף לספר – בעצם, לצעוק, לזעזע, או להקפיא מאימה – ולהראות בכל מיני צורות, שמשהו באותו אדם זקוק נואשות להכלה.

המיוחד במרחב שההתמקדות מציעה, בנוסף לאיכויות ההחזקה וההכלה שכל טיפול שואף אליהן, הוא הבנת מרכזיותו של הגוף בתהליך. המגע ההתמקדותי יוצר תהליך של הכלה, התמרה ותנועה קדימה עם מודעות גופנית מיוחדת, "התחושה המורגשת" ההוליסטית של הנושא\הבעיה\המצב המבקשים הכלה.

התמקדות מציעה, בעזרת מלווה אמפתי, מרחב מוגן. היא מזמינה חיבור לתשומת לב סקרנית, פתוחה, סבלנית, שנכונה להיות מופתעת, ברוח של קבלה רדיקלית. בתוך מרחב שכזה ומתוך רוח שכזאת מתהווה ומתפתח תהליך יצירתי של חיפוש ומציאת משמעות, של חידוש תנועה וזרימה, של מציאת מילים וסמלים שמכילים, מעבדים, מתמירים, מעוררים ומניעים קדימה אל הצעד הבא שצומח מתוך התהליך.

אם הרגשה רעה – תהא זו חוויית התמוטטות, פחד מהתמוטטות או החשש שלא אצליח להתחבר ולהבין לעומקו את מאמרו של ויניקוט – היא הזמנה להכלה, ותשומת הלב התמקדותית אל ה-felt sense של ההרגשה הרעה וליווי שלה הם ניסיון להכלה, הרי ש-felt shift הוא איתותו של הגוף שצעד של הכלה אכן התרחש.

"פחד מהתמוטטות" הוא ללא ספק הרגשה רעה, המבקשת הכלה, אבל לב העניין במקרה הזה הוא האימה שעוצמת ואיכות הפחד הנוגע לשורשי ההוויה והקיום לא יפגשו בתהליך מיטיב, במיכל מתאים. אולי אין באמת מיכל שכזה, ושוב ההזדקקות הנואשת להישען תוביל לאכזבה מרסקת? אולי המיכל שזקוקים לו יוצף או יקרוס. המכיל ייבהל וינטוש, המוכל יהרוס את המיכל, והבקשה המובלעת לתיקון וריפוי תוביל לרה-טראומטיזציה, שתהרוס גם את התקווה לתיקון. הסיכון הוא עצום.

לפיכך, כדי להתמודד עם אימת הכחדה וייסורים פרימיטיביים בסדרי הגודל של פחד מהתמוטטות, יש צורך בתהליכים ארוכי טווח, בבניית קשר רגשי עמוק עד שייבנה אמון, בבדיקות אין ספור וברגרסיה לתלות, שגם ויניקוט מכיר בסכנותיה, אך רואה בה הכרח: "אין סיום אלא אם מגיעים לתחתית השוקת, אלא אם נחווה הדבר שפוחדים ממנו". באלינט (1968), לעומתו, סבור שישנם מטופלים שאצלם רגרסיה תוביל להתמכרות, שהיא תהיה ממאירה ויש להימנע במידת האפשר מלהיכנס אליה.

חשוב לי לומר מפורשות שאני לא חושב שהתמקדות, עם כל איכויותיה, יכולה להיות מרחב יציב דיו, מוגן דיו, מכיל דיו ומחזיק דיו כדי להכיל תהליכי רגרסיה כאלה. אבל היא בהחלט יכולה לסייע במצבים בהם מתאפשרת "רגרסיה רגילה לתלות", כלשונו של בולאס. ייתכן שמאחר ולמילה "תלות" יש קונוטציות מאיימות, נכון יותר היה לכנותה "רגרסיה להישענות". כשקוראים את הפרק "רגרסיה רגילה לתלות" בספרו של בולאס "צלו של האובייקט" (1987), נדמה שאנחנו קוראים פרק על התמקדות.

 

קריאה מורגשת – קריאה התמקדותית

דנה גניהר (2009) מבחינה בין שני סוגים של הבנת מילים או מושגים: הבנה "מהראש" מצד אחד, והרגשת המשמעות "דרך חוויתם בגוף מבפנים", כלומר באופן התמקדותי. כשמבינים מהראש, יש ניסיון להעלות אפשרויות שונות לפירוש הטקסט, ללא הרגשה של הבנה ברורה ומובהקת. בהבנה ההתמקדותית, לעומת זאת, על הקורא להרגיש את הטקסט, לחוות אותו, לחוות את האינטראקציה אתו. כשאנו קוראים כך טקסט, נוכל להיכנס למשמעות המורגשת שלו בתוכנו, וזו תהיה הבנה שצומחת מתוך כך שאנחנו חיים את המושג. זוהי קריאה אינטראקטיבית שאמורה לחולל בנו את מה שהכותב מתכוון אליו. הבנת הטקסט מורגשת באופן ישיר. ההבדל בין שני סוגי הקריאות דומה להבדל בין אמא שמנסה להבין מה התינוק שלה רוצה כשהוא בוכה, לבין אמא שיכולה לחוש זאת באופן ישיר; "הקורא צריך ללמוד איך להיות האמא של הטקסט", כותבת גניהר.

תיאורטיקן חווה מספר דוגמאות שעל בסיסן הוא מנסח עיקרון. כשהקורא קורא את העיקרון, עולה בו דוגמא נוספת, אחרת, משלו. תהליך של הבנה מורגשת מתרחש כשאני "חי" דוגמא משלי לעיקרון אותו ניסח התיאורטיקן, שאותה חוויתי בגופי. לאנשים שונים יהיו חוויות שונות, אבל מאחר שאלו דוגמאות חיות של העיקרון יהיה בהן משהו משותף.

גניהר ממשיכה וכותבת: "האינטראקציה בין הגוף לבין הטקסט משפיעה על שניהם. הדוגמא שעולה בנו נפתחת, מתפתחת, נעה קדימה והתמקדות עם טקסט היא הזדמנות. מי שכתב את הטקסט השקיע בו הרבה מחשבה בניסיון לנסח ולחזור ולנסח את מה שרצה לבטא. כשאנחנו פונים לדוגמא משלנו אנחנו נשענים על העיקרון שהוא ניסח." טקסט הוא הזדמנות לקורא... לקחת את הטקסט הלאה.

גניהר מציעה לקרוא באופן הזה את כתביו של ג'נדלין, אבי שיטת ההתמקדות, ואין ספק שכך כדאי לקרוא גם את ויניקוט – עליו כותב אוגדן (2001): "ויניקוט לא משתמש בשפה כדי לחתור למסקנות, אלא כדי ליצור בקריאה חוויות, שהן בלתי נפרדות מהרעיונות שהוא מציג, או ליתר דיוק מהרעיונות שהוא משחק עמם". והוא מוסיף: "על הקורא להיות מוכן לא לדעת כדי לפנות מקום לחוויה, ליצירה של משמעויות אפשריות... [ויניקוט] מזמין את הקורא לא לספוג את המסקנות שלו, אלא מזמן את הקורא לתגובה מקורית משלו."

מרחבי ההשקה שבין ויניקוט לבין ההתמקדות, עליהם כתבתי בעבר (שראל 2013, 2019), היו גם הסיבה להתארגנותה של קבוצת הקריאה מלכתחילה.

קריאה מורגשת מתנהלת באופן הבא: קריאה איטית של המאמר, וסימון קטעים או מושגים שמורגשים כבעלי משמעות לקורא: מסקרנים, מזמינים, מרתיעים, אניגמטיים או בלתי מובנים לו. אלו קטעים שכמו "מבקשים" הבהרה והעמקה. אלו קטעים שאתה כקורא מרגיש שמקופל בהם משהו שהיית רוצה להבין יותר. לאחר הבחירה, מתמקדים על הקטע או המושג שבחרת, דרך הזמנות לחוות את "מה ביני לבין להבין את הקטע הבא...", או "תאפשר לגופך לחוש\לחוות את הקטע הבא...".

אני בחרתי להתמקד על המשפט שמופיע במילות הסיכום של "פחד מהתמוטטות", והוא תמציתו של המאמר: "פחד מהתמוטטות יכול להיות פחד מאירוע בעבר שעדיין לא נחווה. הצורך לחוות אותו מקביל לצורך להיזכר, במונחי האנליזה של פסיכונוירוטים".

 

ההתמקדות שלי "על פחד מהתמוטטות בימי קורונה"

ברוח התקופה, קבוצה הקריאה נפגשה בזום. אחרי שדנו במורכבות המעבר למפגשים מקוונים בטיפולים, בהדרכות ובקבוצת הקריאה, חזרנו אל המאמר ולרלבנטיות שלו לימינו אנו. נותרו לנו רק עשרים דקות עד סיום המפגש, והתחלקנו לזוגות כדי להתמקד.

להלן תיאור ההתמקדות שלי, אותה רשמתי מהזיכרון מיד לאחר המפגש.

אמרתי למלוות ההתמקדות שאצטרך התקרקעות וליווי קצרים פנימה, רציתי "לנצל" את מלוא עשרים הדקות שהיו לי... עצמתי את עיניי והמלווה הזמינה אותי לחוש את הגוף, עם דגש מיוחד על התמיכה שהגוף מקבל באופן טבעי, כשהוא נשען על הקרקע... הליווי שלה נראה לי ארוך מדי, ומצאתי את עצמי מתקומם על ההובלה הממושכת הזאת, שלא נענתה למה שביקשתי, ויחד עם זה התמסרתי להובלה, תוך שאני מרגיש כבדות שהולכת ומתפשטת בי... ההתקוממות פינתה מקומה להיענות גוברת להזמנה לחוש את הגוף ואת התמיכה שהוא מקבל ונותן. חשתי בבירור שאני מתחבר לצורך עמוק להישען, לשקוע, להתקרקע. הרצון "להספיק" ולנצל את הזמן "לדבר האמיתי" לכאורה היה שם כל זמן, אבל הוא הלך ונחלש. הצורך בתמיכה, בחיבור למשאבים בטרם אכנס לתהליך ההתמקדותי, הורגש כנכון ורלבנטי במיוחד לעת הזאת. המלווה סיימה את ההובלה בהזמנה להתחבר לנושא המאמר של ויניקוט: "פחד מהתמוטטות".

שמעתי את הזמנתה והמתנתי לבאות... את תשומת לבי משכה התחושה שאת שתי המלים האלה – פחד והתמוטטות – אני חווה כמאוד זרות, מנותקות. שתי המילים ניצבו מולי כשתי ישויות זו לצד זו, ולא רק שלא התחברתי אליהן או למשמעותן, אלא שגם לא היה קשר בין האחת לשנייה. שתי מילים בחלל. שני אוספים של אותיות, מנותקות ממשמעות אישית או משמעות בכלל. כששהיתי איתן לזמן מה, צדו את תשומת לבי צלילי המילה התמוטטות. זו מילה עם איכות אונומטופאית, כששתי הטי"תים באמצע המילה כמו מתנגשות זו בזו. המילה ארוכת האותיות הורגשה כקורסת ומתמוטטת לתוך עצמה (אני משער בדיעבד שאילו התמקדתי על שם המאמר באנגלית, fear of breakdown, המילה breakdown הייתה גם היא מאפשרת לחוות את אותה קריסה).

הייתי ער ומוטרד מעט מהאופי הכמעט אוטיסטי של התפרקות המושג למילים ולאותיות באופן שכל כך מנותק רגשית, מרוחק גופנית ומרוקן ממשמעות. המילים עצמן לא הורגשו בתוכי אלא מחוצה לי, ממוקמות כמטר באלכסון מעלי. הוזמנתי לבדוק את ההרגשה בגוף: המילים נותרו במקומן, וחוויתי בעוצמה את כובדו של הגוף, שהורגש כדבוק לכסא עליו ישבתי.

אני תוהה בדיעבד האם פירוק המילים וריקונן ממשמעות אישית היה דרכי לחוות את הסירוב להרגיש פחד מהתמוטטות. אולי תחושת הגוף, שכדי להחזיקו משהו בי חש צורך להדביקו לכסא, מספרת על פחד לאבד את הקשר לקרקע. לכאורה הייתי מוכן ומזומן לחוות את התחושה המורגשת של "פחד מהתמוטטות", אבל כנראה שלא באמת... זו פרשנות משכנעת, סבירה, אבל עדיין ללא חיבור לחוויה, ולמה שנדמה היה לי שאני מעוניין בו: לגעת באיזשהו אופן בפחד מהתמוטטות כדי להבין אותו.

החוויה שכן הורגשה הייתה של ניתוק. הניתוק כחוויה. יכולתי להרגיש וגם לומר שאני חש מנותק, ובו זמנית שאני חש את ההידבקות אל הכיסא, כשהמילים פחד מהתמוטטות ממשיכות לעמוד באלכסון מעלי. השהייה עם הפיצול והניתוק הזה העלתה בי דימוי שאותו התחלתי לחוש גופנית: הגוף שלי מוקף במעין ערפל, אולי אובך, משהו כהה מאד, סמיך, דחוס, ועלו צמד המילים שהצטלצלו כמדייקות את החוויה: "אימה ערפילית", "ערפל אימתי". או... את זה אני מרגיש! אני שרוי עכשיו בתוך אימה מעורפלת... ואני חש את זה. הייתה להרגשה איכות של felt sense, תחושה המורגשת בגוף, עם דימוי שלוכד את התחושה, או היא אותו, וסקרנות לגבי אותה תחושה ומה שיכול לנבוע ממנה.

שהיתי עם המצב הזה: הגוף דבוק לקרקע, המילים פחד והתמוטטות מעלי, וביני לבינן נמצא ענן ערפל מאיים... הוזמנתי לשהות עם הערפל המורגש הזה. חשתי אותו באזור הבטן העליונה והסרעפת. זו הייתה מין אימה של אי ודאות... בעקבותיה הדהד המשפט הבראשיתי: "ורוח אלוהים מרחפת על פני המים". חוויה מעיקה, מפחידה ומרתקת, שמציבה אותי באזור דמדומים שבין תוהו ובוהו להתחלתו של סדר, לתחילתן של הפרדות מבורכות. ואולי הכיוון בכלל הפוך? אולי אנחנו בדרך חזרה לתוהו ובוהו... האם אנחנו בבריאת עולם או בדרך לקריסתו? (את החיבור לאימה שהתקופה הנוכחית מזמנת לנו וגם את התקווה שמשהו חדש וטוב יותר יצא ממנה, יכולתי לראות רק אחר כך.)

שתי אסוציאציות כמו קפצו מאליהן לתוך או מתוך אותו אזור דמדומים מעורפל וכהה, שהורגש באזור הבטן העליונה: קודם הופיעה בחטף תמונה מתוך עליזה בארץ הפלאות, כשעליזה גולשת לתוך מחילת הארנב. חוויתי לרגע את אימת ופליאת תחושת הגלישה שלה, כשהיא, או אני במקומה, עדיין לא יודעים לאן נגיע. בטרם הגעתי בעקבות עליזה לתחתית הגלישה, נזרקתי לסופת הטורנדו שתביא את דורותי מקנזס לארץ עוץ. גם ההתרוממות עם הטורנדו היתה מפחידה ומרגשת, עד שהבזיק בי זיכרון שלי כילד, אולי בן חמש, מקשיב לאיזשהו תסכית רדיו, או מעיין בספר, בתחילת מסעה של דורותי בארץ עוץ. אני לבד, איש לא מקריא לי או שומע אתי...

התמונה שאני רואה לנגד עיניי היא רגליה המבצבצות של המכשפה בעלת הנעליים האדומות, אותן דורותי תיקח, כשהיא מתחת לבית שנחת עליה והרג אותה. הזיכרון היה של האימה כילד, שמא המכשפה לא באמת מתה והיא תקום מתישהו ותרדוף את דורותי. (בהמשך אותו יום, התעורר זיכרון של אימה נוספת: כששמעתי או ראיתי, אולי באותו ספר, שדורותי שפכה מים על המכשפה הרעה השנייה וזו, כך זכור לי, הופכת לשלולית תוך צרחות נוראיות. לצד ההקלה ממות המכשפה, נבעתתי מהתפרקות גופה של המכשפה ומהמחשבה על הייסורים האיומים שהכחדתה ודאי עוררה בה. התלוותה לכך החרדה המעיקה לאורך כל המשך הספר שמא גם המכשפה הזאת תשוב, זועמת ונקמנית. אחרי הכל מדובר במכשפות!!! מי יודע, אולי הן יכולות להפעיל כישוף ולשוב בצורה כזאת או אחרת?

בינתיים צמד המילים "פחד מהתמוטטות" נותר באוויר, עדיין ראיתי אותן מולי באותו מרחק ממני, כשהפעם הן הופיעו מחוברות לבלוני הליום צבעוניים, שמשכו אותן למעלה אל החלל, ולרגע דאגתי שהן עלולות ללכת לאיבוד. חוט דק שחיבר אותן כלפי מטה מנע זאת, ולא ברור היה לי מה או מי מחזיק אותן...

ברגע מיוחד זה של התמקדות הזום נתקע... גיליתי שאת החלק האחרון, שבו שיתפתי בהתרגשות, לא יכלה המלווה לשמוע... (נטישה מכוונת על ידי הזום ברגע הקריטי? כשל אמפתי? Impingement? לאלוהי הזום הפתרונים...).

מאחר שהייתי בעיניים עצומות לא ידעתי שנותרתי לבד עד שהופיע צפצוף מחשיד... לפיכך מצאתי את עצמי חוזר ומספר מחדש את כל קטע החיבור לארץ עוץ. זה היה מעצבן מחד, אבל אפשר לי לשהות שוב עם החוויה מאידך, ואליה נוספה המחשבה\פרשנות על החיבור של אימת הילדות לעננת האימה של ימינו, והמכשפה כמגפה, שגם אם נתגבר עליה שוב תשוב... אולי...

בשלב זה הוזמנתי לשהות עם החוויה הגופנית של "כל זה" ויכולתי לחוש את האימה המחלחלת מאז (ואולי מהיום?). היא הורגשה כמו איזשהו סדק שמגיע מולי, פורץ לתוך גופי, כשהוא חודר את אזור הבטן העליונה וממשיך הלאה אל מחוץ לגוף. לא ידעתי לנסח את המראה בעת ההתמקדות, אבל כשאני חוזר אל המראה הזה עכשיו, הרי הוא כאילו מכת ברק, או רעידת אדמה שמפרידה לוחות טקטוניים, חצתה את הגוף שלי ויצרה סדק הולך ומתרחב. יכולתי לחוש משהו מהאימה הילדית של אז, ומשהו מענן האימה של ימינו, אבל בלי להיות מוצף על ידן.

התרגשתי מעצם הופעת הזיכרונות, מהמפגש המחודש לאחר שנים רבות כל כך עם פחדים אבודים. לא הוצפתי בפחד אלא במתיקות של געגוע, ואפילו בחיבה אל דני הפוחד כל כך והבודד מול האימה. חשוב לי לציין שלא הרגשתי את האסוציאציות האלה כבריחה לפנטזיה, אלא כהתחברות לחוויית אימה ילדית אותה יכולתי הפעם לחוש ולחוות גופנית מתוך עמדה מכילה. לא הזמנתי את הזיכרון או הפנטזיה, לא את מהלכה ולא את פרשנותה. שמרתי על עמדה של הקשבה נענית, ההולכת אחרי מה שעולה. זו הקשבה שמובלעת בה אמונה ש"משהו טוב יצא מזה". זוהי אותה אמונה, שנמצאת בבסיס תהליכי התמקדות וטיפול (בלעדיה קשה, אולי בלתי אפשרי, לצאת עם מטופלים למסע טיפולי הנשען על נוכחות טיפולית שמעוניינת להכיל, להבין, למצוא משמעות, בלי שאנו באמת יודעים אם נצליח).

חשוב לציין שהאימה המורגשת הזאת לוותה בהקלה, בתחושת סיפוק מהתגברות על הניתוק והצלחה להתחבר, למרות שהזיכרון או הדימוי, ואולי היה זה screen memory, הורגש כמפרק, חודר את הגוף, מאיים, מפצל. היכולת להתבונן בזה, להיות עם זה, להרגיש את זה, להיזכר בזה, לא להיבהל מזה מדי, להסתקרן ובהמשך לחוש משהו רך כלפי הילד שהייתי, וכך להוציא אותו\אותי מבדידותו\בדידותי אל מול עולם מסויט, הורגשה כהכלתה המוצלחת של אימה ישנה שקיננה בי. הייתה זו החזקה מתקנת להתמוטטות מבוקרת.

בסיום אותה התמקדות חשתי סיפוק מכך שההתמקדות – וגם השימוש באפליקציית זום תרם לזה – הנכיחה בי את חוויית המציאות ההזויה, את התחושה שהחיים הם חלום מתמשך. אני מתרגל בהדרגה לחוויה הזאת כאל המציאות שישנה, שאלה הם חיינו עכשיו, ולא רק איזה פסק זמן מהחיים הממשיים, חלום שעוד מעט נתעורר ממנו.

ושוב גיליתי את מה שמשום מה מפתיע אותי בכל פעם מחדש – את מה שג'נדלין כותב: "הרגשה רעה היא אנרגיה פוטנציאלית לקראת דרך קיום נכונה יותר, אם ניתן לה המרחב לנוע לקראת תיקונה."

 

דיון

ההתמקדות שתוארה לא הייתה ניסיון לחוות את ייסוריהם הפרימיטיביים של מטופליו של ויניקוט, בוודאי לא במרחב ההכלה המוגבל של קריאה מורגשת. היה בה ניסיון לראות מה יכול להתרחש במפגש המשולש, באינטראקציה ביני, לבין המאמר של ויניקוט על פחד מהתמוטטות, לבין התקופה בה אנו נמצאים, שהמילים פחד מהתמוטטות יאים גם לה.

גם בתהליך הקצר שעברתי לא כדאי היה לדלג על התקרקעות, על בניית נוכחות, על העברה "מסודרת" של תשומת לב אל חוויית הגוף מבפנים, על הנכונות לעצור, לשהות, להפנות את קשב פנימה ולא "לרוץ מהר מדי" אל "לב ההתמקדות". ושוב עלי להודות למלוות ההתמקדות, שלמרות בקשתי ולמרות הזמן הקצר שהיה לי, עזרה לי לייצב התקרקעות. להתחבר אל התמיכה שהגוף מקבל ונותן, לחוש את המשאבים, ורק אז לצאת למסע התמקדותי שתכניו היו היפוך של התקרקעות: מילים פורחות באוויר ומתרחקות מהגוף, מצב של תוהו ובוהו, כשלא ברור אם אלוהים מכוון לטוב או לא, מפגש עם טורנדו, גלישה למרחב לא ידוע וכד'. "אדם בתוך עצמו הוא גר", כמאמר השיר, וביתה של דורותי שעף בטורנדו היה זקוק קודם כל לנחיתה. התחברות אל הגוף, תמיכה בו והקשבה לחוכמה העולה ממנו זו גם המלצה מאוד ראויה כבסיס יציאה להתמודדות עם פחדים בימי הקורונה, ולהתחברות אל המשמעות האישית שיש לפחדים שלנו בתקופה זאת.

באופן אישי, ימים אלה עוברים עלי רוב הזמן בטוב, חלק מהזמן אפילו בנעימים, עם הבלחות של מועקה ודאגה, והכרה בכך שאי הוודאות לגבי העתיד הקרוב והרחוק עלולה ללוות אותנו זמן רב; אבל "פחד מהתמוטטות" הן לא המילים שבהן הייתי בוחר כדי לתאר את הרגשתי בימים האלה. משהו בי התקומם מול ניסיון לייצר בי פחד כזה ולנצל אותו לצרכים שונים. מצד שני, אני כלל לא בטוח שאיני מכחיש את עוצמת הסכנה ואת הפחדים שלי מהתמוטטות. הופעת צמד המילים "פחד מהתמוטטות" בתחילת ההתמקדות, כשהן ספק מבקשות, ובעצם "מסרבות" להיות מורגשות, היו הנכחת הקונפליקט הזה. אני סבור שהייתי זקוק לתהליך התמקדותי כדי לגעת במילים שיתאימו לתיאור הפחדים שלי בעת הזאת, לחפש להן תחושות, דימויים וזיכרונות, שאינם כבולים לצמד המילים "פחד מהתמוטטות". חוויית הערפל שבין גופי המקורקע והמילים המרוחקות הוביל לחוויה שהיא הרבה יותר אותנטית עבורי: מין אימה מעורפלת, מרוחקת, שאותה אני כן חש ביומיום, שמהדהדת הרגשה כפולה שלי –איום גדול במישורים שונים, לצד תקווה או משאלה לאיזו טרנספורמציה, שאולי מעז יצא מתוק.

הדימוי של רוח אלוהים שאולי מרחפת בדרכה לבריאה מחודשת, ואולי להפך, להשבת התוהו ובוהו, קולעת להרגשתי בעת הזאת. "ערפל מאיים", "אימה מעורפלת", היו מילים לדימוי שדייק אף הוא את החוויה שלי, גם בהתמקדות וגם בימי הקורונה, ואליהן התחברתי. מתוכן צמחו הדימויים והזיכרונות שהופיעו בהמשך. בשפת ההתמקדות: מילים ודימויים אלה עשו carrying forward לחוויה שלי.

ההתמקדות גם הנכיחה משהו מהיחס המורכב שלי למילים, שיכולות להחזיק, להכיל, לקדם חוויה ולעבד אותה, ויכולות גם לתעתע, להרחיק ממנה ולסגור אותה. יש מילים שמחברות ומגייסות ויש מילים שהן בעצם התקפה מתוחכמת על חיבורים. בזמן התמקדות אני לא מתמסר בקלות למילים, והחיבור אל הגוף לעתים מאותת לי האם המילים שבהן אני משתמש מדויקות עבורי.

בהתמקדות הנוכחית, בהתחלה המילים לא התחברו, הן עצמן כמעט שהתמוטטו ובהמשך עמדו לפרוח להן, אבל הד של החוויה שלהן נשאר. הרגשתי ש"הערמתי" בעזרת ההתמקדות והליווי על ניסיון המילים לנתק אותי מהחוויה, וכך גם התחברתי לפחד שלי מאובדן הקרקע היציבה ומאובדנם של חיבורים. גם כשהמילים "פחד מהתמוטטות" רוצות לברוח ומתרחקות, וגם כשאני גולש ועף עם טורנדו, אני נוחת בסוף עם דורותי בארץ עוץ. הנחיתה כשלעצמה עוררה אימה חדשה-ישנה: אימה ממכשפות, אימה מאשמה על תוקפנות כלפי מכשפות והסבל שנגרם להן, אימה מהתפרקות ומות גופן, אימה מנקמתן.

הפעם, האימה הזאת נזכרה, נחוותה, הורגשה בגוף, קיבלה דימויים, נעה קדימה – היא הוכלה. משהו בי נהנה מעצם ההתחברות, מההתגברות על הניתוק, ממציאתו של רגע אבוד, גם אם הוא רגע מאיים. הגעתי לשם מתוך נוכחות, וההרגשה הייתה של סיפוק, של אינטגרציה.

כאן נגייס לרגע את עזרתו הפרשנית של הפסיכולוג והמתמקד שהילד דני יגדל להיות: אולי עליזה מארץ הפלאות ודורותי בארץ עוץ הן שתי חולמות יצירתיות, שמהדהדות את ההבנה שלי שהתמקדות היא סוג כזה של חלימה, במובנים שביון, ואחריו אייגן ואוגדן, מתייחסים לחלימה. הפנייה למרחב ההתמקדות היא רגרסיה בשירות האני, פנייה מודעת למרחב פוטנציאלי בשירות החזרה אל הגוף החווה שהוא גם בית לנפש. בקוסם מארץ עוץ דורותי מתחברת לחלקים שונים בתוכה, המיוצגים על ידי חבריה כחוסרים שמבקשים להתמלא: החיבור למוח חושב, ללב המרגיש, לאומץ הלב. אחרי מפגשים עם פחדים ועם תוקפנות, היא גם תתפכח מאשליית ההצלה על ידי הקוסם השרלטן ואפילו תדע לסלוח לו. ובינתיים היא וחבריה לומדים את ערכה וחשיבותה של סולידריות ותמיכה הדדית, שחשובות יותר ממילוי משאלתו של כל חלק.

כשאני מהרהר בצמד המילים "פחד מהתמוטטות" ש"חשב" לברוח בעזרת בלוני ההליום ובקושי הוחזק, אני נזכר בניסיונו של הקוסם מארץ עוץ, שבורח בכדור פורח. האם זה מסמל עבורי איזו מנהיגות נכלולית? איזה קוסם שרלטן של ימינו, שמשלה ללא בושה, שאחוז פחדים בעצמו ובורח מאחריות? (כל מי שחושב שאני מתכוון למישהו מסוים עושה זאת על אחריותו בלבד). בעולם של אכזבה איומה מהנהגה שאם נתבטא בעדינות נאמר שאינה טובה דיה (גם עליזה, שנזכרה בהתמקדות בחטף, תפגיש אותנו עם מנהיגות כוחנית, שרירותית ואכזרית בדמות מלכת הלבבות), אנחנו למדים מדורותי להיזהר משרלטנים, ושעלינו להישען על סולידריות בין בני אדם ועל הכוחות והיכולות שטמונים בכל אחד מאתנו.

ימי קורונה והפחדים מהתמוטטות, או כל צירוף מילים אחר שמתאר עבור מישהו מאתנו את התקופה, הם הזדמנות לצמיחה וגדילה, להכרה ביכולותינו ומגבלותינו, ובוודאי להכרה בחשיבותה של חברות. ויניקוט וג'נדלין, והרוח שהם מביאים אתם ביחד ולחוד, יכולה לסייע לנו גם בימים אלה. מפגש עם פחדים מהתמוטטות כשהם מוחזקים ונתמכים בהווה יכול להיות הזדמנות לתיקון חוויות עבר ופחדים מהעתיד.

 

 

הערות

  1. המושג קריאה מורגשת יובהר בהמשך המאמר.

 

מקורות

אוגדן ת. ה. (2001) "לקרוא את ויניקוט" מתוך "על אי היכולת לחלום". הוצאת עם עובד, 2005.

באלינט מ. (1968) "השבר הבסיסי" הוצאת עם עובד.

בולאס כ. (1987) "צלו של האובייקט" הוצאת דביר.

ג'נדלין י. (1978) "התמקדות" הוצאת מרקם.

ויניקוט ד.ו. (1963?) "פחד מהתמוטטות". בתוך: "עצמי אמיתי עצמי כוזב", הוצאת עם עובד, 2009.

שראל ד. (2010) "על המרחב שבין חוויה לפרשנות: שתי דוגמאות קליניות על הערך של שילוב התמקדות בטיפול" הופיע באתר "התמקדות" - העלון הישראלי להתמקדות נובמבר 2010. http://www.focusin...01011

שראל ד. (2011). "פסיכותרפיה באוריינטציה התמקדותית", נדלה מאתר פסיכולוגיה עברית. 

שראל ד. (2013). "כשויניקוט וג'נדלין נפגשים במשחק ההתמקדות", שיחות כרך כ"ז 2.

שראל ד. (2015). "הגוף מפריע לי – על החשיבות ועל הקושי להנכיח את הגוף בטיפול". נדלה מאתר פסיכולוגיה עברית. 

שראל, ד. (2018). "מִמְּשיכה למדיטציה ומהתמקדות לטיפול: על תהליכי התמקדות בעבודתו הטיפולית של מייקל אייגן". נדלה מאתר פסיכולוגיה עברית.

שראל, ד. (2019). לפנטז או לחלום שוויניקוט היה מכיר את ההתמקדות (FOCUSING). נדלה מאתר פסיכולוגיה עברית.

Ganihar D. (2009) Let Your Body Interpret the Text, How To Read (Gendlin) Experientially. THE FOCUSING CONNECTION, MAY 2009.

Gendlin, E.T. (1996) Focusing-oriented psychotherapy: A manual of the experiential method. New York: Guilford.

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

שראל, ד. (2020). התמקדות על "פחד מהתמוטטות" בימי קורונה. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3968

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

דני שראלדני שראל16/5/2020

בשבחי הקריאה המורגשת. לילך תודה, קריאה מורגשת עשויה לאפשר כמעט לכל טקסט לקבל עומק ומשמעות אישית, בודאי כשמדובר בטקסטים של הוגה כמו ויניקוט שכתיבתו 'מבקשת' סוג כזה של קריאה. משמח לשמוע שאת המושג 'קריאה מורגשת' חווית בקריאה מורגשת.

לילך לבוביץ'לילך לבוביץ'16/5/2020

מרתק. תודה רבה על מאמר מאיר עיניים ועל זווית ההתבוננות היצירתית על מונח בסיסי וחשוב זה.
לאורך קריאתו יכולתי ממש להרגיש על בשרי את המושג 'קריאה מורגשת'.